על הגזענות, חלק יב: ריימונד קאטל.
על הגזענות, חלק יב:
ריימונד קאטל.
במהלך חייו לא היה פרופ' ריימונד ברנרד קאטל (1905-1998) מאוניברסיטת אילינוי דמות ציבורית מוכרת, אם כי היה אחד הפסיכולוגים המחקריים המשפיעים ביותר של המאה ה-20. הוא כתב 56 ספרים ולמעלה מ-500 מאמרים בכתבי עת בתחומי האישיות, האינטליגנציה והניתוח הרב-משתני. הוא עיצב 30 בדיקות סטנדרטיות למדידת אינטליגנציה ואישיות, חלקן עדיין בשימוש גם היום. במהלך הקריירה המרשימה שלו זכה בפרסים והוקרות רבות, וב-1997 החליטה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה להעניק לו את פרס מדליית הזהב על מפעל חיים. קאטל בן ה-92 טס מהוואי - היכן שחי לאחר פרישתו לגמלאות - לשיקגו לצורך קבלת הפרס. אולם יומיים לפי הטקס הענקת הפרס נדחתה.
הסיבה לכך הייתה ש-בארי מהלר מאוניברסיטת פריס בארה"ב ואברהם פוקסמן, מנהל הליגה נגד השמצה, כתבו לוועדת הפרס בגנות הדעות הפוליטיות של קאטל. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה החליטה לחכות עם הענקת הפרס עד אשר ועדה מיוחדת תחקור את "הקשר שבין עבודתו המדעית של ד"ר קאטל לבין דעותיו על ההפרדה הגזעית". ההחלטה גרמה למהומה לא קטנה שבעקבותיה החליט קאטל לוותר על הפרס. הועדה התפזרה ללא הגשת שום דוח, וכעבור מספר חודשים הלך קאטל לעולמו.
אפילו מבקריו הגדולים של קאטל מתארים את "נימוסיו הטובים, חוש ההומור ויכולתו להתייחס לכולם בכבוד, לא משנה המעמד או הרקע", וכי "כמעט כל מי שעבד איתו, אפילו במשך תקופה קצרה, החשיב את קאטל כתערובת של יראה והכרת תודה על ההברקות שלו, מוסר העבודה האיכותי שלו והיכולת שלו לעורר השראה באחרים."[1] אכן, קאטל סיים את לימודיו באוניברסיטת לונדון בגיל 19 בהצטיינות יתרה בתחומי הפיזיקה והכימיה. אולם תחומי העניין שלו השתנו לאחר ששמע את הרצאתו של סיריל ברט על פרנסיס גולטון, אבי תורת האאוגניקה. בילדותו הושפע קאטל רבות מהטבח של מלחמת העולם הראשונה ומהמצב של שכונות העוני של לונדון, והגיע למסקנה בשלב המוקדם של חייו שזוועות כאלו ניתן לפתור בעזרת האאוגניקה. בהמשך החל להאמין כי אם נשלוט באבולוציה, תכנס האנושות לתור הזהב שלה. כך, נטש קאטל את מדעי הפיזיקה לטובת מדעי החברה, אשר לדעתו יהיו בחזית הנחיית האבולוציה לכיוונים החיוביים הנדרשים.
קאטל נכנס לתחום חקר האישיות עקב התפיסה שהאבולוציה פועלת בכל תחומי האישיות, לא רק אינטליגנציה לבדה, ושכל תכנית אאוגניקה מדעית תצטרך לבחור בזהירות אילו תכונות לקדם ואילו לבלום. "שאלון 16 גורמי האישיות" שלו פורסם לראשונה ב-1950 ובמהרה מאוד הפך לכלי סטנדרטי להערכת האישיות. מה שהיום מוכר בתור "חמש התכונות הגדולות" של האישיות – פתיחות מחשבתית, מצפוניות, מוחצנות-מופנמות, נעימות ו-יציבות רגשית-נוירוטית – למרות שלא פותח ספציפית על ידו, בהחלט נגזר ממחקריו.
קאטל תרם רבות גם לחקר האינטליגנציה. הוא האמין בצורך למדוד יכולות מולדות ללא תלות בהשפעה התרבותית, ו"מבחן המשכל ההוגן מבחינה תרבותית" שלו ממשיך להיות בשימוש גם כיום. קאטל האמין גם שאם ניתן למדוד את תכונותיהם ויכולותיהם של אנשים כבר בגיל צעיר, ניתן יהיה גם להעניק לכל אזרח את המקום בחברה בו הוא יהיה מאושר ופרודוקטיבי ביותר, וכי הדבר יביא לסיומו של הסכסוך המעמדי ופריבילגיות אשר לא נרכשו בצדק. כפי שניסח זאת הפסיכולוג הבריטי צ'ארלס ספירמן, "צדק מושלם עומד להשתלב עם יעילות מרבית."
לבדיקת האישיות היו גם שימושים אחרים. קאטל האמין שהיא יכולה למפות גם את התקדמות הטיפול הנפשי, והמטופלים נבדקו באופן שגרתי האם מצבם הנפשי משתפר. הוא גם חשב שאם מישהו מציג את תכונותיו של מדען או חוקר גדול, למשל, יש להעניק עבורו משאבי מעבדה ניכרים עוד בשלביו המוקדמים. הוא האמין שאפשר למדוד גם קבוצות, למשל מוסריות פנימית חיובית מול השתלבות תרבותית ומוסריות ירודים. הוא האמין שיהיה זה נכון לבדוק חברה שלמה כל מאה שנים בערך כדי לבחון האם היא נעה לכיוונים חיוביים.
קאטל האמין שמטרת החיים היא "לחתור כלפי מעלה", וכי התנהגות מוסרית היא זו שתרמה לשיפור המין האנושי. בדומה לגולטון, הוא לא חשב שדתות מסורתיות מקדמות זאת בצורה אמינה. הוא הכיר בחשיבות של מתן משמעות לחיים וביסוסם של אנשים בערכים חשובים יותר, אך הוא דחה את האתיקה האוניברסלית שהתייחסה לכולם באופן שווה חרף הבדלים עצומים ביכולות, קישורים ותרומה לחברה. הוא היה משוכנע כי מדע, ולא אמיתות שכבר נחשפו, הוא הבסיס הראוי למוסר, ושוב, כמו גולטון, סבר שצריך להפנות את הדחפים הדתיים של האדם אל המטרה האאוגנית של שיפור האנושות.
קאטל היה שותף לדאגות בני דורו בנושא פוריות דיסגניקה (ניוון וירידה באיכות הגנטית), או הנטייה של הלא מוצלחים והלא מועילים להתרבות בממדים גדולים יותר. הוא חישב שאם האירופאים יתרבו ללא אבחנה מנת המשכל הממוצעת תקטן בערך נקודה אחת לעשור, וכך תוך 300 שנים חצי מהאוכלוסייה תהיה כבר בעלת פגמים מנטליים. לפיכך, הילודה הייתה חייבת להיות בתיאום עם תקנות המדינה לטובת כולם. הצד הראשון של המדינה, ציין, הוא לשלוט במספר ובאיכות אזרחיה, והכלים שלו למדידת האישיות יאפשרו גם את מדידת האיכות. לכל אזרח, אם כך, יוקצה מכסת פוריות המשקפת את הפוטנציאל שלו, והוא האמין כי בעזרת השכלה נכונה רוב האנשים יבינו את ההשלכות החברתיות העמוקות של ההולדה ולכן יישארו במכסות שלהם. הוא הציע כי הרשות המחוקקת חייבת שיהיה לה "בית מדענים" שיפעל פחות או יותר כמו בית הלורדים, ויסייע בבחירות אבולוציוניות עבור החברה.
קאטל האמין שהיה זה עדיף לאומה להיות בעלת ממוצע גבוה באינטליגנציה ויכולות מאשר גיוון רחב. הדבר יבטל הבדלי מעמדות גדולים ויאפשר ממשל עצמאי אמתי. הוא לא חשב שדמוקרטיה עובדת טוב בחברות עם שונות גדולה ביכולות, והאמין שאנשים עם מנת משכל מתחת ל-90 לא צריכים להצביע בבחירות. קאטל גם התנגד לאינדיבידואליזם מוגזם, ורצה שהאבולוציה תועבר לכיוון האדם שיהיה "מסוגל להשיג את הפוטנציאל המלא רק בקבוצות." הוא חשב שחברות שקידמו "אהדה, חוסר אנוכיות, הקרבה עצמית ויכולת שיתוף פעולה נלהב" ככל הנראה יצליחו יותר.
קאטל הניח כי חברות שונות יקבעו יעדים אבולוציוניים שונים זו מזו. חלקן עשויות להעדיף מגוון רחב של יכולות, מתוך הכרה ברורה בכך שהדבר יוביל למעמדות ואצולה שלא יתאימו לדמוקרטיה. הוא גם האמין שמשיכה מינית היא "הפוכה בזרם של הברירה הטבעית", מכיוון שהיא מתמקדת במספר מאפיינים גופניים שבפועל אין להם שום ערך ממשי. הוא אפילו קיווה ל"אנטי-אפרודיזיאק" שיוריד דחפים מיניים, כך שזוגות יימשכו זה לזה בזכות "טמפרמנטים מולדים ומטרות משותפות" ולא בגלל תאווה.
במידה ודעותיו של קאטל היו מסתיימות כאן קרוב לוודאי שהיה מקבל את המדליה של האגודה. רעיונותיו בהחלט היו נתונים לביקורת, בעיקר מטעמי ליברטריאניזם, אך לא אלו הם הפריעו למבקריו יותר מכל. החטא הגדול ביותר שלו היה לראות את האבולוציה פועלת לא רק על אינדיבידואלים אלא גם על גזעים. לדעתו, ההבדלים הגזעיים היו ניסוי טבעי גדול באבולוציה. הטבע הוליד קבוצות עם טמפרמנטים ויכולות מובהקות ונפרדות, וזה יקלקל את הניסוי לערבב בין הגזעים. קאטל ציין גם את הבעיות המעשיות של הגיוון הגזעי: "כל אימת שהאומה הוקמה בכוח מגזעים שונים, אנו [החוקרים] מוצאים שהחיים חברתיים מנותקים, חלשים וקדחתניים שלא לצורך. יש אלפי אי הבנות, המיוצרות על ידי אנשים הפועלים למען מטרות שונות בדרכים שונות ובמהירויות שונות."
קאטל חשב שהתודעה הגזעית היא חלק טבעי מהטבע האנושי, וכי המערכות שנוהלו נגדה, דור אחר דור, היו הוכחה לכך שלא ניתן למגר אותה. לכן על חברות להסתגל אליה ולא להילחם בה ללא תועלת, וההתאמה הברורה ביותר הייתה להימנע ממגע מיותר בין הגזעים.
חברות הומוגניות היו גם מועילות יותר לזהות הקבוצתית הטובה ביותר. קאטל חשב שלסקוטי אינטליגנטי, למשל, יהיה ככל הנראה יותר נוח עם החברים הפחות חכמים של הגזע שלו מאשר עם סיני אינטליגנטי לא פחות, מכיוון שהטמפרמנט ותפיסות היסוד היו שונים בין הגזעים. קאטל רצה שהאזרחים ירגישו שהם חלק ממפעל קבוצתי חשוב, "תודעה סופר-אינדיבידואלית" ששואפת לשיפור ביולוגי, והטיל ספק בכך שתחושת הזדהות זו עשויה להשתרע על פני הגזעים. היא יכולה כנראה להשתרע על פני הקווים הלאומיים כל עוד העמים הללו הם מאותו הגזע.
בסופו של דבר, תחושת השתתפות קבוצתית זו בשיפור האבולוציוני שלה הייתה למלא את תפקיד הדת בחברות הרציונליות. קאטל טבע את המונח "מעבריזם" (Beyondism) לדת חדשה זו המבוססת על המדע, אשר תוביל את "החתירה כלפי מעלה" של האדם ותעניק משמעות לחיים.
קאטל ציפה שקבוצות גזעיות ולאומיות שונות יתפתחו בנפרד ובתחרותיות. כל קבוצה צריכה לשגשג או להישאר במקום בהתאם ליכולותיה במקום לנצל קבוצות פגיעות או לבקש לעלות על גבם של אלו שהצליחו יותר. לקאטל היה ברור שלא ניתן לכפות תרבויות על קבוצות שאינן מתאימות להן מבחינה ביולוגית, אך הוא הרחיק לכת עוד יותר: אין לחלוק גילויים מדעיים וטכנולוגיים ללא הבחנה מכיוון שהדבר יזייף את התוצאות של הניסוי הגדול בו הגזעים קמו ונפלו בהתאם למתנות הטבעיות שלהם.
כאן אפוא הייתה התנגדות נוספת לאלטרואיזם חסר ההבחנה. כשם שלא היה זה נכון, בתוך חברה אחת, להטיל מס על הפרודוקטיביים על מנת לסבסד את הריבוי של הבלתי-פרודוקטיביים, כך היה זה "מעוות ביולוגית" להרחיב את האלטרואיזם על פני הרמה הלאומית. אם סומלים או תושבי קונגו, למשל, לא יכלו לבנות חברות שמנעו רעב, העובדה שהצרפתים או היפנים מאכילים אותם הינה הפרת נורמות האבולוציה, ובכך גם של נורמות מוסריות מבוססת מדעית.
קאטל סיכם את חשיבתו הפוליטית והדתית, לעומת הפרסומים שלו בנושא האישיות בגינם הוא מפורסם, בשני ספרים: "מוסריות חדשה מהמדע: מעבריזם" (1972),[2] ו-"מעבריזם: דת מתוך מדע" (1987).[3] קשה מאוד למצוא עותקים של הספרים הללו, אך הם ללא ספק מפרטים בצורה הרחבה ביותר את אמונותיו הסוציו-אתיות של קאטל. למשל, שהמושג "צדק חברתי" הינו בשימוש נרחב אצל אלו המתעלמים ממדע, והרעיון כי "זכויות אדם" או סטנדרטים אתיים אחרים הינם נפרדים מהנסיבות הקבוצתיות הינו ילדותי וסובייקטיבי. למעשה, זכויות אדם צריכות להסתמך על הנסיבות. זכויות הניתנות בזמן שלום, למשל, אמורות להיות מוגבלות בתקופות של מלחמה.
האבולוציה מקודמת בצורה הטובה ביותר כאשר הקבוצות מחפשות דרכים עצמאיות משלהן. זה לא מצריך בידוד. סחר, חילופי תרבות, חיקויים של פרקטיקות טובות והימנעות משליליות הם חלקים טבעיים ב"תחרות השיתופית" של קאטל. הגישה הנכונה בין קבוצות מתפתחות היא "בהצלחה לצד השני", תוך הקפדה מסוימת על הפרדה. ישנם כמובן מפעלים משותפים בהם כל הקבוצות עוסקות, אבל להכחיש את ההבדלים הגזעיים והתרבותיים זו היא שטות. קאטל מתאר כ"בורי גזע" (ignoracists) את אלה שמתעקשים, כנגד כל העדויות שברשותו, כי כל הגזעים שווים. גזעים, כמו תרבויות, צריכים לשמור על הפרדה ולחפש את דרכיהם שלהם לקראת ההתקדמות ההתפתחותית.
מלחמה ונדבנות הם דברים שלפי קאטל יש להימנע מהם יותר מכל. למלחמה יש את החיסרון האבולוציוני הברור של השמדת המגוון התרבותי. היא מסיימת באופן מלאכותי ניסויים טבעיים טרם זמנם. אפילו עבור הצד המנצח המלחמה היא דיסגנית מכיוון שהיא מתגמלת פחדנות ופסיביות בזמן שהיא מענישה את האומץ: האמיצים והפטריוטים הם אלו שצפויים להיהרג.
תחרותיות בין קבוצות מייצרת כמובן מנצחים ומפסידים. ומה קורה כאשר הניסוי הגדול מייצר כישלון? קאטל לא האמין שקבוצות מצליחות יותר צריכות לעזור לקבוצות הלא מוצלחות להתקיים דרך סיוע חוץ, וכי בנסיבות מסוימות ישנם קבוצות או גזעים שיכחדו ללא התמיכה הבינלאומית.
סיוע החוץ, שמדינות המערב כל כך מתגאות בו, פוגע גם הוא בתהליך ההתפתחות הקבוצתית. כשם שתשלומי הרווחה מתגמלים חוסר יכולת, עלול סיוע החוץ להשאיר בחיים באופן מלאכותי טעות אבולוציונית. כאשר קבוצה אחת מסייעת לקיים קבוצה אחרת על אף אי-התאמתה, אין זו המקבילה לסיוע הדדי בין אינדיבידואלים, אשר עשוי להיות ראוי ואצילי. במקום זאת, אומר קאטל, מדובר ב"הפרעה מזיקה ומרושעת של ההתפתחות הקבוצתית." אתיקה בין קבוצתית אמתית דורשת "רצון טוב והוגנות בין קבוצות בתכנית של התפתחות קבוצתית נפרדת והרפתקנית."
פרופ' קאטל ראה את עצמו קודם כל כמדען, והאמין שאם ניתן לקיים בכלל אתיקה אמתית, יהיה זה באמצעות הקפדנות המדעית. כפי שכתב: "המדע ענה באופן מלא יותר מאשר המוסדות האחרים על השאלות 'מה אני?' ו'איפה אני?'; "לכן ניתן לקוות כי קיים ברשותו סיכוי גדול יותר מטבע הדברים לענות בצורה ברורה יותר על השאלה הסופית 'מה עלי לעשות?'" רק כאשר המוח האנושי מתרחב ומשאיר את טבעו החייתי עוד יותר מאחור הוא יוכל להבין את מטרתו הסופית. לשם כך, חייבים בני האדם לזרז את עבודת האבולוציה שהטבע החל. המעבר מהפראיות, שארכה מיליוני שנים, היא כעת תהליך שמובן היטב. יש לאנושות כעת את הידע המדעי לכוון את התפתחות טבעם; את מה שהושאר עד כה למקריות ניתן להנחות במודע.
[1] William H. Tucker, The Cattell Controversy: Race, Science and Ideology, University of Illinois Press, 2010.
[2] Raymond B. Cattell, A New Morality from Science: Beyondism, Pergamon Press, 1972.
[3] Raymond B. Cattell, Beyondism: Religion from Science, Praeger, 1987.
