על העבדות, חלק ח': והפעם: מדוע אין כמעט צאצאי עבדים שחורים במזרח התיכון?

על העבדות, חלק ח':

והפעם: מדוע אין כמעט צאצאי עבדים שחורים במזרח התיכון?

כיום מקובל לקרוא לשעבודם ההיסטורי של אפריקאים שחורים "החטא המקורי של אמריקה", הרוע ההרסני הייחודי שממנו נבעו כל הכישלונות האמריקאים. עם זאת בפועל, כפי שראינו בחלקים הקודמים, תנאי העבדות במזרח התיכון היו נוראים הרבה יותר, כמו גם סדר הגודל של התופעה, אשר כללה מיליוני עבדים שחורים שנתפסו או הובאו מאפריקה למזרח, בכמויות אדירות יחסית לעבדות הטרנס-אטלנטית.

אולם, מכיוון שיש כיום יחסית מעט אנשים באזור המזרח התיכון עם תווי פנים שחורים, במיוחד לעומת העולם החדש, הרושם המתקבל הוא שמעולם לא הוכנסו עבדים שחורים לאזור הזה של העולם. בפועל, שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת.

ארצות הברית ביטלה את יבוא העבדים בשנת 1808. לפני כן יובאו 361,000 עבדים אפריקאים לצפון אמריקה.[1] דרך ריבוי טבעי, מספרם בארצות הברית עלה ל 1.75 מיליון בשנת 1825 ו-4.5 מיליון ב-1861. מנגד, החל מתקופת כיבושי הג'יהאד במזרח התיכון במאה ה-7 ועד המאה ה-20 יובאו לאזור המשתרע ממרוקו עד איראן כ-14 מיליון עבדים שחורים,[2] ואולי אף יותר, כאשר עשרות מיליונים נוספים (עד 80 מיליון) מתו במהלך המסעות הקשים מאפריקה למזרח.[3]

מפקד האוכלוסין האמין הראשון שנערך במזרח התיכון היה במצרים בשנת 1798, והוא תיעד 2.4 מיליון תושבים.[4] כשנתוני אוכלוסייה אמינים התפרסמו לראשונה עבור כל המזרח התיכון, היו במצרים כרבע מאוכלוסיית האזור. כך, בשנת 1800 אוכלוסיית האזור ממרוקו עד איראן הייתה ככל הנראה כ-10 מיליון, דהיינו היו הרבה פחות אדונים ממספר העבדים.

נשאלת כמובן השאלה: מדוע הצאצאים של העבדים לא הפכו בעזרת נתונים דמוגרפיים כאלו את המזרח התיכון לדומיננטי בידי השחורים והמולאטו (מעורבבים)?

אחת הסיבות לכך הייתה תמותת עבדים גבוהה במיוחד. חשוב לזכור כי תנאי המחיה של העבדים במזרח התיכון היו נחותים בהרבה מאלו שמעבר לאטלנטי, ללא כל ערך לחייהם מצד האדונים. כפי שכתוב באנציקלופדיה של האסלאם: "שיעור התמותה הגבוה שעטף את האנשים הצבעוניים האלה ב-פרס מנע מהם להרכיב חלק גדול מהאוכלוסייה. "לגבי מכרות המלח הסהריים נאמר ששום עבד לא חי יותר מחמש שנים"; ו"קבוצות העבדים השחורות שעמלו במשטחי המלח של בצרה ... שמספרם היה כמה עשרות אלפים ... קיבלו מזון, כך מספרים לנו, שהורכב מקומץ קטן של קמח, סולת ותמרים."[5][6] אלו הן שתי דוגמאות בודדות מתוך רבות אחרות שניתן להציג. אין זה מפתיע כי דווקא העבדות הנוראית הזאת הובילה למרד העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה, מרד הזאנג' במאה ה-9, אותו הובילו מאות אלפי עבדים שחורים במשך שנים רבות.

בנוסף, נישואין עם השפחות נאסרו, והייתה הימנעות מכוונת מלהכניס אותן להריון. כתוצאה מכך, מבין 3,000 השפחות המזרח תיכוניות ששוחררו בזנזיבר בשנת 1860, רק 5% ילדו אי פעם.[7] רבים מהילדים שכן נולדו לשפחות השחורות מהאדונים נרצחו לאחר הלידה. בשנת 1856, כתב מבקר בעלות השקפות אנטי-עבדות כי בקונסטנטינופול הכבושה ("איסטנבול"), רצח תינוקות של שפחות שחורות נהוג "כשגרה וללא שום חרטה". כתוצאה מכך, בקונסטנטינופול, "זה היה דבר שבשגרה שלגבר טורקי יש הרבה פילגשים [שחורות] ... זה היה נדיר לראות מולאטו."[8]

באשר לזכרים, רובם סורסו עם תחילת השעבוד. הסירוס היה קטלני עבור רבים מהם. עבדים סריסים אירופאים "נוצרו" רק על ידי כריתת אשכים בלבד, אך השחורים היו נתונים לצורת הסירוס הקיצונית ביותר עקב הטענות בדבר תאוות המין הפראית שלהם. בתחילת המאה ה-10 היו לח'ליף של בגדאד 7,000 סריסים שחורים פרטיים, ו-4,000 קווקזואידים.[9] אפילו ילדים בגיל שמונה עברו תהליך אכזרי זה, ולפחות מחצית מהם לא שרדו; אולם מחירו הגבוה של סריס עדיין הפך זאת למשתלם. כפי שנקבע על ידי ה-DNA המיטוכונדריאלי, ל-5% מהערבים המזרח תיכונים יש גנים שחורים שהועברו מהנקבות, אולם כלל לא היו כאלו שאבותיהם הזכרים היו אפריקאים, כפי שנקבע על ידי כרומוזום Y.[10] כך, היו ילדים של שפחות אשר בכל זאת שרדו, אולם לא היו כמובן ילדים שנולדו לגברים של העבדים השחורים. למעשה, הצורך בשפחות מין היה אחד המדרבנים העיקריים של סחר העבדים המזרח תיכוני, דבר שאושר בחוקם, ולכן באופן לא מפתיע היו פי 2 יותר שפחות מעבדים זכריים.

הזלזול הזה בחייהם של עבדים שחורים שיקף את ערכם הנמוך. בצבאות ערב ופרס היו עבדים קווקזואידים - טורקים, סלאבים, בֶּרְבֵּרִים, כורדים – אשר שמשו כפרשים; עבדים שחורים, לעומת זאת, היו לרוב חיל רגלים, ולעתים קרובות אף יותר עשו עבודות פשוטות לא צבאיות. צריפים ומגורי חיילים הופרדו על פי הגזעים, וחיילים קווקזואידים הרגו לפעמים שחורים בגלל התנהגות לא מכובדת. בקרב השפחות, השחורות ביצעו עבודות כפיים פשוטות בזמן שהקווקזואידיות נטו להיות עוזרות אישיות של האדונים. עלותן של השפחות הקווקזואידיות היה בין פי שלוש לפי עשר מאשר שפחות חבשיות שחומות.[11] בשנת 1825 כתב מטייל בריטי במצרים, "זו האופנה כאן ... לראות את הכושים כחולייה האחרונה בשרשרת האנושית, בין שבט הקופים לבין האדם בעל האינטלקט. עד ימינו, בצפון אפריקה, אדם עם תווי פנים ניגרואידים, אפילו בעל מעמד חברתי גבוה, לפעמים מתואר כ'אולד ח'אדם', 'בן של שפחה'; "ובאזור ערב, אפילו שבט מנודה כמו הח'וטיאם סולד מערבוב גזעי."[12]

ככל שסחר העבדים היה מזוהה יותר ויותר עם השחורים, גדלו גם הדעות הקדומות והגזעניות לגביהם, מה שבא לידי ביטוי גם בשפה והספרות הערבית. המילה לעבד – "עביד", הפכה להיות נרדפת לאפריקאי. מילים אחרות כגון "חארטין" ציינו את המעמד הנמוך של האפריקאים. האדונים לא אפשרו לאפריקאים רבים להמיר את דתם בכדי שיוכלו להמשיך לנצל אותם, אך גם אם הללו כן המירו את דתם לזו של המזרח תיכונים, הדבר עדיין לא הבטיח חופש, לא להם ולא לילדיהם.

העבדות המזרח תיכונית הייתה מחרידה לא רק בגלל הפראיות שלה, אלא גם בגלל שהיא נמשכה זמן כה רב. העיתונאי ג'ון לאפין תיעד מכירה פומבית של עבדים בה השתתף עוד בשנת 1956 בג'יבוטי, אליה משעבדים ערבים העבירו שבויים שחורים. סוחרים מ-ערב קנו אותם לשווקי העבדים של ג'דה ומַדִינָה. כפי שכתב:

"גברים, נשים וילדים הובאו מהמחסן והוצעדו על משטח מוגבה ... סוחר דחף מקל ללסת של עבד והאיש היה פותח את פיו כדי להציג את שיניו. מכה נוספת עם המקל והעבד היה מנפח את שריריו. נשים צעירות נאלצו לחשוף את שדיהן ואת הישבן. מחלוקת עלתה על בתוליה של אישה שחורה צעירה וגבוהה ושבמשך ויכוח בן שעה היא נאלצה להתכופף בזמן שאחד הקונים הבולטים בחן אותה באצבעותיו. היא הייתה מבועתת; הרעד שלה נראה לעין כחמישים מטרים משם. מדי פעם ילדים נמכרו בקבוצות ... הם אחזו זה בזה בחוזקה והמשיכו להסתכל סביב כאילו לעזרה. בדקו את פי הטבעת של נערים בערך בגיל 10 או 12 שכן קונים הומוסקסואלים פחדו ממחלות ... אולי 200 עבדים החליפו ידיים בזמן שהייתי נוכח."[13]

אכן, עבדים שחורים המשיכו להיות מיובאים לחצי האי ערב עד שנות השבעים של המאה ה-20 מכיוון שהעבדות נותרה עד אז חוקית בסולטנות מסקט ועומאן. וגם לאחר מכן העבדות לא פסקה לחלוטין, במיוחד במאוריטניה, אשר לא ביטלה את העבדות עד 1981 והפכה אותה לפשע רק ב-2007.[14] ובכל זאת, איכשהו, ארצות הברית היא שאמורה להיות מוכתמת לצמיתות על ידי נוהג שהסתיים לפני מאה וחצי, דווקא בגלל שלא סירסה את העבדים, לא פיצלה משפחות ומנעה מקרים של תמותה גבוהה.

באופן חמור לא פחות, המסחר המזרח תיכוני תרם להתפתחותו של הסחר הטרנס-אטלנטי, שהחל לשגשג במאה ה-19. תשתית סחר העבדים העצומה שהמזרח תיכוניים הקימו באפריקה דרבנה את הפורטוגלים לאורך חוף הסווהילי לראות את הפוטנציאל הכספי הרב בהעברת העבדים ממוצב מסחר אחד לאחר. כך, בזמן שהעבדות המזרח תיכונית היא הכי פחות מדוברת כיום, הייתה זאת למעשה העבדות שנמשכה הכי הרבה זמן.

[1] Eltis, David, “The Volume and Structure of the Transatlantic Slave Trade: A , Reassessment”, William and Mary Quarterly, (2001), 3rd series, 68(1): pp. 17-46, at p. 45.

[2] Segal, Ronald, 2001, Islam’s Black Slaves: The Other Black Diaspora, Farrar, pp. 55-61, 147.

[3] Azumah, John Alembillah, 2001, The Legacy of Arab-Islam In Africa: A Quest for Inter-religious Dialogue, Oneworld Publications.

[4] Braudel, Fernand, 1981, The Structure of Everyday Life: Civilization and Capitalism 15th to 18th Century, Harper & Row, p. 43.

[5] Encyclopedia of Islam (second edition, 1960, vol. I), p. 36.

[6] Lewis, Bernard, 1992, Race and Slavery in the Middle East: An Historical Enquiry, Oxford, pp. 14, 56.

[7] Sheriff, Abdul, 1987, Slaves, Spices, and Ivory in Zanzibar: Integration of an East African Commercial Empire into the World Economy, 1770–1873, p. 59.

[8] Gordon, Murray, 1989, Slavery in the Arab World, New Amsterdam Books, p. 17.

[9] Segal, pp. 41, 52, 156.

[10] Cochran, Gregory and Harpending, Henry, 2009, The 10,000 Year explosion: How Civilization Accelerated Human Evolution, Basic Books, p. 153.

[11] Gordon, pp. 56-7, 65-75, 81-2, 98-103; Lewis, pp. 56-9, 65-9, 74-5; Segal, pp. 46-9.

[12] Lewis, pp. 70, 90-91.

[13] Laffin, John, 1982, The Arabs as Master Slavers, Sbs Pub, pp. 4-5.

[14] https://edition.cnn.com/interactive/2012/03/world/mauritania.slaverys.last.stronghold/