המקורות ההיסטוריים של התקינות הפוליטית / פוליטיקלי קורקט / PC.
על אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ה':
המקורות ההיסטוריים של התקינות הפוליטית / פוליטיקלי קורקט / PC
ב-2009, נידאל מאליק חסן, רב-סרן בצבא ארה"ב, ירה למוות ב-13 חיילים אמריקאים, אחת מהם הייתה בהריון, ופצע 30 אחרים בבסיס הצבאי פורט הוד.[1] התגובות של המיינסטרים הביאו פחד, לא פחד מהאידאולוגיה של היורה, אלא פחד מהפגיעה האפשרית ברב תרבותיות. זוהי כמובן דוגמה בודדת מבין אין ספור אחרות שהתרחשו מאז התפתחותו של הטירוף המודרני הנקרא "תקינות הפוליטית". מה הם, אם כך, המקורות ההיסטוריים של הפוליטקלי קורקט?
תקינות פוליטית היא אסטרטגיה ליברלית לשליטת מחשבות שנועדה לדחוק כל מחשבה או מעשה שלא עולים בקנה אחד עם הליברליזם הקיצוני. זה הוא ביטול חופש הדיבור והזכות להחזיק בדעה המנוגדת לדוקטרינה הפרוגרסיבית-סוציאליסטית. השכתוב והצנזורה של ההיסטוריה, שדוגמאות למקרים רבים שלהם ראינו בעבר, מקורם למעשה בתופעה זו.
בעבר, הצגנו גם סדרת מאמרים בנושא אסכולת פרנקפורט והתפתחותה של התאוריה הביקורתית, שתפקידה הוא בעצם לבקר את כל המאפיינים המחזיקים את החברה המערבית. ראינו כיצד אנשי האסכולה פיתחו את החתרנות התרבותית במערב בכך שהרחיבו את התאוריה המרקסיסטית מתחום הכלכלה אל התרבות, ובכך הולידו למעשה את המרקסיזם התרבותי. כפי שנראה להלן, גם תקינות פוליטית היא בפועל חלק מהמרקסיזם התרבותי לכל דבר ועניין.
לפני מלחמת העולם הראשונה, התאוריה המרקסיסטית גרסה כי מלחמה גדולה תגרום לפועלים של כל הארצות להתאגד למהפכה, לבטל את הקפיטליזם, ולהחליפו בסוציאליזם בינלאומי. אולם לאחר המלחמה הדברים לא הלכו לפי התוכנית והקומוניזם לא התפשט לרוב המדינות, מעבר לרוסיה האגררית. האשמה נפלה על התרבות המערבית. מה שהוביל את אנשי האסכולה לשנות את דפוס הפעולה וכאמור להציב את המרקסיזם אל מעבר לתחום הכלכלי בלבד.
"הבעיה" עם הציביליזציה המערבית מבחינתם הייתה האמונה באדם האינדיווידואלי, שאדם יכול לפתח רעיונות תקפים. בשורשי הקומוניזם הרי עמדה התאוריה כי כל הרעיונות התקפים נובעים מההשפעה של הקבוצה החברתית של ההמונים, והפרט הוא כלום. בנוסף, הם האמינו שהדרך היחידה לקומוניזם להתקדם להתפשט הייתה "לעזור" (או להכריח במידת הצורך) לתרבות המערבית להשמיד את עצמה. הדרך לעשות זאת הייתה לערער את יסודותיה על ידי זלזול ופגיעה בזכויותיהם של אותם אינדיבידואלים. זאת ניתן היה לעשות על-ידי שינוים מכוונים בדפוסי הדיבור והמחשבה שלהם, דרך הפצת הרעיון ש"לומר את אמונותיך אינו מכבד את הזולת ויש להימנע מכך בכדי לפצות על אי שוויון ועוולות העבר", כביכול. ולבסוף, יש לתת לזה שם
אטרקטיבי, וכך התועבה הזאת נקראה בסופו של דבר "תקינות פוליטית".
שני תאורטיקנים מרקסיסטיים, אנטוניו גראמשי האיטלקי וג'רג' לוקאץ' ההונגרי, הגיעו למסקנות דומות. הם חשבו שהתרבות המערבית והדת הנוצרית הסתירו ממעמד הפועלים את האינטרסים (המרקסיסטיים) האמתיים שלו, ושרק הרס התרבות המסורתית והנצרות יוכלו להביא את הקומוניזם המיוחל. כאשר הפך לוקאץ' לסגן שר התרבות במהלך שלטונו הבולשביקי הקצר של בלה קון ב-1919, אחד הדברים הראשונים שעשה היה להביא את לימודי החינוך המיני לבתי הספר. כפי שראינו הרבה פעמים בעבר, גם לוקאץ' ידע שהרס מוסר המיניות המסורתית תהיה צעד גדול לקראת הרס התרבות המערבית עצמה.
לבסוף, הפך לוקאץ' לבעל השפעה רבה על ועדת ההיגוי המרקסיסטית שהוקמה ב-1923 באוניברסיטת פרנקפורט בגרמניה, דהיינו אסכולת פרנקפורט. כשמקס הורקהיימר נכנס לתפקיד מנהל האסכולה ב-1930, הוא התחיל ליישם את הצעותיו של לוקאץ' על ידי תרגום המרקסיזם ממונחים כלכליים למונחים תרבותיים. חברי האסכולה האחרים שהקדישו את עצמם למשימה אינטלקטואלית מאתגרות זו היו תיאודור אדורנו, אריק פרום, וילהלם רייך והרברט מרקוזה.
המפתח להצלחה של האסכולה הייתה הצלבת מרקס עם פרויד, אותה הוביל הורקהיימר. הוא טען שבאותו האופן שבו תחת הקפיטליזם כולם חיים במצב של דיכוי כלכלי, כך גם תחת התרבות המערבית חיים האנשים תחת דיכוי פסיכולוגי. מהפסיכולוגיה יצרו אנשי האסכולה גם את טכניקת ההתניה הפסיכולוגית. למשל, על-מנת "לנרמל" תופעה הנוגדת לערכים המסורתיים, כגון סטיות מיניות או הפקרות מינית, ניתן פשוט להציג תוכניות טלוויזיה אחת אחרי השנייה שבה הזכר הקווקזואידי היחיד מחזיק בסטיות אלו.
לאחר עליית המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית לשלטון ותחילת רדיפת היהודים בגרמניה, נאלצה האסכולה, שמרבית חבריה היו יהודים, לעבור בשנת 1933 מגרמניה לניו-יורק, ולאחר מכן ב-1941 גם לקליפורניה. בארה"ב הם פיתחו את ה"תיאוריה הביקורתית", הדורשת ביקורת מתמדת והרסנית על כל מוסד חברתי מסורתי, החל מהמשפחה הגרעינית. שם הם גם יצרו סדרה של "מחקרים בדעות קדומות", שהגיעו לשיאם בספרו המשפיע ביותר של תיאודור אדורנו, "האישיות הסמכותנית" מ-1950, בו הוא טען כי כל מי שמגן על התרבות המסורתית ואוהב את מורשתו הוא "פשיסט" וחולה נפש. זו הסיבה שמי שמעז כעת להתריס נגד "התקינות הפוליטית" במערב נשלח במקום עבודתו ל"אימוני רגישות", שהיא לא יותר מהתניה פסיכולוגית המיועדת לייצר כניעה. גם אם מרבית האנשים שונאים את הפוליטיקלי קורקט, הם חסרי אונים שכן לא יודעים כיצד להילחם בה, אחרת יחשבו בטעות ל"גזענים", "סקסיסטיים" או "הומופובים".
התקינות הפוליטית הפכה להיות בדיוק מה שנועדה: צורה מתוחכמת ומסוכנת של צנזורה ודיכוי, המופעלת נגד האזרחים לצורכי מניפולציה, שטיפת מוח והשמדת החברה המסורתית והמערבית.
בשנות ה-50 וה-60 תרגם הרברט מרקוזה את "המחקרים" של שאר ההוגים של האסכולה בכדי שתלמידי שהאוניברסיטאות יכלו "ללמוד" אותם, כגון בספר "ארוס וציביליזציה: חקירה פילוסופית על פרויד", שהפכו למעשה לתנ"ך של השמאל החדש בשנות ה-60. מרקוזה החדיר בעצם את המרקסיזם התרבותי של האסכולה לדור הבייבי-בום, כך שזאת הפכה להיות בפועל האידאולוגיה השולטת של דור זה כיום. אנו מכירים זאת כ"רב-תרבותיות", "גיוון" או פשוט "תקינות פוליטית". יתר על כן, יחד עם אריק פרום, הם הכניסו גם את המרכיב המיני כתכונה של התקינות הפוליטית, אשר הפכה להיות חלק מאוד מרכזי ממנה, לאחר שמרקוזה קרא בצורה בוטה לקדם ולייצר חברה בעלת "סטיות פולימורפיות" ו"שחרור מיני", ופרום ציין ש"גבריות" ו"נשיות" לא באמת משקפים את עיקר ההבדלים בין המינים, והם קידמו את התפיסה שמין (זכר או נקבע) הוא "הבניה חברתית" בלבד.
זהו הסוד ההיסטורי הגדול המצונזר כיום - הפוליטקלי קורקט הוא מרקסיזם הלכה למעשה, לכל דבר ועניין. אם עובדה זו הייתה ידוע ברבים בוודאי לא הייתה לו את הכוח וההשפעה שיש לו כיום.
שתיהן אידאולוגיות טוטליטריות. אופייה הטוטליטרי של התקינות הפוליטית מתגלה בצורה הברורה ביותר באקדמיות במערב, בהן סטודנטים או חברי פקולטה אשר מעזים לחצות את אחד הקווים שהקים הפמיניסט המגדרי או פעיל זכויות הומוסקסואל, או קבוצה גזעית, אתנית או דתית כזאת או אחרת, או כל אחת מקבוצות ה"קורבנות" הקדושות של הפוליטיקלי קורקט, נקלעים במהירות לבעיות שיפוטיות. הבסיס הפילוסופי של שתי האידאולוגיות הללו חייב להיות "האמת" ללא קשר עד כמה העובדות והמציאות סותרות אותו, ולכן יש להסתיר ולהשתיק את המציאות, וכן לצנזר את ההיסטוריה.
שנית, למרקסיזם התרבותי והתקינות הפוליטית, כמו גם למרקסיזם הכלכלי, יש גורם יחיד המסביר את ההיסטוריה. המרקסיזם הכלכלי אומר שכל ההיסטוריה נקבעת על ידי קבוצות עם בעלות על אמצעי הייצור. המרקסיזם התרבותי, או התקינות הפוליטית, אומרים שכל ההיסטוריה נקבעת על ידי כוח, שעל פיו יש קבוצות המוגדרות במונחים של גזע, מין וכו'. שום דבר אחר לא משנה.
שלישית, בדומה לאופן שבו במרקסיזם הכלכלי הקלאסי קבוצות מסוימות, כלומר פועלים ואיכרים, שהן מראש תמיד חיוביות שלא יכולות לעשות דבר שלילי; אלו תמיד "הקורבנות", ללא קשר למעשיהן בפועל. קבוצות אחרות, לעומת זאת, כלומר הבורגנות ובעלי ההון, הן אוטומטית רעות, שוב, ללא קשר למעשים או הכוונות שלהן. במרקסיזם התרבותי של התקינות הפוליטית קבוצות מסוימות הן טובות - נשים פמיניסטיות (רק פמיניסטיות, נשים לא פמיניסטיות נחשבות ללא קיימות), מיעוטים
גזעים, מיעוטים אתניים והומוסקסואלים. הקבוצות הללו נחושות ל"קורבנות", ולכן טובות אוטומטית ללא קשר למה שאחת מהן עושה. באופן דומה, נקבעים זכרים קווקזואידים באופן אוטומטי כרעים, ובכך הופכים למקבילה של הבורגנות במרקסיזם
הכלכלי.
יתר על כן, המרקסיזם הכלכלי והתרבותי נשענים על הפקעה של רכוש. כאשר המרקסיסטים הקלאסיים, הקומוניסטים, השתלטו על מדינה כמו רוסיה, הם הפקיעו את הבורגנות ולקחו את רכושה. באופן דומה, כאשר המרקסיסטים התרבותיים משתלטים על קמפוס אוניברסיטאי בארה"ב, הם מפקיעים לצורכי קבלה, כלומר כאשר סטודנט מוכשר עם יכולות גבוהות נשלל מקבלה ללמודים רק משום שאינו משתייך לקבוצת "מיעוט" או "קורבן" כזאת או אחרת, הוא למעשה מופקע. אכן, אפליה מתקנת היא מערכת הפקעות לכל דבר ועניין.
לשתי האידאולוגיות גם שיטת ניתוח שנותנת אוטומטית תשובות רצויות מראש. עבור המרקסיסט הקלאסי, זו הכלכלה המרקסיסטית. עבור המרקסיסט התרבותי זאת דקונסטרוקציה. הדקונסטרוקציה לוקחת למעשה כל טקסט או נוסח, או כל מקור היסטורי, מסירה ממנו את כל המשמעות המקורית ומחליפה אותו במשמעות הרצויה. כך אנו מוצאים, למשל, שכל היצירות של שייקספיר מדכאות נשים, או שעיקרו של התנ"ך הוא בעצם עיסוק בגזע ומין. באופן זה, הופכת ההיסטוריה ללא יותר מאשר השאלה "לאילו קבוצות יש כוח על קבוצות אחרות"?
הירי בפורד הוד מעלה שאלה מעניינת – מדוע המרקסיסטים כה להוטים להגן עד האידאולוגיה הפוליטית של היורה, אותה אידאולוגיה, שבמידה ותהיה בעלת שליטה מלאה, תתפטר מהר מאוד מהמרקסיסטים, עוד לפני הנוצרים והיהודים? התשובה היא שהמרקסיזם התרבותי יקיים ברית עם כל אחד שיסייע לו להשיג את מטרותיו, תוך השמדת התרבות המערבית.
כך, התקינות הפוליטית היא לא התפתחות טבעית אלא נוצרה בקפידה מתוכננת לאורך זמן. ליברלים רדיקליים הבינו מזמן כי מערכת העקרונות הרגשית שלהם אינה יכולה לעמוד במבחן ההיגיון והרציונל. הדרך היחידה שניתן היה לקדם את הליברליזם הרדיקלי עד שהוא מתפתח לטוטליטריות מחשבתית הייתה לטשטש כל מחשבה ודיבור המנוגדים לו.
באופן זה, האליטות הסוציאליסטיות-ליברליות, האקדמיה וארגוני "זכויות אדם", שנתמכו על ידי אמצעי התקשורת המיינסטרים הנאמנים תמיד, השתמשו באמצעים כגון אינדוקטרינציה של ילדים, בִּיוּשׁ המוני וצעקו נגד כל סממן של התנגדות במונחים כגון "גזענות", תוך כדי שימוש באפתיה של השמרנים בכדי להשריש היטב את התקינות הפוליטית בנפשם של ההמונים.
זה לא רק הביטול של שיח מנוגד שמטריד כל כך בתקינות הפוליטית, אלא הדרישה שלו לבטל את עצם היכולת לחשוב מחשבות עצמאיות מנוגדות.
נספח: הלקח מאוקיאניה.
ברומן הדיסטופי הקלאסי של ג'ורג' אורוול "1984", אוקיאניה היא מגה-מדינה, אחת משלוש האחרונות שקיימות על כדור הארץ לאחר מלחמה עולמית. היא נשלטת על ידי "המפלגה". אוקיאניה היא מטפורה למה שעלול להתרחש תחת שלטון
של מפלגה אחת. הממשלה, שהיא המפלגה, היא המודל של ריכוז כוח המוביל למעשה לטוטליטריות. מחשבה אינדיבידואלית ואפילו האינדיבידואל עברו דיכוי מוחלט. החברה מוגדרת לחלוטין על ידי המפלגה השלטת. משטרת המחשבות מבטיחה שהכל מצייתים לפקודות האח הגדול והמפלגה.
הכלי העיקרי שבאמצעותו המחשבה האישית מתבטלת באוקיאניה הוא שפה חדשה בשם "שיחדש" (Newspeak). בנספח לספר, מתאר אורוול את שיחדש ואת עקרונותיו; מה שחשוב לעניינו הוא הקונספט ש"אם המחשבה משחיתה את השפה, גם השפה יכולה להשחית את המחשבה." ב-"1984" משמשת שפת השיחדש לצמצום ולא להרחבת מחשבות ורעיונות. למעשה, אם אין מילה למשהו, המשהו הזה לא קיים. לדוגמה, אין בשיחדש מילה לחופש, כך שרעיון החופש אינו יכול להתקיים. השפה שלנו קיימת כדי לתאר את מה שאנחנו רואים כמציאות, ואם שפה זו מוחלפת בשפה מצמצמת, הרי ששפה זו תופסת שליטה על המציאות. כאשר מילים שולטות במציאות, ויכוח רציונלי הופך לבלתי אפשרי. הרגשנות הליברלית מנצחת.
התקינות הפוליטית דומה במידה רבה לשיחדש. מילים שמשקפות מושגים לא ליברליים מצונזרות ומוחלפות במילים חסרות משמעות ובלתי מוגדרות לרוב.
בעלי המודעות הנמוכה אשר מקדמים את הפוליטיקלי קורקט יגידו שהמונחים נועדו להיות שוויוניים, מותאמים לכולם ולא "פוגעים". המטרה היא פיתוח דרך חשיבה חדשה שתוביל לדרכי התנהגות חדשות. השפה משנה את המחשבה, והמחשבה משנה את הפעולה. חסידי התקינות הפוליטית יגידו שכשיותר ויותר אנשים מדברים במונחים שלהם, יותר אנשים יקבלו דרך חדשה לבצע דברים. זוהי, כמובן, דרך לומר שאנשים יקבלו את הדברים בדרך שלהם בלבד.
מקדמי התקינות הפוליטית יוסיפו גם שהשינוי ההתנהגותי נועד לחסל את הסקסיזם, הגזענות, ההומופוביה, טרנסג'נדרפוביה, ועוד המון "פוביות" אחרות שכנראה כוללות גם שמרנות, פטריוטיות, לאומיות, דת וכל תורת לא-ליברלית אחרת. הנחה היסוד שלהם היא שההתנהגויות או תהליכי המחשבה שהם רוצים לחסל אכן קיימים ואכן שליליים.
בפועל, "גזענות", למשל, היא אולי המילה שהכי הרבה מנוצלת יתר על המידה בתקשורת, וכתוצאה מכך אין פירושה כמעט דבר מכיוון שהפכה למונח המיושם על כל הערה או ביקורת שהליברלים לא אוהבים או משהו שאין להם תגובה אליו. השימוש במונח נעשה אפילו במקרים של קבוצות אתניות ואף דתות, ללא כל קשר לאחד מארבעת או חמשת הגזעים של האנושות. סקסיזם הוא מקרה דומה. גם הקשר בין מונחים "פוגעניים" לכאורה הוא כאוטי ולא ברור.
התקינות הפוליטית הפכת את כולנו לרגשיים יתר על המידה. אנחנו שוכחים לחייך ומאבדים את חוש ההומור.
[1] https://www.cbsnews.com/news/soldier-opens-fire-at-ft-hood-13-dead/
