מיתוס תור הזהב של ספרד והיהודים, חלק ב'.

מיתוס תור הזהב של ספרד והיהודים, חלק ב'.

בחלק הקודם ראינו כי התפיסה לפיה התקופה בה הייתה ספרד תחת הכיבוש המזרח תיכוני בימי הבניינים התאפיינה בדו קיום רב-תרבותי של סובלנות בן גזעים ודתות שונות היא לא יותר ממיתוס פופולרי. המרצים באוניברסיטאות מלמדם אותו, העיתונאים חוזרים עליו ומטיילים באלהמברה מקבלים אותו. האקונומיסט, למשל, כתב כי "שליטים מזרח תיכוניים היו הרבה יותר סובלניים כלפי הדתות האחרות מאשר הקתולים. לדוגמה, המדינות הרב-תרבותיות והרב-דתיות של אל-אנדלוס שנשלטו על בידי המוסלמים, פינו את מקומן למשטר נוצרי שהיה חסר סובלנות אפילו כלפי נוצרים סוררים..."[1] המציאות היא שגם ההישגים התרבותיים של אנדלוסיה, שבהחלט היו קיימים במידה מסוימת, לא יכולים להסתיר את העובדה כי היא כמעט מעולם לא הייתה רב-תרבותית ושלווה.

הכיבוש של מרבית ספרד במאה ה-8 היה כמובן אכזרי וברוטלי. הכרוניקה ביזנטיה של 741, הכרוניקה המוזרבית של 754, והתיאור בפואמה של כרוניקות מריה הקדושה מהמאה ה-13, כולן מתארות את האלימות הגדולה דרכה דוכאה האוכלוסייה הקתולית והמלך רודריק הובס. מכאן ואילך, "מיטב" השליטים של אל-אנדלוס היו אוטוקרטיים שרק באמצעות כוח ברוטלי שמרו על "השלום" נגד קבוצות פנימיות דתיות, שושלתיות, גזעיות ואחרות. מאבקים פנימיים אלו לא היו ייחודיים לספרד לעומת הארצות האחרות תחת כיבושי הג'יהאד. למעשה, המייסד של אמירות קורדובה, עבד א-רחמן הראשון, "המהגר", נאלץ לברוח מסוריה בכדי להימנע מרצח על ידי בית עבאס היריב למשפחתו, בית אומיה. לאחר שנמלט, יחד עם אליטה ערבית קטנה, כרת ברית עם הברברים של צפון אפריקה, ויחד עם המתיישבים התימניים והסוריים באיבריה אשר בגדו באדונים המזרח תיכוניים שלהם, הוא נכנס לספרד, הביס את שליט אל-אנדלוס ב-756 ומינה את עצמו לאמיר. הוא שמר על השקט התעשייתי בין הדתות באמצעות כוח ברוטלי ובעזרת צבא של 40,000 לוחמים. הוא היה זה שנתן את הפקודה להרוס את הקתדרלה הקתולית העתיקה של קורדובה ולבנות במקומה את המסגד הנערץ. בזמן שלטונו של עבד א-רחמן השני, כובש ברצלונה, במחצית הראשונה של המאה ה-9, הקתולים סבלו מהחרמת רכוש, שעבוד ועלייה מתמדת במסים. מספר קתולים אשר דיברו נגד הדת הכובשת הוצאו להורג או גורשו מקורדובה. בין אלו אשר הוצאו להורג בעריפת ראש היה יולוגיוס מקורדובה.[2][3]

יורשו של רחמן השני, מוחמד הראשון, הכריז על עצמו כח'ליף קורדובה. שלטונו סימל אולי את שיא פריחתה של תקופת הכיבוש, למעט אולי תקופתו א-רחמן השלישי, אולם גם זה התאפשר רק במחיר כבד, שכן היה זה בעזרת מסים אותם שילמו הקתולים והיהודים וכן השלל שנתפס במסעות נגד הארצות הנוצריות אשר עדיין לא נכבשו. הוא גם דיכא בכוח התקוממויות מוסלמיות ובכך המשיך לשמור על התדמית הכוזבת של "הרב-תרבותיות". אכן, המצב החל לדרדר רבות לאחר שלטונו, ואל-מנסור, ששלט עד תחילת המאה ה-11, הקים דיקטטורה צבאית אכזרית שהתבססה על צבא ענק. הוא בנה ארמונות נוספים, שרף ספרים "כופרים", פגע בנוצרים ובזז את סרגוסה, סמורה, אסטורגה, קוימברה, אוסמא, לאון ואת סנטיאגו דה קומפוסטלה. ב-985 הוא שרף את ברצלונה ושעבד את כל אלו אשר לא הרג.

עד 1031 התחלקה אנדלוסיה בין מספר שליטים שהקימו ממלכות רודניות קטנות אשר קיבלו את השם ממלכות הטָאִיפָה. בין 1086 ועד 1212 גלים נוספים של ג'יהאדיסטים הגיעו מצפון אפריקה ופשטו ברחבי אנדלוסיה. הגל הראשון היו המוראביטון, לוחמים פונדמנטליסטיים אשר הוזמו לספרד על ידי שליטי הטאיפה נגד כוחן העולה של הממלכות הנוצריות. אולם בתמיכת ההמונים והמשפטנים הדתיים, אשר סלדו מארוך החיים "הלא מוסרי" של השליטים, הצליחו המוראביטון להשתלט על ממלכות אלו ולאחד את כל אנדלוסיה תחתיהם. הם בלמו את ההתקדמות של הכוחות הקתולים והפכו את חיי הנוצרים והיהודים בשטחם לקשים עוד יותר. עם זאת, עד 1138 גם הממלכה שלהם החלה להתפורר תחת לחץ הממלכות הקתוליות מצד אחד וגל נוסף של ג'יהאדיסטים פונדמנטליסטיים - אל-מוואחידון - מצד שני.

המוואחידון האמינו כי המוראביטון הפכו לנינוחים מדי בכל הקשור לפעילות הדתית, אולי בהשפעת הקתולים. עד 1170 השתלטו המוואחידון על אנדלוסיה, והוציאו לפועל זוועות חדשות נגד הנוצרים, היהודים וכן מוסלמים אשר היו מתונים מדי לטעמם. גם הם, במקביל לאכזריותם, הקימו מבנים אדריכליים מרשמים דרך המסים שנלקחו מהמיעוטים. אולם גם הרודנות של שושלת זו הגיעה לסיומה אחרי קרב לאס נאוואס דה טולוסה ב-1212, תחת הנהגת מלכי קסטיליה, אראגון ונווארה. מכאן, היזמה הצבאית עברה לצד הקתולי, ונמשכה עד שחרורה של כל ספרד עם השחרור של גרנדה בדרום ב-1492.

הפולשים הג'יהאדיסטים המוקדמים היו יחסית קטנים במספר, כך שהיה זה חכם מצדם להעניק רמה מסוימת של אוטונומיה דתית לאוכלוסיות הכבושות, בזמן שהם עצמם שמרו על מרחק בכדי לא לאפשר לרוב הנוצרי להשפיע עליהם מבחינה דתית.[4] הנוצרים והיהודים קיבלו את הסטטוס של הד'ימי, דהיינו תושבים מופלים לרעה בעלי פחות זכויות והחייבים במסים, ללא אפשרות להחזיק בהשפעה פוליטית כלשהי. בזמן מלחמה או כאוס פוליטי החופש שלהם הוגבל עוד יותר. אם ד'ימי כלשהו ניסה לברוח מהשלטון הזר, כל רכושו נלקח ממנו. כפי שכתב אחד ההיסטוריונים, "סבלנות בקיצוניות כזאת, כמעט ואינה נבדלת מחוסר סבלנות".[5]

היה זה עקב אותה הטקטיקה הפוליטית, לא "סבלנות", שהכובשים המוקדמים חיפשו את עזרתם של יהודים אשר לא אהבו של שלטון הויזיגותים. בניגוד לדעה הרווחת, מספרם של היהודים באנדלוסיה או ספרד הקתולית לא היה רב, מתחת ל-50 אלף,[6] אולם במשך תקופה קצרה הם שיתפו פעולה עם הכובשים בפיקוח על הנוצרים בקורדובה, טולדו, גרנדה ומקומות נוספים, כחלק מאסטרטגיית הפרד ומשול.[7] כך, אנשי אליטה יהודים קיבלו גם תפקידי מפתח כגון בנקאים, יועצים והיו אף שהשיגו משרות פוליטיות. חרף העובדה כי היו ד'ימים, במעמד נמוך בהרבה מהמזרח תיכונים, הבֶּרְבֵּרִים ואלו שהסכימו להמיר את דתם, עדיין בתקופה זו שימשו כמגשרים בין השליטים לנוצרים, זאת גם חרף העובדה כי ספר הקודש של הכובשים טען כי אין לבני דתם אויבים גדולים יותר מיהודים ועובדי אלילים (5:82). אלו המדברים על "תור הזהב" של היהודים באנדלוסיה מתכוונים בעצם לתקופה זו בלבד. אולם, גם תקופה זו הייתה קצרה מאוד, רק בשלביה המוקדמים של ספרד הכבושה, זה היה נכון רק לנבחרים בין כלל היהודים, והיהודים בכל מקרה היו ד'ימים עם כל המגבלות הנלוות לכך. למעשה, הפוגרום הגדול של גרנדה ב-1066, בו נצלב יוסף הנגיד ונרצחו אלפי יהודים, אפשר שאף יותר מאלו שנהרגו בידי הצלבנים באזור הריין במהלך מסע הצלב הראשון,[8][9] והקהילה היהודית של גרנדה נהרסה כולה, התרחש עוד לפני הגעתם של המוראביטון. במקרה זה, שליט הטָאִיפָה עבד-אללה מגרנדה האשים את הנגיד היהודי שנרצח: חמדנות, הונאה, בגידה, ומשוא פנים כלפי בני דתו.[10] למעשה, בכל מאות שנות שלטונם באנדלוסיה, התייחסו המזרח תיכונים בחשדנות כלפי היהודים, וגם כאשר הובסו סופית בגרנדה ב-1492, הכניסו סעיף לחוזה השלום עם הנוצרים המגן עליהם מפני ההגמוניה היהודית המפחידה: "הוד מעלותם [המלכים הקתוליים] לא יאפשרו ליהודים להיות אדונים או לגבות מסים מהמוּרִים."[11]

גם "תור הזהב" הקצר הזה הגיע כאמור לסיומו על הפלישות של המוואחידון והמוראביטון, אשר הקנאיות הדתית שלהם פגעה רבות בנוצרים והיהודים. יהודים רבים ברחו למדינות הנוצריות, היכן שרבים מהם או צאצאיהם הפכו לסופרים חשובים, כגון משה די לאון, או לבעלי תפקידים חשובים אחרים: דיפלומטים, בנקאים, גובי מסים, ושרי אוצר למלכים. היהודים לקחו חלק בהישגיו של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, אשר קידם בטולדו של המאה ה-13 תרגומים מהכתבים הערביים, כמו גם את פיתוח המדעים של ספרד, החוקים, וחתם על הסכמים היסטוריים. גם האנוסים וצאצאיהם קיבלו תפקידים בכירים מאוד בממלכות הנוצריות, כגון לואיס דה סנטנגל, גובה המסים ואחראי הכספים של פרדיננד ואיזבלה, וגבריאל סאנצ'ז, גזבר ממלכת אראגון. גם בכנסייה האנוסים קיבלו תפקידים בכירים כגון הבישוף פבלו דה סנטה מריה (שלמה הלוי מבורגוס), ואפילו תומאס דה טורקמדה, אבי האינקוויזיציה, היה צאצא ליהודים. האנוסים אפילו התחתנו רבות עם האצולה, אשר הגנה עליהם מפני פגיעות מזדמנות שהתרחשו מצד האיכרים והמעמד הנמוך. הרמב"ם נמלט עם כל משפחתו מקורדובה למצרים ב-1148 תוך שהוא מחופש למוסלמי.

כאמור, תקופת שלטונו של אמיר והח'ליף של בית אומיה בקורדובה, עבד א-רחמן השלישי במאה ה-10, נחשבת לשיא הנאורות וההרמוניה הרב-תרבותית של אנדלוסיה. אולם ההיסטוריון המזרח תיכוני אבן חיאן מציג תמונה שונה למדי: תחת רחמן השלישי, "העם היה צייתן, שקט, כנוע, לא עצמאי, נשלט ולא שלט". הוא הצליח ליישם את האינקוויזיציה הדתית ביעילות, "לרדוף סיעות בכל האמצעים הקיימים ... להרוס את החידושים של אלה שנסחפו מהשקפות הקהילה."[12] הוא הוציא את הגופות של המורדים נגד שלטונו על מנת להציג כי הללו היו קתולים, ועל כן חילול גופותיהם הינו מוצדק. בעזרת המסים הכבדים שהוטלו על הנוצרים והיהודים הוא בנה את ארמון "מדינה אזאהרה" לשפחת המין האהובה עליו, אשר כלל הרמון גם ל-6300 שפחות נוספות. ב-1010 הרסו הבֶּרְבֵּרִים את הארמון.

במאה ה-11, עדיין לפני המוואחידון והמוראביטון, המלומד אבן חזם אל-אנדלוסי נאסר ונשלח לכלא מספר פעמים בזמן שספריו נשרפו, בדומה למלומד אבן אל-חטיב במאה ה-14, אשר נרדף, הוגלה מאנדלוסיה למרוקו ונרצח בכלא. אכן, האסכולה המאלכית הדומיננטית והקנאית קבעה חברה סגורה בה המופתי, הקאדי והפאקי שלטו ביד ברזל על כל האוכלוסיות.[13] מרבית המזרח תיכונים של אנדלוסיה השתייכו לאסכולה זו. אבן עבדון אל-יאבורי, משפטן מהאסכולה הזאת, כתב סביב 1100:

"על המוסלמי אסור להיות עוזר ליהודים והנוצרים; אסור לו לפנות את הזבל שלהם או לנקות את השירותים שלהם. למעשה, היהודי והנוצרי מתאימים יותר לעבודה כזו ... אסור למוסלמי לשמש כמדריך או אוּרְוָן לבעלי החיים השייכים [להם] ... אסור למכור מעיל שהיה שייך בעבר למצורע, יהודי או נוצרי, אלא אם כן הודיע לקונה על מקורו; כמו כן, אם בגד זה היה שייך לאדם מנודה ... יש לאסור את צלילי הפעמונים בשטחים המוסלמים ולהשאיר זאת רק לארצות הכופרים; אסור למכור ליהודים ונוצרים ספרים מדעיים אלא אם כן הם מתייחסים לחוק המסוים שלהם ... עדיף לא לאפשר לרופאים יהודים או נוצרים לרפא מוסלמים. מכיוון שהם אינם מסוגלים להביא רגשות אצילים כלפי מוסלמים, תנו להם לטפל בחבריהם הכופרים; בידיעת רגשותיהם, כיצד ניתן להפקיד בידיהם את חייהם של המוסלמים?"[14]

כמובן שהציוויים הללו לא תמיד נאכפו, אולם רפיון האכיפה לא היה ייחודי לאנדלוסיה אלא פעל לרוב רק לטובת חזקי החברה. כפי שעוד כתב אבן עבדון: "איש לא ישתחרר מעבירה נגד החוק הדתי, למעט במקרה של אנשים בעלי מעמד חברתי גבוה, אשר יקבלו יחס בהתאם, כפי שקובע החדית': 'סלחן למי שנמצא במעמד חברתי גבוה', שכן מבחינתם ענישה גופנית כואבת יותר."

איבריה הכבושה גם לא הייתה מקום של שיווין גזעי. שעבודם של אפריקאים שחורים היה חלק בלתי נפרד מתרבות אל-אנדלוס. כך גם דעות קדומות גזעיות. ב"משלים" של אל-מיידני מהמאה ה-12, "השחור האפריקני, כשהוא רעב, גונב; וכאשר הוא שובע, נואף."; אבן בטוטה, כאשר טייל באפריקה במאה ה-14, טען שהשחורים הם טיפשים, בורים, פחדנים וילדותיים.[15] גישה דומה מופיעה גם במספר מקומות ב"אלף לילה ולילה". לפני הגעתם של המוראביטון, הקאדי של טולדו, אבן סעיד אחמדי, כתב ספר ב-1068 המקטלג את אומות העולם; הוא תיאר את האנשים בצפון ובדרום העולם כברברים. האירופאים הלבנים היו חלשים מנטלית כי לא מבושלים מספיק על ידי השמש, האפריקאים תוארו כשחורים, טיפשים ואלימים בגלל שבושלו יתר על המידה, רק הערבים היו בדיוק במידה הנכונה.[16][17] אבן חזם אל-אנדלוסי אף דאג להתעקש כי הנביא שלהם, משפחתו ואבותיו היו כולם לבנים ובעלי עור אדמדם.

כמובן שגם הסטטוס של הנשים באנדלוסיה היה רחוק מאוד מלהיות "פרוגרסיבי", כפי שנראה בבירור ממַסָּות התקופה. אבן עבדון מונה רשימה ארוכה של כללי התנהגות לנשים בחיי היום יום: "יש לאסור טיולי שייט של נשים עם גברים בגואדלקיביר"; "יש לאסור על נשים לשטוף בגדים בשדות, כי השדות יהפכו לבתי בושת. אסור לנשים לשבת על שפת הנהר בקיץ כשגברים עושים זאת"; "יש להקפיד במיוחד עם נשים, מכיוון שהטעויות נפוצות בעיקר בקרבן." הוא גם מגנה שתיית יין, הימורים והומוסקסואליות, לפי כתבי הקודש שלהם.[18] נשים חופשיות כמו וואלאדה בינת אל-מוסטאקפי מהמאה ה-11 היו מקרים חריגים ויוצאי דופן. הנשים באנדלוסיה זכו לאותו היחס כמו בכל הארצות שתחת השריעה, עם מנהגים כגון לבישת חג'אב, הפרדה מגברים, ריתוק לבתים, ומוגבלויות אחרות אשר לא היו קיימות במדינות הנוצריות. בנות המשפחה נשמרו בבתים בקפדנות, זאת לעומת שפחות או פילגשות, וגם הפילוסוף האנדלוסי אברואס (אבן רושד) ציין שהחיים של נשים חופשיות נעו סביב הלידה והטיפול במשפחה, ולא יותר מזה.[19] אברואס עצמו התנגד למאפיינים אלו, דבר שהוביל בסופו של דבר לרדיפתו וגירושו מאנדלוסיה.

למעט מקרים חריגים בטורקיה ופרס, ברוב הארצות שנכבשו בידי הג'יהאדיסטים חל איסור על תצוגה אמנותית של הנביא וכל צורה אנושית, דבר שהגביל גם את הפעילות האמנותית של אנדלוסיה, בה הצורה האנושית לא הופיעה בשום תחום אמנותי. הציורים הוגבלו לקווים ועיקולים מופשטים. האמידים בחברה יכלו להרשות לעצמם ליהנות מהמוזיקה, אולם גם זאת הוגבלה מאוד ונפגעה תחת המוגבלויות הדתיות. מאלכ אבן אנס, מייסד האסכולה המאלכית הפונדמנטליסטית, שהייתה כאמור הדומיננטית באנדלוסיה, החשיב את המוזיקה לאויבת האדיקות. אבן עבדון, לפיכך, כותב: "יש לדכא מוזיקאים, ואם זה לא יכול להיעשות, יש לפחות לעצור אותם מנגינה אלא אם כן הם מקבלים אישור מהקאדי." האיסור המוזיקלי קיים במקומות מסוימים במזרח התיכון גם כיום, וה"מוזיקה" במסגדים היא לא הרבה מעבר לתופי מרים. כך, המוזיקה האיכותית ביותר באנדלוסיה הייתה של המוזערבים, הנוצרים הכבושים, אשר מצדם גם הוסיפו לעתים צלילים מזרח תיכוניים למנגינות שלהם.

החברה ה"רב-תרבותית" של אנדלוסיה התאפיינה ב"בידוד קבוצתי, קשרים שטחים ושנאה הדדית."[20] בתחילת המאה ה-12 הקתולים של מאלגה וגרנדה גורשו בהמוניהם למרוקו.[21] לעתים נדירות מאוד ניתן אישור לבניית כנסיות חדשות, תיקון ישנות או צלצול פעמונים. בזמן שבפוגרום של 1066 נהרסה האוכלוסייה היהודית של גרנדה, במאה ה-12 היה זה גם התור של האוכלוסייה הנוצרית של העיר.[22] גם הצאצאים המעורבבים היו לא מרוצים ממעמדם הנמוך ומרדו בשליטים המזרח תיכוניים כגון עומר אבן חפסון, והמוזערבים אף לעתים קרובות ניסו לשתף פעולה ולפנות לעזרתן של הממלכות הקתוליות.

חרף הישגים ספרותיים ואדריכליים, ספרד האנדלוסית לא הייתה חברה רב תרבותית משגשגת. היא הייתה נגועה בסכסוכים דתיים, פוליטיים וגזעיים שנרגעו בזמנים הטובים יותר רק על ידי הפעלת כוח רודני.

[1] https://www.economist.com/special-report/2001/11/15/never-the-twain-shall-peacefully-meet

[2] Kenneth Baxter Wolf, E. Pupo-Walker, and A.AR.D. Pagden (eds.), Christian Martyrs in Muslim Spain, Cambridge University Press, 1987.

[3] Serafín Fanjul, La quimera de al-Andalus, Siglo xxi, 2004, p. 42.

[4] Kenneth Baxter Wolf, p. 7.

[5] Robert I. Burns, Islam under the Crusaders, Princeton University Press, 1973, pp. 186-7.

[6] Isaac Baer, Historia de los judíos en la España Cristiana, Altalena, 1981.

[7] Kenneth Baxter Wolf, p.20 n.2.

[8] Bat Ye’or and David Maisel, The Dhimmi Jews and Christians Under Islam, Farleigh Dickinson University Press, 1985.

[9] Bat Ye’or, Miriam Kochan, and David Litman, Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide, Farleigh Dickinson University Press, 2001.

[10] Abd Allah ibn Buluggin, El siglo XI en primera persona : las "Memorias" de 'Abd Allah, último rey Zirí de Granada destronado por los almorávides, 1090, trans. E. Levi-Provencal and Emilio Garcia Gomez, Alianza, 1980, pp. 106-19.

[11] Fanjul, pp. 38-9.

[12] ibid., p. 40 n.73.

[13] ibid., p. 40.

[14] Bat Ye’or and David Maisel, pp. 108-28.

[15] Fanjul, p. 32.

[16] Bernard Lewis, The Muslim Discovery of Europe, W.W. Norton, 1982, p. 68.

[17] Bernard Lewis, Race and Slavery in the Middle East: An Historical Inquiry, Oxford University Press, 1990, p. 36.

[18] Cesar Vidal, Espana frente al Islam, La esfera de los libros, 2004, p. 485.

[19] Fanjul, p. 10.

[20] ibid., pp. 28-9.

[21] ibid., p. 42.

[22] ibid.