המלחמות הַבֶּרְבֶּרִיות, ושורשי הקולוניאליזם האירופי.

המלחמות הַבֶּרְבֶּרִיות, ושורשי הקולוניאליזם האירופי.

בעבר ראינו כי כבר החל מכיבוש מצרים ואלכסנדריה במאה ה-7, הפכה למעשה צפון אפריקה לבסיס לפעילות ג'יהאדיסטית בים התיכון. פשיטות על ספינות מחסר, ניתוק הקשרים הימיים עם קונסטנטינופל, תפיסות עבדים בחוף הדרומי של אירופה ובפגיעה בתעשיית הדייג אחראים במידה רבה להתפתחות של מה שמוכר היום כ"ימי הביניים" במערב, יותר מהפלישות של השבטים הגרמניים. הג'יהאד, ביזת רכוש ותפיסת עבדים הלכו יד ביד, ולמעשה קיימות עדויות שהג'יהאד נוצר מראשית דרכו כתירוץ לפעילויות אלו. כמו כן, ראינו גם כיצד מאות אלפי אירופאים נתפסו לעבדות על ידי שודדי הים אשר פשטו וריקנו כפרים שלמים והגיעו אפילו עד איסלנד. העבדים הללו הוחזקו בתנאים המחפירים ביותר שניתן להעלות על הדעת, במיוחד הנשים.

תופעה זו גדלה וקיבלה עידוד רב עוד יותר בזמן האימפריה העות'מאנית. הדבר בא לידי ביטוי מיוחד בתקופת שלטון האימים של הסולטן סולימאן הראשון אשר תמך בשודדי הים של אלג'יריה בפעילותם לאורך החוף האירופאי של הים התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-16. שורותיהם של השודדים גדלו בצירוף המוּרִים שגורשו לאחר שחרור ספרד, וכן על ידי אירופאים שנלקחו כנערים, הומרו בכוח, ועתה פעלו בשורות הג'יהאד. אולם הרוב הורכבו כמובן מבֶּרְבֵּרִים, ומנהיגם ח'ירא-דין ברברוסה קיבל תמיכה ישירה מהסולטן. הפעילות של השודדים הייתה כה אינטנסיבית במהלך 200 השנים הבאות, שאלג'יריה התמלאה במאות אלפי עבדים אירופאים, מה שהוליד את האמרה שניתן לסחור בעבד נוצרי תמורת בצל.[1] לפי הפרופסור האמריקאי רוברט דייויס, בין השנים 1530 ו-1780, כמיליון ורבע נוצרים אירופאים שועבדו בחוף בֶרְבֶּרְיָה; המספר הרב של שפחות המין הוביל לכך שלאלג'ראים רבים כיום יש מאפייני עור בהירים יותר.[2]

מכיוון שעבדות בֶרְבֶּרְיָה הייתה מיזם ימי, כמעט כל אירופה נפגעה ממנה. בשנים 1627-1633, לונדי, אי מול החוף המערבי של בריטניה, נכבשה למעשה על ידי הפיראטים, משם הם בזזו את אנגליה כרצונם. בשנת 1627 פשטו על דנמרק ואף הגיעו כאמור לאיסלנד, שם תפסו 800 עבדים. פשיטות כאלה לוו כמובן בשנאה דתית; אחד השבויים שכתב באנגלית סביב 1614 ציין כי הפיראטים הרסו בכל עת שיכלו את פעמוני הכנסיות.[3] בשנת 1631 פשטו על כפר הדייגים בולטימור ומקומות אחרים באירלנד, כאשר "237 אנשים, גברים, נשים וילדים, אפילו אלה שהיו בעריסה, נתפסו."[4]

חשוב לזכור כי ג'יהאד מתייחס לא רק לפלישה צבאית ישירה של אנשים מזוקנים על גמלים המחזקים סימיטרים וצועקים בדבר גדולת האל שלהם. יחד עם ג'יהאד אל-ליסאן וג'יהאד אל-קאלאם, דהייינו ג'יהאד הדיבור והידע, או במילים אחרות ג'יהאד תעמולתי, אחד החשובים ביותר הוא ג'יהאד אל-מאל – ג'יהאד כלכלי, למעשה כזה שהופעל נגד אירופה בים התיכון של ימי הביניים. הג'יהאד הכלכלי תמך מצד אחד בג'יהאד האלים והמוכר, ומצד שני החליש את אלו המתנגדים לו. יתרה מזאת, הג'יהאדיסט הימי זכאי למחילה על חטאיו ברגע שנכנס להילחם לאוניית ה"כופרים"; הוא אף מקבל יותר "גמול שמימי" מעמיתיו הלוחמים ביבשה.[5] על כן, חשוב לראות את הפעילות הפיראטית לאורך מאות השנים בים התיכון בקונטקסט זה.

במאה ה-18 המאוחרת, הרפובליקה העצמאית הטרייה של ארצות הברית נפגעה ללא חרף בים על ידי פיראטים מארבע מדינות חוף בֶרְבֶּרְיָה: אלג'יריה, תוניסיה, טריפולי ומרוקו. ארה"ב, עם משאבים צבאיים מוגבלים וחובות מפליגים ממלחמת העצמאות, ביקשה להקים דרכים בטוחות למסחר בינלאומי כדי לדרבן צמיחה כלכלית מהירה הנחוצה לבניית המדינה העולה. עם זאת, היא נאלצה להתמודד עם התקפות עות'מאניות בלתי פוסקות על אוניות המסחר שלה. אוניות אמריקאיות ואירופאיות נאלצו להתמודד באופן שגרתי עם תפיסות של אנשי צוות, שלאחר מכן הוחזקו כעבדים עד ששולמו עליהם סכומי כופר גדולים. הפשיטות הפיראטיות המתמידות של הבֶּרְבֵּרִים יצרו משבר גדול עבור המדינה החדשה שלא יכלה להרשות לעצמה לסבול מבידוד כלכלי או לשלם את הכופר המופרז שדרשו הפיראטים.

באמצע המאה ה-18 החל כוחם של פושטי העבדים הצפון אפריקאים לאירופה להיחלש. האימפריה הרוסית מחצה סוף סוף את ההתנגדות העות'מאנית בחצי האי קרים וסיפחה אותו ב-1783. כתוצאה, הבֶּרְבֵּרִים לא יכלו יותר לתפוס עבדים מקו החוף האירופאי בממדים של המאות הקודמות, ולכן התמקדו בעיקר בתפיסת ספינות מסחר נוצריות. האירופאים, בתגובה, במקום לפלוש לחופי הבֶּרְבֵּרִים, העדיפו לשלם דמי חסות. לאחר שקיבלה ארה"ב את עצמאותה מבריטניה, הג'יזיה הזאת ששילמו האנגלים הפסיקה לכלול את האמריקאים, שהפכו למטרה מרכזית של שודדי הים.

בספרם "תומאס ג'פרסון ושודדי הים של טריפולי",[6] מצגים בריאן קילמייד ודון ייגר את "המלחמה הנשכחת ששינתה את ההיסטוריה האמריקאית." הספר לוכד בצורה נאותה את הזמן, המקום, הפוליטיקה והנסיבות של האירועים, המתעדים את המשבר שהוביל למלחמות הַבֶּרְבֶּרִיות ואת מה שקרה לאחר הניצחון. הם מתחילים לתאר את האירועים עם שנת 1785, כאשר אוניית מסחר אמריקאית, "הדופין", נתפסה מול חופי פורטוגל על ידי ספינה אלג'ירית מצוידת בתותחים, וסבלה מאותו גורל כמו אוניות רבות באותם הימים שהפליגו בסמוך לחוף בֶרְבֶּרְיָה. יחד עם אנשי הצוות של הסקונר "מריה", שנלכדו באותה השנה, נשלחו המלחים לאלג'יריה בכדי להעביר שנים או את כל חייהם בעבדות תחת העות'מאנים. כאשר נתפסו, הועברו העבדים החדשים ברחובות הערים לקריאות שחמה של המקומיים. כידוע, היחס לעבדים בצפון אפריקה היה נוראי יותר מרוב המקומות האחרים, בטח שביחס לעולם החדש, כפי שכתב גם קפטן "הדופין" לג'פרסון (קילמייד וייגר, ע"מ 2).

קילמייד וייגר מסבירים כי מדינות החוף בצפון אפריקה הצליחו להתקיים בזכות שליחת ספינות לשייט במזרח האוקיינוס האטלנטי ובים התיכון בחיפוש אחר טרף. במשך מאות שנים הותקפו אוניות במים הבינלאומיים ואנשי הצוות והמטענים שלהם הוחזקו לצורכי כופר, אפילו כאלה ששייכים למעצמות הימיות הגדולות של התקופה, צרפת ובריטניה. כאמור, מלחים עליהם לא שולם כופר, העבירו את שארית חייהם בעבדות. במקום להילחם בפיראטים, העדיפו המעצמות לשלם כופר שנתי לרכישת מעבר בטוח עבור כלי השיט שלהם.

ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון, אז השגרירים של ארה"ב בבריטניה וצרפת בהתאמה, היו מבולבלים מהנוהג המוסלמי לתקוף אומה מחוץ להקשר של מלחמה והיעדר איום ברור. כדי להבין את שורש הבעיה ולנהל משא ומתן על פתרון סביר ושחרור עבדים, ביקר אדמס ב-1786 במשרד השליח של טריפולי לבריטניה בלונדון, שקיבל את פניו באירוח מכובד. כששגריר טריפולי, עבדול ראחמן אדג'ה, ביקר את אדמס מספר ימים לאחר מכן, האמריקאי הציג אותו כ"אדם מיטיב וחכם", שאיתו ארצות הברית תוכל לנהל עסקים. בזמן תכנון הסכם למעבר בטוח של אוניות מסחר אמריקאיות, הזמין אדמס את ג'פרסון להצטרף אליו למשא ומתן זה. להפתעתם ההדדית, דרש עבדול באופן בלתי סביר סכומי זהב מופקעים לעצמו והודיע למדינאים כי יידרשו סכומים נוספים כדי לקנות שלום עם תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. לאחר התדהמה מסכומי ההסכם המופרזים, שאלו אותו כיצד מדינות בֶרְבֶּרְיָה יכולות להצדיק "מלחמה על מדינות שלא גרמו להן לשום נזק". השגריר הצהיר כי "כל המדינות אשר לא הכירו בנביא הן חוטאות, ושזאת זכותם וחובתם של המאמינים לבזוז ולשעבד." קילמייד וייגר מתארים את שני המייסדים של ארה"ב כ"נחרדים מההצדקה הדתית של השגריר לתאוות בצע ואכזריות." ללא שום חרטה, הסביר עבדול כי "כל מאמין שנהרג במלחמה היה בטוח שיגיע לגן העדן."[7] עבדול אף הוסיף שלפי דתו, הג'יהאדיסטים שעולים ראשונים על אוניות כופרים מקבלים יותר עבדים כתמריץ. הסכום שדרש עבור שחרור העבדים היה פי 15 ממה שאישר הקונגרס, ולכן דבר לא יצא מהפגישה.

מעניין לציין כי ג'פרסון קרא את הקוראן בזמן שלמד משפטים, היה מבולבל מערכיו, ובאופן מבטל הציב אותו ליד אוסף המיתולוגיה היוונית שלו. קילמייד וייגר מציינים את האירוניה של ג'פרסון, מחבר המונח "כל האנשים זכאים בידי בוראם לזכויות מסוימות שלא ניתנות ללקיחה" בהכרזת העצמאות האמריקאית, כשהוא מתמודד עם המציאות המטרידה של הדוקטרינה האיסלאמית, כפי שכתב גם העורך והמתרגם של המהדורה הזאת מ-1806. אלו שמעדיפים לראות את ההיסטוריה כפי שהיא מתאימה להם נוהגים לציין כי הייתה לג'פרסון הערכה לאידאולוגיה הפוליטית הזאת, אולם אמירה ידועה לשמצה שכתב סון טסו ב"אמנות המלחמה" מייעצת - "דע את האויב".

אדמס וג'פרסון ידעו שהם לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על הסחר בים התיכון והבינו שהם במבוי סתום. בעוד אדמס העדיף לשלם עבור השלום וראה במלחמה פוטנציאלית עלות גבוהה מדי ובלתי ניתנת לניצחון, ג'פרסון, מאמין גדול בחופש הימים, הכיר בצורך לתת לחיל הים האמריקני להשיג חופש מעבר בים באמצעות עימות צבאי. יתר על כן, הוא לא סמך על שודדי בֶרְבֶּרְיָה שישמרו על ההסדר, במידה גדולה עקב התקייה, והיה בטוח שרק פתרון צבאי יסיים את האיום לצמיתות. רבים בקונגרס הסכימו כי יהיה זה זול יותר להקים כוח ימי מאשר לשלם את דמי הכופר האדירים. כאומה צעירה, הייתה אמריקה במצב קשה. הסחר בים התיכון היה חיוני, אך כל התשלומים לפיראטים היו חייבים להיות באמצעות הלוואות, בנוסף לחוב המלחמה המכביד שכבר היה קיים. המייסדים נאלצו להחליט בין עלויות בניית יחידות סיור ימיות לבין ביצוע תשלומים הולכים וגדלים בכדי להבטיח מעבר בטוח.

בשנת 1789 חזר ג'פרסון לארצות הברית כדי להיות מזכיר המדינה הראשון תחת ג'ורג' וושינגטון. אפילו עם מספרם הגודל של ימאים אמריקאים משועבדים בצפון אפריקה והאיום המתמשך על הסחר האמריקני בים התיכון, הנשיא וושינגטון לא היה מעוניין בצבא קבע ולא בחיל ים, והעדיף מדיניות של ניטרליות בענייני חוץ. הממשל שלו ביצע תשלומים כדי להבטיח שאוניות אמריקאיות יעברו בים. הקונגרס תמך בתשלום הג'יזיה כל עוד וושינגטון ואדמס היו בשלטון.

קילמייד וייגר כותבים כי בסופו של דבר השינוי התרחש בשנת 1793 כאשר שלחה אלג'יריה משט חדש של שמונה ספינות לשוטט באוקיינוס האטלנטי ליד גיברלטר ולחפש אוניות אמריקאיות ספציפית. לאחר לכידתן של 11 אוניות אמריקאיות, החליטו מנהיגיה הפוליטיים של ארה"ב להעביר חוק ב-1794 המאפשר להתחיל בבניית חיל ים אמריקני קבוע ומקצועי, חרף חילוקי דעות עמוקים בין המפלגות והאזורים במדינה. בינתיים, היות ואוניית הקרב הראשונה נכנסה לתפקיד רק ב-1800, בתקופות הנשיאים וושינגטון ואדמס המשיכו האמריקאים לשלם את הג'יזיה למנהיגי הפיראטים של האימפריה העות'מאנית באלג'יריה, אשר הורכבה מ-16% מכלל התקציב הפדרלי. כניעה זו הובילה כמובן לגידול בדרישות השודדים.

אולם גם מדיניות פייסנית זו השתנתה בגלל ההשפלה שספגה בשנת 1800 האוניה האמריקאית הראשונה שנכנסה לים התיכון, ואשר נקראה על שמו של ג'ורג' וושינגטון, תחת קפטן וויליאם ביינברידג'. האוניה הגיעה בבטחה לאלג'יריה אך לא הצליחה לשאת מספיק דמי חסות בכדי לספק את מוסטפה, ה-דיי של אלג'יריה. תחת איומי התקפה, השליט הרודני, יחד עם הפמליה והמטען הנרחבים שלו, השתלטו על האוניה וצוותה ולקחו אותם לביקור אצל הסולטן בקונסטנטינופול הכבושה. שם ביקש מוסטפה לשלם את החובות שלו לסולטן – מאות עבדים שחורים ובעלי חיים אקזוטיים. במהלך המסע דרש מוסטפה להחליף את דגל האוניה לדגל איסלאמי, ולדאוג כי חמש פעמים ביום תפנה לכיוונה של מכה לצורכי התפילה.[8]

למזלם של האמריקאים, והמערב כולו, זמן קצר לאחר מכן ב-1801, ג'פרסון כבר היה הנשיא. עם קבלת הדיווח המלא באשר להשפלה שעבר צוות האוניה, הוא הגיב במשט של ספינות חיל הים האמריקני כמפגן כוח למניעת התקפות עתידיות. הוא סירב להמשיך לשלם את הג'יזיה והבין כי כניעה רק תגביר את הדרישות בהמשך. אי תשלום דמי החסות הביא את הפאשא של טריפולי להכריז על ג'יהאד נגד ארה"ב במאי 1801. ג'פרסון לא נרתע, ובמפגן הכוח הציג 6 אוניות מלחמה, אשר גרמו לאלג'יריה וטוניסיה להימנע מהצטרפות לאיומים של טריפולי. ג'פרסון הכריז מלחמה על טריפולי וקבע מצור ימי, מה שהיה למעשה קו פרשת המים בסכסוך הבֶרְבֶּרְי.

בשנת 1802, בעודו עדיין זועם על פרשת אוניית ג'ורג' וושינגטון והמשך תפיסתן של אוניות אמריקאיות, חתם ג'פרסון על "חוק להגנת המסחר והימאים של ארצות הברית נגד שודדי הים הטריפוליטאים." חקיקה זו הסמיכה את הנשיא לסיים את העידן הכושל של הפייסנות והדיפלומטיה, ושחררה אותו להמשיך בתגובה צבאית נגד הפיראטים. הלחימה נמשכה חמש שנים ללא הכרעה וללא תוצאות חד משמעיות. אוניית "הפילדלפיה" נתפסה וצוותה שועבד ב-1803, מה שדרש המשך צעדים משמעותיים מצד ארה"ב.

הצעדים הללו הובילו לכניסתו לזירה של וויליאם איטון, קונסול ארה"ב בטוניסיה בין 1797-1803, אשר הכיר היטב את האויב ומאפייני הדת שלו. הוא ידע ש"ככל שתתן יותר לטורקים, כך יותר הם ידרשו". הוא גם הבין שלפיראטים יש ניסיון ימי רב המקשה על ההתקדמות של הצי האמריקאי החדש. כך, הוא ייזם תוכנית לתמוך באחיו הגולה של מנהיג טריפולי הנמצא באלכסנדריה, ולעזור לעביר את תומכיו ושכירי החרב שלו, בדואים בעיקר, לאורך כל מאות הקילומטרים של מדבר מאלכסנדריה לטריפולי. אולם, מצא איטון שאין זה פשוט לשכנע אותם לקבל תמיכה מנוצרים, והמסע לקח זמן רב.

לבסוף, ב-27 לאפריל 1805, ראתה ארצות הברית את הניצחון ההיסטורי הראשון שלה כאומה, כאשר הצליח איטון לכבוש את עיר החוף דרנה, מה שהפך לנקודת המפנה במלחמה. הפעולה מונצחת עד היום בשורה של מזמור הנחתים האמריקאים - "אל חופי טריפולי."

על אף שאיטון ראה שניצחון מוחלט על טריפולי היה ממשמש ובא, מזכיר מחלקת המדינה, טוביאס ליר, העדיף להפעיל סמכות דיפלומטית. ליר חתם בטרם עת על הסכם שביתת נשק, פעולה שנדונה לאחר מכן כ"מעשה כלכלי" ו"הבגידה הבסיסית ביותר בעקרונות הבסיסים ביותר." עם הידיעה בדבר ההצלחה הצבאית הראשונית של איטון, השתמש ליר בניצחון כדי לתווך רגיעה ולא להגיע לסוף צבאי מכריע. כך, למרבה הצער, הניצחון של איטון וההשפלה המוחלטת של מנהיג טריפולי לא קיבלו את ההערכה הראויה; דרנה הוחזרה לבֶּרְבֵּרִים, דמי כופר עבור צוות "הפילדלפיה" שולמו, והפאשא של טריפולי, שהיה קרוב מאוד לאבד את הכס, שמר על מעמדו. איטון התכוון להמשיך את המערכה לטריפולי ובנגזי לצורכי הכנעה מלאה של האויב, ועל כן קיבל בתדהמה את הפקודה לסגת לאחר המאבק הקשה של אנשיו, דבר שמציג חולשה באזור של העולם שמכבד חוזקה בלבד. אכן, התקייה הוכיחה את עצמה פעם נוספת בשנים הבאות, כאשר במהלך העימות האמריקאי עם בריטניה ב-1812, ניצלו הצפון אפריקאים את ההזדמנות שוב לתקוף ולתפוס ספינות אמריקאיות.

בסופו של דבר, ההחלטה של ג'פרסון להילחם צבאית למען חופש הניווט בים התבררה כנכונה. המשימה המוצלחת של איטון הוכיחה כי התערבות במסחר האמריקני ושעבוד ימאים אמריקאים מצריכים תגובה נחרצת. בסופו של דבר, קיבלה אמריקה שני יתרונות חשובים מהניצחון החלקי הזה: שייט חופשי של אוניות אמריקנית באזור (עד כאמור 1812), וההבטחה ששבויים אמריקאים עתידיים לא ישועבדו, אלא יקבלו יחס של שבויים.

המלחמה הַבֶּרְבֶּרִית הראשונה סימנה את הפעם הראשונה בה הונף הדגל האמריקני בניצחון על אדמת חוץ, והסתיימה בכך שאמריקה עמדה בהצלחה מול הפיראטים, דבר שאפילו המעצמות הימיות האירופאיות המבוססות לא עשו. חיל הים של האומה הצעירה היה כעת בעל ניסיון רב והוכיח שהוא יכול להילחם ביעילות למען האינטרסים שלה. היא סימנה גם את הופעתה של האומה הצעירה ככוח צבאי ימי שאין לזלזל בו. היה זה הניצחון האמריקני הראשון מחוץ לחצי כדור הארץ המערבי והסכסוך הראשון בו פעל חיל הים בשיתוף עם כוחות היבשה של ארה"ב כדי להדגים שכוחות אמריקאים יכולים להילחם כיחידה מגובשת בתפעול מלחמה רחוקה מהבית למען הכבוד הלאומי.

לאחר השג השלום ב-1815 עם בריטניה, תרבות שהאמריקאים ידעו שמכבדת את הסכמי השלום, החליטו האמריקאים, עתה בעלי צי גדול ומיומן, לשים סוף אחת ולתמיד לתוקפנות המתמשכת של הפיראטים הצפון אפריקאים, אשר המשיכו בתוקפנות חרף ההסכם בסוף המלחמה הראשונה.

המעצמה הימית החדשה זכתה במהירות בהישגים רבים במלחמה הַבֶּרְבֶּרִית השנייה בהנהגת סטיבן דקטור. הפעם היא הכתיבה באופן חד צדדי את תנאי הכניעה, אשר כללו שחרור כל האמריקאים והאירופאים באלג'יריה, הפסקת כל הדרישות לדמי החסות, ותשלומי פיצויים גבוהים. לפיכך, מסכמים קילמייד וייגר בספרם על המלחמה הזו שנשכחה ברובה, כי האמריקאים תחת הנשיא ג'יימס מדיסון הפסיקו סוף סוף את הנוהג בן מאות השנים של חטיפות, גנבות, טרור ועבדות מצד ההַבֶּרְבֶּרִים. מהניצחון הבינלאומי המוקדם הזה בהיסטוריה שלה, יצאה ארה"ב למסע להפוך לאחת המעצמות הצבאיות והכלכליות הגדולות בעולם. המונומנט הצבאי העתיק ביותר בארה"ב מוקדש לאלו שנלחמו ונהרגו במלחמות הַבֶּרְבֶּרִית, עליו כתוב "מיליונים להגנה, אך לא סנט אחד לחסות".

בעקבות ההישגים האמריקאים, שליח בריטי לטריפולי וטוניסיה ב-1816 קיבל הבטחה להפסקת תפיסת עבדים נוצריים.[9] אלג'יריה סירבה להסכם כזה והוציאה נוצרים להורג. בתגובה, הצי הבריטי הפציץ את אלג'יריה ובמהרה הכניע אותה, תוך שחרור כל העבדים הנוצריים, קבלת פיצויים והחזר כל דמי הסחיטה שנלקחו באותה השנה מהמדינות האיטלקיות.[10] שוב, האלג'יראים לא עמדו בהסכמים ותוך זמן קצר חזרו לבזוז ולתפוס נשים אירופאיות. הפעם זה דרש את הצי הצרפתי להפציץ את האזור הזה בצפון אפריקה ביולי 1830. אכן, היה ברור בשלב זה כי עד שתושג שליטה מלאה באזור, פשיטות, ביזה ותפיסת עבדים לא יסתיימו לעולם.[11] כך, החל עידן הקולוניאליזם האירופאי, אשר מהר מאוד ראה את ירידת הכוח הג'יהאדיסטי.

"זה התחיל במאבקם הארוך והמר של עמי אירופה שנכבשו, במזרח ובמערב, להחזיר את ארצות המולדת שלהם לנצרות ולגרש את העמים המוסלמים שפלשו והכניעו אותם ... המשחררים המנצחים, שכבשו חזרה את השטחים שלהם, רדפו האדונים הקודמים שלהם חזרה מהיכן שהגיעו". - ברנרד לואיס.[12]

[1] Lane-Poole, Stanley. 1890. The Story of the Barbary Corsairs, T. Fischer Unwin, p. 122.

[2] Davis, Robert C. 2003. Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, the Barbary Coast, and Italy, 1500–1800, Palgrave Macmillan, pp. 23-5.

[3] ibid., p. 40.

[4] Playfair, R. Lambert. 1972. The Scourge of Christendom: Annals of British Relations with Algiers Prior to French Conquest, Books for Libraries Press, p. 52.

[5] Majid Khadduri. 1955. War and Peace in the Law of Islam, The Johns Hopkins University Press, p. 113.

[6] Brian Kilmeade and Don Yaeger. 2016. Thomas Jefferson and the Tripoli Pirates: The Forgotten War That Changed American History, Sentinel.

[7] Julian P. Boyd, ed. 1954. The Papers of Thomas Jefferson, vol. 9, 1 November 1785–22 June 1786, Princeton University Press, pp. 357–9.

https://founders.archives.gov/documents/Jefferson/01-09-02-0315

[8] Kilmeade and Yaeger, p. 42.

[9] Lane-Poole, p. 294.

[10] ibid., p. 299.

[11] ibid., p. 302.

[12] Lewis, Bernard, 1994. Islam and the West, Oxford University Press, pp. 17-8.