חומות הוותיקן.
חומות הוותיקן.
"אני פונה לא לייצר חומות אלא לבנות גשרים" אמר האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס ב-2017, בהתייחסו למצע של הנשיא האמריקאי הנכנס דונלד טראמפ ורצונו לבנות חומה על-מנת למנוע את כניסתם של פושעים ומהגרים בלתי חוקיים לארצו.[1] ב-2019, כאשר נשאל שוב על הגירה ובקשתו של טראמפ לסגור את הגבול הפרוץ עם מקסיקו, האפיפיור ענה: "בוני חומות ... יהיו עשויות גדר תיל או לבנים, יהפכו בסופו של דבר לשבויים בתוך החומות שהם בונים ... בפחד לא נתקדם, עם קירות, נישאר סגורים בתוך הקירות האלה."[2]
פחות משבוע לפני כן הרצה האפיפיור בפני ראש עיריית רומא על הצורך להיות יותר מסבירי פנים למהגרים המזרח תיכוניים. "רומא", הוא הצהיר, "עיר מסבירת פנים, נקראת להתמודד עם האתגר האפוקאלי הזה [מהגרים מזרח תיכוניים הדורשים כניסה] בעקבות ההיסטוריה האצילית שלה; להשתמש באנרגיות שלה כדי לברך ולשלב, להחליף מתחים ובעיות בהזדמנויות לפגישה וצמיחה."[3] "רומא", אמר, "עיר של גשרים, לעולם לא חומות!"
האירוניה הגדולה של כל זה היא שהאפיפיור פרנציסקוס גר במדינה היחידה בעולם שמוקפת חומות - עיר הוותיקן – חומות שהוקמו בעיקר כדי להגן עליה במהלך מאות שנות של פלישות מזרח תיכוניות.
הפלישה הבולטת ביותר התרחשה בשנת 846. בתקופה זו הג'יהאד נגד סיציליה היה אומנם בעיצומו, אך הפולשים החלו לשלוח פשיטות גם אל תוך מרכז איטליה. צי מזרח תיכוני מצפון אפריקה המורכב מ-73 ספינות ו-11,000 ג'יהאדיסטים נחת ב-אוסטיה שליד רומא, העיר השנייה בחשיבותה לנצרות באותו הזמן אחרי קונסטנטינופל. סוחרים מזרח תיכונים שביקרו באיטליה לעתים קרובות סיפקו לתוקפים מודיעין מדויק שהפך את הפשיטה להצלחה. אף על פי שהפולשים לא הצליחו לפרוץ את חומותיה הקיימות של העיר הנצחית, הם בזזו והרסו את האזורים הכפריים שהיו סביבה, לרבות הבזיליקות הנערצות לנצרות של פטרוס הקדוש ופאולוס הקדוש, אשר נבנו על-ידי קונסטנטינוס עוד במאה ה-4. הפולשים המוסלמים חיללו את קבריהם של השליחים הללו וגנבו מהם את כל אוצרותיהם, לרבות שולחן כסף שנתרם על ידי קרל הגדול. לאחר שלא הצליחו להיכנס לרומא עצמה, המשיכו דרך ה-ויה אפיה ל-פונדי, אותה הם בזזו גם כן, וכן ל-גאטה, אותה שמו תחת מצור.
למרות שהג'יהאדיסטים עזבו לבסוף את הסביבה הקרובה של רומא, התושבים בעיר הגדולה נבהלו ממה שקרה. למרות חוסר הצלחתם של המזרח תיכונים לפרוץ ללב העיר, הרומאים מתחו ביקורת גדולה על האפיפיור סרגיוס השני על כך שלא עשה מספיק בכדי לשמור על העיר. כאשר הוא נפטר בשנת 847, החל ממשיך דרכו, האפיפיור לאו הרביעי (750-855), לחזק במהירות את ההגנות של רומא, לבנות חומות חדשות ולהכין את הקיימות, וכן לתקן את הנזקים שגרמו הפולשים לבזיליקות הקדושות. החיוניות של מפעל זה הייתה מובנת מאליו על ידי כולם באותה התקופה שכן כוחות הג'יהאד עדיין היו באיטליה, והאיום היה תמיד ברקע.
האפיפיור החדש בנה חומות רבות נוספות, לרבות 15 ביצורים לאורך הגדה הימנית של נהר הטיבר, ששפתו נסגרה באמצעות שרשרת כדי להגן על האתרים הקדושים מפני פשיטות וחלולים נוספים.[4] ההרס שהבוזזים השאירו מאחור היה כה רב שלאו הכריז שכל נוצרי שייהרג בלחימה נגד הפושטים מהים יזכה בגן עדן.[5] עבודות הביצורים הסתיימו ב-852 עם חומות בגובה של 12 מ' ובעובי של כמעט 4 מ'.
שלוש שנים בלבד לאחר הפלישה הראשונית לרומא, חזרו המזרח תיכונים ב-849. תחת הנהגתו של מוחמד אבול אבס, אמיר שושלת האע'לבים ששלטה בצפון אפריקה לכאורה תחת הח'ליף העבאסי, הם ניסו לעגון שוב באוסטיה, ושלחו צי במעלה הטיבר, כ-20 ק"מ מרומא. כפי שהסביר ההיסטוריון הצרפתי המתמחה בימי הביניים צ'.ע. דופורק: "ואז, בכל שנה, החל מ-857 ואילך, הם איימו על חוף הים הרומי". "על-מנת להיפטר מהם, החליט האפיפיור יוחנן השמיני בשנת 878 לשלם להם תשלום שנתי [ג'יזיה] של כמה אלפי חתיכות זהב; אך מחווה זו של הכס הקדוש לאסלאם נראתה כאילו ששולמה רק לשנתיים; ומדי פעם עד ראשית המאה ה-10, הופיעו המוסלמים שוב בפתח הטיבר או לאורך החוף הסמוך."[6]
במהלך פלישת 849 הקים לאו ברית עם מספר נסיכויות איטלקיות, הביזנטים וכוחות נוצריים נוספים ופגש את הסרצנים במה שזכור בהיסטוריה כ-קרב אוסטיה. במידה גדולה בזכות סערה שהשמידה חלק גדול מהצי המזרח תיכוני, הנוצרים ניצחו ולמעשה מנעו את הפלישה לכיוון רומא, לפחות לעתיד הקרוב. מקומות אחרים באיטליה לא זכו למזל דומה, ובמצור על סלרנו המנהיג המזרח תיכוני אנס כל לילה נזירה אחרת עד אשר נהרג מקריסת קורת גג.[7]
היה זה העידן הגדול הראשון של פירטיות מזרח תיכונית. לאחר שכבשו ככל יכולתם ביבשה, מזרח תיכונים מספרד וכל רחבי החוף הצפון אפריקני התמקדו בפלישות לאיי הים התיכון. כמובן שהפשיטות לא החלו בתקופה זו אלא התקיימו במידה מסוימת כבר החל מהמאה ה-7, אך האיים הבלאריים, קורסיקה, כרתים, קפריסין, מלטה, סרדיניה וסיציליה נהרסו ונכבשו במהלך המאה ה-9. כרגיל, הדבר הביא עימו טבח המוני, עבדות, ג'יזיה, אונס, והשמדת כנסיות. כדוגמה אחת, במהלך הפלישה לכרתים ב-826, אולצו הנוצרים להמיר את דתם, ובירת האי, קנדיה, הפכה לאחד משווקי העבדים העמוסים ביותר.[8]
עוינות דתית ליוותה תמיד את הפשיטות. הסיפור על נזירות שנאנסו כל לילה לא היה יוצא דופן. "הפשיטות הן אלמנט קבוע [של הג'יהאד], שנחשב תמיד ליוקרתי ואפילו נחוץ. זהו מאפיין של מדינות אסלאמיות טרום-מודרניות ואיננו יכולים להתעלם ממנו. בנוסף לכיבוש, יש לנו ביזה; בנוסף לפרויקטים פוליטיים ובניית מדינה, יש לנו הרס והשמדה."[9]
באופן לא מפתיע, עד המאה ה-10, הים התיכון, שבמשך מאות שנים היה עמוס באוניות ומסחר ולמעשה השביל הכלכלי הגדול בעולם המאחד את מזרח ומערב - תחילה בציביליזציות הקלאסיות ואז בעולם הנוצרי - הפך לשטח הציד של שודדי ים וציידי עבדים. וכך "המוסלמים שלטו בים התיכון מכל הצדדים", כתב אבן ח'לדון. "כוחם ועצומתם היו ניכרים. בשום מקום על הים הזה לא היו האומות הנוצריות יכולות לעשות דבר כדי להתנגד לציי המוסלמים. הם חצו את הימים האלה ללא הרף ככובשים והשיגו שם הצלחות שסומנו בכיבושים ותפיסת שלל."[10]
מכיוון שחלק גדול מהעושר הקיים כבר נשדד במאות הקודמות, פשיטות אלו על חופי אירופה התמקדו בעיקר ב"תפיסת עבדים לבנים שהיו מצרך נחשק במיוחד."[11] אכן, "לבית האסלאם במאה ה-10 לא היה שימוש רב באף אחד מהאוצרות ומשאבי הטבע של אירופה, למעט אחד: גופם של האירופאים עצמם. נשים ובנים צעירים היו מועדפים, אך במהלך המאה ה-10 אירופאים כמעט בכל גיל ובכל מעמד, וכמעט בכל חלק מהיבשת, יכלו למצוא את עצמם בשרשראות ובספינה בדרכה לצפון אפריקה או למזרח התיכון."[12] המזרח תיכונים אפילו הצליחו להתיישב ובמשך עשרות שנים לשלוח פשיטות מ-ואלה, בדרום-מערב שווייץ.
כל זאת יותר מ-200 שנים לפני מסע הצלב הראשון. כפי שראינו בעבר, מסעות הצלב לא נולדו יש מאין במוחם של אפיפיורים ואצילים אירופאים אשר חיפשו כיבושים ותפיסת שלל, אלא הייתה זאת תגובת נגד קטנה שהגיעה לאחר מאות שנים של פשיטות וכיבושי הג'יהאד.
כיום, גופים כמו המדינה האסלאמית מדברים בצורה בוטה על הרצון לכבוש את רומא, הפנטארכיה הנוצרית האחרונה שנותרה לאחר הנפילות של אנטיוכיה, ירושלים, אלכסנדריה וקונסטנטינופול.
וזו הנקודה שהאפיפיור פרנציסקוס מפספס: חומות צריכות להתפורר וגשרים צרכים להיבנות רק כאשר שני הצדדים מוכנים לחיות בשלום זה לצד זה. אחרת, הגשרים משמשים רק כדי להקל על העבודה ההרסנית של הפולש.
[1] https://www.washingtonpost.com/news/acts-of-faith/wp/2017/02/08/after-trumps-immigration-ban-pope-francis-prays-for-migrants-and-refugees/
[2] https://www.reuters.com/article/us-usa-immigration-border-pope-idUSKCN1RC0UO
[3] https://www.breitbart.com/immigration/2019/03/26/pope-francis-tells-rome-mayor-to-welcome-and-integrate-migrants/
[4] Cardini, Franco. 2001. Europe and Islam. Translated by Caroline Beamish, Blackwell Publishers, pp. 19-23.
[5] Fletcher, Richard. 2004. The Cross and the Crescent, Viking, p. 43.
[6] in Bostom, Andrew, ed. 2005. The Legacy of Jihad: Islamic Holy War and the Fate of Non-Muslims, Prometheus Books, p. 421.
[7] Edward Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, vol. 5, ch. 56, part 1, p. 468.
[8] Brownsworth, Lars. 2009. Lost to the West, Three Rivers Press, p. 158.
[9] Bonner, Michael. 2006. Jihad in Islamic History: Doctrines and Practice, Princeton University Press, p. 171.
[10] Donner, Fred, ed. 2008. The Expansion of the Early Islamic State, Ashgate/Variorum, pp. 77-8.
[11] Cardini, p. 23.
[12] Scott, Emmet, 2014. The Impact of Islam, New English Review Press, p. 16.
