רצח העם של היוונים הפונטים והאשורים.
רצח העם של היוונים הפונטים והאשורים.
בפעמים הקודמות שוחחנו על שואת העם הארמני, רצח העם האדיר של הנוצרים של האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. ציינו בקצרה כי בנוסף ל-1.5 מיליון ארמנים נספו גם מאות אלפים של יוונים ואשורים. נרחיב הפעם את הדיון לאוכלוסיות אלו.
רצח העם של יוונים פונטים, כלומר מפונטוס, התרחש בין השנים 1908-1923. הוא כלל מעשי טבח, גירוש בכפייה וצעדות מוות, החרמות רכוש, אונס, המרה דתית בכפייה, גיוס לגדודי עבודה כפויה, הוצאות שרירותיות להורג והרס מונומנטים תרבותיים, היסטוריים ודתיים נוצריים. בדומה לארמנים, הג'נוסייד בוצע בשלושה שלבים, כאשר בהתחלה הגברים החסונים הוגלו ומתו במחנות עבודה, לאחר מכן מנהיגים פוליטיים וקהילתיים הוצאו להורג בפומבי ולבסוף חסרי הישע, הנשים, הילדים והזקנים היו לטרף קל, הן לטבח והן לשעבוד.
"פונטוס", המילה היוונית ל"ים", הוא השם שניתן לאזור החוף של הים השחור בו יוונים רבים התיישבו בתקופות העתיקות המוקדמות לפני כ-3000 שנים. האזור נכבש על-ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1461, אשר לחצה מאז על היוונים הפונטיים להמיר את דתם. לאורך מאות שנים, גורמים גאוגרפיים, כלכליים והיסטוריים שונים - כמו גם הלכידות הדינמית שלהם - עזרו ליוונים להתנגד ללחץ ולשמור על מסורותיהם, תרבותם והדיאלקט הייחודי שלהם. עם זאת, במהלך המאות ה-17 וה-18 כ-250,000 יוונים פונטיים אולצו להתאסלם, וכאשר רבים אחרים הצליחו לברוח לרוסיה או לקווקז.
בדומה לארמנים והאשורים, הוכרזו היוונים הפונטיים כאויבי האימפריה הטורקית בגלל דתם, ורדיפה אכזרית התרחשה בין 1908 ל-1923. מעשי הזוועה החמורים ביוונים החלו עוד לפני הארמנים עם תחילת המלחמה ב-1914, בעיקר באזור האירופאי של טורקיה, אך גם בהמשך תחת נשיאותו של מוסטפא כמאל אטאטורק כאשר במהלך מלחמת יוון-טורקיה התקיים שלב אלימות אינטנסיבי ביותר. הן אטאטורק שלאחר המלחמה והן מועצת האיחוד והקדמה (CUP) במהלכה, השתמשו באותן שיטות ההשמדה נגד היוונים כמו נגד שתי הקבוצות האתניות האחרות. כדי לחסל את היוונים הפונטיים, הם ביקשו תחילה לגרש את כל אלה שיכולים להילחם. אחר כך קהילות שלמות הועברו באלימות לאזורי הפנים של המדינה ולסוריה. לאורך הדרך, למעשה צעדות המוות, היוונים מתו מרעב או מצמא, תשישות או מחלות. נשים וילדים רבים נאנסו או שועבדו. יצירות תרבות ומקומות פולחן נהרסו, אנשים הופקעו ובתיהם נשרפו.
במהלך 6 החודשים הראשונים של 1914 החלו מאמצים אנטי-יווניים אינטנסיביים במטרה לבצע טיהור אתני ולפנות מקום לפליטים המוסלמיים של הבלקן. גברים בגילאים 18-50 נדרשו להתייצב לשירות צבאי לכאורה למאבק המלחמתי, אך בפועל לאחר גיוסם נשלחו ליחידות עבודות כפייה, שם מתו באלפים מחשיפה, קור, רעב ותשישות. העות'מאנים עברו מבית לבית בחיפוש אחר אמצעי לחימה. רבים גורשו מביתם ונטבחו. גברים ונשים עונו בהאשמה כוזבת לאי נאמנות לשלטון. נשים ונערות נאנסו וחויבו להמיר את דתן. בנים ובנות נחטפו ונשלחו אל אזורי פנים האימפריה. עדיין, היחס כלפי היוונים היה מתון יותר, באופן מאוד יחסי כמובן, לעומת הארמנים, מהחשש כי יוון תצטרף למלחמה לצד בעלות הברית.
אמצעים נוספים ששימשו לרדיפת יוונים באזור זה היו חרם על עסקים יוונים, מיסוי כבד, תפיסת רכוש ומניעה מעבודה על אדמותיהם. באביב ובקיץ 1914 בוצע הטיהור האתני של יוונים לאורך קו החוף המערבי של אסיה הקטנה, אזור בו הם ישבו במשך אלפי שנים ושבו לפי המסורת הוקמה טרויה האגדית. פעולות אלה, תוכננו והוצאו לפועל על ידי ה-CUP תוך שימוש בכוחות סדירים ולא סדירים, כולל חברי יחידת "הארגון המיוחד" (Teşkilât-ı Mahsusa).
השעבוד לעבודה בכפייה החלה בעיקר עם המלחמה, וחייבה את כל הגברים היוונים בגילאים 21-45 אשר לא גויסו. רובם נספו בתנאים מחרידים ונאלצו לעבוד מסביב לשעון עם מעט אוכל ומים. ב-1915 ה-CUP גירש את היוונים של גליפולי[1] וה-דרדנלים בתואנה של צרכים צבאיים. יוונים אלה לא הורשו לקחת איתם דבר. הסחורות בחנויותיהם נמכרו מאוחר יותר על ידי הרשויות העות'מאניות. הם גורשו לפנים המדינה ולכפרים המוסלמים שם נאלצו לבחור בין המרה דתית או מוות. ברוב המקרים, לפני הגירושים’ שוטרים עות'מאנים ויחידות מזוינות החרימו כסף וחפצי ערך מהקהילות הנוצריות, ביצעו מעשי טבח ושרפו כנסיות ובתי ספר.
עד שנת 1918 גורשו 774,235 יוונים מבתיהם, רבים מהם מעולם לא נראו שוב.[2] בעקבות התבוסה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, מנהיגים בולטים של ה-CUP קיבלו אומנם עונשי מוות בבתי המשפט על תפקידם בארגון הטבח ביוונים במהלך המלחמה, אולם אטאטורק עצר את המהלך ובמקום זאת דאג לשרוף את סמירנה (איזמיר) וגירש את היוונים.
ההערכה היא כי עד 750,000 יוונים פונטיים נרצחו.[3]
הנרי מורגנטאו, שגריר ארה"ב לטורקיה, כתב: "הארמנים אינם האנשים היחידים בטורקיה שסבלו ממדיניות זו של הפיכת טורקיה למדינת הטורקים באופן בלעדי. את הסיפור שסיפרתי על הארמנים יכולתי לספר גם בשינויים מסוימים על היוונים והסורים [האשורים]. אכן, היוונים היו הקורבנות הראשונים של רעיון ההלאמה הזה."[4]
אולם רצח העם לא הסתיים עם המלחמה, ובמהלך מלחמת יוון-טורקיה של 1919-1922 הזוועות נגד היוונים המשיכו ומאות אלפים נוספים ונוצרים אחרים נפגעו. המלחמה הסתיימה עם הסכם לוזאן, לפיו חילופי אוכלוסין נכפו על היוונים: כל היוונים הפונטיים נאלצו להתיישב מחדש ביוון – ובכך סימלו למעשה את סיומה של ההיסטוריה בת אלפי שנים של התרבות היוונית הקדומה באזור הים השחור. הם לא הורשו לדרוש פיצויים על רצח העם.
בספטמבר 1955 ניסיונות טורקפיקציה הובילו לפוגרום ביוונים של קונסטנטינופול. ההמונים הטורקיים סופקו באתים, גרזנים, מוטות ברזל וכלים אחרים והועברו לעיר כדי לתקוף את הקהילה היוונית. בעקבות הפוגרום, ההגירה היוונית האיצה. ב-1927 נשארו 120,000 יוונים בטורקיה, כאשר ב-1978 המספר ירד ל-7000 ולכ-3000 כיום.
רצח העם של הנוצרים האשורים התרחש בעיקר במהלך שנות המלחמה. יחד איתם נרצחו עוד אוכלוסיות נוצריות קטנות כגון ארמים, כשדים, נסטוריאנים ונוצרים סוריים. גם רצח העם הזה היה דומה לארמני מבחינת האסטרטגיה והאכזריות שלו. במהלך מלחמת העולם הראשונה כמעט מחצית מאוכלוסיית האשורים נרצחה או מתה מרעב, מחלות, התייבשות, עבודות כפייה ותשישות.
צפון מסופוטמיה ("עיראק" המודרנית) היה ביתם של העם האשורי במשך כמעט 3,000 שנים. בעת העתיקה שלטו מלכי אשור על האימפריה הגדולה בעולם במשך כ-300 שנה והקימו את הערים העתיקות המפורסמות נינוה ו-אַשּׁוּר. העם האשורי שכן גם בדרום-מזרח אנטוליה באימפריה העות'מאנית. בתחילת המלחמה, מספרם היה בין 600 ל-700 אלף.[5] היות והיו נוצרים, למעשה עוד מהתקופה הרומית, הם נרצחו ללא רחמים כמו הארמנים. על פי ההערכות, בין 250,000 ל-400,00 אשורים נרצחו.[6]
רצח העם החל אומנם באוקטובר 1914, אך שיאו היה בין 1915 ל-1918. חיילי האימפריה העות'מאנית, כמו גם מיליציות כורדיות ופרסיות, טבחו, עינו, גירשו וחטפו אלפי אשורים. גם כאן מטרתם הייתה השמדה אתנית ותרבותית מוחלטת של נוצרים עות'מאניים. האכזריות של הטבח הראתה את השנאה האדירה של מבצעיו. גם במקרה זה, גברים בעלי יכולת לחימה נשלחו מהיחידות הלוחמות למחנות עבודה, נשקם הוחרם על-מנת שלא יוכלו להגן על הקהילות, אנשים נרצחו, נשים נאנסו, בתים נשרפו, מנהגי קהילה גורשו ונרצחו.
הנוצרים נרצחו בכל מקום ובאופנים רבים. קורבנות לא חמושים שנלכדו נורו, נדקרו, נסקלו, נדרסו, הוטבעו, ראשיהם נערפו, הם הושלכו מגגות או נחתכו בגרונם. על פי השמועות, הרוצחים אספו חלקי גופות מסוימים ושמרו אותם כמזכרות.[7] כלי הרצח הנפוץ ביותר היה החרב - מה שהוביל לכך שהאשורים קראו לרצח העם שלהם "סייפו", כלומר "החרב".[8]
כפי שהיה עם הארמנים והיוונים, רצח, ביזה, צעדות מוות, אונס, עבדות והשמדת סמלי תרבות היו כולם חלק מהמציאות האכזרית של האשורים. רבים מהם ברחו לפרס ומסופוטמיה; אולם כמעט 65,000 מהם מתו בדרכם. גם לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הם נזרקו מבתיהם והופקעו. רבים מהם נאלצו לחפש מקלט במחנות פליטים. גם כיום רבים מצאצאיהם מתגוררים באותם האזורים בקווקז, איראן, עיראק וסוריה ועדיין נופלים קורבן לטיהור אתני.
כמובן שכמו במקרה של הארמנים, השלטון הנוכחי בטורקיה מכחיש את קיומו גם של רצח העם הזה.[9]
האוכלוסייה הנוצרית בטורקיה מונה כיום פחות מ-1%. לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה טורקיה 33% נוצרית. כיום חיים בטורקיה פחות מ-10,000 אשורים, 60,000 ארמנים ו-3,000 יוונים. עד היום הצליחה טורקיה להימנע מעונש ושמרה על שלל קורבנות רצח העם ההמוני. בכל פעם שמוזכר רצח העם הנוצרי, גורמים רשמיים בטורקיה מביעים כעס על כך שהכבוד הלאומי של טורקיה נפגע. קיימת רתיעה מערבית אומללה מ"להשפיל" את טורקיה באמצעות האשמות ודרישות להתמודד עם ההכחשות שלה.
בגרמניה ניתן לקבל עונש של עד חמש שנים בכלא על הכחשת השואה היהודית. עם זאת, למרבה האירוניה, אוניברסיטת שטוטגרט ביטלה ב-2011 אירוע על רצח העם הנוצרי בעקבות לחץ מצד הטורקים.[10] נציגי האוניברסיטה הסבירו כי הם רוצים "להישאר ניטרליים" בנושא הטבח הטורקי בן כמעט 100 שנה, המתועד היטב, ביותר משני מיליון נוצרים. ציון ניטרליות אל מול פשעים נגד האנושות הוא מדאיג מאוד, במיוחד לאור עברה של גרמניה. המשך הכחשתה של טורקיה ואיסור המידע על פשעים אלה, מטרידה לא פחות. כפי שהדוגמה הגרמנית מלמדת, טורקיה פועלת בנושא זה גם ברמה הבין-לאומית, ואפילו יוון המודרנית, עקב כוחה של טורקיה והצורך לשמור עימה על יחסים מסחריים, לא מלמדת במערכת החינוך את הרצח של הפונטים ואף לא פועלת לשחרר את צפון קפריסין. אפילו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שעמה עבר שואה גדולה עוד יותר בעצמו, מסרבת באופן בזוי להכיר ברצח העם משיקולים פוליטיים. בניגוד לגרמניה, שחוקיה המודרניים מבקשים למנוע מכל שואה להתרחש שוב, ממשלת טורקיה לפי סעיף 301 לחוק העונשין שלה, שהתקבל בשנת 2005, הופכת את "העלבת השלטון" לפשע שעונשו עד שנתיים מאסר. סעיף זה מונע כל הנצחה או שיקול פומבי של הזוועות הטורקיות כנגד הנוצרים העות'מאנים. יתרה מזאת, טורקיה הרסה כל תיעוד שיכלה של רצח העם, רבים מרוצחיה לא נענשו, פיצויים מעולם לא שולמו לקורבנות והמבצעים מונצחים בציוני דרך, ערים ורחובות. באופן טרגי, היטלר קיבל השראה מההשמדה הטורקית של נוצרים ארמנים והצדיק את "הפתרון הסופי" שלו באמירה ש"איש לא זוכר את רצח העם הארמני".[11] למעשה, העולם כן מכיר את קיומו של הג'נוסייד אך המערב נמצא כיום בעידן של עיוות היסטורי הכולל את הפוליטיזציה של ההיסטוריה. הצד הליברלי נוטה ליישר את הקו ההיסטורי לנקודת המבט המזרח תיכונית, להיכנע ללחץ הפוליטי ולהשתיק בעלי דעה מנוגדת.
לצד התמדה במדיניותה להכחיש את ההיסטוריה של הג'יהאד נגד נוצרים במשך מאות שנים ורצח עם של מיעוטים, ממשכיה טורקיה במטרותיה של טורקיפיקציה ואיסלאמיזציה. נוהלי הפלייה נגד מיעוטים נמשכים ללא הפוגה. השתתפות פוליטית מלאה, שוויון זכויות וחופש ביטוי ודת נדחקים על ידי ממשלת ארדואן האיסלאמית. הכחשת האמת ההיסטורית המתועדת היטב והנצחה של מבצעי רצח העם הפושעים מעליבה את קורבנותיו, המשפחות והניצולים. צאצאי הקורבנות הארמנים, האשורים והיוונים ראויים ללא פחות מהכרה מלאה על זוועות אלו והתנצלות מלאה מצד ממשלת טורקיה.
[1] John Williams, The Ethnic Cleansing of Greeks from Gallipoli, April 1915, (2013). https://quadrant.org.au/magazine/2013/04/the-ethnic-cleansing-of-greeks-from-gallipoli-april-1915/
[2] Mavri Vivlos, Diogmon ke Martirion tou en Turkia Ellinismou (1914-1918). Constantinople 1919, pp. 409-13.
[3] Jones, Adam (2006), Genocide: A Comprehensive Introduction, Routledge.
[4] https://www.greek-genocide.net/index.php/quotes/quotes
[5] https://www.seyfocenter.com/english/38/
[6] Atman, S. (2014), “Remembering the Assyrian Genocide: An Interview with Sabri Atman”, https://armenianweekly.com/2014/01/08/remembering-the-assyrian-genocide-an-interview-with-sabri-atman/
[7] Jones, pp. 161-2.
[8] Atman.
[9] https://www.keeptalkinggreece.com/2019/05/19/erdogan-pontic-greeks-genocide/
[10] http://www.mirak-weissbach.de/News-Archive/files/03a724abd7cbee35e1d267391b99cbbf-43.html
[11] Kevork B. Bardakjian, Hitler and the Armenian Genocide, (Zoryan Institute, 1985), p. 17.
