האפריקאנרים: ביוגרפיה של עם.

האפריקאנרים: ביוגרפיה של עם.

פרופ' הרמן גיליומי הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטלנבוש אשר כבר הספיק לפרסם עשרות ספרים לפי שכתב את ספרו האדיר "האפריקאנרים: ביוגרפיה של עם" בן ה-700 עמודים.[1] הספר הוא תוצר של 10 שנות מחקר המתבסס על ביבליוגרפיה בת אלפי מקורות ועד לפרסומו היה הספר המקיף ביותר שנכתב בשפה האנגלית המתאר את ההיסטוריה של האפריקאנרים בדרום אפריקה. המו"ל של הספר ציין בתיאורו כי פרופ' גיליומי הוא "אחד המתנגדים האפריקאנרים המוקדמים והגדולים ביותר לאפרטהייד",[2] ואי-התחשבותו בהבדלי הגזע מחייבת את הקורא לספק את הפרשנויות שלו לכמה מהאירועים המתוארים בספר.

החלק הראשון של הספר מתאר את ההתיישבות הראשונה בכף התקווה הטובה ב-1652, את הטרק הגדול, המלחמה עם הזולו ומלחמות הבורים. אולם יותר ממחצית מהספר מוקדש לתקופה המודרנית יותר שלאחר סוף מלחמת הבורים השנייה ותחילת המאה ה-20. גיליומי מציג שפע של מידע היסטורי באופן מצפוני למדי, אם כי הוא חסר כישרון ספרותי ובכך מתקשה להחיות את הדמויות או להציג את הדברים דרך נקודת המבט שלהם.

ב-1910, רפובליקות הבורים אשר הובסו בידי הבריטים שולבו עם קולוניית הקייפ ו-נטאל ובכך ייצרו את איחוד דרום אפריקה, בעלת הגבולות שהשתמרו פחות או יותר עד היום. מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-40, חרף העובדה כי הרכיבו רק כחמישית מהאוכלוסייה, הסכנה הגדולה ביותר לחברה, בעיני האפריקאנרים, הייתה לא האוכלוסייה המקומית אלא הבורים שהפכו עתה לעניים בגלל הבריטים. אלו שכבר לא יכלו לפרנס את עצמם בחוות עברו לערים, היו למעשה אנאלפביתים, לא מיומנים ולא היו מוכנים לעבוד בשכר שקיבלו השחורים. אחת הסיבות לכך שב-1925 הוחלפה ההולנדית באפריקאנס כאחת השפות הרשמיות של דרום אפריקה יחד עם אנגלית, היה למעשה הצורך לחנך אפריקאנרים עניים אלו.

גם אחת המטרות של חקיקה גזעית מוקדמת נועדה בעצם לעודד ולהבטיח תעסוקה של עניים אלו בכך שהעניקה להם שכר "הגון" על ידי הרחקתם מתחרות עם שחורים. היה זה מוצדק עבור הספקנים הליברלים בתור אמצעי זמני שיאפשר לאפריקאנרים להעמיד את הרגליים על הקרקע, דבר שבסופו של דבר יבוא לטובת הרוב השחור גם כן. למעשה, נראה שזה פחות או יותר מה שקרה. עד מלחמת העולם השנייה העוני המחפיר של האפריקאנרים כבר לא היה קיים, והשחורים קיבלו הרבה עבודות במסגרת תעשיית המלחמה.

בשנים מאוחרות יותר, עת זכה האפרטהייד לעוד ועוד ביקורת, הן מצד השחורים והן מבחוץ, נוצר מיתוס לפיו היחסים בין הגזעים היו יחסית חיוביים ואף השתפרו בהדרגה לפני שהלאומנים עלו לשלטון בשנת 1948 והחלו ליישם את מדיניותם הגזעית. בפועל, זה מכבר היו חוקים הנוגעים ליחסי גזע - הבריטים עצמם יישמו את מערכת הגבלת המעברים במאה ה-19 - וממשלת תקופת המלחמה של יאן סמאטס כבר הניחה כמה מיסודות האפרטהייד. היא חייבה רישום הצבעה עבור אפריקאנרים בלבד, בנתה פרברים לשחורים בלבד, וחייבה את המעסיקים להפריד באזורי עבודה ואכילה. הרשויות המקומיות כבר קראו למרשם לאומי רשמי המסווג את כולם לפי הגזע, אך ההפרדה נותרה מערכת רופפת אשר אך ורק הגיבה למקרים ספציפיים.

אפילו הליברלים הגדולים ביותר של התקופה לא הסכימו בשום אופן לנישואי תערובת. הם ביקשו את המשכיות ההפרדה החברתית. הליברלי המוביל של המפלגה המאוחדת של דרום אפריקה הודה פעם כי ההנחה לפיה לחץ חברתי יכול לתפוס את מקומם של חוקים דורשת לא מעט אמונה, ותהה אם "היא תבטיח את עמדתו של האדם הלבן בדרום אפריקה" ו"תהפוך את דרום אפריקה לבטוחה עבור התרבות האירופית."

האפריקאנרים של המפלגה הלאומית היו מודעים היטב לחסרונם המספרי, ולא לקחו סיכונים. כך, האפרטהייד, או "הפרדה", הפך להיות מבחינתם לא פחות מתכנית הישרדות לכל דבר. המדיניות הזאת נולדה באופן לא בולט תחילה בחוגי הכנסייה הרפורמית ההולנדית בשנות ה-30 של המאה ה-20 כמשימה אסטרטגית של פעילות למען כנסיות בלתי תלויות בתמיכה ועצמאיות מקומית.

אפרטהייד פוליטי היה סוג של הכללה חילונית של מדיניות זו שקרמה עור וגידים בשנים שקדמו לבחירות המוצלחות של 1948. המתכננים שלו בחנו מקומות אחרים בעולם בהם הופעלה הפרדה גזעית וכן למדו תיאוריות בדבר מניעת קונפליקטים בחברות מעורבות. פרופ' גיליומי מראה כי בניגוד לטיעונים המגמתיים של היסטוריונים ליברליים, לא הייתה לאידאולוגיה הנאצית שום השפעה על פיתוחו של האפרטהייד הדרום אפריקאי. כפי שכתב, הלאומנים "דחו באופן חד משמעי את הנאציונל-סוציאליזם כייבוא זר לתוך דרום אפריקה, ותמכו בדמוקרטיה הפרלמנטרית".

האפרטהייד היה מבוסס על יחסי גומלין והדדיות על מנת להבטיח את הצדק היסודי שלו; האפריקאנרים העניקו לשחורים את כל אשר דרשו למען עצמם: בתי ספר, כנסיות, מולדת, ולבסוף גם ממשלות, כאשר כל אחד מהם פעל בשפה משלו בהתאם לצרכים. ב-1913 הוקמו מדינות "בנטוסטן", דהיינו אזורים שמורים בהם אסור היה לאפריקאנרים לרכוש אדמות, ואשר הורחבו ב-1936. אזורים אלו היו מיועדים להפוך לארצות מולדת עצמאיות בהן יוקם "סדר חברתי מקורי של הילידים". אפשר כי האפריקאנרים הקרינו על השחורים את התנגדותם לאימפריאליזם התרבותי והלשוני של הבריטים, בזמן ששחורים רבים שמחו מצדם לעבור לערים, לנטוש את מנהגיהם ולדבר אנגלית.

גיליומי מציין כי תקופת האפרטהייד, על כל ההיבטים השליליים שלה, הייתה מאופיינת בשגשוג חסר תקדים בדרום אפריקה, והשחורים חלקו בעושר הזה. בין 1960 ל-1980 ההכנסה האישית הממוצעת של שחורים גדלה ב-84%, הראנד גדל מ-1033 ל-1903 (בהתאם לאינפלציה), ותוחלת החיים עלתה מ-38 למעל ל-60. הלאומנים השקיעו יותר בחינוך ורפואה עבור השחורים מכל הממשלות הקודמות.

לפי מפקד האוכלוסין של 1946 היוו האפריקאנרים 21.6% מאוכלוסיית דרום אפריקה, והצפי הדמוגרפי היה כי עד סוף המאה ה-20 מספרם יעלה ל-23.2%. עם זאת, להפתעתם של הסוקרים והממשלה, השחורים, בעקבות השגשוג החדש, החלו לגדול במספרם בקצב אדיר, למעשה כה אדיר שהגיל הממוצע של השחורים היה מתחת ל-16. כך, שיעור מספרם של האפריקאנרים נפל בהדרגה ל-17% ב-1976 ו-12% בלבד ב-2000.

מדיניות האפרטהייד השתדלה מאוד שלא לפגוע בשיתוף הפעולה הכלכלי בין שני הגזעים, אשר היטיב עם שניהם, אולם השחורים קיבלו עבודות פחות טובות, דבר שהוביל לאי שביעות רצון. ככל שמספרם של השחורים עלה, נאלצו האפריקאנרים להסתמך עליהם יותר ויותר. כך, האומה האפריקאנרית אשר שרדה את הטרק הגדול ואת מחנות הריכוז של הבריטים נאלצה להיכנע דווקא לשגשוג.

גיליומי כותב: "הנדריק פרוורד ["אדריכל האפרטהייד"] האמין תמיד כי כאשר הם עומדים מול הבחירה בין היותם עשירים ומשולבים לבין עניים אך נפרדים, האפריקאנרים תמיד יעדיפו את האפשרות השנייה. אולם הזינוק הגדול בשגשוג אותו הוא ניהל הטה את הכף בכבדות לטובת הראשונה. הלבנים התרגלו לצמיחה כלכלית שיצרה נסיבות חברתיות משופרות בהתמדה ואורח חיים נוח." לפי אנקדוטה אחת, "האפריקאנרי יעדיף להירצח במיטתו מאשר לסדר אותה".

כמה תאורטיקנים מוקדמים של האפרטהייד חזו בסופו של דבר "אפרטהייד מוחלט": מדינה אפריקאנרית לחלוטין המתקיימת לצד כמה מדינות שחורות, ולכל אחת מהן כלכלה בת קיימא וכוח עבודה נפרד. בראשית שנות ה-50 מנהיגי האפריקאנרים דחו על הסף חזון זה, והוא בהדרגה נעלם מהשיח הציבורי. מדינות המולדת הנוספות מעולם לא התפתחו ולא קמו. האמת היא שהאפריקאנרים לא היו יכולים להסתדר ללא כוח עבודה שחור וזול.

ובכל זאת, לא היה זה בלתי נמנע כי האומה האפריקאנרית תפקיר את גורלה בידי הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC). אסון זה נוצר על ידי דמורליזציה מתמדת של האפריקאנרים, ורוחם נשבר לאחר שבמשך שנים קיבלו יחס של "המנודים של העולם". כפי שמבהיר פרופ' גיליומי, האפריקנארים מעולם לא הובסו, הם פשוט נכנעו.

לעולם לא נוכל לדעת מדוע האירופאים של דרום אפריקה - האנגלים והאפריקנארים כאחד - הצביעו במשאל עם בשנת 1992 כדי לשכתב את החוקה. הם עדיין היו בשליטה כמעט מוחלטת במדינה, אולם המצביעים מעולם לא ציפו ככל הנראה שמנהיגיהם יוותרו מהר כל כך על הרבה כל כך. כדברי פרופ' גיליומי, "העובדה [שהנשיא פרדריק וילם] דה קלרק ונותני המשא ומתן שלו הצליחו לשמור על מעט כל כך למרות עמדת כוח יחסית גבוהה העלתה סימן שאלה רציני לגבי יכולות המנהיגות שלו." גיבוש דעה שכזאת שמגיעה ממתנגד מובהק לאפרטהייד כמו גיליומי הינה מעניינת במיוחד.

תחת שליטתו של הקונגרס הלאומי האפריקני הפכה דרום אפריקה למדינה ריכוזית, אשר כלל אינה שומרת על זכותם של המיעוטים, במיוחד האירופאים. מערכת הביזה הנוכחית שלה המכונה "העצמה כלכלית שחורה" (BEE) מעניקה למעמד השלט החדש כוח השפעה נרחב באופן שפוגע באופן אנוש בכלכלה ובמשאבים. האם דרום אפריקה תלמד את הלקח של רודזיה/זימבבואה אשר לחלוטין הרסה והפילה את כלכלתה לאחר שלמעשה גירשה את המיעוטים הגזעים שלה? ספרו של גיליומי פורסם ב-2003 ומאז נראה שהתשובה היא שלילית.

כאמור, ספרו של פרופ' גיליומי הוא מעניין במיוחד לאור התפיסות החברתיות של המחבר. התמונה שעולה ממנו היא שההיסטוריה של האפריקאנרים הינה מרתקת ובמובנים רבים אף מעוררת השראה של עם מייסד. המסקנה היא כי במשך דורות רבים טיפחו האפריקאנרים את התודעה הגזעית והשבטית העוצמתית הנחוצה להישרדות בקרב גזעים זרים ועוינים. לאחר שהפכו ל"מרוככים" על ידי שגשוג אך גם נפגעו מנטלית על ידי ביקורות של אנשים וגופים מבחוץ, הם חדלו להאמין בעצמם ונכנעו למעשה בלי לירות ירייה אחת.

[1] Hermann Giliomee, The Afrikaners: Biography of a People, University Press of Virginia, 2003.

[2] https://www.upress.virginia.edu/title/2672