המצור השני על קונסטנטינופול, 717.
המצור השני על קונסטנטינופול, 717.
לפני המתקפה המסיבית והמצור על קונסטנטינופול עצמה ב-717, במשך קרוב ל-100 שנים תקפו וכבשו המזרח תיכונים אזורים בתחומי האימפריה הביזנטית. מטרת העל שלהם הייתה כמובן כיבוש קונסטנטינופול - מסיבות פוליטיות ודתיות כאחד.
מבחינה פוליטית, למזרח תיכונים לא היה בשלב זה אויב אחר אלא "הנוצרים השנואים" של ביזנטיון, אותם כינו, בין היתר, "אל-רום" (הרומאים), "אל-נסארה" (הנזרים), והבולט ביותר, "אל-קילאב" ("הכלבים"). האימפריה הסאסאנית המזרחית כבר נכבשה, ופרס שקעה אל תוך הח'ליפות. רק "עובדי הצלב" נותרו כמחסום מפני שליטה מוחלטת על אגן מזרח הים התיכון.
חשוב יותר, מבחינה תאולוגית – קונסטנטינופול פשוט הייתה חייבת ליפול. מלכתחילה, הדת והג'יהאד היו קשורים זה בזה בצורה הבלתי ניתנת לניתוק. הג'יהאד, או "המלחמה הקדושה", שהשתלט על ערב ופרס, ולאחר מכן סוריה, מצרים, וצפון אפריקה כולה - שהייתה בעבר שטח ביזנטי - נחשב לחובה דתית, או כפי שתואר אחר כך בחוק השריעה, "פרד קיפאיה": חובה קהילתית על גופם של המאמינים. כפי שניסח זאת ההיסטוריון המזרח תיכוני המפורסם מהמאה ה-14 אבן ח'לדון: "בקהילה המזרח תיכונית הג'יהאד הוא חובה דתית, בגלל האוניברסאליות של המשימה המוסלמית והחובה להמיר את כולם לאסלאם באמצעות שכנוע או בכוח ... האסלאם מחויב להשיג שליטה על מדינות אחרות." תפיסה זו של הג'יהאד כמלחמת קודש ממוסדת הוכנסה לראשונה לתפיסת עולמו של האסלאם על ידי "לוחמים-תאולוגים" שחיו ונלחמו לאורך הגבול הערבי-ביזנטי כמו המוג'אהד עבדאללה אבן מובארק, מחבר "כיטאב אל-ג'יהאד" או "ספר הג'יהאד". הדעה הרווחת הייתה כי כל עוד קונסטנטינופול עומדת, הצלב יתריס נגד הסהר (הסמלים מילאו תפקיד גדול במלחמות אלה). פחות מ-100 שנים קודם לכן, בקרב החשוב בירמוך (636), בו מחצו המזרח תיכונים את הביזנטים, מה שהוביל לכיבוש סוריה ואנטיוכיה, התלונן מוסלמי אחד לח'ליף ואמר "הכלב של הרומאים [הקיסר הביזנטי הרקליוס] תסכל אותנו מאוד מנוכחות הצלב בכל מקום!".
אכן, אי אפשר להתעלם מחשיבות אופיין הדתי של מלחמות אלה – מאפיינים שאמנם עדיין נמצאים עמוק בתוך השריעה - אך הפכו לזרים באפיסטמולוגיה המערבית המודרנית, שכן אופיו החילוני של המערב לא מאפשר לו להבין את המסגרת הדתית של העימותים ההיסטוריים הללו. חשוב לזכור כי בתקופה זו האנשים הזדהו קודם כל דרך השיוך הדתי - לא גזע, אתניות או לאום, דהיינו המושגים המודרניים – מה שמעיד על תפקידה המרכזי של האמונה. אפילו שימוש במונחים כגון "ביזנטים" הוא בסופו של דבר אנכרוניסטי; "הביזנטים" זיהו עצמם בראש ובראשונה כ"נוצרים".
מסיבות אלה, כיבוש קונסטנטינופול קיבל בהדרגה פרופורציות יותר ויותר אפוקליפטיות בספרות המזרח תיכונית. מאז שהנביא שלהם שלח בשנת 628 מסר לאימפראטור הביזנטי הרקליוס, זימן אותו להמיר את דתו, עם הקביעה המפורסמת "אסלאם תסלאם" - כלומר, "תיכנע ויהיה לך שלום" – והרקליוס סירב, הפכה קונסטנטינופול לאויב הגדול ביותר של המזרח תיכונים. הנביא אפילו ניבא שהבירה הנוצרית אכן חייבת ליפול לדתו, עם כל הברכות והתגמולים הנלווים. והעיר הגדולה אכן נפלה, אך היה זה רק 800 שנה מאוחר יותר בשנת 1453, ובכך אפשרה לאירופה - שנכנסה לעידן ימי הביניים הכאוטי בעקבות כיבושי הג'יהאד והשליטה של המזרח תיכונים בים התיכון - את הזמן הדרוש להתפתח, להתחזק ובאופן יחסי להתאחד. אכן, רק התארגנות זו אפשרה את הניצחון בקרב טור בצרפת ב-732 אשר בלם את הפלישה אל תוך אירופה, דבר שלא היה מתאפשר 15 שנים קודם לכן במידה וקונסטנטינופול הייתה נופלת ב-717.
החל ממערכת טאבוק ב-630, המזרח תיכוניים הטרידו ללא חרף את הביזנטים במשך עשרות שנים, תוך התקדמות מתמדת אל עבר קונסטנטינופול. עם הקמת ח'ליפות בית אומיה ב-660 ו"מלחמת האזרחים" המוסלמית הראשונה ("פיטנה") שהובילה לחלוקה הסונית-שיעית, המרכז השלטוני עבר מ-מַדִינָה לדמשק שנכבשה לא מכבר, כ-1500 ק"מ יבשתיים בלבד מקונסטנטינופול.
במאה ה-8 המוקדמת, כיבושי הג'יהאד האטו, ובמקביל היו מספר קבוצות קיצוניות - במיוחד המפסידים של הפיטנה הראשונה – השיעים והח'וארג' – השנייה הייתה כת חסרת רחמים במיוחד. כדי למנוע התפרצות מלחמת אזרחים נוספת, הוחלט על מערכה צבאית גדולה נגד האויב "הכופר" המשותף.
חשוב לזכור כי בתקופה זו היו הג'יהאדיסטים בשיא ביטחונם המנטלי לאחר שבמשך עשרות שנים כבשו ללא חרף אזורים אדירים, ולפני הפלישה המתוכננת לקונסטנטינופול כבשו את סינד במזרח וכמעט את כל ספרד במערב ואף החלו לפלוש אל תוך דרום צרפת המודרנית.
כל הגורמים הללו - התבססות כוח בית אומיה ה'גיהאדיסטי בדמשק, האטת הכיבושים והצורך לכוון את הלהט הפראי של כתות אסלמיות שונות, שלא לדבר על האיבה הבלתי פוסקת כלפי "הכופרים", עודדו את הח'ליפות להפעיל את מלוא כוחה כנגד האויב הגדול. בעבר כבר הוטלו מצורים לא מוצלחים על קונסטנטינופול, במיוחד במהלך המצור הגדול הראשון שנמשך ארבע שנים (674-678) כאשר המזרח תיכונים לא הצליחו לפרוץ את החומות האדירות של העיר.
עם עלייתו לח'ליפות בשנת 715, החליט המנהיג העליון החדש של האימפריה המזרח תיכונית - סולימאן אבן עבד אל-מלכ - שהזמן בשל למתקפה מסיבית כוללת נגד קונסטנטינופול. הביזנטים המשיכו אומנם לשלם סכומים גדולים למזרח תיכונים, אך בשלב זה כבר התבקשו כבר ללא פחות מאשר כניעה מוחלטת. סולימאן גייס צבא אדיר של כ-200,000 לוחמים, כאשר אחיו, מסלאמה, פיקד עליו, מה שמעיד על חשיבות המערכה. סולימאן הוראה לאחיו: "הישאר שם עד שתכבוש את העיר או שאקרא לך בחזרה."
אנקדוטה אחת תומכת בטענות של המקורות שהפולשים גייסו צבא עצום ממדים. שנתיים לפני המצור, בשנת 715, קיבלו הנוצרים דיווחים כי המזרח תיכונים כורתים אין ספור עצי ארז בלבנון, במטרה לבנות עשרות אלפי ספינות מלחמה למערכה קרובה. עובדה זו בלבד גרמה למיני מלחמה שפרצה באי רודוס, לשם שלחו הביזנטים צבא לפגוש את כוח המשלחת המזרח תיכונית. שגריר ביזנטי אחד שחזר מדמשק דיווח כי "הסרצנים מכינים חימוש בים וביבשה, גדול יותר ממשלחות העבר...". 120,000 רגלים ופרשים, וכוח ימי שהורכב מ-80,000 לוחמים שעשו את דרכם לקונסטנטינופול.
מסלאמה הוביל את הכוח היבשתי דרך אנטוליה, והשמיד את כל אשר עמד בדרכו. נשים וילדים שועבדו; רבבות גברים נצלבו. אכן, בזמן שעשו את דרכם דרך שטח ההפקר הגדול והשומם בין האימפריות הביזנטית והאומית, אותו פקדו שבטים נוודים רבים, המזרח תיכונים תקפו, הרגו ושרפו רבים מהם בדרכם.
לדברי הכרוניקאי המזרח תיכוני הנודע א-טברי, "התושבים [הנוצרים] במזרח אנטוליה חוו אימה כפי שלא חוו מעולם. כל מה שהם ראו היו מזרח תיכונים בקרבם צועקים 'אלוהים גדול!' אלוהים שתל אימה בלבם ... הגברים נצלבו לאורך 24 ק"מ." א-טברי מבהיר בהמשך כי הכוחות המזרח תיכונים הצליחו בהתאם לפסוקים כמו 8:60 בספר הקודש שלהם: "לגייס נגדם [הכופרים] את כל הגברים והפרשים לפקודתכם, שיוכלו להכות טרור בלב אויבי אלוהים וכל אויביכם.”
חמור מכך, בזמן שצעד מסלאמה לעבר קונסטנטינופול ושעבד את כל מה שנקרה בדרכו, האימפריה הנוצרית עצמה הייתה מחולקת פנימית - כפי שהוכיחה העובדה שבין 713 ל-717 באו והלכו שני אימפראטורים. אולם למזלם אז עלה לשלטון האימפראטור לאון השלישי (685-741), המוכר בכינויו השונים - "האיסאורי", "הערבי", "הסורי" ויותר מהכל "הכופר" (עקב סכסוך פנים נוצרי מאוחר יותר). המקורות מדברים רבות על כישוריו הגדולים בתחומי האסטרטגיה הצבאית, ואין ספק כי היה לאון אחראי במידה רבה לניצחון במצור שהגיע.
נולד בשם "קונון" בסוריה המודרנית, לאון פגש את מסלאמה בשלב מוקדם יותר באנטוליה. לפי המקורות, לאון "שיחק" עם אחיו של הח'ליף בסוג של "חתול ועכבר", ותחמן אותו באופנים שונים. לפי א-טברי, התמרונים של לאון הפכו את מסלאמה לסוג של "אשת שעשוע טיפשית".
בכל אופן, לאון השיג בכך את הזמן והיתרון הדרושים כדי לחזור ולהכין את קונסטנטינופול, שם, כאדם המתאים ביותר להגן על האימפריה מההתקפה הקרבה, הוכרז במהרה כאימפראטור. בהתחשב בחומותיה החזקים של האימפריה, אשר עמדו בפני אינספור מצורים במשך מאות שנים, ידע לאון שכל עוד הים עדיין נגיש ובכך גם הלוגיסטיקה, העיר תהיה יחסית בטוחה. הבעיה הייתה שככל שמסלאמה התקרב עם כוח היבשה שלו של 120,000, התקרבו לבוספורוס גם 1,800 כלי שיט שהכילו 80,000 לוחמים.
כך, ב-15 לאוגוסט 717 הטיל מסלאמה מצור על העיר החשובה ביותר לנצרות באותו הזמן ופרס את מכונות המצור שלו, בזמן שהצי הגיע שבועיים אחר כך, ב-1 בספטמבר. לאחר מספר ניסיונות כושלים לפרוץ את החומות, החליט המצביא המזרח תיכוני להטיל הסגר מתמשך על העיר ולהפיל אותה באופן שכזה, אך לשם כך היה חייב להסתמך רבות על הצי בכדי לחסום את גישות האספקה והמסחר אל תוך העיר.
עם תחילת המצור, ביקש לאון לקיים משא ומתן. מסלאמה שלח מפקד בשם אבן חוביירה. חוביירה ניסה לגרום לאימפראטור להודות שזה מטופש להתנגד לצבא הפולש הגדול יותר ושאל אותו "מה בעיינך הוא שיא הטיפשות"? במקום ליפול למלכודת, ענה לאון: "אדם הממלא את קיבתו עם כל דבר שמוצא", למעשה התרסה נגד ג'האדיסטים על תאבונם הבלתי נגמר לכיבושים. חוביירה ענה כי זו היא דרישת הדת שלהם. לאחר מכן הציע לאון לשלם על כל ראש בתוך העיר בתמורה לנסיגה. מסלאמה סירב להצעה.
בחינה מדוקדקת של המקורות מגלה שהיו אלו שני גורמים עיקריים שהצילו לבסוף את האימפריה: חוסר הניסיון הערבי בלוחמה ימית וכושר ההמצאה היווני. ספינות המלחמה הערביות שהתקרבו לבוספורוס היו עמוסות בציוד יתר על המידה. כדי לפתות את הספינות להתקרב, לאון הוריד את השרשרת הגדולה ששמרה בדרך כלל על הנמל. "אבל בזמן שהם היססו אם עליהם לנצל את ההזדמנות ... אדוני ההרס היו בהישג יד": לאון שלח לקרב את הצי הנוצרי, אותו צייד בנשק הסודי של התקופה, "אש יוונית" - תרכובת תבערה שנורתה באמצעות סיפונים – שהבעירה והפכה את הספינות המזרח תיכוניות ל"הריסות בוערות": "חלקן, עדיין בוערות, התנפצו אל תוך חומת הים, בעוד שאחרות שקעו לעומק, אנשים והכל."
זמן קצר לאחר תבוסה גדולה זו, הח'ליף השאפתני סולימאן, שהתכוון להגשים את נבואת הנביא על ידי כיבוש קונסטנטינופול, מת מקלקול קיבה, לטענת המקורות על-ידי אכילת שני סלים של ביצים ותאנים, ואחריהם דלעת וסוכר לקינוח. הח'ליף החדש, עמר השני, לפחות בהתחלה, לא היה קשוב לצרכים של צבאו של מסלאמה. החורף הגיע, והביזנטים פרשו לעירם המבוצרת והשאירו את האקלים להתמודד עם המחנה המזרח תיכוני. "אחד החורפים האכזרים ביותר שמישהו יכול היה לזכור", במשך מאה יום, כיסה השלג את האדמה."
מסלאמה נשאר רק עם הפקודה להישאר עד הכיבוש, ללא אפשרות שאחיו המת יוכל להחזיר אותו. כל אשר יכל לעשות היה להבטיח לאנשיו כי בקרוב תגיע האספקה. בינתיים, השבטים הטורקיים הנודדים, ובייחוד הבולגרים, אשר עדיין לא אימצו את הדת המזרח תיכונית בשלב הזה, החלו תקיפות ופשיטות נגד המחנה של הפולשים.
באביב סוף סוף הגיעה תגבורת, גם ביבשה וגם בים. אולם לא היה זה מספיק; הכפור והרעב פגעו קשות בצבאו של מסלאמה, עד כדי כך שאף נרשמו מקרים של קניבליזם. הכרוניקאי היווני תאופנס המוודה כותב: "יש אפילו האומרים שהם הכניסו את המתים שלהם והגללים שלהם למחבתות, לשו ואכלו את זה. מחלה דמוית מגיפה פגעה בהם והמיתה אינספור מהם." הכרוניקאי מיכאל הסורי כתב: "הרעב פגע בהם עד כדי כך שהם אכלו את גוויות המתים, צואת זה את זה, וזוהמה אחרת."
מנקודת מבטו של הח'ליף החדש, כוח כה מסיבי, אשר נדרש שנים לגייסו ואשר כבר היה בשערי הנצרות, היה קשה מאוד פשוט לשלוח אותו הביתה. כח'ליף - ממשיך דרכו של הלוחם-הנביא וחבריו, שהכניע חלק ניכר מהעולם, הוא לא יכול היה לקבל תבוסה כל כך בקלות. התגבורת הימית ששלח הורכבה משתי משלחות מלחמה, אחת מאלכסנדריה והשנייה ממקום אחר בצפון אפריקה - כמעט 800 ספינות. בחסות הלילה הן הצליחו לחסום את הבוספורוס, תוך פגיעה במעבר לעיר. יתר על כן, המפקדים המזרח תיכונים כבר ידעו להיזהר מהאש היוונית ושמרו על מרחק. מודע לכך, צבאו של מסלאמה, שהתאושש מעט דרך האספקה והמגויסים החדשים, הקים שוב מצור מלא על העיר תוך זעם על מה שעבר במהלך החורף. המצב לא נראה טוב לביזנטים.
אולם אז הגיעה עזרה ממקור לא צפוי: הצוות המצרי שאייש את ספינות אלכסנדריה הורכב מקופטים נוצרים. מכיוון שהרוב המוחלט של לוחמי הח'ליפות, המוג'אהדין, כבר היו עסוקים בלחימה עם האויב, לא הייתה לח'ליף ברירה אלא להסתמך על תמיכת מגויסי ד'ימי נוצרים (אזרחים סוג ב'). כך, במהלך הלילה ברחו הקופטים כולם לקונסטנטינופול. ללא ספק, החיים תחת השלטונות של המזרח תיכוניים היו בלתי נסבלים, זאת לעומת טענות מסוימות מודרנית מעוותות.
תאופנס כותב שככל שהקופטים עקרו לסירות ונמלטו לעיר, "הים נראה כולו כעשוי מעץ." כך, המזרח תיכונים לא רק איבדו כוח אדם רב וחיוני, אלא שהקופטים גם סיפקו ללאון מידע מדויק לגבי ספינות ותכניות הצרים. תוך ניצול המצב, לאון שוב שלח את ספינות האש היוונית מהמצודה, וללא כוח אדם לאחר בריחת הקופטים, העימות היה מאוד חד צדדי.
לאון ניסה לנצל את הניצחון הימי הזה ואת ההתלהבות של הנוצרים, ורדף אחר הספינות המובסות הנסוגות, ובכך חיסל עוד רבים מהפולשים. במקביל, הבולגרים השכנים - שלמרות שלעתים היו עוינים גם לאימפריה הנוצרית, לא הייתה להם אהבה גדולה לפולשים החדשים - שוכנעו בעזרת "מתנות והבטחות" של לאון לתקוף ולהרוג כ-22,000 מהלוחמים המוחלשים והמורעבים של מסלאמה. יתר על כן, הגיעו דיווחים שגם הפרנקים והאומות הלטיניות במערב מתכננים מסעות צבאים בים וביבשה ובדרכם לעזור לנוצרים במזרח. כך, אפילו הח'ליף המרוחק מהקרב הבין שהכל אבוד. מסלאמה סוף סוף קיבל את בקשתו שאפשרה לו לסגת, וכך ב-15 באוגוסט, לפי הכרוניקאים בדיוק שנה לאחר תחילתו של המצור, המזרח תיכונים התקפלו וחזרו למזרח.
ובכל זאת, הצרות שלהם היו רחוקות מלהסתיים, ונראה כי אפילו הטבע ביקש להעניש אותם על פלישתם. סופת ים אדירה פגעה בספינות הנסוגות, כך שמתוך 2,560 הספינות שהפליגו חזרה לדמשק ואלכסנדריה, נותרו רק עשר, וגם מחצית מאלו נתפסו על ידי הביזנטים. הסערה גרמה לדעה פופולרית שהייתה זו התערבות אלוהית, יחד עם רעידת אדמה בפלשתינה ומותו של עמר השני שנתיים מאוחר יותר (בשנת 100 לפי לוח השנה שלהם), כך שה-15 באוגוסט הפך ליום בעל משמעות רוחנית מיוחדת. לאור זאת, יעברו עוד מאות שנים לפי שקונסטנטינופול שוב תותקף בסדר גודל דומה.
מבין 200,000 המזרח תיכונים המקוריים שיצאו לכבוש את הבירה הנוצרית ותגבורת נוספת באביב, רק כ-30,000 חזרו. הנוצרים הספיקו להשתמש בחולשה הזאת שנגרמה למובסים, ובאופן זמני גירשו את הפולשים המזרח תיכונים מסיציליה. כתגמול לפני מותו, עמר, כהרגלם לאחר תבוסות לנוצרים בחוץ להעניש את הנוצרים בשטחם, הכריח רבים מהנוצרים מהם להמיר את דתם, והרג את מי שסירב.
קשה להגזים בחשיבות האדירה של קרב זה. הצלחתה של קונסטנטינופול להדוף את המוני הח'ליפות היא אחד הרגעים המכריעים ביותר בהיסטוריה המערבית: אילו הייתה נופלת, מערב אירופה של "ימי הביניים" המוקדמים - כאוטית וחסרת מנהיגות - הייתה נחשפת לפולשים מהמזרח. ואם ההיסטוריה היא אינדיקציה כלשהי, בפעם האחרונה שמרחב גדול נשאר פתוח מפני חרב הסימיטר, אלפי קילומטרים נכבשו תוך מספר עשורים בלבד, והתוצאה הייתה מה שמכונה כיום דאר אל-אסלאם.
אכן, ניתן במידה מסוימת אולי לטעון כי ניצחון זה משמעותי אף ממקבילו המערבי המפורסם יותר, הניצחון הפרנקי בקרב טור בראשות קרל מרטל בשנת 732. צבאם של הפולשים היה גדול יותר בקונסטנטינופול, ולו היו מנצחים – היות וקונסטנטינופול הייתה הגבול המזרחי של אירופה - לא הייתה כל מניעה להפוך את אירופה כולה לאזור הצפון-מערבי של הדאר אל-אסלאם. כפי שכתב היסטוריון מוביל של ההיסטוריה הביזנטית, אלכסנדר וסילייב, "בהתנגדותו המוצלחת, הציל לאון לא רק את האימפריה הביזנטית ואת העולם הנוצרי המזרחי, אלא גם את כל התרבות המערבית."
