על אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ו': אנטוניו גראמשי ושורשי המרקסיזם התרבותי
על
אסכולת פרנקפורט והתאוריה הביקורתית, חלק ו':
אנטוניו גראמשי ושורשי המרקסיזם התרבותי
זה עשרות שנים, החל משנות ה-60, שבתי הספר במערב הושחתו על ידי
המרקסיזם התרבותי, ששוחק את התפיסות המוסריות ושיקול הדעת של ילדי בתי הספר. אלא
אם כן הורים ומורים יפסיקו את האינדוקטרינציה, תמשיך התקינות הפוליטית לחסל את
חופש הדיבור, תגדל הסובלנות לחוסר המוסריות, וחוסר המודעות להיסטוריה האמתית תמשיך
לגדול. בכדי להפסיק את האינדוקטרינציה הזאת, עליהם להבין כיצד הגיעה המרקסיזם
התרבותי לתכניות הלימודים בבתי הספר. במדע ובאקדמיה, כפי שראינו בדוגמאות רבות
בעבר, המצב אינו שונה ואולי חמור אף יותר. כל מי שרק פותח את העניים מזהה תופעה
דומה גם בתקשורת ובתעשיית הבידור.
המונח "מרקסיזם תרבותי" מתייחס לתיאוריה הרואה ברוב
התנועות "התרבותיות" האנטי-מסורתיות כיום חלק מתוכנית מרקסיסטית שיטתית
לערער את החברה המערבית, ולהתחיל את "האוטופיה המרקסיסטית". מקור
אסטרטגיה זו הוא אנטוניו גראמשי (1860-1937), פילוסוף מרקסיסטי וחבר מייסד של
המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אולי המרקסיסט המשפיע ביותר מאז מרקס עצמו. גראמשי
כתב בשנות השלושים של המאה ה-20 על "מלחמת מעמדות" של סוציאליסטים
וקומוניסטים המאופיינת בחתרנות נגד התרבות המערבית מבפנים בניסיון לשנות ולהגדיר
אותה מחדש. החשיבה שלו הייתה אומנם מורכבת למדי, אך כמה מרעיונות המפתח שלו חשובים
במיוחד להבנה.
מרקס טען כי בעלי אמצעי הייצור שמרו על מעמדם בראש ובראשונה
באמצעות כוח פוליטי וכלכלי, אם כי גורמים אחרים בחברה כמו דת תרמו גם הם לשליטה
הזאת בחברה. גראמשי הרחיב רעיון זה, וטען כי הבורגנות שומרת על השלטון בעיקר
באמצעות ההגמוניה התרבותית שלהם, כלומר, שליטתם בכל תחומי התרבות ואמצעי הפצת
הרעיונות, וזה מסביר מדוע מהפכת הפרולטריון שחזה מרקס לא התרחשה. כך, הפועלים
אימצו למעשה ערכים בורגניים, וראו בהם אמת מובנת מאליה, למרות שבפועל היא הייתה
מנוגדת לאינטרסים שלהם עצמם.
לפיו, כדי שהשינויים הסוציאליסטיים הנדרשים בחברה יתרחשו, מעמד
הפועלים צריך לפתח תרבות משל עצמו על בסיס אינטרסים עצמיים. לשם כך עליו ליצור
בריתות ופשרות עם קבוצות שונות אחרות. האידאולוגיה שתתפתח חייבת לפיכך להתרחב הרבה
מעבר לאינטרסים הכלכליים הצרים של המתווה המרקסיסטי המקורי, ולתת מענה לצרכים
המוסריים והרוחניים של אנשים. רק לאחר שהיא תפתח הגמוניה נגדית כזאת שתוכל לאתגר,
ובסופו של דבר להחליף, את ההגמוניה התרבותית של הבורגנות, המהפכה הקומוניסטית תוכל
להתרחש.
גראמשי האמין גם כי המשמעות נובעת מהאינטראקציה בין פעילות
אנושית לתהליכים היסטוריים וחברתיים גדולים יותר. הידע הוא חברתי ביסודו, כלומר
הוא מבוסס על מערכות היחסים בין אנשים המחזיקים ברעיונות. וזה קרוב מאוד לתפיסה
הפוסט-מודרנית כי האמת היא הבניה חברתית בלבד.
מכיוון שהנצרות, לפיו, הייתה דומיננטית במערב במשך למעלה מ-2000
שנה, לא רק שהיא התמזגה עם התרבות המערבית, אלא גם השחיתה את מעמד הפועלים. כך, יש
להביס אותה, אמר גראמשי, באמצעות "צעדה ארוכה דרך התרבות". בנוסף, יש
ליצור פרולטריון חדש. ב"פנקסי הכלא" שלו הוא הציע שהפרולטריון החדש הזה
יהיה מורכב מפושעים רבים, נשים ומיעוטים אתניים וגזעיים.
שדה הקרב התרבותי הזה אמור להתחיל מהמשפחה המסורתית ולכלול
מוסדות דת, בתי ספר, תקשורת, תעשיית הבידור, ארגונים אזרחיים, ספרות, מדע וכמובן,
היסטוריה. יש לשנות את כל הדברים האלה באופן קיצוני ולשנות בהדרגה את הסדר החברתי
והתרבותי, כך שהפרולטריון החדש יהיה בשלטון.
בשורה התחתונה, לצורכי "קידום חברתי" ושחרור הפועלים,
יש לתקוף את מערכת התרבות והערכים הנוכחית ולהחליף אותה בחדשה, המשקפת את
האינטרסים של הפועלים, ובאופן רחב יותר של אלו שנחשבים לכאורה לעָשׁוּקים. קביעת
"אמת" חדשה זו היא קריטית לשחרור אנושי.
הרעיונות של גראמשי השפיעו רבות על הגישה לתיאוריה חברתית
ופילוסופיה ביקורתית של המכון למחקר חברתי שישב במקור בפרנקפורט, ומוכר לנו
כ"אסכולת פרנקפורט". האסכולה הוקמה ב-1923 על-ידי אנשים כמו קרל גרונברג
והרברט מרקוזה, הושפעה רבות לא רק על-ידי מרקס אלא גם קאנט, הגל, פרויד, מקס וובר
ואחרים, ופעלה למען שינוי חברתי. אולם אנשיה הבינו כי מרקסיזם כלכלי לבדו לא יביא
לשינוי המיוחל, פנו יותר לרעיונותיו של גראמשי, ובכך הכניסו את המרקסיזם גם לתחום
התרבות.
הדבר בא לידיו ביטוי אצל אחד ממנהיגי האסכולה, מקס הורקהיימר,
אשר הגדיר את "התאוריה הביקורתית" - ביקורת חברתית שנועדה לקדם שינוי
סוציולוגי על בסיס גישה לא דוגמטית לשחרור אינטלקטואלי. הטענה שלו הייתה כי
האידאולוגיה הדומיננטית בחברה הבורגנית מייצגת תמונה מעוותת של יחסים חברתיים
באופן שמעניק למעשה לגיטימציה לניצול קפיטליסטי של ההמונים. בעצם, אנחנו רואים כאן
את אותה הטענה שגראמשי העלה לגבי ההגמוניה התרבותית, והשחרור האינטלקטואלי של
הורקהיימר מקביל לרעיונותיו של גראמשי לגבי פיתוח הגמוניה נגדית.
כך, המטרה הראשית של האסכולה הפכה לתרגם את המרקסיזם ממונחים
כלכליים למונחים תרבותיים. היא תספק את הרעיונות עליהם ניתן לבסס תיאוריה פוליטית
חדשה של מרדנות המבוססת על תרבות, תוך כדי רתימה למאבק גם קבוצות שוליות חדשות
עבור הפרולטריון האמין. לפיה, יש לנפץ את המסורת והמוסר, ולייצר תומכים באקדמיה
שיכולו אחר כך לבנות קריירות בזכות "מחקרים" על הדיכוי הקפיטליסטי.
הורקהיימר המשיך להשפיע על פיתוח אסכולת פרנקפורט בעשורים
הבאים. בחיבורו "הדיאלקטיקה של הנאורות", אותו כתב ב-1951 יחד עם תאודור
אדורנו, הייתה ביקורת גורפת על התרבות המערבית. הוא טען שהחברה המערבית בנויה על
שליטה ורציונליות טכנולוגית. באמצעים אלו מתקיימת שליטה על הכל, אפילו על הטבע.
ההשפעה של כך היא שקיעתה של התודעה המעמדית וקידום האינדיבידואליזם, אשר בתורו
מונע שינוי חברתי. שילוב של תרבות ההמונים והקפיטליזם הממלכתי ערער עוד יותר על
סיכויי השחרור של ההמונים.
לדברי הורקהיימר ואדורנו, התאוריה הביקורתית נדרשת לחקור את
הסתירות הטמונות באינדיבידואליזם במטרה למצוא דרכים לקידום חופש ואושר אנושי.
בסגנון האקזיסטנציאליזם הפופולרי של תקופתם, טענו הורקהיימר ואדורנו שזו היא הדרך
היחידה להתמודד עם הייאוש, למרות שהיא לא ממש מצליחה לעשות זאת.
חבר מרכזי נוסף באסכולת פרנקפורט היה כאמור הרברט מרקוזה, מצד
אחד מבקר גדול של הקומוניזם הסובייטי ורעיונות מרקסיסטים מסוימים, אך יחד עם זאת,
דגל במטרה המרקסיסטית הבסיסית לשחרור ההמונים מהמערכת הקפיטליסטית המדכאת.
יחד עם הורקהיימר, הביקורת של מרקוזה על הקפיטליזם נבנתה על ידי
סינתזה של פרויד ומרקס. הוא הסכים עם מרקס כי הקפיטליזם מבצע דה-הומניזציה לפועלים
על ידי הפיכתם לחפצים, דהיינו כלים המשמשים לייצור. מרקוזה הרחיק לכת וטען כי
הפועלים החלו לראות את עצמם כהרחבות של הדברים שהם ייצרו, וכך אימצו השקפה צרכנית
על העולם שבו החיים אכן מורכבים משפע של רכוש. כך, הם הפכו להיות חלק מהמערכת
הקפיטליסטית שסיפקה להם את המוצרים שהם ביקשו. בכדי ששינוי חברתי יתרחש, כך טען,
הוא יצטרך לבוא מברית של אינטלקטואלים רדיקליים עם המיעוטים האתניים בשוליים שאינם
משולבים במערכת, מובטלים, וכו'.
מרקוזה טען כי בתנאים אלה הדמוקרטיות עשויות להפוך לטוטליטריות.
בעוד שבאופן כללי הוא תמך בחופש הדיבור, הוא האמין שבדמוקרטיה טוטליטרית זה יכול
להיות מסוכן. אם מישהו היה שולל מהיטלר את הזכות לחופש הדיבור, זה יכול היה למנוע
את אושוויץ ואת המלחמה. כך, לסובלנות חייבות להיות גבולות. כדבריו, "סובלנות
חופשית, אפוא, פירושה אי-סובלנות כלפי תנועות ימין וסובלנות לתנועות מהשמאל."[1]
לקבוצות המיעוטים ו"הנרדפים" הוסיף מרקוזה גם
הומוסקסואלים, וכן השתמש ברעיונות של המרקסיסט ההונגרי ג'רג' לוקאץ' של חינוך מיני
קיצוני, כמו גם פסיכואנליזה פרוידיאנית וטכניקות התניה פסיכולוגית. התוצר הסופי
היה המרקסיזם התרבותי.
תאודור אדורנו דאג להוסיף שמן נוסף למדורה, כאשר פיתח ב-1950 את
רעיון "האישיות הסמכותנית", אשר קידם את התפיסה שמשפחה, מסורת וקפיטליזם
יוצרים אנשים גזעניים ופשיסטים, במיוחד אלו הנשענים על האתיקה המערבית הקלאסית.
ההשפעה של אדורנו מאוד חזקה גם בימינו, ודוגמה לכך היא "מחקר" אמריקאי
על חשבון משלם המסים מ-2003 מידי הקרן הלאומית למדע והמכון הלאומי לבריאות הנפש,
שקבע שאנשים ששומרים על מסורתיות תרבותית לא מאוזנים מנטלית.[2]
התקינות הפוליטית היא אחת מהאספקטים של המרקסיזם התרבותי. לפיה,
בכדי שלא להיחשב לגזען או פשיסט, על האדם לא רק להציג סבלנות כלפי אלו המעוניינים
לפגוע בו, אלא גם לאמץ עמוקות "מוסרויות" חדשות אותן קידמה האסכולה כגון
הרב-תרבותיות. האספקט הזה של המרקסיזם התרבותי הוא לא יותר מכלי שליטה פסיכולוגי
מתוחכם. מטרתו היא יצירת אחידות מחשבתית, כמו גם בדיבור ובהתנהגות.
התאוריה הביקורתית הפכה גם כן לאספקט של המרקסיזם התרבותי, עם
אותה מטרה. "תיאוריה ביקורתית, כשמה כן היא, מבקרת. מה שעושה הדיקונסטרוקציה
לספרות, עושה התאוריה הביקורתית לחברה."[3] אכן, תפקידה הוא לבקר ולהטיל ספק
בכל המאפיינים המסורתיים והקלאסיים של החברה המערבית, ורק החברה המערבית כמובן.
יחד עם התקינות הפוליטית, יוצרת התאוריה הביקורתית נשק פסיכולוגי, למעשה מה
שלברנטי בריה, סגנו של סטאלין, כינה טקטיקת "הטרור התרבותי". כדבריו,
"ציות הוא תוצאה של כוח", כוח שמונע מאחרים ליישם את דעותיהם.
אספקט נוסף, ולמעשה עמוד השדרה של המרקסיזם התרבותי, הוא
דטרמיניזם תרבותי, ממנו נבעו זהות פוליטית וסולידריות קבוצתית. הדטרמיניזם התרבותי
עצמו נולד על מהרעיון הדרוויניסטי כי האדם אינו אלא חיה נטולת נשמה ולכן זהותו
נקבעת על ידי, למשל, צבע עורו או העדפותיו המיניות או הארוטיות. רעיון זו דוחה את
מושגי הרוח האנושית, אינדיבידואליות, רצון חופשי ומצפון מושכל מוסרי, בעיקר מכיוון
שהוא מכחיש את הדת, ולמעשה כל מושג של חירות. הזהות הפוליטית הנובעת ממנו היא
"סוג של פשיזם אינטלקטואלי, וככל שיש בו פוליטיקה כלשהי, גם פשיזם פוליטי".[4]
בין אם הייתה זאת כוונה מחושבת או לא, הרעיונות של גראמשי ואנשי
אסכולת פרנקפורט החלו עם הזמן להשפיע על התנועות הליברליות המודרניות ולהניע אותן
בכיוון מסוים. הדרך הפשוטה להפוך למנהיג חשיבה היא להבין את מצב הרוח של קבוצה
לפני האחרים, ואז לספק הסבר מדוע הם מרגישים כך, באופן אידאלי עם תוכנית פעולה. כך
פעלו הרעיונות של גראמשי ואחרים: הם ניסחו את הפחד והתסכול של זמנם במונחים
שהסבירו את המצב והצביעו מה שצריך לעשות.
במילים אחרות, במקום לראות את המרקסיזם התרבותי כקונספירציה,
במיוחד מצד אנטישמים שמאשמים את היהודים עקב העובדה שרוב חברי אסכולת פרנקפורט היו
יהודים, ניתן לראותו גם כתפיסת עולם הפועלת בעוצמה בתחומי "הבעיות"
הרבות שקיימות לכאורה בחברה מנקודת המבט הליברלית, המסוגלת להסתגל אינטלקטואלית
לסיטואציות חדשות, לכלול מרכיב אתי ותוכנית פעולה, עטופה במסווה של רב-תרבותיות.
[1] https://www.marcuse.org/herbert/pubs/60spubs/65repressivetolerance.htm
[2] http://www.edwatch.org/updates05/012605.htm
[3] Daniel J. Flynn, Intellectual Morons: How Ideology Makes
Smart People Fall for Stupid Ideas, Three Rivers Press, 2005, pp. 15-6.
[4] David Horowitz, Up from Multiculturalism, 1998
https://marepacificumpublishingdotcom.files.wordpress.com/2013/02/up-from-multiculturalism1.pdf
