שערי וינה, 1683. על חשיבותה של אחדות.

שערי וינה, 1683. על חשיבותה של אחדות.

"באנו, ראינו, אלוהים כבש".
- יאן השלישי סובייסקי

קרב לפנטו ב-1571 שבר את ההגמוניה העותמאנית בים, והוכיח כי ניתן להביס אימפריה זו מעל פני המים. עם זאת, חרף טענות הנשמעות לעתים במחקר, לא היה זה עדיין תחילת הסוף בשביל העותמאנים, שכן האימפריה של הטורקים הייתה בראש ובראשונה יבשתית. ואכן, בהמשך השנים כבשו הטורקים את כרתים, חלקים גדולים של אוקראינה המודרנית, ובמהרה החלו שוב ללטוש עיניים לכיוונו של "התפוח המוזהב", וינה, לאחר שכשלו לכבוש אותה במצור של 1529.

בדומה לקונסטנטינופול לפניה, הייתה וינה מפתה במיוחד בעיני העותמאנים, הן מסיבות סימבוליות הן מעשיות: היא הייתה הבירה האוסטרית של האימפריה הרומית הקדושה, האויב הנוצרי הגדול של הטורקים במשך מאה וחצי; והיא הייתה שער אסטרטגי ללבה של אירופה - ממנה ניתן היה בקלות לפלוש לאיטליה (ורומא) בדרום וכן לממלכות הגרמניות המחולקות בצפון. יתרה מזאת, בתור המרכז התרבותי של אירופה ומוקד מאוד עשיר של האימפריה, הייתה וינה שפע של תענוגות דוממים וחיים מפתים מאוד עבור המזרח תיכונים.

מנהיג הפלישה הטורקית היה קארה ("שחור" - עקב היותו כהה) מוסטפא. ב-1676, בגיל 42, הוא הפך לוזיר הגדול של האימפריה העותמאנית, משני רק לסולטאן. השאפתנות הצבאית שלו הייתה משנית רק ל"תאוות בצע שלא יודע שובע": ברשותו היו 3000 שפחות ופילגשות, 700 סריסים שחורים, ואלפי בעלי חיים פראיים ואקזוטיים. הוא שילם עבור אורח החיים הראוותני הזה בעזרת "טובות" שעשה למי שמוכן היה לשלם עבורן, ו"לא חסך בדבר שסיפק את תאוות הבצע שלו.", כתב דיפלומט שהוצב בשגרירות הצרפתית של האימפריה העותמאנית. "לוזיר היה כסף זמין יותר מאדונו."[1]

הוזיר, שנקרא "אנטי-נוצרי באופן פנאטי",[2] תפס ב-1674 עיירה פולנית, פשט את העור של אסיריו הנוצרים בעודם חיים, ושלח את העורות המפוחלצים שלהם לסולטאן. עתה הוא שאף להשיג את אשר אפילו הסולטאן הגדול ביותר לא הצליח לפני כן – לכבוש את וינה. לרוע המזל, האימפריה הרומית הקדושה הייתה עסוקה באותו הזמן בשני איומים אחרים בנוסף לעותמאנים: צרפת תחת המלך המגלומני לואי הארבעה עשר, והמורדים הפרוטסטנטים בצפון הונגריה (תחת שליטה אוסטרית), אשר קיבלו תמיכה מהטורקים. למעשה, הרוזן ההונגרי הפרוטסטנטי והאנטי-הבסבורג, אימרה טוקולי, הזמין את תמיכתם של העותמאנים נגד האוסטרים, ובכך העניק להם למעשה את התירוץ המלחמתי אותו חיפש מוסטפא, בזמן שהמלך צרפתי הבטיח לא להתערב לטובת הנוצרים. כך, ברצונו לנצל את הפיצול הנוצרי, להשתלט על הדרך גם על כל הונגריה ולהמשיך לכיבושים נוספים במערב,[3] העביר הוזיר את החודשים הראשונים של 1683 בגיוס והקמת הצבא המזרח תיכוני הגדול ביותר שכנראה אי פעם פלש אל העולם הנוצרי.

בטקס שקדם לפלישה, איחל הסולטאן מהמט הרביעי למוסטפא לשים בידו "את נס הנביא ... לצורך הכחדת הכופרים".[4] הוזיר ענה כי לא רק שיכבוש את וינה, אלא שזמן קצר לאחר מכן יציב את סוסיו בבזיליקה של פטרוס הקדוש ברומא, לפני שיפנה נגד "בעל בריתו" הצרפתי.[5]

ברגע שהצבא העותמאני הגיע לבלגרד בתואנה לסיוע לאימרה טוקולי נגד שני מעוזים אוסטריים, הודיע מוסטפא על כוונותיו האמיתות במועצת המלחמה: לצעוד ישירות ולכבוש את וינה, ראשו של הנחש הכופר, כך ש"כל הנוצרים יצייתו לעותמאנים." הוא אף סירב להקשיב ליועציו בדבר הצורך להתקרב לאט את העיר ולחסל קודם מתנגדים פוטנציאליים למערכה.[6] הוא היה נלהב מדי עקב הדיווחים שקיבל בדבר חולשת הנוצרים. בנוסף, הכוח האדיר שהיה לראשותו נאמד לפי עדויות מסוימות ב-300,000,[7] מתוכם 200,000 לוחמים, והשאר סוחרים, פילגשים, זונות ואחרים. רוב הלוחמים הם טורקים וטטרים, האחרונים תחת פיקודו של מוראד ג'יראי, החאן של קרים. שני ווסלים נוצריים צעדו עם הפולשים גם כן – הרוזן אימרה טוקולי הפרוטסטנטי, ומיכאל אפפי הראשון, נסיך טרנסלבניה הקלוויניסטי.

בניסיונו לבלום את ההתקדמות הטורקית, פנה האפיפיור אינוקנטיוס האחד עשר לכל הקתולים וביקש להקים מסע צלב נגד הפלישה. הגרמנים והפולנים ענו בחיוב לפניה של האפיפיור והחלו להתכונן למלחמה הן מסיבות דתיות הן פרקטיות, שכן אם וינה תיפול כך גם רומא אחריה, המרכז הקתולי והפנטארכיה האחרונה, ואיתה הקתוליות כולה; במקביל לכך, הצבאות הג'יהאדיסטיים יהיו לאחר מכן גם בגבולות שלהם. צרפת התעלמה כמובן מהפנייה של האפיפיור ואף השתמשה בפלישה לצורכי פשיטות צבאיות אל תוך האימפריה הרומית הקדושה. מכאן נולדה האמרה האוסטרית: "ירח הסהר מטפס בשמי הלילה והזין הגאלי לא ישן".[8]

ב-7 ליולי 1683, החזית העותמאנית - עדר של 35,000 פרשים טטריים ששרפו ובזזו את כל מה שהיה בדרכם - גרמה לפאניקה ובריחה אדירה מוינה. אפילו לאופולד הראשון, אימפראטור האימפריה הרומית הקדושה, נמלט לפאסאו בבוואריה, אך לא לפני שהשאיר מאחור 12,000 חיילים להגן על חומות העיר תחת פיקודו של הרוזן הכישרוני ארנסט רודיגר פון שטרמברג, אשר מיד החל להרוס את המבנים מחוץ לחומות בכדי לא לאפשר לפולשים מקומות כיסוי במהלך המצור המתקרב.

שבוע לאחר מכן, מוסטפא וכוחותיו העצומים - אשר כללו כעת "מספר אינסופי של עבדים אומללים שהובאו בכוח מאוסטריה"[9] - הגיעו אל העיר ב-14 ביולי. המחנה שהקימו עקף את כל וינה. לפני ההתקפה על החומות האדירים של העיר, שלח מוסטפא מכתב - כפי שהיה מקובל וכפי שהנביא שלהם עשה אלף שנים קודם לכן לאימפראטור הביזנטי - "תיכנע ויהיה לך שלום" ("אסלאם תאסלאם"). בנוסף, המכתב לשטרמברג ציין "באנו ... בכוונה לכבוש את המצודה הזו ולהטיף את הדת האמתית."[10] שטרמברג התעלם מהפנייה והמשיך להכין את העיר. הוא ידע שבדרכו לוינה, בעיר פרכטולדסדורף, העניק הוזיר הצעה דומה לתושבים המקומיים, רק בשביל לרמות אותם, לשחוט ולשעבד את התושבים לאחר שהללו הסכימו לפתוח את השער.[11]

ההפצצה על העיר החלה למחרת. כמו ב-1529, מוסטפא לא הצליח להפעיל את התותחים הכבדים ונאלץ להסתמך על הקלים והבינוניים. למרות שהארטילריה הצליחה לייצר הרס רב בתוך העיר, הוא לא הצליחה לפגוע משמעותית בחומה. בתגובה, פקד מוסטפא על העבדים האוסטריים שנתפסו לחפור תעלות ומנהרות מתחת לחומות העיר, במטרה להשתמש באבק שריפה בכדי להפיל אותן. אולם החפירה החלה עוד מאזור המחנה העותמאני, כך ש-300 התותחים של וינה לא אפשרו התקדמות מהירה, במיוחד כאשר התקרבו העבדים לחומות. עם זאת, הנשק החזק ביותר של הוזיר היו היניצ'רים, חיילי עלית - נוצרים שנלקחו בכוח מהוריהם בילדות, הומרו ואומנו כל חייהם באמנות המלחמה – אשר הצליחו להתקדם אט אט אל הביצורים הנוצריים.

ב-12 באוגוסט, כמעט חודש לאחר תחילת המצור, פיצוץ אדיר של מנהרה הרעיד את העיר ואפשר לג'יהאדיסטים להתמקם ליד הביצור של העיר.[12] בנוסף, הם סגרו את מקורות המים אל תוך העיר ועצרו את כל אספקתם, ובכך גרמו למצב נוראי בתוך העיר בה גופות, ביוב והרס היו בכל מקום, בנוסף למגפת הדיזנטריה, "בעל ברית החזק של הטורקים". בתי החולים והכנסיות היו מלאים בחולים וגוססים. המחלות ומקרי התמותה פגעו גם בכוח האדם הלוחם, ועל כן ציווה שטרמברג כי כל הגברים הבריאים של העיר יתגייסו, וכן שכל מי שנרדם בשמירה או לא ביצע את הוראותיו - יש להוציאו להורג.

המצב הפך לחמור עוד יותר ב-4 לספטמבר כאשר פיצוץ גדול גרם לפריצה במעוז החזק ביותר המגנים. האוסטרים מילאו את הפריצה במאמץ לעצור את הסערה המתקרבת של מסתערים וסמיטרים לצלילי הצעקות של המזרח תיכונים בדבר האל שלהם. לאחר שעתיים של לחימה נואשת, הצליחו לבסוף המגנים להדוף את הפולשים ולהחזיר את השליטה באזור הפריצה. אף על פי שאינספור טורקים מתו, מאתיים החיים שאבדו לנוצרים בעימות זה השפיעו יותר שכן מספרם היה קטן וקריטי בהרבה לאור העובדה כי העותמאנים יכלו בקלות להחליף את המתים שלהם. אנגלי אחד שנכח במצור תיאר את המצב: "האויב החזק ... מאז ה-15 ביולי ... תקף [את וינה] בכל הכוח עם מאתיים אלף איש; ועל ידי אינסוף עבודות, תעלות ומנהרות, הורידו אותה כמעט עד לנשמתה האחרונה."[13]

הנשימה האחרונה הזו הגיעה ב-8 בספטמבר, לאחר שתקיפה מזרח תיכונית נוספת הצליחה לכבוש סופית את המעוז החשוב. כעת, 4000 המגנים הנותרים התכוננו להילחם ברחובות העיר, ללא סיכוי רב להצלחה בהתחשב במספרם העצום של הפולשים. באותו הלילה ירה שטרמברג תותחים אל שמי הלילה בתקווה שאם ישנו עוד צבא נוצרי בסביבה, הלה יקבל את המסר ויספיק להגיע לפני שהעיר תיפול ותיהרס. העותמאנים ענו כמובן לירי הזה עם קריאות בדבר גדולתו של האל שלהם, ו"ביקשו ממנו למחוק את הכופרים מעל פני האדמה".[14]

היה זה בשלב הזה שהתרחש האירוע החשוב של הקרב. כפי שכתב האנגלי שנכח בעיר: "אחרי מצור של שישים יום, המלווים באלף קשיים, מחלות, מחסור במצרכים והפחתת דם גדולה, אחרי מיליון יריות מתותחים ומוסקטים, פצצות ... וכל מיני סוגים של ירי, ששינו את פניה של העיר היפה והפורחת ביותר בעולם, השחיתו והרסו אותה ... אחרי הגנה נמרצת והתנגדות חסרת תקדים, שמעו השמיים בחיוב את התפילות והדמעות של אנשים מושפלים ואבלים."[15] שטרמברג קיבל תשובה לירי, עם ירי דומה של צבא הסיוע המתקרב.

קרל החמישי, דוכס לורן וגיסו של לאופולד, המפקד העליון של הצבא הקיסרי, יצא מהעיר עם כ-20,000 חיילים לפני הגעתו של הצבא העותמאני, ונסוג לבסוף לצפון לאחר שלא היה באפשרותו לעשות הרבה מעבר לכך בשלב זה. בצפון הוא פגש כוח נוסף של 20,000 גרמנים והמתין להגעתם של הפולנים. מתוך כל חברי הליגה הקדושה הזאת שהוקמה נגד הפולשים מהמזרח, חוסר הוודאות הגדול ביותר היה בעיקר בעניין הפולנים. בשונה מהגרמנים, אשר היו באותה הקבוצה האתנית עם הנצורים בעיר, עם שפה ותרבות דומות, הפולים דמו יותר לרוסים עממיים מאשר למעודנים לובשי הפאות. אולם הם היו לוחמים אמיצים וכישרוניים מאוד, והאיחוד הפולני-ליטאי היה אחת המדינות הגדולות והחזקות באירופה. יאן סובייסקי, או יאן השלישי, מלך פולין והדוכס הגדול של ליטא היה מוכר בזכות כישוריו הצבאיים האדירים בעימותים הקודמים עם הטורקים והטטרים. אולם ב-1683 הוא היה בן 54, כבד לב, אולי שאנן ובוודאות שמן. הפרוטסטנטים ההונגרים איימו לתקוף את פולין הקתולית אם סובייסקי יגיע לעזרת האוסטרים, ולא נראה שהיה לו הרבה להרוויח מהלחימה לצדם, בעיקר בתקופה בה העולם הנוצרי היה מפולג. כך, כלל לא היה ברור האם יגיע לקרב.

סובייסקי הגיע. הוא ראה שהתוקפנות העותמאנית יוצאת מכלל שליטה לכל הכיוונים של אירופה. הוא כתב לאימרה טוקולי שאם יתקוף אותו או מי מבין בני בריתו, הוא מאוד יצטער על כך,[16] וב-17 ביולי עזב את ורשה, עבר בקרקוב לגייס חיילים נוספים, והחל בצעידה הארוכה דרומה לכיוון וינה. סובייסקי, כמו רוב מזרח אירופה, הכיר מקרוב את מאפייני הג'יהאד המזרח תיכוני וכדבריו הבין כי מדובר במלחמת קודש, שכן אם וינה תיפול תהיה זו סופה של הנצרות כולה.[17]

כך, ב-6 בספטמבר 40,000 החיילים של קרל פגשו את 25,000 הפולנים של סובייסקי. האיחוד הזה היה אשר ענה לירי של שטרמברג. קרל היה אומנם המפקד העליון, אך הפיקוד הצבאי הטקטי ניתן לסובייסקי, אשר היה כאמור בעל ניסיון רב בעימותים מול העותמאנים. כוחם הקרוב ל-70,000 היה עדיין קטן בהרבה מהכוח העותמאני. אולם שום עזרה אחרת לא הייתה אמורה להגיע ווינה הייתה קרובה מאוד ליפול. לא הייתה אפשרות לחכות. הכוח החליט על מתקפת פתע, ובמשך שלושה ימים הם עברו דרך הגבעות והיערות צפונית-מערבית לוינה, תוך איבוד חלק מהארטילריה הכבדה בדרך. כאשר התקרבו לעיר, ראו אותה בוערת, הרוסה, תעלות סביבה, ופרשים עוינים דוהרים בכל מקום. עם זאת, סובייסקי שם לב שהכוח הפולש מפוזר היות ולא ציפה לקרב רציני, וכי לא היו מגבלות בינו לבין הצבא הנוצרי הסודי שהגיע. לאחר תפילה, הקתולים תקפו.

כאשר שמע לפתע את צעקות התוקפים, ניסה מוסטפא להציב במהרה תותחים וחיילים לכיוון הגבע ממנה הגיעו הנוצרים, אולם הוא עדיין השאיר את התותחים והחיילים הטובים נגד העיר, בניגוד להמלצת מפקדיו.[18] הוא היה בטוח כי העיר טיפול בכל רגע ורצה להירשם בהיסטוריה בתור מי שהצליח לעשות זאת. בכדי שלא יתרחש מקרה בו העבדים שנתפסו יעזרו לבני דתם, נתן ציווי להוציא להורג את כל הגברים מבין 30,000 השבויים הנוצריים במחנה, בזמן שהנשים נאנסו, והזקנים הוצאו להורג בעריפת ראש.[19]

הקרב החל בשעות הבוקר של ה-12 בספטמבר עם ירי ארטילריה הדדי, תוך התקדמות אטית של הגרמנים. הקרבות והעימותים נמשכו שעות, ובזמן שהגרמנים והאוסטרים נלחמו בהצלחה וקטלו טורקים וטטרים רבים, נראה היה כי מספרם היה אין סופי. בשעות הצהריים הם ביצעו הפוגה בלחימה. בשלב הזה הופיע במדרון ממול צלב אדום על דגל לבן – הפולנים החלו את מתקפת הפתע שלהם תוך תפילות דתיות ועודדו את הגרמנים להמשיך בלחימה. הקרב הפך במהרה לערבוב כאוטי של סוסים, ברזל וירי תותחים, תוך כדי שוינה התקרבה עוד ועוד לנפילה. הקרב נמשך שעות נוספות והיו כאלו שרצו לסיים את הלחימה לקראת הלילה ולהמשיכה למחרת. אולם סובייסקי ווטרנים אחרים ידעו שצריך להמשיך. אחד הסקסונים תועד אומר "אני אדם זקן, ורוצה חדרים נוחים בוינה הלילה".[20] הקרב המשיך ללא הכרעה.

סובייסקי נלחם בחזית עם חייליו תוך בחינה מתמדת כיצד ניתן להכריע את הקרב בהקדם. הוא ראה במחנה העותמאני, שהיה לא פחות מגודל של עיר, את האוהל הראוותני של מוסטפא עליו היה הדגל הירוק של דתו. ברגע שהיה בטווח, סובייסקי ציווה על כל התותחים שלו לירות לכיוון האוהל. העותמאנים לא ציפו שהאויב יגיע כה עמוק אל תוך המחנה שהיה מלא באזרחים לא לוחמים, וכך החלה הפאניקה. הכאוס הזה יצר פריצה בקו המזרח תיכוני, אותה סובייסקי כמובן זיהה, ובתקיפת הפרשים הגדולה בהיסטוריה שלח אותם דרכה עד לאוהל של הוזיר.

סובייסקי דהר בראש 20,000 פרשים פולניים, גרמניים ואוסטריים עם בנו הצעיר לצדו, אל תוך הקו העותמאני. לבושים בשריון כבד עם כנפי נשר, מצוידים ברמחים גדולים על גבי סוסים משוריינים גדולים, ה-הוסרים, יחידת העלית של חיל הפרשים הפולני אשר הקיפה את המלך, היו בהחלט מחזה מיוחד על שדה הקרב. אפילו המגנים בתוך החומות החלו לצאת החוצה והצטרפו להתקפה. החאן הטטרי, אשר כבר הכיר את סובייסקי וה-הוסרים המכונפים שלו, סירב לדרישה של מוסטפא להמשיך להילחם והמליץ לוזיר לסגת,[21] לפני שברח בעצמו עם עדר הלוחמים שלו.

בעקבות הנסיגה של הטטרים, למוסטפא הזועם לא נשארה ברירה. הוא הפסיק את המצור על וינה ופקד על כל הכוחות שלו להילחם בכוח הסיוע, אך היה זה כבר מאוחר מדי. מאות יניצ'רים מצאו את עצמם בין ההתקפה של כוח הסיוע לבין הנצורים בעיר ובכך מצאו גם את מותם. עם השקיעה, כ-15,000 פולשים היו מתים או גוססים. השאר, יחד עם מוסטפא, ברחו למזרח.

כאשר עברו המשחררים במחנה האדיר של הוזיר, מצאו אמבטיות מפוארות וכלובים עם בעלי חיים. בין המתים היו גם יועצים צרפתיים, וכן כסף צרפתי נמצא במחנה גם כן. בעלי הברית חילקו ביניהם את העושר והנשק הרב שהושאר במחנה. אולם לא הייתה שמחה רבה שכן נמצאו במחנה הגופות המושחתות של עשרות אלפי עבדים נוצריים, עדיין בשלשלאות. המלך הפולני נכנס אל העיר למחרת ומצא אותה הרוסה לחלוטין. אפילו ארמון הקיסר היה לא יותר משברי אבנים. אולם התושבים הודו לסובייסקי על שהציל אותם שכן היה ברור כי העיר לא הייתה מחזיקה מעמד יותר מיומיים או שלושה נוספים.

מוסטפא ברח להסתגר במהלך החורף בבלגרד הכבושה. מצבו היה בכי רע. הוא קיבל את הצבא המזרח תיכוני הגדול ביותר שאי פעם פלש לאירופה ועדיין נכשל. הוא סירב להקשיב להמלצות יועציו ולא עשה דבר לעצור את התקדמות צבא הסיוע. לא פחות חשוב, הוא הקים מצור ממושך. מפקדים מזרח תיכוניים ניצלו לרוב את הלהט הדתי הקנאי של הלוחמים שלהם ופשוט שלחו אותם בצורה התאבדותית אל העיר הנצורה תוך שהם צועקים בדבר גדולתו של האל שלהם, כפי שעשו בקונסטנטינופול וסלוניקי, אך במקרים כאלו הלוחמים הפולשים השאירו לעצמם את השלל שתפסו; מוסטפא ביקש לתפוס הכל לעצמו. כך, הסולטאן דרש את הוצאתו להורג, וביום חג המולד, בזמן שהעולם הנוצרי חגג, המוציאים להורג חנקו אותו למוות ושלחו את ראשו למהמט הרביעי.

הליגה הקדושה שהקים האפיפיור המשיכה להתקיים ולאחר הניצחון הזה תפסה את ההזדמנות ובכך גם את היוזמה, ויצאה למערכה נגד העותמאנים. שנתיים מאוחר יותר רוסיה האורתודוקסית הצטרפה לליגה הקתולית. בין 1683 ל-1697 הם ניצחו ב-12 מתוך 15 קרבות נגד הטורקים.

ב-1687 התרחש הניסיון האחרון של העותמאנים להחיות את הג'יהאד נגד המערב בקרב מוהאץ' בהונגריה, אותו המקום בו ניצחו את הנוצרים באופן מכריע ב-1526. אולם עתה זו כבר לא הייתה אותה האימפריה כפי שהייתה לפני הקרב בלפנטו והמצור השני על וינה, והפעם היא הובסה באופן מוחלט. לאחר מכן עיקר עיסוקה כבר היה תמיכה בשודדי הים הבֶּרְבֵּרִים של הים התיכון, תפיסה וסחר בעבדים אירופאים, תופעה שנמשכה עד אשר האומה האמריקאית החדשה שמה לכך סוף בתחילת המאה ה-19.

ב-1699, האימפריה העותמאנית אשר "הפחידה את הנצרות במשך למעלה משלוש מאות שנה",[22] אולצה לחתום על הסכם קרלוביץ המשפיל מבחינתה, אשר חייב אותה להחזיר לנוצרים שטחים אדירים שהיא כבשה מהם לאורך השנים, לרבות טרנסילבניה ורוב הונגריה לאוסטריה, פודוליה לפולין ו-אזוב לרוסיה. הדבר סימל את סוף עידן הפלישות לאירופה אשר החל עוד במאה ה-7, לפחות עד תקופת ההגירות ההמוניות המודרנית באמצעות ההג'רה. כפי שכתב ברנרד לואיס, "ההתקפה המוסלמית הגדולה האחרונה על אירופה, זו של הטורקים העותמאנים, הסתיימה במצור המוצלח השני על וינה בשנת 1683. עם הכישלון הזה והנסיגה הטורקית שבאה לאחריו, אלף שנות האיום המוסלמי על אירופה הגיעו לסיומם."[23]

[1] La Croix, de., The Wars of the Turks with Poland, Muscovy, and Hungary, from the Year 1672, to the Year 1683, trans. Mr. Chawes, 1705, pp. 191–2.

[2] Kinross, Lord, The Ottoman Centuries, Morrow Quill, 1979, p. 341.

[3] La Croix, p. 177.

[4] ibid., p. 171.

[5] Kinross.

[6] ibid., p. 343.

[7] La Croix, p. 187.

[8] Thackeray, Frank W., et al., (eds.), Events that Formed the Modern World, vol. 1, ABC-CLIO, 2012, p.266.

[9] Dalairac, François-Paulin (trans.), Polish Manuscripts, or The Secret History of the Reign of John Sobieski, The III of that Name, King of Poland, containing a particular account of the siege of Vienna, Bennet, Bell, Leigh & Midwinter, 1700, p. 356.

[10] Hillenbrand, Carole, Turkish Myth and Muslim Symbol: The Battle of Manzikert, Edinburgh University Press, 2007, p. 181.

[11] Palmer, Alan, The Decline and Fall of the Ottoman Empire, Barnes & Noble, 1992, p. 12.

[12] Stoye, John, The Siege of Vienna, Collins, 1964, p. 173.

[13] http://germanhistorydocs.ghi-dc.org/sub_document.cfm?document_id=3580.

[14] Stoye, p. 239.

[15] http://germanhistorydocs.ghi-dc.org/sub_document.cfm?document_id=3580.

[16] Dalairac, p. 357.

[17] Stoye, p. 213.

[18] La Croix, p. 184.

[19] http://germanhistorydocs.ghi-dc.org/sub_document.cfm?document_id=3580.

[20] Stoye, p. 263.

[21] Dalairac, p. 360.

[22] Holt, P. M., et al., (eds.), The Cambridge History of Islam, vol. 1A, Cambridge University Press, 1970, p. 354.

[23] Lewis, Bernard, Islam and the West, Oxford University Press, 1994, p. 180.