יאסר ערפאת, הק.ג.ב. והמצאת ה"פלסטינים".
יאסר ערפאת, הק.ג.ב. והמצאת ה"פלסטינים".
בעת חגיגות בחירתה לבית הנבחרים של ארה"ב ב-2018, פרסמה חברת הקונגרס הדמוקרטית רשידה טליב באתר הטוויטר מספר "ציוצים" אנטי-ישראליים,[1] לרבות אחד בו כתבה: "השורשים שלי בתור פלסטינית אמריקאית הינם חזקים וחשובים".[2] אולם המציאות ההיסטורית לגבי "השורשים" הללו תפתיע קרוב לוודאי גם אותה, שכן עד שנות ה-60 קבוצת האוכלוסייה המתויגת כך כלל לא הייתה קיימת, אלא הומצאה כנשק תעמולתי אנטי-ישראלי ותו לא.
עם הקמתה ב-1948 הביסה המדינה הקטנה והחדשה צבאות ממצרים, עיראק, סוריה, עבר הירדן, ערב הסעודית, לבנון ותימן אשר ביקשו להשמידה כבר בשלב מוקדם זה. הג'יהאד נגד מדינת ישראל נמשך גם לאורך עשרות השנים לאחר מכן, אולם היא הצליחה לעמוד איתן וניצחה שוב את צבאות ערב בעימותים בשנות ה-60 וה-70. עקב ניצחונותיה המרשמים והצלחתה לשרוד נגד הסיכויים היא זכתה להערצה של העולם החופשי, מה שהוביל ליישום הגדול והנועז ביותר בהיסטוריה של הדת המזרח תיכונית של תכתיב הנביא שלה: "מלחמה היא תרמית."[3] ללא ספק, זה עשרות שנים שה-תקייה מופעלת באופן אינטנסיבי בקרב הפתיים של אותו העולם החופשי. לשם ההצלחה הזאת, היה למזרח תיכוניים גם בעל ברית מושלם.
על מנת לפגוע ברושם לפיו המדינה הזעירה ניצבת בפני אויבים אדירים ועדיין שורדת, הק.ג.ב. הסובייטי, בהליך גאוני מבחינתו, פיתח את הפיקציה של עם קטן אפילו עוד יותר - "הפלסטינים" - אשר מאוים על ידי מכונת המלחמה הישראלית המשומנת וחסרת הרחמים. בשנת 134 לסה"נ גורשו חלק גדול מהיהודים מהפרובינקיה בה חיו תחת שלטון הרומאים לאחר מרד בר כוכבא הכושל. הרומאים החלו לקרוא לאזור "פלשתינה" לאחר שאיחדו את הפרובינציה עם סוריה ויצרו את סוריה-פלשתינה. את השם הם לקחו מהתנ"ך, בו הופיעו רבות האויבים הגדולים של בני ישראל - יורדי הים היווניים (כנראה) בשם "פלשתים". חשוב לזכור כי כל הקשור למילה "פלשתינה" סימל אזור גאוגרפי בלבד ושום בדבר מעבר לכך, בטח שלא עם או קבוצה אתנית או דתית כלשהי. יחד עם זאת, בשנות ה-60 יצר הק.ג.ב. יחד עם יאסר ערפאת את העם "המדוכא" הזה לכאורה, וכן את הכלי שבעזרתו ישיגו את "החירות" הנשגבת שלהם - "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף).
האדם שמשמש בתור המקור החשוב ביותר לשיתוף הפעולה בין ערפאת לק.ג.ב. הוא יון מיחאי פצ'פה, אשר היה הקצין הבכיר ביותר של שירותי המודיעין (והריגול) של רומניה הקומוניסטית בשנות המלחמה הקרה. כפי שפצ'פה חשף, אש"ף היה היצירה של הק.ג.ב., לו הייתה חיבה מיוחדת למה שהוא הגדיר כארגוני "שחרור". ללא ספק, חשוב לשים לב שאש"ף לא היה המקרה היחיד, שכן נוצר למשל גם "צבא השחרור הלאומי של בוליביה" (ELN), אשר הוקם על ידי הק.ג.ב. ב-1964 עם העזרה של רוצח ההמונים צ'ה גווארה. גם הארגון הקומוניסטי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין", אשר ביצע פיגועים רבים, היה תולדה של סוכנות הביון הסובייטית. בקונגרס הראשון של אש"ף ב-1964, אשר הורכב מ-422 נציגים "פלסטינים" שנבחרו בקפידה על-ידי הק.ג.ב., אושרה האמנה הלאומית הפלסטינית, זאת לאחר שהטיוטה הוכנה במוסקבה. גם החוקה "הפלסטינית" נולדה במוסקבה עם עזרה של סוכן המקושר לק.ג.ב. - אחמד שוקיירי אשר הפך ליו"ר הראשון של אש"ף.[4]
בכדי שערפאת יוכל לעמוד בראש אש"ף היה עליו להיות כמובן "פלסטיני". כפי שפצ'פה הסביר, ערפאת היה בורגני מצרי שהפך למרקסיסט נלהב על-ידי סוכנות הביון הסובייטית. הק.ג.ב. אימן אותו בבית הספר למבצעים מיוחדים בעיר באלאשיקה שמזרחית למוסקבה, ובאמצע שנות ה-60 החליט להכין אותו להנהגת האש"ף בעתיד. ראשית, השמיד הק.ג.ב. את העדויות הרשמיות המוכיחות כי ערפאת נולד בקהיר, ובמקום זאת זייף מסמכים לפיהם נולד בירושלים ועל כן הינו "פלסטיני" מלידה.[5]
ערפאת היה אומנם מרקסיסט, לפחות בתחילת הדרך, אולם גם הוא וגם מפעיליו הסובייטיים עשו שימוש רב במסורת הארוכה של שנאת היהודים בקרב המזרח תיכונים. ראש הק.ג.ב. יורי אנדרופוב ציין כי העולם האסלאמי הינו "צלחת פטרי מוכנה בה נוכל לטפח זן ארסי של שנאה לאמריקה, הגודל מתוך בקטריה מרקסיסטית-לנניסטית. האנטישמיות האסלאמית הינה עמוקה ... היינו צריכים בסך הכל לחזור על התמות שלנו - שארה"ב וישראל הינן 'מדינות פשיסטיות אימפריאליסטיות-ציוניות' הנתמכות בידי יהודים עשירים. האסלאם היה אובססיבי למנוע מהכופרים לשלוט בטריטוריות שלו והוא יהיה מאוד פתוח לקבל את האפיון של הקונגרס האמריקאי בתור גוף ציוני עושק שמטרתו להפוך את העולם לנכס יהודי."[6]
בראיון שהעניק לעיתון ההולנדי "טרוב" ב-1977 הסביר זוהיר מוחסן, אחד ממנהיגי אש"ף, את האסטרטגיה בצורה מפורטת יותר:
"העם הפלסטיני אינו קיים. הקמת מדינה פלסטינית היא אך ורק אמצעי להמשך המאבק שלנו במדינת ישראל למען האחדות הערבית שלנו. במציאות כיום אין הבדל בין ירדנים, פלסטינים, סורים ולבנונים. רק מסיבות פוליטיות וטקטיות אנו מדברים כיום על קיומו של עם פלסטיני, מכיוון שהאינטרסים הלאומיים הערביים דורשים שנקבע את קיומו של 'עם פלסטיני' מובהק כדי להתנגד לציונות. מסיבות טקטיות, ירדן, שהיא מדינה ריבונית עם גבולות מוגדרים, אינה יכולה לדרוש את חיפה ויפו, ואילו כפלסטיני אני ללא ספק יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר שבע וירושלים. עם זאת, ברגע שנחזיר את זכותנו לפלסטין כולה, לא נמתין אפילו דקה לאיחוד פלסטין וירדן."[7]
ברגע שיוצרים עם, ניתן בקלות לפברק גם את רצונו לשלום. הדיקטטור הרומני ניקולאה צ'אושסקו הדריך את ערפאת כיצד בקלות ניתן לסובב על האצבע את המערב הליברלי. כפי שסיפר פצ'פה: "במרץ 1978 הבאתי בסודיות את ערפאת לבוקרשט לקבלת ההנחיות האחרונות כיצד להתנהג בוושינגטון. 'אתה פשוט חייב לשמור על העמדת הפנים בדבר הפסקת הקשרים עם הטרור ולהמשיך לטעון שתכיר בישראל – שוב, ושוב, ושוב', צ'אושסקו אמר לו... צ'אושסקו היה באופוריה מהאפשרות שגם הוא וגם ערפאת יוכלו לחטוף את פרס הנובל לשלום דרך ההצגה הכוזבת שלהם המציגה עלה של זית ... צ'אושסקו נכשל בניסיונו לקבל את פרס הנובל שלו. אולם ב-1994 ערפאת קיבל את שלו – הכל הודות לכך שהמשיך לשחק באופן מושלם את התפקיד שהענקנו לו. הוא הפך את ארגון הטרור אש"ף לממשלה בגלות (הרשות הפלסטינית), ותמיד העמיד פנים שקורא להפסקת הטרור הפלסטיני בזמן שאפשר לו להמשיך ללא הפוגה. שנתיים לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, מספר היהודים שנהרגו מטרוריסטים פלסטיניים עלה ב-73%."[8]
האסטרטגיה הזאת המשיכה לעבוד בצורה מושלמת דרך תהליך שלום אחר תהליך שלום בתיווך ארה"ב החל מהסכם קמפ דייוויד של 1978 דרך הנשיאות של ברק חוסיין אובמה ועד היום ללא סוף הנראה באופק. הממשלות המערביות הליברליות לא מסוגלות כמובן להבין את הכישלון המתמיד של הניסיונות להשיג שלום בין ישראל ל"פלסטינים", שאת קיומם ההיסטורי הן מקבלות כעובדה מובנת מאליו. כמו בכל המקרים האחרים, אין הן מסוגלות להפנים את ההקשר הדתי, שכן התשובה לסיבת הכישלון הזה היא כמובן בדוקטרינה של הג'יהאד - "לסלק אותם מהיכן שהם סילקו אתכם",[9] דבר שאינו משתמע לשני פנים.
מצד אימו היה ערפאת קרוב משפחה של אל-חוסייני המופתי של ירושלים. בהתבסס על כתבי הקודש שלהם, אל-חוסייני דיבר רבות וקידם את השנאה כלפי היהודים.[10] למסר השנאה שלו הייתה השפעה אדירה על ההתפתחות התרבותית-פוליטית של "הפלסטינים" במחצית השנייה של המאה ה-20. אין זה מפתיע אם כן שערפאת, החל מגיל 16, עבד בשביל המופתי בביצוע מעשי טרור, וכן ראה באל-חוסייני את המורה הרוחני והפוליטי שלו. לפיכך, החל משנות ה-60 המוקדמות ולמעשה עד מותו הפעיל ערפאת במשך 4 עשורים ג'יהאד ברוטלי נגד הישראלים.[11]
בניסיונו המתמיד לתחמן ולתמרן במסגרת ה-תקייה, הוא אימץ תדמית כוזבת של קיצוניות חילונית, במיוחד בסוף שנות ה-60 ושנות ה-70. אולם המציאות היא שהאידאולוגיה אשר באמת הייתה נר לרגליו נותרה דתית ג'יהאדיסטית לאורך כל הקריירה שלו כמנהיג טרור. כהוכחה לכך אין צורך לדעת את אשר היה על לבו אלא מספיק לבחון את מעשיו. פעילות הטרור הג'יהאדיסטית הראשונית שארגן ערפאת הייתה פשיטות על הגבול,[12] שזה בעצם חיקוי של לוחמי הראזי או גאזי שביצעו פשיטות מצומצמות נגד "הכופרים" בימיו המוקדמים של הג'יהאד, ולמעשה שימוש בטקטיקות דומות בהתאם לתקופה.[13] כאשר עלה ח'ומייני לשלטון באיראן, ערפאת מיד העביר אליו מסר ב-13 לפברואר 1979 בו תיאר את הסנטימנט הג'יהאדיסטי המשותף: "אני מתפלל לאלוהים שינחה את צעדיכם בדרך האמונה ומלחמת הקודש (הג'יהאד) באיראן, להמשך הקרב עד שנגיע לחומות ירושלים, שם נרים את דגלי שתי המהפכות שלנו".[14] גם אחרי הסכמי אוסלו, שבוע בלבד לאחר הסכם עזה ויריחו שנחתם בקהיר ב-1994, הוציא ערפאת הצהרה בוטה בפגישה עם המנהיגים האסלאמיים של דרום אפריקה המוכיחה כי דעותיו הג'יהאדיסטיות לא השתנו גם בשנות ה-90: "הג'יהאד יימשך וירושלים אינה מיועדת לעם הפלסטיני בלבד ... היא מיועדת לאומה המוסלמית כולה. אתם אחראים על פלסטין וירושלים לפניי ... לא, זו לא בירתם, זו בירתנו."[15] סגנו של ערפאת בהנהגת הפת"ח, אבו איאד, הצהיר ב-1974 כי "אנחנו מתכוונים להיאבק כדי שמולדתנו הפלסטינית לא תהפוך לאנדלוסיה החדשה." ההשוואה עם אנדלוסיה לא הייתה מקרית היות ובשני המקרים מדובר באזורים שנכבשו בחרב הג'יהאד ואשר שוחררו מאוחר יותר על ידי הבעלים המקומיים ו/או המקוריים.[16]
גם בעשור האחרון של חייו חזר ערפאת מספר פעמים על הסנטימנט הזה וכן פעל בהתאם, זאת לאחר שהפעיל מערכה שלמה של טרור ג'יהאדיסטי במסגרת האינתיפאדה השנייה, בעיקר דרך מחבלים מתאבדים. חשוב מכך, המנטליות הזאת לא נקברה יחד עמו, וניסיונותיו להחליף את ישראל בישות דתית המבוססת על חוק השריעה השתלבו אל תוך הג'יהאד הכללי והרחב יותר נגד ישראל, כפי שמשתקף בבירור פעם אחר פעם מההצהרות הרשמיות של ועידות, אנשי דת ופוליטיקאים ממדינות מזרח תיכוניות שונות.
בתמונות: ערפאת עם ליאוניד ברז'נייב וניקולאה צ'אושסקו.
[1] https://www.breitbart.com/middle-east/2018/08/12/democrat-rashida-tlaib-celebrates-primary-win-with-anti-israel-tweets/#
[2] https://twitter.com/RashidaTlaib/status/1027699433071419393
[3] https://sunnah.com/riyadussaliheen/12/68
[4] Jamie Glazov, “From Russia With Terror”
https://www.jewishpress.com/indepth/front-page/239217/2004/03/31/2/
[5] Ion Mihai Pacepa, “The KGB’s Man”, The Wall Street Journal, September 22, 2003.
https://www.wsj.com/articles/SB106419296113226300
[6] Ion Mihai Pacepa, “Russian Footprints”, National Review, August 24, 2006
https://www.nationalreview.com/2006/08/russian-footprints-ion-mihai-pacepa/
[7] James Dorsey, “Wij zijn alleen Palestijn om politieke redden,” Trouw, March 31, 1977.
https://brabosh.com/2016/02/18/pqpct-bbo/
[8] Pacepa, “The KGB’s Man”.
[9] https://quran.com/2/191?translations=17,18,19,20,21,84,85,22,95,101
[10] David Pryce-Jones, The Closed Circle: An Interpretation of the Arabs, Harper & Row, 1989, p. 191.
[11] Efraim Karsh, Arafat’s War: The Man and His Battle for Israeli Conquest, Grove, 2003.
[12] Michael Oren, Six Days of War - June 1967 and the Making of the Modern Middle East, Oxford University Press, 2001, p. 1.
[13] Charles Emmanuel Dufourcq, La Vie Quotidienne dans l’Europe Medievale sous Domination Arabe, Hachette, 1978, p. 20.
[14] Bat Ye’or, “Aspects of the Arab-Israeli Conflict”, Wiener Library Bulletin, Vol. 32, (1979), p. 68.
[15] Karsh, Op. cit., p. 117.
[16] Bat Ye’or, The Dhimmi: Jews and Christians under Islam, Associated University Presses, 1985, pp. 122–3.
