מרד העבדים הגדול של המזרח התיכון: ההתקוממות של הזאנג'.
מרד העבדים הגדול של המזרח התיכון: ההתקוממות של הזאנג'.
בין השנים 689-883 התרחשה סדרה של מרידות הנקראת "מרד הזאנג", בקרב העבדים האפריקאים בעולם המוסלמי, בעיקר באזורים סביב בגדד ובצרה, בתוך שטחה של הח'ליפות העבאסית. הייתה זו אחת ממרידות העבדים הגדולות והמדממות בהיסטוריה.
יחסי המסחר בין הערבים לחוף המזרחי של אפריקה השחורה מקדימים בהרבה את הנצרות, למעשה 500 שנה לפני הגעתם של האירופאים לאפריקה, תופעה שהובילה למספר עצום של עבדים שחורים בחצי האי ערב. מסגדים ומבנים איסלאמיים אחרים במאלי, סנגאל ובורקינה פאסו מתוארכים למאה ה-12. התופעה גדלה רבות לאחר הופעת האיסלאם במאה ה-7, שכן דת זו אסרה על עבדות מבין מאמיניה, ולכן הייתה הסתמכות רבה יותר על עבדים שחורים, בין אם כאלו שנרכשו משחורים אחרים או שנתפסו דרך הג'יהאד. העבדים הגיעו מאזורים שונים של אפריקה וקיבלו שמות שונים מהאדונים החדשים שלהם: "שחורים" (אלו שמדרומית לסהרה), "אתיופים", או "נובים". ביניהם הייתה גם קבוצה של דוברי שפות בנטו ממזרח אפריקה שנקראו "זאנג'", אשר הרכיבו את קבוצת העבדים הגדולה ביותר. הללו הועסקו לרוב בעבודות פרך פיזיות, מלאכה, כעוזרים אישיים, חיילים, רקדנים וסריסים, כאשר הנשים שימשו לרוב כפילגשות או מֵינֶקֶות לתינוקות של האדונים.
תפקידו של העבד השפיע במידה מסוימת על מעמדו, וה-זאנג', אשר הועסקו לרוב כקבוצה בפרויקטים גדולים של עבודות פרך, היו בתחתית הסולם אפילו בין העבדים. הללו חולקו לקבוצות שבין 500 ל-5000 עבדים, אשר עמלו בדרום מסופוטמיה בהכנת קרקעות מלוחות לחקלאות עתידית. אזור מסופוטמיה עבר מבולים רבים לאורך השנים אשר פגעו רבות בחקלאות והמליחו את הקרקע, מה שדרש ייבוא גדול של עבדים מזרח אפריקאים לצורכי הכשרתה. התנאים של העבדים במזרח התיכון היו שונים בהרבה משל אלו שהועברו מעבר לאטלנטי משום שלא קיבלו שום תנאי מחייה בסיסיים או יחס אנושי כלשהו. החיים במטעי מדבריות וביצות המלח הללו היו נוראים, העבדים חלו כל הזמן במחלת המלריה, האקלים היה קשה והם זכו ליחס נוקשה מהאדונים. הם לא דיברו את השפה הערבית וקיבלו תנאים ומזון מינימליים הדרושים להמשך קיומם, ומספר מקרי התמותה בקרבם היה גבוה. כל זה הוביל לבסוף למרידות הרבות.
המרד הראשון התרחש ב-689, אך הח'ליפות במהרה שלחה כוח אשר מחץ את ההתנגדות והעניש קשות את המשתתפים, אם כי אזורים מסוימים סביב בצרה נשארו בידי המורדים. חמש שנים מאוחר יותר התרחש מרד נוסף, אך הפעם היו הזאנג' מאורגנים טוב יותר. תחת הנהגתו של ריא, הזכור בכינויו "האריה של זאנג'", הם פתחו במסע של טרור לאורך נהר הפרת, תוך כדי קבלת מצטרפים נוספים והצלחה בקרבות. אולם שוב, לבסוף, כוח גדול ומחוזק של הח'ליפות מחץ את המרד. גם המרד השלישי של הזאנג' נבלם באכזריות עם 10,000 אנשים שנטבחו בצפון מסופוטמיה. ב-765 עבדים שחורים התמרדו בעיר מַדִינָה, הפילו את המושל ותפסו עמדות צבאיות. הדבר דרש הידברות ממושכת להרגעת המרד.
בספטמבר 869 התיידדו העבדים עם משורר ומיסטיקני פרסי ממוצא ערבי בשם עלי אבן מוחמד אשר דגל בתפיסה שוויונית והחשיב את העבאסים לכופרים, ואשר הוביל את הזאנג' למרד הגדול ביותר שלהם, שבעקבותיו נקרא עלי אבן סאהיד אל-זנג', דהיינו אדון הזאנג'. אכן, יש הטוענים כי הוא לא עשה יותר מאשר השתמש בפראים אפריקאים למטרות הפרטיות שלו.[1] לאחר שארגן את המאבק כסכסוך מעמדי בין אדונים ועבדים, הוא החל במאבק סוציו-פוליטי אלים מאוד נגד הח'ליפות. התזמון היה מצוין היות הח'ליפות היתה עסוקה בשנות ה-60 בעימותים פנימיים עם השושלת הצפארית במזרח פרס. ב-870 השתלטו המורדים על עיר הנמל המרכזית אל-אובולה. בהמשך השתלטו על עיר נמל פרסית ועל אהוואז; תפסו פרובינציה שלמה, כבשו ובבזזו את בצרה ב-871, הנמל המרכזי של עיראק המודרנית. במשך המרד הצטרפו אל הזאנג' עוד ועוד מורדים, בעיקר מקרב עבדים משבטים אפריקאים אחרים, אך גם חקלאים מוסלמיים פשוטים, ואפריקאים שחורים רבים בצבא הח'ליפות ערקו והצטרפו גם כן לשורות המורדים המצליחים. הטקטיקות של המורדים היו אכזריות במיוחד, וכללו מלחמת גרילה והוצאה להורג של כל השבויים.[2] במשך כל תקופת המרד הם פגעו קשות במסחר של הח'ליפות.
עד 878 כבשו המורדים עוד ועוד ערים, עד שהגיעו למרחק של 70 ק"מ בלבד מדרומית לבגדד. אזורים אדירים בדרום מסופוטמיה נשלטו בידי האפריקאים. אולם היה זה שיאו של המרד, והחל מ-881 צבא הח'ליפות החל בהתקפה אדירה כנגד המורדים ודחף אותם דרומה, עד אשר הללו התבצרו בבירתם אל-מוקטרה ("הנבחרים") באזור הביצות, אשר נפלה ב-883 לאחר כשלוש שנים של מצור. עלי אבן מוחמד נתפס, ראשו נערף ונשלח לח'ליף בבגדד.
מרידות הזאנג' היו המחאות הגדולות ביותר נגד העבדות האדירה בעולם האסלאמי. המרד הגדול של סוף המאה ה-9 נמשך 14 שנה ובשיאו כלל בין 100 ל-300 אלף עבדים. העבאסים נדרשו לגייס 50 אלף חיילים מיומנים ומצוידים היטב ולהביאם ממצרים על-מנת לבלום את המרידות. לאחר מכן הם הגבילו עד המאה ה-18 את כמות העבדים של הזאנג' המותרים לייבוא לח'ליפות והתמקדו יותר בשחורים אחרים, יחד עם גידול בדעות הקדומות והגזענות כלפי שחורים באופן כללי.
[1] Furlonge, Nigel D., Revisiting the Zanj and Re-Visioning Revolt: Complexities of the Zanj Conflict (868-883 AD), Negro History Bulletin, December 1999, n. 1.
[2] Khaled Abou El Fadl, Rebellion and Violence in Islamic Law, Cambridge University Pres, 2001, p. 104.
