החלוקה של הודו.
החלוקה
של הודו.
עם מעל למיליארד תושבים בתת היבשת ההודית, חסידי האמונה ההינדית
מרכבים את הדת השלישית בגודלה בעולם אחרי הנצרות והאסלאם. עם זאת, מספרם הרב אינו
עוזר רבות להגן עליהם מפני מתקפות טרור בלתי פוסקות, עם עלייה חדה בשנים האחרונות,
ועם התייחסות מעטה מאוד מצד "ארגוני זכויות" למיניהם או התקשורת
העולמית. בזמן שממשלת הודו ביצעה וויתורים נרחבים למען המיעוטים הדתיים שלה,
ממשלות פקיסטן ובנגלדש תומכות לרוב בהפליה הממסדית של ה"לא מאמינים".
אכן, בשני המקומות הללו ההינדים אינם יכולים לקבל עמדות מפתח, מתקשים לקבל תנאים
הולמים לעסקים שלהם ונפגעים לעתים קרובות מסיבות דתיות. המקור לבעיות הרבות הללו
חוזר לתקופה בה החלה לעזוב בריטניה את הקולוניות ואת דרום אסיה. הבריטים ביקשו
לפלג את הודו בכדי שיוכלו לשמור על מידה מסוימת של שליטה, והתעלמו מההמלצות מצד
נשיא ארה"ב פרנקלין ד. רוזוולט וכן ההנהגה ההודית להשאיר את הודו מאוחדת
ועצמאית. תוך שימוש בסמכויות דיפלומטיות, הבריטים יצרו את פקיסטן הנפרדת מתוך אזורים
שהשתייכו היסטורית להודו, ובכך העניקו למעשה לג'יהאדיסטים של האזור נקודות פתיחה
טריטוריאלית לפעילות אלימה שנמשכת עד היום.
לאחר מלחמת העולם השנייה, בעת שהשמש החלה לשקוע על האימפריה
הבריטית, חולקה הודו לאזור בעל רוב הינדי, למעשה הודו המודרנית, ולשני אזורים בעלי
רוב מוסלמי, מערב פקיסטן ומזרח פקיסטן, שלימים ייקרא בנגלדש. השם
"פקיסטן" נובע ממיזוג של שמות המקומות שמהם הורכב: פנג'אב, אפגניה,
קשמיר, סינד ו-בלוכיסטן. "פק", עם זאת, משמעותו "טהור" בפרסית
ואורדו, ולמוסלמים רבים מדינה זו, שנוסדה כאמור במיוחד עבור המוסלמים מתוך שטחה של
הודו לשעבר, הייתה אמורה לסמל ביטוי לאמונה טהורה. הודו בחרה להקים מערכת דמוקרטית
וחילונית המבוססת על מערכת החוק האנגלי והמשפט המקובל. פקיסטן, לעומת זאת, הוקמה
תחת ההנהגה של הליגה המוסלמית, מאוחר יותר הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן, וביססה
את השלטון על החוק הדתי. ב- 23 באפריל 1977, הכניסה בנגלדש שינויים לחוקה, ויתרה
על החילוניות והתמסרה לסולידריות האסלאמית, ובשנת 1988 האסלאם אף הפך לדת המדינה
והשריעה לחוק המקובל. בשלב הראשוני הרכיבו ההינדים 29% מאוכלוסיית מערב פקיסטן
ו-23% במזרח פקיסטן. אולם במלחמת פקיסטן של 1971 כ-2.5 מיליון הינדים של פקיסטן
נטבחו, ולאחר שהפכה מזרח פקיסטן לרפובליקה העממית של בנגלדש, 10 מיליון הינדים
נאלצו להפוך לפליטים ולברוח להודו. דוח ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית על
מלחמת 1971 שדן על שלטון של טרור שהופעל במזרח פקיסטן, ציין כי הנפגעים העיקריים
היו חברי הקהילה ההינדית אשר נטבחו בשיטתיות, שהאדמות והעסקים שלהם נגנבו מהם,
ושבחלק מהמקומות חויבו ההינדים לשים טלאי צהוב עם האות "ה"; כל זאת נעשה
בתאום ואישור השלטון באיסלמבאד.[1]
שורשי החלוקה של הודו נעוצה עוד במאה ה-8, עת החלו פלישות
הג'יהאד אל תוך הודו, אשר נבעו משנאת הכופרים. מאז, מאות שנות שפיכת דמים ודיכוי
הביאו לשנאה רבה בקרב ההינדים כלפי המוסלמים שהתמקמו בהודו. במהלך "המשחק
הגדול" התקיים העימות האסטרטגי על השפעה במרכז אסיה בין האימפריה הרוסית
והבריטית במאה ה-19 ותחילת ה-20, ולאחר מלחמת העולם הראשונה מצאה בריטניה כי אינה
יכולה עוד לשמור על המודל האימפריאליסטי הישן וכי קיים צורך באסטרטגיה חדשה. כך,
בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ניצלו הבריטים את היריבות הדתית של התת יבשת, כרתו
ברית עם המוסלמים והיו בטוחים כי החלוקה של הודו תאפשר להם לשמור על שליטה.[2]
מנהיג הליגה המוסלמית, מוחמד עלי ג'ינה, היה נכון לשתף פעולה עם הבריטים ולסבול את
הנוכחות הצבאית שלהם, בתמורה להקמתה של פקיסטן. ג'ווהרלל נהרו, מנהיג הקונגרס
הלאומי ההודי, לעומת זאת, לא רצה לאבד חבל ארץ של מדינתו. כך, הפעילו הבריטים את
טכניקת הפרד ומשול והתריסו כל צד נגד השני.
ב-1942 פתחה מפלגת הקונגרס בהפגנות עצומות לעצמאות מהבריטים
בהתבסס על הריונות של גנדי. הבריטים אומנם הצליחו לבלום את פעילות המפלגה, אם כי
בכל זאת לא פסלו בפני ההודים את האפשרות לעצמאות היות והיו חייבים את תמיכת הודו
במלחמה. ועדיין, הם גילו שההודים לא יהיו מוכנים להישאר אפילו כחלק מחבר העמים
הבריטי ולסבול כל נוכחות בריטית צבאית. הודו הייתה חשובה מאוד שכן הרגישו הבריטים
כי ללא מדינה זו לא תהיה אפשרות לבלום את רוסיה, הם לא יוכלו להיות מעורבים
בענייני הנפט של המפרץ הפרסי, ולא תהיה להם גישה לגבולות אפגניסטן, סין ושאר מרכז
אסיה. המוסלמים המשיכו לנצל זאת על מנת לחזק את הברית עם הבריטים ולקדם את הקמתה
של פקיסטן.
נראה כי הבריטים החליטו בעצמם ובסודיות על החלוקה, ללא תיאום
ממשי עם האמריקאים או המנהיגים ההודים כפי שהתיימרו. בשביל לייצר את האשליה
שהחלוקה מוצדקת, הם הציגו לאמריקאים כי שיעור המשתתפים בצבא ההודי מורכב מ-75%
מוסלמים, כאשר המציאות הייתה קרובה יותר ל-35%, וכן הם טענו כי יש צורך לצדד
במוסלמים על מנת שיתמכו במלחמה נגד יפן.[3]
פומבית, הבריטים עדיין שמרו על הטענה שהם רוצים לשמור על הודו
מאוחדת. אולם מה שהם באמת ביקשו היה שמירה על השפעה במזרח התיכון שתגיע מפקיסטן
נפרדת. בעזרת מדינה פקיסטנית, הבריטים יכלו להגן על מצר הורמוז, המפרץ הפרסי ותעלת
סואץ מפני השפעה רוסית וכן על האינטרסים הבריטיים בסעודיה, עיראק ואיראן. לאמריקה
של רוזוולט הם טענו כי מפלגת הקונגרס מעוניינת במדינה בה רוב הודי שולט על
המיעוטים ולשם כך אף יקריבו את בעלות הברית במהלך המלחמה. בפועל, נהרו שמר על
נאמנות מלאה לבעלות הברית אם כי הבין שבריטניה בכוונה מנסה לסכסך בין האוכלוסיות.
בהתחלה קיוו הבריטים לחלק את התת היבשת לשלושה חלקים - הינדי,
מוסלמי ואזור נסיכויות, כך שהאי-אמון ביניהם יאפשר להם להמשיך את שלטונם. הם ניצלו
את האנטגוניזם ההינדי-מוסלמי וטיפחו אותו תוך ציפייה כי פקיסטן עצמאית תגן על
האינטרסים הבריטיים בגבול הצפון-מערבי ובמפרץ הפרסי, תעניק גישה לנמל קראצ'י והבסיסים
האוויריים בצפון מערב הודו, ותבטיח את תמיכת כוח האדם המוסלמי.
ב 16-באוגוסט 1946 התקיים "יום הפעולה הישירה"
ביוזמתו של עלי ג'ינה על-מנת להציג את העוצמה המוסלמית, והבריטים, חרף העובדה כי
ידעו מראש על העומד להתרחש, עמדו בצד ולא עשו דבר בזמן שמעל ל-5000 אנשים נטבחו.
הם לא ביקשו מעלי ג'ינה לקבל את האחריות על הטבח אלא השתמשו בו על מנת לחזק את
הטענה שההינדים והמוסלמים אינם יכולים לחיות זה לצד זה. על מנת לפייס את ההודים הם
הבטיחו לספח את מדינת הנסיכויות להודו.
התנועה האסלאמית ההודית ("ק'ילפאת"), בתקופה זו, מחתה
נגד הנטישה של השלטון הטורקי החילוני את רעיון הח'ליפות. אומנם מאז ימיו המוקדמים
ביותר של הג'יהאד לא היו המוסלמים מאוגדים תחת אומה אחת, אך עצם הקריאה לזה מצד
התנועה פגעה בכל סיכוי לאחדות בהודו.[4] עלי ג'ינה לא היה אדם דתי הדוק בצורה
מיוחדת, אך תומכי הג'יהאד והשריעה דרשו את החלוקה היות והיה זה בלתי מתקבל על הדעת
לחיות תחת שלטונם של ה"כופרים".
החלוקה עצמה לא עברה בשלום, והאלימות גרמה למעל למיליון הרוגים
ו-15 מיליון פליטים.[5] אכן, מיד עם הקמתה, החלה פקיסטן בספטמבר 1947 בג'יהאד כנגד
הודו תוך חימוש לוחמים נגד ההינדים באזורי ג'אמו וקשמיר,[6] אזורים שהם האמינו
שהיו אמורים להינתן לפקיסטן. עלי ג'ינה חתם אומנם על הסכם אי לחימה עם המהרג'ה של
אזורים אלו, אולם אנשי השבטים להוטי הג'יהאד התעלמו ממנו והחלו את העימות ובכך
הביאו את המהרג'ה לקרוא לעזרתו של הצבא ההודי, מה שהוביל למלחמה הראשונה בין הודו
למדינה החדשה, ולחלוקה של קשמיר בסוף 1948. עד סוף המאה ה-20 גורשו כ-350,000
הינדים מקשמיר, אחרים נרצחו, נאנסו או נחטפו.
ההשפעה הפקיסטנית שהופיעה בקשמיר הובילה לקריאות לעצמאות חבל
הארץ מהודו, אשר הלכו והתעצמו והפכו ליותר קיצוניים לקראת סוף המאה ה-20, בעיקר
בזכות התערבות הממשלה הפקיסטנית. עם זאת, כבר מסוף שנות ה-40 החלה וגדלה התנועה
לעצמאות קשמיר גם באזור שבשליטה ההודית, שהתחזקה עד 1984 כאשר נתלה המנהיג שלה,
הטרוריסט מאקבול באט. המפלגה של באט, החזית לשחרור ג'אמו וקשמיר
(JKLF), הכריזה
על מלחמה נגד הודו ב-1988, דבר שהוביל גם לתנועת עצמאות עממית בקשמיר. בינתיים,
סוכנות הביון של פקיסטן ניצלה את ההזדמנות והקימה ב-1991 את ה-"חיזבול
מוג'אהדין", ארגון איסלאמיסטי מיליטנטי, שהגדיל את ההשפעה הפקיסטנית כאשר פעל
לבלימת החזית הבדלנית ההודית החילונית. מפקד הארגון דאג להדגיש כי "הג'יהאד
הוא למען הח'ליפות". בין 1991 ל-1993 מרבית מנהיגי החזית נהרגו או הוכנסו
לכלא בידי הארגון הפקיסטני או החיילים ההודיים. ב-1994 הודיעה החזית על כניעה חד
צדדית ללא תנאים, אך היה זה מאוחר מדי שכן פקיסטן כבר שלחה לקשמיר איסלמיסטים רבים
שלחמו באפגניסטן ואשר לא התכוונו עתה לעזוב.[7]
הודו ופקיסטן נשארו בסטטוס מלחמתי מאז החלוקה, בעיקר עקב
הפנטיות והנוקשות הג'יהאדיסטית של פקיסטן, עם קרוב ל-10 אלף מקרי אלימות, בעיקר
בשנים 1947, 1965, 1971 ו-1999. במקרה מעניין וחשוב ב-1964 הציע ראש ממשלת הודו
לנשיא פקיסטן, הגנרל איוב ח'אן, שוב לאחד את התת יבשת. ח'אן מיד ביטל את ההצעה.
הוא ציין כי זו היא רק "הצעת קונפדרציה אבסורדית בין הודו, פקיסטן
וקשמיר." כמובן שהדבר שעצבן אותו יותר מכל בהצעה זו היא שהיא תבטל את החלוקה
ובכך יהיו למעשה ההינדים, בזכות מספרם, בעמדה הדומיננטית,[8] מה שהיה, כאמור,
מנוגד לאמונתו הדתית.
במהלך שנות המלחמה הקרה חברה ארה"ב לפקיסטן בזכות מקומה
הגאוגרפי שעזר לה להגן על אינטרס הנפט שלה במרכז אסיה. אולם כיום, המדינה
הפקיסטנית הינה אנטי-מערבית מובהקת, המקבלת מימון מערב הסעודית ומדינות המפרץ על
מנת לקדם את הקיצוניות הדתית. הקבוצות הפאנטיות שנוצרות בה משמשות את שירותי
המודיעין הפקיסטניים לקדם את האינטרסים של מדינה זו באפגניסטן, טורקמניסטן,
וכמובן, הודו. לא היה זה מקרה שהמפגעים של פיגועי 9/11 בניו יורק קיבלו את
אימוניהם במדינה זו.
בספרו "אומנות המלחמה בטרור",[9] בוחן מורתי
מוטהוסוואמי את המערכה המוסלמית המעט מדווחת נגד ההינדים. מוטהוסוואמי מתייחס
למתודולוגיה ולבסיס האידאולוגי של האסלאם הפוליטי, מאיר את ההיסטוריה של 60 שנות
של הג'יהאד בהודו, מפרט את התפקידים שממלאות המדינות שהוא מזהה כחלק מ"ציר
הג'יהאד", ומציג פתרונות פוטנציאליים לאיום זה. אחת המסקנות קשורה למוסלמים
החיים בתוך הודו, והיא שישנה חשיבות עלינה לכך שהודו, מדינה לא מערבית ולא נוצרית,
תהיה ערה לבעיות שיכולות להגיע מכיוונה של הדת הקיצונית. ישנה בספר השווה לערבים
המכנים עצמם "פלסטינים" אשר מרכזים את מאמציהם בג'יהאד במקום להשקיע
בכלכלה והחינוך שלהם ומאשמים את מדינת ישראל בכל כישלונותיהם, בדומה למוסלמים
בהודו אשר מקרינים את הקשיים שלהם על "המדכא" ההינדי. אכן, בעשורים
האחרונים, לאחר שהגיבו ההודים על פיגועי טרור שהתרחשו חרף וויתורים רבים שניתנו
למיעוטים, לא פעם דווקא הודו הואשמה בטיהור אתני של המוסלמים, וזאת גם חרף העובדה
שאסלם אינה קבוצה אתנית.
הוא כותב שמוסלמים בהודו מחזיקים בכוח רב כאשר הם מנצלים את
סטטוס ה"קורבן", ודורשים תנאים מיוחדים תחת איומי אלימות. החקיקה לסיוע
במאבק בהסלמת הטרור - החוק למניעת טרור משנת 2002 - בוטל בשנת 2006 בעקבות לחץ של
מוסלמים שטענו שהוא אנטי-מוסלמי. לפני כ-10 שנים, בקשמיר, הוסרה החוקה ההודית
והחוק ההודי, ובמקומם הוקם חוק השריעה כחוק מרכזי. כאשר הם משיגים כוח פוליטי על
ידי השגת רוב דמוגרפי לאחר ששיעורי הילידה שלהם גבוהים בהרבה ממיעוטים אחרים,
ה"קורבנות" הללו מציגים דרישות לפיצויים, חוקים ותנאים מיוחדים, כמו גם
קידום גירושם של הינדים ומיעוטים דתיים אחרים.
נספח: דמיון עם מדינת ישראל.
החלוקה של הודו מזכירה במידה רבה את הבעיות שנוצרו בין היהודים
למוסלמים במזרח התיכון בעקבות החלוקות של הבריטים. כמו בהודו, גם במקרה זה שיחקו
הבריטים במשחק כפול, ובראשית הדרך הציגו תמיכה במדינת היהודים דרך הצהרת בלפור של
מזכיר הממשלה לענייני-חוץ ארתור ג'יימס בלפור. כמו בהודו, התמיכה הבריטית נבעה
מסיבות כלכליות ופוליטיות. הם לא ידעו כיצד תסתיים מלחמת העולם הראשונה והרגישו
מחויבות לדאוג להגן על האינטרסים שלהם במזרח התיכון. הם קיוו שהצהרה רשמית בעד
הציונות תדרבן את יהודי ארה"ב לקדם את כניסתה של אמריקה למלחמה וכן תעודד את
היהודים הבולשביקים לדאוג להישארותה של האימפריה הרוסית בעימות זה. מדינה יהודית
בפלשתינה תחת החסות הבריטית גם תגביל את ההשפעה הצרפתית באזור, תשמור על נוכחות
בריטים במצרים, תאפשר גישה קרקעית עד הודו, תייצר אזור מחיצה בסואץ, ובכך תשמור
למעשה על ההגמוניה הבריטית גם באזור הזה של העולם.
אולם בסופו של דבר, כמו בהודו, החלו הבריטים להתעניין יותר
בריצוי מיליוני מוסלמים על מנת שיוכלו לנצל את מאגרי הנפט של האזורים בהם הם שלטו.
כך, ב-1922, העבירו הבריטים 77% מהאדמות שהיו מיועדות ליהודים לשושלת ההאשמית
ויצרו את עבר הירדן, וכן העניקו את רמת הגולן לסוריה. אכן, האינטרסים
האימפריאליסטיים של הבריטים גברו לבסוף על ההבטחות שניתנו ליהודים וביתם הלאומי
החדש.
בשני המקרים - הודו וישראל - הפעולות הפוליטיות שניהלה אימפריה
מתפוררת לא הצליחו להבטיח את המשך השפעתה באף אחד מהאזורים האלה. במקום זאת, הן
תרמו לחוסר יציבות פוליטית, התרחבות קיצוניות ג'יהאדיסטית וסכסוכים צבאיים.
[1] "Crisis of South Asia" report by Senator Edward
Kennedy to the Subcommittee investigating the Problem of Refugees and Their
Settlement, Submitted to U.S. Senate Judiciary Committee, November 1, 1971,
U.S. Govt. Press, p. 66.
[2] Narendra Singh Sarila, The Shadow of the Great Game: The
Untold Story of India’s Partition, Harper Collins, 2005.
[3] ibid.
[4] Sanjeev Nayyar, “So who was really responsible for
Partition?”, Rediff News, September 17, 2009,
http://www.rediff.com/news/column/so-who-was-really-responsible-for-partition/20090917.htm
[5] Jeff Kingston, “The unfinished business of Indian
partition”, The Japan Times, August 12, 2017.
[6] Shamil Shams, “India’s partition and 70 years of proxy
jihad,” DW, August 14, 2017.
http://www.dw.com/en/indias-partition-and-70-years-of-proxy-jihad/a-40083688
[7] Hari Om Mahajan, “What’s political now? It’s Islamic
jihad,” The Pioneer, May 26, 2017.
http://www.dailypioneer.com/columnists/big-story/whats-political-now-its-islamic-jihad.html
[8] Praveen Swami, India, Pakistan and the Secret Jihad: The
Covert War in Kashmir, 1947-2004, Routledge, 2006, pp. 53–54.
[9] Moorthy Muthuswamy, The Art of War on Terror: Triumphing
over Political Islam and the Axis of Jihad, Moorthy Muthuswamy, 2007.
