לגיון הזרים הצרפתי.
לגיון הזרים הצרפתי.
ההיסטוריה המדהימה של לגיון הזרים הצרפתי (Légion Étrangère) יכולה בקלות להפוך לתסריט של סרט הוליוודי. עם כובעים לבנים (kepis blancs), מדים יוקרתיים ותדמית של גיוס גברים להם לא היה מקום אחר ללכת אליו. בספרו "בקצה העולם: המאה ההרואית של לגיון הזרים הצרפתי"[1], מציג פרופ' ז'אן-וינסנט בלנצ'רד ממכללת סווארת'מור את מה שנחשב לתור הזהב של הלגיון, בין 1880 ל-1939. חרף הסטראוטיפ, הלגיון לא הורכב לטענתו מאספסוף של נוכלים, אך הוא גם לא היה כוח לחימה מודרני. רבים מאנשיו בהחלט היו חיילים מקצועיים, ורבים ברחו מהמולדת שלהם בחיפוש אחר כסף, תענוגות וסכנה בשורות הלגיון. אחרים ברחו מהתרבות הבורגנית ולייצר ארגון היררכי ותחרותי.
חלק מהקצינים הבכירים של הלגיון היו שותפים לתחושות האנטי מודרניות הללו. דמות מרכזית במחקרו של בלנצ'רד הוא הגנרל הוברט ליוטי, ילוד נאנסי בחבל הארץ לורן עם שורשים באצולה ותלמיד של האקדמיה הצבאית סן-סיר בצרפת, קתולי הדוק ותומך שמרן של ה-אקסיון פראנסז, ומתנגד חריף של הרפובליקה הצרפתית השלישית "המנוונת". הוא הפך למנהיג הגדול ביותר של הלגיון במהלך תור הזהב של ההתפשטות הקולוניאלית. הוא סיכם את השקפותיו הפוליטיות כ"לא תואמות לחברה השוויונית והקולקטיביסטית."
המשיכה של ליוטי וגנרלים אחרים ללגיון נבעה מהאפשרות לקבל "אלטרנטיבה למה שנראה כמו קיום יותר ויותר מטריאליסטי ומנותק." בשביל הגברים הללו, החיים האמתיים היו להילחם בבדואים או בני שבט טוארג במדבר של מרוקו, או להכניע את שודדי הים של טונקין. אחד המגויסים המפורסמים ביותר של הלגיון בצעירותו היה הסופר והפילוסוף הגרמני ארנסט יונגר אשר ראה זאת כהזדמנות לברוח מהשעמום המחניק והנעימות של אירופה העשירה והשלווה: "...אותם צעירים שבחשכת הלילה הערפילית עזבו את בית הוריהם בכדי לרדוף אחר סכנה באמריקה, על הים או בלגיון הזרים הצרפתי. זהו סימן לשליטת ערכי הבורגנות שהסכנה מחליקה למרחקים."
האטרקציה לגברים כמו יונגר הייתה מיתוס הלגיון. החיל זכה להערכה גדולה בזכות יכולות הלחימה הגבוהות שלו, היכולת שלו לנוע ממקום למקום ללא ציוד רב, כישרון התמרון שלו והמוניטין לפיו חייליו נלחמים עד הסוף המר. האירוע שמזוהה אולי יותר מהכל עם אגדת הלגיון הוא קרב קמרון מ-1863, עוד לפני עידן תור הזהב. ב-30 לאפריל קפטן ז'אן דנז'ו ו-63 לגיונרים מצאו את עצמם מוקפים על ידי כוח גדול בהרבה של רפובליקנים מקסיקנים. הלגיונרים המשיכו להילחם עד שמעטים מהם נשארו, בזמן שהמקסיקנים קראו להם "שדים" עקב להט הקרב שלהם.
כמובן שכאשר התגייסו הגברים ליחידה מובחרת זו, הקורבן הראשון לעתים קרובות היה האידאל הרומנטי של ההרפתקה. לאחר שחתמו על ההתחייבות הראשונית לחמש שנות שירות ועברו בדיקות רפואיות, מקום המגורים הראשון של המתגייסים היה מבצר סן ז'אן במרסיי. בלנצ'רד מתאר את המקום כ"רב רושם וקודר", אשר חשף ללגיונרים החדשים את האופי האמתי של חיים צבאיים קפדניים. מכאן, שטו המתגייסים בספינות למחנות האימונים בבסיסים באלג'יריה הצרפתית.
בטירונות הזאת הם למדו צעידה, שימוש ברובים, אימונים פיזיים (לרבות אגרוף) ועוד צעדות. ההטבות היחידות של השלב הזה היו מקלחת, לחם צרפתי, תבשילי בשר וכמות גדולה של יין אלג'ירי. הלגיון צעד למעשה על יין וקפה חזק, אשר היה פופולרי במיוחד. כאשר לא היו בצעידה, קלפו הלגיונרים תפוחי אדמה וניקו את הצריפים שלהם. הלגיון התגאה בניקיון ובסדר שלו, זאת בניגוד למוניטין הפראי שמזוהה עמו.
למעט האידאליסטים, אשר בהחלט קיבלו את מנת חיי המאמץ הראשונה שלהם, משך הלגיון לעתים קרובות גם עבריינים מאירופה, אולם בלנצ'רד חושף כי הרעיון הכוזב לפיו קיבל הלגיון לשורותיו גם רוצחים נולד מתוך התעמולה הגרמנית אשר קדמה לתקופת מלחמת העולם הראשונה. גדודי החי"ר הקל האפריקאי (Bat' d'Af) היו גדודי ענישה המורכבים מהפושעים הגדולים ביותר של הצבא הצרפתי, אולם מכיוון שלעתים קרובות הם חלקו את המדבריות הצפון אפריקאיות עם הלגיון, רבים מתבלבלים למעשה בין השניים עד היום. הלגיון קיבל אומנם כמה עבריינים קטנים או כאלה שהסתבכו עם צבאות אחרים, אך לעתים רחוקות מאוד הוא סיפק זהות חדשה לרוצחים מבוקשים, אנסים וכו'.
האינטרס של הממשלה הגרמנית להציג את הלגיון באור שלילי המורכב מפושעים נבע מהעובדה שקרוב לשני שליש מחייליו הורכבו מגרמנים ואוסטרים. סקר שנערך בגדוד הראשון של הלגיון ב-1897 הראה שמתוך 7066 חיילים, 1612 היו צרפתים, 1441 גרמנים, ו-1551 גברים היו מאזור אלזס-לורן הנשלט בידי גרמניה. הצרפתים דאגו להעסיק את החיילים הגרמניים של הלגיון בלחימה בקולוניות במקום בשוחות של אירופה של מלחמת העולם הראשונה. ואכן, היה צורך בלא מעט לחימה בקולוניות בין 1914 ל-1918.
פרופ' בלנצ'רד מספק תיאור מפורט של הכיבוש הצרפתי של מרוקו שהחל ב-1912 ועד ההכנעה דרך הפצצה של המבצר הברברי האחרון ב-1931. בשלב זה, ליוטי, הפנים של רעיון האופי האיטי והתומך של הקולוניזציה, כבר לא הנהיג את לגיון הזרים הצרפתי. בלנצ'רד מתאר גם מערכות רבות נוספות של הלגיון, החל מכיבוש טונקין ועד לזוועות התקוממות הנגד במדגסקר, אולם ספרו הוא גם מחקר סוציולוגי של חיילי הלגיון עצמם. הם אהבו לשתות הרבה, ונהגו להעביר את ימי החופש שלהם בבתי בושת ובתי קפה. הם היו גם בנאים יוצאים מן הכלל, כך שפריז השתמשה בהם רבות כמהנדסים קרביים. מטיילים זרים התפעלו לעתים קרובות מהמבצרים והכפרים אותם בנו הלגיונרים, בזמן שעריקי הלגיון אשר נלחמו עם הברברים במרוקו בנו בקתות אבן מתקדמות ואיכותיות בהרבה מאשר אלו של הילידים.
כפי שבלנצ'רד כותב: "להיות חייל בטונקין או בבלד המרוקאי (הכפרי), לא משנה מי אתה, טוראי או מרשל, זה היה לבקש גאולה לאחדות אבודה, אפילו התעלות". עבור הצרפתים, התעלות זו הייתה בריחה מהחילוניות הגסה והפוליטיקה הסוציאליסטית של הרפובליקה השלישית. עבור כלל הלגיונרים הייתה זו התעלות על לאומיות קטנונית אל עבר הכרה בזהות אירופאית משותפת. הזהות העל-לאומית נוצרה עקב הלחימה המשותפת נגד הלא אירופאים, ובדומה לבריטים אשר לחמו את מלחמות המושבות שלהם, רבים מהלגיונרים חשבו על הגזע במונחים שהיו מזעזעים את הרגישים של ימינו. בטונקין, קראו הלגיונרים לאויביהם "פיראטים" ו-"שודדים" וכתבו ביומנים שלהם כיצד המורדים הווייטנאמיים והסיניים חיים ומתקיימים מ"סחר בנשק, אופיום ונשים" בלבד.
בהודו-סין הצרפתית לחמו הלגיונרים מלחמה קודרת נגד מורדים אשר בקלות יכלו להתמזג עם אוכלוסיית האיכרים המקומית. אחד הוטרנים תיאר כיצד ניסה הלגיון להבדיל בין אויב לחבר: "הרשו לנו להרוג ולבזוז הכל כאשר תושבי הכפר לא הגיעו להיכנע. יצאנו בלילה בסביבות עשר או אחת עשרה, נסענו לכפרים והפתענו את האנשים במיטות שלהם. הרגנו הכל, גברים, נשים, ילדים, עם קת רובה ועם הכידון, זה היה טבח אמתי."
אכזרית המלחמה בטונקין ככל שהייתה, עבור אנשי הלגיון השירות במזרח אסיה נתפס לעתים קרובות כהטבה. בטונקין, מדינת חסות אנאם וקוצ'ינצ'ינה, הייתה ללגיונרים גישה לפרוצות יפות, לחופים חמים ולמראות המרהיבים של פגודות בודהיסטיות המוקפות בהרים ירוקים. הלגיונרים ראו בדרך כלל בווייטנאמיים ובדרום סיניים כמלוכלכים ובורים, אך כיבדו את תרבויותיהם העתיקות.
צפון אפריקה היה סיפור אחר לגמרי. אף שקצינים צרפתיים שיבחו לרוב את גבורתם של לוחמי השבטים הערבים והברברים באלג'יריה ומרוקו, החיילים שתחתם ראו לעתים קרובות את "ההרגעה" הצרפתית במונחים גזעיים. אפילו במהלך האנטגוניזם הלאומי של מלחמת העולם הראשונה, הצרפתים והגרמנים של הלגיון התאחדו ללא שום קושי או מגבלה על-מנת להילחם בערבים השנואים. בשלב זה היה הלגיון נגיש לאנשים אירופאים בלבד, כאשר מתגייסים מקומיים הועברו ליחידות המתכתשים או זואבים. הלגיונרים החלו לזהות את הלגיון כמשהו חשוב ונשגב יותר ממוצאם הלאומי המקורי, וכל המגויסים אוחדו על ידי מוצא אירופאי משותף.
וטרנים רבים גם תמכו במטרות ריאקציונריות או לאומניות. מייסד "החזית הלאומית" ז'אן-מארי לה פן היה חייל של לגיון הזרים. אימפריאליסטים אשר השתתפו במרד הגנרלים של אלג'יריה ב-1961 וקבוצת הטרור "הארגון הצבאי החשאי" (OAS) היו בעלי קשרים ללגיון.
אפילו כיום, חרף העובדה כי שערי הלגיון פתוחים לכולם, עדיין קיים בו מרכיב גזעי מסוים. אחד הקצינים סיפר לעיתון כי "הסינים הם הלגיונרים הגרועים ביותר", ואילו "אמריקאים ובריטים קשים כמעט באותה המידה מכיוון שהם מתעצבנים מתנאי המחיה."[2] בסופו של דבר, בלגיון של היום, "הצרפתים שבריריים, הסרבים קשוחים, הקוריאנים הם הטובים ביותר מבין האסייתיים, והברזילאים הם הטובים מכולם."
פרופ' בלנצ'רד כותב כי הלגיונרים, חרף כל הציניות הגדולה והרברבנות שלהם, היו מועדים לסוג של "מלנכוליה" (cafard) – מעין דיכאון ניהיליסטי שלעתים קרובות הוביל להתאבדות. בעת תיאור כיבוש מדגסקר הוא מצטט סיפורים אודות לגיונרים אשר תלו את עצמם או ירו בעצמם לאחר קרבות או צעידות ארוכות. החזרה הנוראית שוב ושוב של צעידות תחת השמש הלוהטת עם מעט מים ומזון גרמו ללגיונרים רבים לאבד כל תקווה. אחרים החליטו כי חיים בתור חוד החנית הצרפתית לא מתאימים להם. בתקופות רגיעה, הפכו רבים מהלגיונרים לאפתיים כלפי החיים שלהם עצמם. אולם בסופו של דבר, הלגיון, כוח קטן ועילית בצבא הצרפתי, מילא תפקיד גדול בהיסטוריה הצרפתית המודרנית.
[1] Jean-Vincent Blanchard, At The Edge of the World: The Heroic Century of the French Foreign Legion, Bloomsbury Press, 2017.
[2] https://www.vanityfair.com/culture/2012/12/french-foreign-legion-expendables
