סול אלינסקי - אבי האנרכיזם הקהילתי והמורה הרוחני של אובמה.
סול אלינסקי - אבי האנרכיזם הקהילתי והמורה הרוחני של אובמה.
גם קרוב ל-50 שנה אחרי מותו, סול דייוויד אלינסקי (1909-1972), אבי "הארגון הקהילתי" שהשפיע כה רבות על ברק חוסיין אובמה והילרי קלינטון, הינו רלוונטי פוליטית יותר מתמיד. השפעתו שלו וכן של ספרו - "כללים לרדיקלים" (1971) על הפוליטיקה המודרנית של ארה"ב הינה אדירה וקטסטרופלית. במהלך שנות נשיאותו, ניתן היה בקלות להצביע על ההשפעה האדירה שהייתה לאלינסקי על אובמה, זאת חרף ניסיונם של תומכי הנשיא לטשטש את מורשתו ואת שורשיו שהיו נעוצים בפעילות האידאולוגית של נשיא זה. העיתון הליברלי "הגארדיאן" דאג לציין שאלינסקי היה לא יותר "מרדיקלי שמאלני בפוליטיקה האמריקאית, אשר קידם תנאי חיים טובים יותר לעניים."[1] זאת כמובן גם תוך התעלמות מהעובדה שהתת כותרת של עבודת התזה של הילרי קלינטון במכללת ולסלי הייתה "ניתוח המודל של אלינסקי,"[2] לאחר שאף ראיינה אותו באופן אישי. לאחר סיום לימודיה, הציע לה אלינסקי לעבוד בארגונו.[3] גם אובמה עבד בארגונים של אלינסקי, ובמהלך שנותיו כמארגן קהילתי אף העביר סמינרים על הטקטיקות והמתודולוגיות שלו. כאשר אשתו דיברה במהלך נאום בוועידה הדמוקרטית על "העולם כפי שהוא" ו"העולם כפי שהוא צריך להיות"[4] היה זה ציטוט ישיר מפרק 2 ב"כללים לרדיקלים". למעשה, לאלינסקי, כמו גם לאובמה, חשוב היה לקדם את נטישת המוסר והאתיקה היות ואלו אינם אלא מכשולים להצלחה פוליטית, ועומדים בדרך לעולם "כפי שהוא צריך להיות". המטרה של אלינסקי הייתה ככל הנראה אוטופיה עולמית שבה ל"עם" יש "כוח". למרבה הצער, כפי שההיסטוריה מלמדת, אוטופיזם זה היה הבסיס לכמה מהתנועות האלימות ביותר במאה ה-20 שהביאו ליותר ממאה מיליון מקרי מוות.
נולד למשפחה יהודייה ענייה, אלינסקי היה פעיל שמאל בעל רשימה ארוכה של תפיסות פוליטיות קיצוניות. כפי שאמר בעצמו, כבר בגיל צעיר "זרק את המנהג" של היהדות, אם כי כאשר היה צורך דאג לציין כי הינו יהודי. לאחר שלמד קרימינולוגיה באוניברסיטת שיקגו החל עסוק בארגון איגודים, אך מצא זאת מתון מדי לטעמו. "גישתו לצדק חברתי", כפי שנכתב בוושינגטון פוסט, הסתמכה במקום זאת על "לייצר קונפליקטים בכדי לגייס את המנושלים".[5] הקונפליקט הגדול הראשון שלו הגיע ב-1939, כאשר עזר להוביל פועלים לנקות אזור בשכונות העוני במחוז אריזות הבשר בשיקגו. הדבר הוביל למענק משמעותי ממרשל פילד השלישי, יורש חנות כלבו, שהנדיבות שלו אפשרה לאלינסקי להקים את "קרן אזורי התעשייה", העמותה בה המציא את "ההתארגנות הקהילתית". המשימה של אלינסקי הייתה תמיד להסית למאבק ולגרום לתסיסה בלתי פוסקת כך ש"המערכת המדכאת" כביכול תפגע.
גישה חדשה זו הייתה ייחודית. הוא הציב מחסומים ליד בתיהם של בעלי שכונות העוני והשתמש במגפונים כדי להטיח בהם עלבונות; הוא זרק אשפה ליד ביתו של חבר עירייה מקומי ודרש איסוף זבל טוב יותר; הוא הפריע לפגישות בעלי מניות בעזרת מפגינים צעקנים, טקטיקה שהאנרכיסטים מחקים עד היום; והוא מילא את התורים לבנקים עם אנשים שהחליפו המון פרוטות בשטרות של 100 דולר ולהפך.
הוא התפאר בכך שהטקטיקות שפיתח הובילו לעתים קרובות לכניעה מראש מצד גורמים רשמיים או עסקים מקומיים. למשל, הוא ביטל את התכנית להציף חנות כלבו במפגינים שיזמינו סחורות שאין בכוונתם לרכוש, לאחר שהצליח להשיג את דרישותיו; כך גם לאייש במשך שעות את כל תאי השירותים בשדה התעופה של שיקגו. בשני המקרים, עצם האיום בפעולה כזו הביא לתוצאה הרצויה.
אלינסקי עצמו התנגד לטקטיקה הכאוטית של סטודנטים רדיקלים בשנות ה-60. בחכמתו הבין שתוך הימנעות מאלימות יוכל להצליח לזרוע לאט לאט את זרעי הקיצוניות. בזמן שסטודנטים התפרעו בוועידה הדמוקרטית ב-1968, מארגניו של אלינסקי התמקדו בתכנית "המלחמה בעוני" של לינדון ג'ונסון ובכך הפנו למעשה כספים פדרליים המיועדים לתכניות שונות - לארגונים ולגורמים שלהם.[6]
יתכן שהשפעתו המתמשכת ביותר הייתה להפוך את איגוד החינוך הארצי למעצמה פוליטית. תחת הייעוץ הפוליטי של אלינסקי בראשית הדרך, בין השנים 1963-1993 האיגוד הוסיף מעל ל-2 מיליון חברים.
אלינסקי לא הספיק לראות את מלוא מורשתו ואת הפרות האחרים של עמלו. אך רגע לפני מותו ב-1972 הוא העביר את הידע שלו לספרו "כללים לרדיקלים", בו דחק ברדיקלים לשתף פעולה עם כל אחד בכדי לקדם את מטרתם. למעשה, היה זה טקסט יסוד של התנגדות לקיומה של ארצות הברית במתכונתה הנוכחית. הספר אף הוקדש, ככל הנראה בצורה סרקסטית, ללוציפר השטן, "הרדיקלי הראשון" כפי שכינה אותו, ש"מרד בממסד ועשה זאת בצורה יעילה עד שלפחות זכה בממלכתו שלו".
ניתן אולי להבין בקלות את הקדשתו של אלינסקי את "הכללים לרדיקלים" ללוציפר באופן הבא: כאלוף החוסר מוסריות ונטישת האתיקה, אותם ראה כלא יותר מאשר אבזרים המקיימים את הסטטוס קוו, לוציפר הוא המודל המושלם של המשמיד. העובדה שההנהגות הפוליטית של מדינות מערביות רבות אימצו את מערך הטקטיקות האמוראלי הזה לטובת רווח פוליטי צריכה להדאיג את כולנו. אלינסקי מייצג מוסר הפוך או את נטישתו המוחלטת לטובת פרגמטיזם קר.
מה שהיה הארגון הבינלאומי "איגוד ארגוני הקהילה לרפורמה עכשיו" (ACORN), השתמש במודל האגרסיבי של אלינסקי של "התארגנות קהילתית". אין זה מפתיע שהארגון היה מעורב עמוקות בהונאת בחירות[7] ובפרקטיקות בזויות אחרות. האיגוד פעל על פי עקרונות חוסר המוסריות של אלינסקי ופרגמטיזם רדיקלי מוחלט, תוך התעלמות מוחלטת מהאתיקה, ברמה שאפילו ממשל ארה"ב, חרף קשריו העמוקים של אובמה עם הארגון,[8] נאלץ ב-2010 להפסיק את כל ממונו.
אלינסקי טען כי היחסיות המוסרית נלחמה בממסד: "במלחמה, הסוף מצדיק כמעט כל אמצעי ... המהפכן המעשי יבין כי בפעולה האדם לא תמיד נהנה ממותרות של החלטה שתואמת הן את מצפונו האישי והן את טובת האנושות."
נשאלת השאלה מהיכן קיבל אלינסקי את האמוראליות הזו? רמזים אפשר למצוא בראיון למגזין הפלייבוי שהעניק ב-1972, שבועיים לפני מותו.[9] הראיון מספק תובנה רבה על אופיו של אלינסקי, מטרותיו, והכי חשוב, על הניכור העמוק שלו ממושגי יושרה, אתיקה ומוסר. בדבר הקרוב ביותר לספר זיכרונות, הוא סיפר כיצד החליט לעשות את עבודת הדוקטורט שלו (שלא הושלמה) בשנות ה-30 על המאפייה של אל קפונה, ולעשות את זה כ"עבודה פנימית". הוא השיג את תשומת לבו של המוציא להורג הבולט של הארגון, שכנע אותו שניתן לסמוך עליו כמעין קמע שיפרש את שיטותיו לעולם שמחוץ לפשע המאורגן, וכך לבסוף נכנס תחת חסותו של סגנו של קפונה. להערכתו, תקופתו בקרב המפיונרים נמשכה כשנתיים, אך ברור שהשפעתם עליו הייתה רבה; את סגנו של קפונה, פרנק ניטי, כינה "הפרופסור" עקב הדברים הרבים אשר למד ממנו.
ואכן, אלינסקי סיפר בראיון שבתקופה זו למד המון על השימוש לרעה בכוח והשפעה, דבר שעזר לו רבות בהמשך ליישם את ההתארגנות הקהילתית. כאשר המראיין שאל אותו אם אין לו נקיפות מצפון על שיתוף פעולה עם עבריינים, ענה אלינסקי כי כלל לא, שכן לא יכול היה בכל מקרה למנוע את מקרי הרצח, ולמעשה רק נהנה רבות מהחיים הטובים של המאפייה, שכללו אוכל, שתייה ונשים. "היה זה גן עדן", כפי שאמר. אין ספק שהוא אהב את האופי האנטי-ממסדי של הפשע המאורגן אשר פעל נגד "המערכת" הכה שנואה עליו.
המטרה הסופית של אלינסקי, כפי שראינו, הייתה סוג של "אוטופיה" שתגיע ותוביל לשינוי בעמדות הכוח, אולם לא ברור מה צריך להתבצע לאחר המעבר הכאוטי והאנרכיסטי הזה. ליבת השיטה של אלינסקי היא הרס, הרס "המערכת" המאפשרת פערי עושר. אין דיון עם מה בדיוק יש להחליף מערכת זו ברגע שהיא תחוסל. עם זאת, אין ספק כי הרעיון של אלינסקי ל"מערכת טובה" יותר הוא כזה שמביא לשוויון כפוי או אף למרקסיזם. באופן בסיסי, המאבק להשגת השלטון הוא למעשה תמצית פעילותו של אלינסקי, ומה לעשות עם הכוח ברגע שנרכש זה עניין אחר לגמרי שלא קשור להסתה שקדמה לכך.
למעשה, המונח הכל כך נפוץ כיום - "שינוי" - מקורו אצל אלינסקי, אותו הזכיר גם בראיון לפלייבוי בהקשר לצורך ביצירת תנועת שינוי לאומית, כמובן שללא הסבר ברור לאן השינוי הזה אמור להוביל. הוא אולי דיבר על שיווין חברתי, אבל לא אמר מילה לאן השינוי הזה יגיע ברמה הלאומית, והרושם הוא כי "מסע השינוי" הוא החשוב והמעניין מבחינתו, לא היעד עצמו. ההסתה הבלתי פוסקת שפגשנו אצל אובמה היא עדות לכך. זוהי הסתה פוליטית אמוראלית שמציגה עצמה כמשהו חיובי אך בפועל מקדמת הרס. ברגע שמוסדות ה"דיכוי" הדורשים "שינוי" אכן נהרסים, אין תכנית שהוצגה על ידי אלינסקי, כמו גם ממשיכיו המודרניים, באשר למה שיחליף אותם. באופן לא מפתיע, מכיוון שהמושג של השמדת מוסדות החברה באופן ספציפי למען "העצמת" אנשים הוא בבסיס הרעיון, זהו למעשה אותו המסר של כמו של קרל מרקס.
אכן, ניתן לטעון כי אלינסקי היה מרקסיסט ללא הדגל האדום. כל מוסד שמאפשר רק לקבוצה מסוימת של אנשים להתקדם צריך להישמד אותו גם אם מי שמתקדם עושה זאת רק כתוצאה של עבודה קשה וכישרון בלבד. תמציתו של אלינסקי הוא רעיון קיצוני של שוויון אוניברסאלי, אם כי כבר ראינו את התוצאות הקטסטרופליות של תפיסות כאלו בתיאוריה המרקסיסטית ובמדינות הקומוניסטיות. על מנת להסית ל"שינוי", אלינסקי ודומיו דורשים מהאוכלוסייה להיות בקצה המנטלי. הרצון הזה לתסיסה בלתי נגמרת כיעד הוא ללא ספק ביזארי ומטריד. כפי שאמר בראיון:
"הייאוש נמצא שם; עכשיו עלינו להיכנס ולשפשף חזק את פצעי אי שביעות הרצון, לגלוון אותן לשינוי חברתי רדיקלי. ניתן להם דרך להשתתף בתהליך הדמוקרטי, דרך לממש את זכויותיהם כאזרחים ולתקוף את הממסד המדכא אותם, במקום להיכנע לאדישות. נתחיל עם סוגיות ספציפיות - מסים, משרות, בעיות צרכנים, זיהום - ומשם נעבור לנושאים הגדולים יותר: זיהום בפנטגון ובקונגרס וחדרי הדירקטוריון של התאגידים הגדולים. ברגע שתארגן אנשים הם ימשיכו להתקדם מסוגיה לסוגיה ולעבר המטרה הסופית: כוח לאנשים."
אלינסקי האמין שהמאבק הוא מעצים וחשוב בפני עצמו. "כוח לאנשים" היא דרך נוספת לומר שלטון העם, במקום אליטות או מוסדות ונציגי שלטון. זהו למעשה מרקסיזם לכל דבר ועניין.
בראיון זה הוא גם ציין כי יש "לקחת את המדינה בחזרה". "לקחת בחזרה" היה מוטיב נפוץ במהלך מלחמת וויטנאם, אך שוב, מעולם לא צוין מה לעשות איתה לאחר ש"ייקחו אותה בחזרה". ניתן לטעון שאובמה עשה זאת, וכאמור שמר על הסתה ומאבק מתמיד. כפי שאלינסקי אמר בראיון, "כל החיים הם מלחמה" נגד הסטטוס קוו.
בראיון הוא דיבר גם בגנות האחידות, לא מפתיע שכן הוא ראה את ההיסטוריה מונעת אך ורק על ידי מהפכות. כשהתיימר לדבר על צדק ושוויון תמך בפועל בתהליכים שהוכיחו היסטורית את אלימותם והרוע שהביאו בעקבותיהם, וכן קידם את הרס החברה הקיימת.
מעבר לסלידה מהמוסריות והאתיקה, חשובה לא פחות היא הכחשת ההיסטוריה וחשיבות והמוסריות שלה. בהקדשת ה"כללים לרדיקלים" ללוציפר, כותב אלינסקי "מי יודע היכן המיתולוגיה מסתיימת וההיסטוריה מתחילה, או מה זה מה..."
מיותר לציין כי ללא תיעוד היסטורי לא יכולה להיות למידה מאירועי העבר, ולא יהיה אמון בידע קודם. התוצאה של שלילת ההיסטוריה היא שלילת הלמידה, מכיוון שלא ניתן לסמוך על שום ידע קיים. שלילת היכולת של אנשים להשיג ידע והבנה ממקורות מידע קיימים היא מרכיב בניהיליזם, שנראה כי חלק אינטגרלי מאישיותו של אלינסקי. הדבר משאיר את העתיד בידיהם של הרדיקלים ומקדמי הדקונסטרוקציה כמו אלינסקי שהתעלמו לחלוטין מחשיבות ההיסטוריה והעבר. מוסדות החברה, המוסדות הישנים עליהם בנויה החברה והמוסר, אינם לגיטימיים לפיכך ולכן יש להפילם. חוסר אמון זה ברעיון הידע עצמו הוא מושג טוטליטרי, אנטי-אינטלקטואלי.
השקפת עולמו של אלינסקי בנויה אם כך על ידע חדש בלבד, ותפיסה שאי אפשר לדעת או לסמוך על הישן. מחיקה זו של מוסכמות ישנות היא מהפכנית והרסנית לחלוטין מכיוון שהעבר אינו ראוי היות ואי אפשר לסמוך עליו (המיתוס וההיסטוריה זהים). את התוצאה של דחיית העבר והידע שלו ניתן לראות בצורה הטובה ביותר בקמבודיה של פול פוט, שם הושמדו הידע והחכמה וכן מי שהחזיק בהם, זאת כדי לפנות מקום ל"אוטופיה המהפכנית" של מפלגתו.
זה לא היה חשוב לאלינסקי שלוציפר הוא התגלמות רעיון הרוע והתנגדות לטוב; מה שחשוב הוא שאלינסקי ראה את לוציפר כיעיל; המוסריות לא חשובה כמו הפרגמטיות הרדיקלית. הרכבות תמיד פועלות בזמן כשהשטן מנהל את לוח הזמנים. היעילות וההצלחה מנותקים מנושאי מוסר ואתיקה; ההצלחה היא מוסריות בפני עצמה עבור אלינסקי וחסידיו. למוסר ולאתיקה אין שום ערך ל"רדיקלי" שרוצה להפוך את מוסדות החברה על ראשם ו"להציל את העולם" כביכול. אלינסקי היה חולם אוטופי שהפך את האינטלקט העצום שלו לדקונסטרוקציה והסיר את המוסריות מהמשוואה לצרכים מבצעיים. אין מקום למוסר ולאתיקה כאשר קיים הצורך להפוך את העולם לאוטופיה. למעשה, דחייה זו של מוסר פירושה שכל עיוות או סטייה מקובלים ולגיטימיים; כל "פעולה" מקובלת אם היא הורסת את "הסטטוס קוו" או מערערת אותה ומביאה "שינוי". זו אנטי יציבות קיצונית למען האוטופיה הדמיונית.
"הפילוסופיה" הרדודה של אלינסקי מסוכנת להפליא מכיוון שהיא מעלה את ה"מאבק" ו"השינוי" מעל האנושות עצמה, מעל לאינדיבידואלים והמוסדות, ולמרות שהם בהחלט יכולים להיות פגומים, יש רצון להרוס אותם רק משום היותם מוסדות קיימים. זהו אנטי-אינטלקטואליזם והכחשת ההיסטוריה שגורמים למעשה לתסיסה, קונפליקט ודקונסטרוקציה אינסופיים. זו פילוסופיה של ריקנות גדולה בה היציבות והאיכות נעלמים בהדרגה. אלו המנסים לקדם "אוטופיה סוציאליסטית" מאמינים כי הם מעל המוסריות המקובלת כי המטרה שלהם נעלה בהרבה, וכל מי שעומד מולם הינו רשע, ולרוב כמובן, "גזען".
תפיסת האוטופיה הייתה בסיס הקומוניזם הסובייטי, בקמבודיה של פול פוט, בסין של מאו, בגרמניה של היטלר וכו'. כפי שההיסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם, אידאולוגיות אוטופיות מובילות לחורבן והרג המוני של אינספור חפים מפשע. אפילו כיבושי הג'יהאד שבמשך מאות שנים גרמו למיליוני קורבנות היו בחלקם מסעות אוטופיים להביא אנשים מתוך הג'אהִליה (אי אמונה) אל תוך אוטופיית הדאר אל-אסלאם. הפגיעה במוסרית והאתיקה שגורם האוטופיזם היא אחד האיומים הגדולים על הציביליזציה.
אובמה היה אחד הנשיאים הקיצוניים ביותר בהיסטוריה, שכשל בכל אשר עשה היות ושלטון תקין לא הייתה המטרה; חסידיו של אלינסקי, שחיפש הרס, לא מסוגלים לשלוט כנדרש היות וממשלות וחברות תקינות בנויות על מוסדות.[10]
אישיותו של אלינסקי תואמת לאדם שלא מסוגל לחוש אשמה או בושה. הוא גם מצא כיצד ניתן ללמד סטודנטים התנהגות כזו. וזה המפתח להצלחתו: לשכנע מאות אלפי צעירים שעדיין רק מתפתחים שהרבה יותר מוסרי להיות לא מוסרי. הוא אחראי במידה רבה להתנהגות הקיצונית של הסוציאליסטים והאנרכיסטים כיום, הכל כך לא מובנת לרבים מאתנו. תלמידיו של אלינסקי, לרבות הילרי קלינטון ואובמה, מאופיינים באופי מלחמתי ופולמוסי לאחר שלמדו "מהטוב ביותר", תוך התעלמות מהחוק והנהלים עקב תפיסת העליונות המוסרית השגויה.
הוראה והקניית שנאה הם המפתח לכוחם של הרדיקלים. אבל אלינסקי לימד שלא ניתן בקלות לגרום לשנאת מיליוני אנשים. כדי לעשות זאת ביעילות יש צורך בשעיר לעזאזל, אדם אחד אליו ניתן למקד את כל השנאה. כפי שכתב בספרו, הכלל ה-13: "בחר את היעד, הקפיא אותו, התאם אותו וקטב אותו." כיום המטרה הפשוטה ביותר להפנות את שנאתם כלפיה הוא הנשיא הנוכחי של ארה"ב. למעשה, הילרי עשתה שימוש אפקטיבי מאוד בכלל זה, הנקרא "השמדה פרסונלית", נגד אובמה במהלך מערכת הבחירות ביניהם על ראשות המפלגה. יש סיבה שהפוליטיקה האמריקאית המודרנית הפכה למאופיינת בהתקפות אישיות ועל אישיותם של אנשים, ללא קשר ליכולתם הפוליטית. זאת הייתה הסיבה שאובמה נתן הוראה לחסידיו "להיכנס בפניהם"[11] של אלו שלא הסכימו עם דרכו ושיטותיו. חרף החזות הנחמדה, הוא לא חשב פעמיים לפני שאמר "אם הם מביאים סכין, אנחנו מביאים אקדח".[12]
אלינסקי כינה אמריקאים מן השורה "האויב". אנשים נורמליים לא מכריזים מלחמה על כל החברה. אבל אלינסקי כתב ב"כללים לרדיקלים" כי הרדיקלים "... דחו בבוז את ערכיו ואורח חייו של מעמד הביניים. הם העניקו לו סטיגמה כמטריאליסטי, דקדנטי, בורגני, מנוון, אימפריאליסטי, מלחמתי, ברוטלי ומושחת ... הם צודקים ...". אין צורך לציין אילו אידאולוגיות סוציאליסטיות נוספות העלו טענות כאלו נגד מעמד הביניים.
אולם הנקודה החשובה ביותר באסטרטגיית ה"ארגון הקהילתי" של אלינסקי היא שניתן לאמן אנשים נורמליים להתנהג כמו רדיקלים: לשכנע אותם ש"מוסר גבוה יותר" לכאורה מאפשר להם לפעול ללא מצפון. כפי שהוא כתב באהדה לגבי רוצח ההמונים ולדימיר לנין בפרולוג של ספרו: "לנין היה פרגמטיסט; ... הוא אמר שהבולשביקים עומדים להשיג כוח בקלפי, אך ישקלו זאת מחדש לאחר שיקבלו את הרובים!".
אלינסקי כינה זאת "רדיקליות פרגמטית". הוא נבדל מחבריו הקומוניסטים רק בהיותו יותר פרקטי ופחות אידאולוגי. אלינסקי היה רדיקלי מכיוון שזה התאים לאישיותו, כיוון שהיה זה כיף, זה הביא לו כוח והשפעה וגרם לו להרגיש טוב.
בשנת 1985 ענה אובמה בן ה-24 למודעת דרושים של ועידה תחת הנהלת חסידי אלינסקי בשיקגו. אובמה הושפע מאוד משנותיו כמארגן קהילתי בעיר זו, גם אם בסופו של דבר דחה את זלזולו של אלינסקי בפוליטיקה של הבחירות, ובדומה להילארי קלינטון, בחר לפעול מתוך המערכת. ב-2007 כתב הוושינגטון פוסט: "אובמה אימץ רבות מהטקטיקות של אלינסקי ולאחרונה אמר ששנותיו כמארגן [קהילתי] העניקו לו את החינוך הטוב ביותר בחייו".[13]
מאמר קטן שהופיע ב"בוסטון גלוב" לאחר סיום הוועידה הלאומית הדמוקרטית בדנוור ב-2008 נכתב על ידי בנו של סול אלינסקי, דיוויד אלינסקי:
"בוועידה הלאומית הדמוקרטית היו את כל המרכיבים של אירוע המאורגן להפליא, בסגנונו של סול אלינסקי. האימונים של ברק אובמה בשיקגו על ידי מארגני הקהילה הגדולים מראים את יעילותם. זה פורמט עוצמתי להפליא, והשיטה של אבי המנוח תמיד פועלת בכדי להעביר את המסר ולספח את התומכים."[14]
[1] https://www.theguardian.com/world/richard-adams-blog/2012/jan/24/republican-presidential-nomination-2012-newt-gingrich
[2] https://blogs.chicagotribune.com/files/hillaryclintonthesis-ocr.pdf
[3] https://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2007/03/24/AR2007032401152.html
[4] https://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=93963863
[5] https://cei.org/content/study-saul-alinsky-understand-barack-obama
[6] Marshall Rockford Goodman, Karla Marx (and the Man-haters), Lulu.com, (August 22, 2015), p. 112.
[7] https://pjmedia.com/blog/the-complete-guide-to-acorn-voter-fraud/
[8] https://www.wsj.com/articles/SB122394051071230749
[9] https://documents.theblackvault.com/documents/fbifiles/100-BA-30057.pdf
[10] David Horowitz, Barack Obama's Rules for Revolution: The Alinsky Model, The David Horowitz Freedom Center, 2009.
[11] https://www.youtube.com/watch?v=ZCMDur9CDZ4&feature=emb_title
[12] https://blogs.wsj.com/washwire/2008/06/14/obama-if-they-bring-a-knife-to-the-fight-we-bring-a-gun/
[13] https://www.pressreader.com/usa/the-washington-post-sunday/20070325/281522221636143
[14] http://archive.boston.com/bostonglobe/editorial_opinion/letters/articles/2008/08/31/son_sees_fathers_handiwork_in_convention/
