המקרה הטרגי של לבנון והמארונים.
המקרה הטרגי של לבנון והמארונים.
בכדי להבין את לבנון יש לזכור כי המדינה הזאת הוקמה בראשית דרכה כמדינה נוצרית, למעשה על מנת להעניק סוג של מקלט לנוצרים של האזור. הללו מורכבים בעיקר מ-מארונים, שחלקם צאצאי הארמים, ורבים מהם אכן אינם מגדירים את עצמם כערבים אלא כ-פיניקים, דהיינו צאצאי יורדי הים שהתיישבו באזורי סיציליה, ספרד, איטליה, צרפת, צפון אפריקה ואף האיים הבריטיים. כך, ראו המארונים את שורשיהם במידה רבה במערב ואפילו הזדהו יותר עם הקתוליות במקום הזרמים הנוצריים של המזרח.
כאשר המזרח התיכון הומר ברובו בכוח לאסלאם במאה ה-7, מרבית נוצרי המזרח קיבלו על עצמם את הדת של האידאולוגיה הפוליטית הזאת. אולם המארונים, אשר הסתגרו באזור ההרים המושלגים של מזרח לבנון, שמרו על דתם. כאשר הצלבנים הגיעו והופתעו לגלות את קיומם של הנוצרים הללו באזור הזה של העולם, המארונים ראו בהם כמשחררים לכל דבר, והאפיפיור הכריז על המפגש כנס אלוהי. קשרי נשואים נוצרו בין האוכלוסיות, מה שהוביל לכך שמארונים רבים מחזיקים בגנים מערב אירופאים.[1]
בשנות ה-40 של המאה ה-19, לאחר שהעבירו מאות שנים כד'ימים - תושבים מופלים ונחותים - החלו המארונים לדרוש עצמאות. בתגובה, החלו המוסלמים והדרוזים לשחוט בהם ללא רחמים במספרים אדירים באזורי סוריה ולבנון המודרניים. רק לאחר שהידיעה בדבר ההשמדה הטוטלית המתקרבת של הנוצרים הגיעה למערב אירופה, המעצמות החליטו לפעול. ב-1860 הגיע כוח צרפתי להציל את המארונים, דבר שהתאפשר לבסוף בזכות התיווך של שני יהודים בעלי השפעה, אדולף כרמיה ו-משה מונטיפיורי.
חרף זאת, עימותים פנים אירופאים מתמשכים בין הבריטים, הצרפתים והגרמנים לא אפשרו להם לדרוש מהאימפריה העות'מאנית להעניק עצמאות לאזור הנוצרי של לבנון. במקומות זאת, מחוז הר הלבנון, בערך מרכז לבנון המודרנית, קיבל מידה של אוטונומיה. אזור זה, החולש על כשליש משטח לבנון, הורכב מ-80% נוצרים.
בזכות האוטונומיה וללא איום מידי מהמוסלמים, המארונים במהירות עלו לעושר, תהילה ויוקרה. הם ירדו לאזור חוף ביירות, אזור חשוב אסטרטגית לבעלי נטייה מערבית. הם רכשו חינוך אוניברסיטאי, והפכו לאליטה של המזרח התיכון. רבים החלו בהקדם האפשרי להגר ולעזוב את המזרח התיכון, וכיום ישנם כ-20 מיליון נוצרים לבנונים המתגוררים ביבשות האמריקאיות, במיוחד ארה"ב, ברזיל, וונצואלה וארגנטינה. רבים מהם הצליחו מאוד ביבשת הדרומית ומרכבים חלק מהאליטה, יחד עם הנוצרים הסוריים המרכבים לפחות 10 מיליון נוספים. כך, מספר המארונים היושבים מחוץ ללבנון הוא לפחות פי עשר מאלו שנשארו בביתם, דבר שהיה נכון רק לגבי היהודים והאירים. לא ניתן לייחס את היציאה ההמונית הזאת לחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות בלבד, שכן האקלים, התנאים הגאוגרפיים, הנופים וכד' הופכים את לבנון לאחד המקומות הנחשקים ביותר.
ב-1943 המארונים שוב החלו בחיפוש אחר החופש והעצמאות. המוסלמים לא היו מעוניינים בקיומה של מדינת לבנון והעדיפו כי השטח יהיה חלק מסוריה רבתי עם אפשרות לח'ליפות עתידית. כמה נוצרים ערבים מהאורתודוקסיה המזרחית היו פרו-סורים והשלו את עצמם שהנוצרים יוכלו לשגשג בסוריה רבתי תחת רוב מוסלמי. המארונים, לעומת זאת, כבר היו מערביים לכל דבר ולכן דחפו לעבר במדינה ריבונית בסגנון המערבי. כך, לבנון הייתה למעשה המצאה של המארונים.
בכדי שניתן יהיה להקים מדינה זו, הגיעו המארונים להסכם הן עם השיעים והן עם הסונים. בתמורה להכרתם של המוסלמים בלבנון החופשית, עצמאית מסוריה, המדינה החדשה תוגדר כערבית ולא תיישר קו עם המערב. ההיסטוריה הוכיחה כי פשרה זאת הייתה טעות איומה מבחינתם של המארונים.
הנוצרים דחו את המורשת שלהם והנטיות המערביות על-מנת לייצר מדינה לא יציבה. החלטה נכונה יותר הייתה להסכים לקבל שטח קטן ומוגדר יותר בתוך לבנון אך כזה שהנוצרים יהיו בו הרוב, אולם הם לא רצו להשאיר מאחור את הקהילות הנוצריות בשוליים. כך, מהתחלה היה ברור כי ביירות הולכת להיות בעיה, ובעקבותיה המדינה כולה; העיר הייתה חצי מוסלמית ואם הנוצרים לא התכוונו להשאיר מאחור את הקהילות השוליות שלהם, המוסלמים לא התכוונו לעשות דבר דומה לביירות. אמיל אדה, מארוני ממקימי לבנון, הזהיר מהתחלה שעדיף להעביר את הנוצרים בקהילות השוליות לאזורים המצומצמים שיהיו בעלי רוב נוצרי, אך קולו לא נשמע.
חוסר האחדות הלאומית היה ברור כבר עם הקמתה המתקרב של מדינת ישראל בשנות הארבעים. מספר מארונים זכרו את עזרתם של היהודים האירופאים אשר הצילו אותם מהשמדה מוחלטת ב-1860, ולא התנגדו לקיומה של המדינה החדשה. למעשה, הפטריארך המארוני אנתוני פיטר ארידה התנגד בחריפות לקשרי לבנון עם הליגה הערבית וקיבל באהבה את היהודים למזרח התיכון ב-1946. אמיל אדה החזיק בדעה דומה ואף ביקש לכרות ברית עם הציונים. אולם מרבית הנוצרים פחדו לדבר בפומבי עקב הפחד הממשי כי המוסלמים יקראו לאחיהם בסוריה לעזרה נגד "הכופרים" בביירות. הארכיבישוף איגנטיוס מובארק לא הופחד בקלות עם זאת, וב-1947 שלח מזכר לאו"ם ודרש בית עצמאי לנוצרים בלבנון וליהודים בפלשתינה.[2] הדבר הוביל למהומות רבות בקרב המוסלמים, ועל מנת להרגיע את הרוחות מספר פוליטיקאים מארוניים התכחשו לארכיבישוף מובארק, אם כי באופן פרטי רבים הסכימו עם דבריו.
בכדי למנוע מלחמת אזרחים בין המארונים למוסלמים, הממשלה הלבנונית תחת המארונים הסכימה בעל כורחה להצטרף למלחמה נגד המדינה החדשה ישראל ב-1948. למעשה, חרף מה שלעתים מוצג בישראל, המעורבות הלבנונית במלחמת העצמאות הישראלית הייתה מינורית למדי לעומת המדינות הערביות האחרות. רבים מאלו המכונים "חיילי לבנון" לכאורה היו למעשה מתנדבים מוסלמים, עליהם לממשלה לא הייתה שליטה, והם הוצמדו ליחידות הסוריות. יחידות לבנוניות רבות, תחת פיקודם של קצינים נוצריים, נשלחו לאזור הגבול וקיבלו פקודות לא לעשות כלום, למעשה רק לייצר רושם בעיני המוסלמים. היו אף שמועות שהחיילים לא צוידו בכדורים שכן הקצינים הנוצריים לא סמכו על המוסלמים. הכוחות הלבנוניים השתתפו כנראה בלא יותר מעימות אחד בגליל, ובכל מקרה חלקם בקרב היה קטן כנראה לעומת הכוח הסורי העדיף. אכן, הגיוני להניח שהנוצרים הזהירים לא היו מעוניינים לכבוש שטח מלא במוסלמים.
בשלושת העימותים והמלחמות הגדולות הבאות מול ישראל, כאשר הייתה לבנון עדיין תחת ממשל נוצרי וכן משגשגת ודמוקרטית,[3] היא נותרה ניטרלית. ניטרליות לא נראתה טוב בעייני המוסלמים אשר החלו לראות את הד'ימים הללו כבוגדים. יתרה מכך, הנוצרים שגשגו גם בזכות היהודים הישראלים שהחזיקו הון בבנקים של לבנון על מנת להימנע ממסים של השלטון הסוציאליסטי שהיה בזמנו בירושלים. בזמן שהעולם הערבי גירש את מאמיני הדת היהודית, הנוצרים הלבנונים קיבלו בברכה את היהודים הערבים. כאשר החלה מלחמת האזרחים הלבנונית, היהודים עזבו, לא גורשו.
מלחמה זו החלה ב-1975 עקב הזעם של אש"ף והרחוב המוסלמי על הנטיות הפרו-מערביות של לבנון. אש"ף הקים למעשה מדינה בתוך לבנון ממנה ניהל מערכה נגד ישראל, בניגוד לרצון השלטונות בביירות, אך בתמיכת הקהילה המוסלמית. הוא היה מצויד טוב יותר מצבא לבנון והתעלל במקומיים כרצונו, כך שמקרי רצח ושוד היו נפוצים. לבסוף, הנוצרים הפסידו את מלחמת האזרחים והסכם טאיף נכפה עליהם חרף רצונם ב-1989.
בתקופה העכשווית נהגו המארונים להמשיך לתמוך לרוב בישראל ואף תמכו בה בשלבים המוקדמים של מלחמת לבנון השנייה, עד שההפצצות הישראליות החלו לפגוע בשכונות והגשרים שלהם.[4] אולם הדבר שהנוצרים כועסים בגינו על ישראל יותר מכל דבר אחר הוא שהיא אינה מוכנה לקחת אליה את אלו הנקראים "פלסטינים" בלבנון, אותם הם מאשימים על שהרסו את ארצם, שינו את הדמוגרפיה והפכו אותם למיעוט נרדף בארצם עוד יותר, ורצחו אלפי נוצרים במקרי טבח במהלך המלחמה כגון טבח דאמור וטבח עישייה.
כיום, לממשלת לבנון אין הרבה סמכות או כוח ממשי שכן חיזבאללה מנהל את המדינה הזאת, גם אם בניגוד לרצון רוב תושביה. בסודיות הנוצרים אומנם סולדים מהחיזבאללה, אולם בפומבית חייבים להכריז כי מדובר בארגון שחרור, אחרת יצטרכו לשאת בתוצאות, כפי שקרה לראש הממשלה רפיק אל-חרירי שנרצח אף שלא היה נוצרי. הנוצרים נמצאים עתה בין הפטיש לסדן, בין הקיצונים הסוניים הסלפים בצפון והחיזבאללה המתופעלת איראנית בדרום.
עד מלחמת 1975 היו הנוצרים בין 50% ל-60% מאוכלוסיית לבנון. היום ישנן הערכות שהמספר לא עולה על 30%, כאשר בהתחשב במספרם של הפליטים הסורים אפשר שאפילו פחות. חשוב מכך, כוחם הפוליטי הוחלש רבות. כ-70% מהמהגרים שעוזבים את לבנון הם נוצרים. בעבר הייתה לבנון מוכרת כמקום מפלט לנרדפים על רקע דתי או אינטלקטואלי במזרח התיכון. היום, במידה רבה עקב כניסתם של מיליוני פליטים סורים, היא דוחקת את אזרחיה החוצה.
הפטריארך המארוני נסראללה בוטרוס ספיר אמר בראיון טלוויזיוני: "לבנון הייתה במצב של מלחמה [האזרחית], והסכם טאיף הביא לסיומה המלחמה הזו, אך היישום שלו היה חלקי וסלקטיבי בלבד."[5] פרופ' משה מעוז מאוניברסיטת ירושלים כתב בספרו על המיעוטים במזרח התיכון: "מאז 1943, ובמשך עשרות שנים רבות, הנוצרים המארונים של לבנון, השיעים והאליטות הסוניות פעלו יחד במערכת מגוונת, חוקית ודמוקרטית שנשלטה על ידי מיעוטים. עם זאת, התזוזה הפוליטית לטובת הקהילות המוסלמיות, הלאומנות הערבית הקיצונית והקיום הפלסטיני הצבאי, כמו גם ההתערבות הסורית והישראלית, בסופו של דבר ניכרו את המארונים ואילצו אותם לנקוט בעמדה הגנתית."[6]
[1] http://dienekes.blogspot.com/2008/03/christian-and-muslim-lebanese-do-differ.html
[2] https://monthlymagazine.com/cms/upload/magazine/Issue%20102%20-%20January%202011.PDF
[3] https://www.youtube.com/watch?v=QHtixDCSB_w
[4] http://www.haaretz.com/print-edition/news/wikileaks-lebanese-christians-sought-06-israeli-victory-1.350719
[5] Heinz Gstrein (ed.), et al., Copts in Egypt: A Christian Minority under Siege. Papers Presented at The First International Coptic Symposium, Zurich, September 23-25, 2004 (English Lectorate), Vandenhoeck & Ruprecht, 2006, p. 46.
[6] Moshe Ma'oz, Middle Eastern Minorities: Between Integration and Conflict, Brookings Institution, 1999.
