אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ז' - וילהלם רייך ו"המהפכה המינית" של המרקסיזם התרבותי.
אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ז':
וילהלם רייך ו"המהפכה המינית" של המרקסיזם התרבותי.
בעבר שוחחנו על אבי המרקסיזם התרבותי, אנטוניו גרמשי, וכן על אסכולת פרנקפורט והרברט מרקוזה אשר פיתחו את התופעה בארה"ב. הפעם נדון בדמות מפתח נוספת האחראית במידה גדולה לייבוא האידאולוגיה הזאת לעולם החדש.
וילהלם רייך מוכר במידה גדולה כיום בזכות ה"גילוי" הפסאודו-מדעי שלו בשם "אורגון"; הוא טען כי מדובר באנרגיה לה יש סגולות רפואיות רבות. גם לאחר שהוכח כי מדובר במדע מזויף, המשיך רייך להשתמש ב"גילוי מדעי" זה עד אשר הוכנס על כך לכלא ושם גם מת. אולם במסגרת זו נדון על השפעה שלילית נוספת שהייתה לו, שאומנם מוכרת פחות בעלת חשיבות אולי גדולה בהרבה על ההתפתחות השלילית של המערב.
רייך (1897-1957) נולד באימפריה האוסטרו-הונגרית למשפחה יהודית, אולם הוריו כלל לא גידלו אותו כיהודי, או אף העניקו לו ערכים חילוניים מכובדים. אביו, לאון, היה אדם קר ואכזר אשר כלל לא התעניין בבנו והתעלל בו. וילהלם סיפר שהוא חי "בפחד גדול מהמכות". הוא לא זכר מקרה בו "אביו המחמיר" בעל "מזג אכזרי" אי פעם "חיבק אותי או התייחס אלי ברוך באותה תקופה - אני גם לא יכול לזכור שהרגשתי כל קשר אליו".[1] האב גם התעלל והזניח את אשתו, אשר בתגובה הגיבה בחוסר אהבה ועם רומן גדול מאחורי גבו. וילהלם הקטן היה מודע לרומן, אך במקביל לכך שהתבייש מקיומו הוא גם מצא את הרומן הזה כמסקרן ומלהיב, עד כדי כך שהוא אף העלה פנטזיות בדבר הצטרפות למיטה עם אמו והמאהב שלה.
אכן, נטיות מיניות מוזרות אך חזקות אלו הופיעו אצלו כבר בגיל צעיר מאוד, ולטענתו ניסה לקיים יחסי מין עם עוזרת המשפחה כבר בגיל 4. וילהלם היה כנה מאוד לגבי תשוקות ואובססיות אלו ביומנו ובכתבים האוטוביוגרפיים המאוחרים יותר, לרבות "תשוקת הנעורים" שפורסמה במספר כרכים לאחר מותו ואשר מלאה בתיאורים מיניים כבר מהעמודים הראשונים. בפסקה 5, בה הוא כותב אודות הזיכרון הראשון שלו בגיל 4, הוא כבר כותב אודות מין. הוא חולק עם הקוראים את "תחושות ארוטיות בעלות עוצמה עצומה" כילד בן 4.5 בלבד. הוא טען כי כשהיה רק בן 11, הוא כבר ניהל יחסים מיניים יומיומיים עם אחת ממשרתות המשפחה ומתאר בהתלהבות את החוויה שלו מאז אחר צהריים אחד באותו גיל צעיר ותמים מאוד כשקפץ למיטה עם המטפלת המשפחתית, טיפס עליה, הרים את שמלתה, "הגיע בקדחתנות לאיברי המין שלה", ובמשך כעשר דקות עשה איתה מה שרצה; באופן מוזר היא אפשרה לו להמשיך ועצרה רק מחשש שאביו יתפוס אותם. וילהלם הודה בחיבתו לסאדו-מזוכיזם וכן כי כמעט וקיים יחסים עם בעלי חיים. לבסוף הוא התמכר לבתי הבושת וציין כי לא יוכל לחיות בלעדיהם.
הוא פנטז ללא חרף על יחסי מין עם כל אחת החל מהבייביסיטר ועד אימו. רייך כתב כי "משום שתמיד התרחצתי עם אימא, הרגשות המיניים התעוררו בי באופן קבוע ולעתים קרובות ניסיתי להפשיט את אימא בעיני". הוא אף העביר ימים רבים באוננות כרונית והודה בעצמו אודות "ההנאה העזה באוננות".
בגיל 11 רייך כבר קיים יחסים עם משרתת נוספת של המשפחה, הטבחית: "היא הייתה הראשונה שלימדה אותי את תנועת הדחיפה הדרושה לשפיכה". "מאז ואילך קיימתי יחסי מין כמעט כל יום במשך שנים - זה היה תמיד אחר הצהריים, כשההורים שלי ישנו תנומה".
אולם אין זה נעצר כאן. כאשר לא הייתה שום אישה זמינה בסביבה הביתית ליחסים או פנטזיה, פנה רייך למשק בחווה המשפחתית. הוא צפה בבעלי החיים מזדווגים, בהה באיברי המין שלהם ובאופן אישי גירה אותם מינית. "אחת הפעילויות האהובות עלי הייתה להיכנס לרפת בצהריים, בזמן שכל החקלאים אכלו או ישנו. נהניתי בשקיקה להתבונן באיברי המין של חיות זכר ונקבה כאחד. בזמן שעשיתי את זה, תמיד הייתה לי זקפה." "יום אחד התרגשתי כל כך בהתבוננות בחיות שלקחתי שוט בעל אחיזה חלקה, סובבתי אותו ותחבתי את הידית לתוך הנרתיק של סוסה. החיה הופתעה בהתחלה אבל אז נראה שהיא נהנתה. היא פרשה את רגליה לרווחה והחלה לתת שתן בזמן שחוויתי אורגזמה (ללא שפיכה). מכאן ואילך עשיתי זאת כל יום והרחבתי את הפעילות שלי גם לסוסות אחרות". המעשים הללו נמשכו במשך חודשיים עד שאפילו רייך עצמו כבר הרגיש מכך סלידה והחליט להפסיק.
מצבו הפך לחמור עוד יותר כאשר החליט לגלות לאביו, שכבר היה אדם כעוס וממורמר, על הרומן של אמו עם גבר צעיר יותר. לאון החליט להכות את אשתו, עתה בצורה קשה ונוראית עוד יותר, עד כדי כך שהיא החליטה לשים קץ לחייה. לאחר האירוע, ניסה האב לעשות דבר דומה לעצמו, אך כשל. הוא מת כעבור כמה שנים משחפת. וילהלם, אז כבר נער מתייסר ונוירוטי, לקח על עצמו את האשמה בגין מקרי המוות של הוריו, ואף בשנים המאוחרות של חייו כמבוגר החשיב את האירועים הללו ל"קטסטרופה". גם אשתו של רייך הייתה דמות בעייתי ומורכבת למדי.[1][2]
עדיין, עם כל אשר עבר עד כה, הטרגדיה הגדולה עוד הייתה לפניו. במאה ה-20 המוקדמת הוא מצא שתי "תרופות" רעילות אשר האמין כי יכולות להעניק ריפוי למצבו וכן להעניק לו כיוון בחיים: פרוידיאניזם ומרקסיזם.
את האלוהות "הדתית" הראשונה שלו גילה רייך ב-1919 כאשר פגש את זיגמונד פרויד וביקש ממנו הדרכה ורשימת כתבים בנושא הסקסולוגיה. פרויד הסכים והחל מ-1922 החל רייך לעבוד בקליניקה הפסיכואנליטית שלו. עם זאת, הכיוון המקצועי החדש הזה לא עזר לחייו הפרטיים. עברו בחייו נשים רבות, הוא היה נשוי מספר פעמים, ניהל מספר רב של רומנים מחוץ לנישואין, גירושים, חיים הרוסים, הוללות וסבל.
היו אלה שנות ה-20 באירופה והמשמעות הייתה שהקומינטרן הסובייטי היה בשיא פריחתו והאינטלקטואלים באקדמיה ובמקומות אחרים מילאו את המקטרות שלהם בחלומות אודות אוטופיה מרקסיסטית. במסגרת זו, את האלוהות השנייה פגש רייך כאשר העמיק בכתביו של קרל מרקס. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית של אוסטריה ב-1928 וביקר בברית המועצות ב-1929, שם הוא הרצה והתקבל בהתלהבות, אם כי הבולשביקים צנזרו בהמשך את התובנות המאוד חריגות שלו בנושאי המיניות. הוא הציג לאחיו הקומוניסטיים את פרויד ואת הפסיכואנליזה כדברים שכל לניניסט וסטאליניסט טוב צריך לאמץ.
בתקופה זו כבר היה רייך בעיצומו של מסע לאיחוד הגדול של המרקסיזם והפרוידיאניזם. שילוב זה הוביל לדו"ח אשר הפך לבסוף למניפסט המיני המהפכני שלו, ואשר הפך אותו לדמות מוכרת ומפורסמת: "מיניות במלחמת התרבות" (Die Sexualität im Kulturkampf), או בשמו הפופולרי יותר "המהפכה המינית".[3] רייך האמין כי מהפכה קומוניסטית חייבת גם מהפכה מינית.[4] נראה שהיה זה הוא אשר טבע את המונח "המהפכה המינית", וכן זכה לתואר "אבי המהפכה המינית". כתביו הפכו לפופולריים ביותר בקרב השמאל החדש של שנות ה-60 - ילדי המהפכה המינית.
הספר הלא מאוד מכובד הזה של רייך פורסם לראשונה בגרמניה ב-1936 ותורגם לאנגלית ב-1945. צו משפטי אסר את פרסומו של הספר בארה"ב ב-1954 ושנתיים מאוחר יותר גם מנהל המזון והתרופות האמריקאי אסר זאת, זאת מסיבות בריאותיות ונפשיות, פסיכולוגיות ופיזיות כמו גם מוסריות.
בהקדמה למהדורה הרביעית של 1949 רייך הגן בלהט על "זכויות איברי המין של ילדים מתבגרים", אותן הוא החל לקדם מנקודת מבט מרקסיסטית-סוציאליסטית בשנת 1928 כאשר ייסד ב-וינה את החברה הסוציאליסטית לייעוץ מיני ומחקר מיני. הוא קינה על העובדה שהיה זה "בלתי מתקבל על הדעת שהורים יסבלו מעשים מיניים, שלא לדבר על להתייחס לביטויים כאלה כחלק מהתפתחות טבעית ובריאה. עצם המחשבה שמתבגרים יספקו את הצורך שלהם באהבה ובטבעיות הייתה מחרידה. כל מי שאפילו הזכיר את הזכויות הללו הושמץ". הוא אַבֵּל את העובדה שאפילו עמיתיו הקומוניסטים והסוציאליסטים, שלא לדבר על חברי כל הדתות, התנגדו ל"ניסיונות להבטיח את חיי האהבה של ילדים ומתבגרים". על כן הוא ותומכיו "נלחמו למען זכויותיהם של ילדים ובני נוער לחיי אהבה טבעיים". זאת הייתה "למהפכה הגדולה" שלו - הוא נלחם עבור "הטבעיות של סיפוק עצמי של איברי המין עבור הילד".
גם בהקדמה למהדורה השלישית של 1945 דגל רייך ב"חיי האהבה" ו"ביטויי חיים חופשיים של תינוקות שזה עתה נולדו, של ילדים קטנים, מתבגרים וגברים ונשים בוגרים". הוא התעקש לא רק ש"מגע מיני במהלך ההתבגרות הוא צורך טבעי ומובן מאליו" אלא גם ש"הצרכים המיניים של תינוקות ומתבגרים הם טבעיים ומוצדקים לחלוטין." רייך הסביר בספרו שהיה זה למעשה אנדמי ל"פרוידו-מרקסיזם" שממנו הוא פעל. הוא הציג באריכות את "האידיאולוגיה המהפכנית החדשה" ואת "התמיכה האידיאולוגית של סיפוק מיני". בהקשר זה הוא דיבר גם נגד הכנסייה, אותה זיהה כ"כארגון מיני-פוליטי של פטריארכיה".
רייך הקדים בעשורים את הכאוס שהופיע מאוחר יותר בארה"ב, במיוחד במהלך שנות ה-60 כאשר "מהפכנים מיניים" כגון קייט מילט השתמשו באותה הרטוריקה, והבין כבר בתקופתו שניתן יהיה להעביר את רעיונותיו בהצלחה גדולה יותר בארה"ב מאשר בברית-המועצות. הוא ראה כסוג של נבואה את ברית-המועצות כריאקציונרית במונחים של פוליטיקה מינית, בעוד ש"ארצות הברית ... חייבת להיות מתוארת פרוגרסיבית לפחות בפוליטיקה המינית שלה."
ב-1930 עבר רייך לברלין עם אשתו הנוכחית ושני ילדיהם. הוא הקים את האגודה הגרמנית לפוליטיקה מינית פרולטרית, ועם התפוררות נישואיו מצא חיבה אצל עמיתיו האידאולוגיים באסכולת פרנקפורט. כך נולד סיפור האהבה של נפולי המרקסיזם והפסיכואנליזה.
למרקסיסטים החדשים כגון רייך העתיד הוורוד לא היה בחדר הישיבות או במפעלים, אלא במשפחה ובחדר המיטות. במקום דרבון הכלכלה, יש לדרבן את החשק המיני. בדומה לשאר המרקסיסטים הוא ראה חשיבות בהרס התא המשפחתי, אותו החשיב לסמכות פטריארכלית ומקור הדיכוי[5].
לרוע המזל, רייך לא היה עתיד לבצע את העיוות האידאולוגי-תרבותי-מיני-חברתי שלו בגרמניה של התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה שלה. כמו שאר חברי אסכולת פרנקפורט, בהיותו ממוצא יהודי, הוא לא יכול היה להמשיך את מחקריו בגרמניה הנאציונל-סוציאליסטית של היטלר וברח לנורבגיה ולאחר שהפך גם שם לדמות לא רצויה - לארה"ב ב-1939.
האסכולה התמקמה באוניברסיטת קולומביה. גם רייך שוכנע להגיע למוסד זה, בעיקר על ידי עמיתו מתחום הפסיכיאטריה פרופ' תיאודור פ. וולף אשר לימד במוסד זה. וולף עזר לו להשיג ויזה דרך מחלקת המדינה של פרנקלין דלאנו רוזוולט בה היו קומוניסטים רבים. אך חשוב מכך הוא אפשר לרייך ללמד קורס על התהוות האופי בבית הספר החדש (ניו סקול) בניו יורק המוכר גם כ"בית הספר למחקר חברתי". "הניו סקול" הוקם ב-1919 על ידי מחנכים פרוגרסיביים, המוכר בהם הוא ג'ון דיואי, וכמובן שגם מספר פרופסורים מאוניברסיטת קולומביה. מכאן, הייתה הדרך פרוצה וחופשית עבור רייך להפיץ את רעיונותיו לציבור האמריקאי.
גם התפיסות האתאיסטיות שלו, לפחות בצעירותו בשנות ה-20 של המאה ה-20, היו בעלות תפיסה מרקסיסטית-פרודיאנית: מדובר באופיום להמונים שבעזרתו שולטת האליטה בהמון; זה הוא מוסד חברתי גדול אשר מדכה את המהפכה. הוא אף היה שותף לתפיסות האתאיסטיות של פרויד. יותר מכל סלד רייך מהאיסורים והמוגבלויות הדתיות כלפי "ביטויים" מיניים אותם הוא האמין שהכנסייה יישמה ללא רציונל. הוא כינה זאת "דיכוי מחייב של מיניות" שכלל את "המאבק לעמוד בפיתוי לאונן", תשוקה "שחווה כל מתבגר וכל ילד". בשנותיו המאוחרות התמתן רייך כלפי הדת וב-1951 אף כתב ספר המציג בצורה חיובית יחסית את ישו.[6]
אסור להמעיט בהשפעתו של רייך. "הנורמות" המיניות שלו לא הוגבלו רק אליו או לחיות המשק והשפיעו למעשה על ילדי שנות ה-60. ב-1964, מגזין הטיים ציין כי "ייתכן שרייך היה נביא".[7] הניו יורקר, כמו גם אחרים, קראו לו "אבי המהפכה המינית".[8] לתואר זה הוא היה שותף עם אלפרד קינסי, אשר היה סוטה מין אפילו גדול עוד הרבה יותר. יותר מהכל, השפעתו של רייך הייתה מורגשת בקרב הפמיניזם הרדיקלי, סטודנטים ופרופסורים ליברליים, מחנכי מין פרוגרסיביים, וכמובן "אויבי המשפחה"[9].
[1] Wilhelm Reich, Passion of Youth: Wilhelm Reich: An Autobiography, Farrar, Giroux, and Strauss, 1988.
[2] Colin Wilson, The Quest for Wilhelm Reich, Doubleday, 1981, p. 29.
[3] https://www.marxists.org/glossary/people/r/e.htm#reich-wilhelm
[4] Wilhelm Reich, The Sexual Revolution: Toward a Self-regulating Character Structure, Farrar, Straus, and Giroux, 1974.
[5] Donald De Marco and Benjamin Wiker, Architects of the Culture of Death, Ignatius Press, 2006, p. 227.
[6] W Edward Mann and Edward Hoffman, The Man Who Dreamed of Tomorrow: A Conceptual Biography of Wilhelm Reich, Houghton Mifflin, 1980.
[7] http://content.time.com/.../article/0,9171,875692,00.html
[8] https://www.newyorker.com/magazine/2011/09/19/novelty-acts
[9] De Marco and Wiker, pp. 222-32.
