צ'ה גווארה - אייקון תרבות וגיבור המאבק הסוציאליסטי.
צ'ה
גווארה - אייקון תרבות וגיבור המאבק הסוציאליסטי.
ארנסטו גווארה (1928-1967), המוכר בכינויו "צ'ה"
("חבר"), מעולם לא הטיל ספק בפשעיהם של סטלין ומאו, ואף לא בתפיסות
הטוטליטריות של המרקסיזם, שאינן עולות בקנה אחד עם אידאלים של חירות ודמוקרטיה,
ועדיין הגן עד מותו על רעיונותיו הסטליניסטים. הקנאות שלו הפכה אותו לאויב בלתי ניתן
לערעור של החופש. הסופר הצרפתי רגיס דברי, מחבר "מהפכה בתוך מהפכה", כתב
על צ'ה כי: "הוא היה מאמין בטוטליטריות עד שיער הגוף האחרון שלו"[1].
צ'ה גווארה, שעשה ככל יכולתו להרוס את הקפיטליזם, הוא כיום,
באופן אירוני, מותג קפיטליסטי טיפוסי לכל דבר ועניין. דמותו מעטרת ספלים,
קפוצ'ונים, מציתים, מחזיקי מפתחות, ארנקים, כובעים, בנדנות, גופיות, תיקים,
ג'ינסים, תה צמחי וכמובן חולצות הטריקו עם התצלום שלו, שצולם על ידי אלברטו קורדה
ב-1960 ופותח בהמשך העשור. התמונה המפורסמת מוצגת כ-לב המאבק הסוציאליסטי, עם צ'ה
בכומתת הברט שלו בשנותיה הראשונות של המהפכה, כאשר הוא נכנס במקרה אל תוך זווית
הצילום - ועשרות שנים לאחר מותו הוא עדיין הלוגו של האדם המהפכני, לרוב דווקא
בשימוש קפיטליסטי.
המהפכנים מצטרפים כמובן גם הם לטירוף המסחרי של דמותו - החל
מ"חנות צ'ה", קייטרינג ל"כל צרכיך המהפכניים" באינטרנט,
ולסופר האיטלקי ג'אני מינה שמכר לרוברט רדפורד את זכויות הסרט על יומן הטיולים של
צ'ה בדרום אמריקה בשנת 1952 בתמורה לאפשרות להפיק סרט תיעודי משלו. שלא לדבר על
אלברטו גרנאדו, שליווה את צ'ה בטיול נעוריו ומייעץ לתעודנים וגובה תמלוגים. תמונתו
של גווארה נפוצה גם בבתיהם של ערביי עזה ויהודה ושומרון הרואים בו דמות מהפכנית
חיובית, כך שלעתים הוא אף מופיע עם כאפיה במקום כומתת הברט.
ההפיכה של צ'ה למותג קפיטליסטי אינה תופעה חדשה. אולם בשני
העשורים היא עוברת סוג של החייה, חרף העובדה כי הפוליטיקה והאידאולוגיה אותה הוא
ייצג כבר התמוטטו. במידה מסוימת, הסיבה לכך הוא הסרט של רוברט רדפורד מ-2004
המבוסס על היומנים. עם זאת, התחייה הגדולה חוזרת ל-1997 עת יצאו בערך באותה התקופה
5 ביוגרפיות שונות על חייו, וכן שאריות גופתו נמצאו ליד שדה תעופה בבוליביה כאשר
גנרל בוליביאני שפרש לגמלאות גילה את מקומן בתזמון מחשיד. הרנסנס הזה החזיר את
ההמונים לצילום של אלברטו קורדה והפך אותו לדמות של קדוש מעונה רומנטי.
כנהוג בכתות, החסידים שלו, המשתמשים בדמותו של גווארה כמגדלור
של צדק ומרד נגד ניצול לרעה של כוח, לא בהכרח מכירים את סיפור חייו האמתי של
גיבורם, ואת האמת ההיסטורית. אין זה מפתיע כי חסידיו העכשוויים של גווארה, מעריציו
הפוסט-קומוניסטים החדשים, מרמים את עצמם ונאחזים במיתוס - למעט הצעירים
הארגנטינאים בעלי הבנה גדולה יותר שטבעו את הביטוי שמתחרז בספרדית: "יש לי
חולצת צ'ה ואני לא יודע למה" (Tengo una remera del Che, y no sé por qué).
אלברטו בנגס לינץ' כתב בספרו "בן דודי, הצ'ה":
"באחת הפעמים, אחת הדודות שלי אמרה לי שמאז גיל צעיר, התענג צ'ה לגורם סבל
לבעלי חיים, ואחרי שהתבגר, התעקש כי המוות (של אחרים) בסופו של דבר הוא לא היה כל
כך גרוע, וכי בהקשר זה הוא הקדים את ההגדרה של וודי אלן: "למות זה כמו להירדם
אבל בלי לקום להשתין."[2] ללא ספק, מאז גיל צעיר הסדיזם שלו הופך לבוטה.
קרלוס קליקה פרר, מחבר "להפוך לצ'ה"[3] ואחד מחבריו
הראשונים, סיעה לקשר המיני הראשון של צ'ה עם עוזרת בית של משפחת פרר. צ'ה נהג
לעתים קרובות לקיים יחסי מין באינוס עם המשרתות שעבדו בבתיהם של קרוביו וחבריו.
קרלוס פיגארואה, חבר ילדות נוסף של גווארה בתקופת נעוריו בארגנטינה, אמר
"כיניתי אותו תרנגול מהיר כי הוא אכל בחדר האוכל, ומיד כשהמוקאמה (המשרתת)
נכנסה לחדר הכריח אותה לעלות על השולחן כדי לבצע סקס מהיר. לאחר שסיים הוא נפטר
מהמסכנה והמשיך לאכול כאילו דבר לא קרה". למעשה, הוא השתמש בנשים מהמעמד
החברתי הנמוך כאובייקטים מיניים.
צ'ה עדיין לא גילה עניין בפוליטיקה של ארגנטינה בשנותיו כסטודנט
והיה אדיש למדיי באשר לאירועים, בניגוד לחבריו הסטודנטים שאהבו להתווכח על נושאים
ודיונים פוליטיים. גישה זו הייתה מנוגדת לזו של הוריו וחברו הקרוב אלברטו גרנדו
שהתנגדו ל-פרוניזם. הוא מכיר בכך במכתב שכתב עשרים שנה לאחר מכן: "לא הייתה
לי התעסקות חברתית בגיל ההתבגרות שלי ולא הייתה לי שום השתתפות במאבקי הפוליטיקה
או של הסטודנטים בארגנטינה."[4] אין הערות אחרות, לא מכתבים ולא ראיות נוספות
המראות את דעתו על האירוע הפוליטי החשוב ביותר של ארגנטינה באותה תקופה.
ב"יומני האופנוע" המפורסמים שלו (Notas de Viaje) על מסעו בדרום אמריקה ב-1952, נכתב כי עם הגעתו לצ'ילה
הוא וחברו אלברטו גרנאדו התחזו למומחים רפואיים, קיבלו ראיון עם עיתון מקומי בתור
אנשי רפואה, מה שהפך אותם לפופולריים בקרב האוכלוסייה המקומית, תוך שהם משתמשים
בהונאה האמורה להשיג בחינם מקום לינה. במקרה זה, כמו באחרים שדווחו, חוסר הכנות
והמוסר שלו הובילו אותו להונות את כל מי שחצה את דרכו.
כאשר חיכה לספינה שתיקח אתם לאיי הפסחה, צ'ה כתב: "שם חבר
לבן הוא כבוד לנקבות. שם, עבודה, איזו תקווה, הנשים עושות את הכל, אתה אוכל, ישן
ומשאיר אותן מרוצות ... מה הבעיה להישאר שם שנה, למי אכפת מלימודים, משכורת, משפחה
וכו'."[5] הערה זו חושפת רבות באשר ליחס המזלזל שלו כלפי נשים.
היומן חושף גם את הצד הגזעני שלו: "השחורים, הדוגמאות
המרהיבות של הגזע האפריקני ששמרו על טוהרם הגזעי בזכות היעדר זיקה לרחצה, ראו
שלשטח שלהם פולש סוג חדש של עבד: הפורטוגזים. הסלידה והעוני מאחדים אותם במאבק
היומיומי, אך דרך ההתמודדות השונה עם החיים מפרידה ביניהם לחלוטין: השחור עצל
וחולם; מבזבז את שכרו הדל על קלות דעת או שתייה; לאירופי יש מסורת של עבודה
וחסכון, שהביאה אותו עד לפינה זו של אמריקה ומניעה אותו לקדם את עצמו, אפילו ללא
תלות בשאיפותיו האישיות." באופן לא מפתיע, הסרט שמבוסס על יומניו של צ'ה
החליט להתעלם מהערות אלו. מועדון האוהדים הנאמן שלו ללא ספק יגיב בצורה עיוורת שזה
נכתב עוד כשהיה צעיר מאוד. בפועל, צ'ה היה מבוגר צעיר, "סטודנט לרפואה"
בשנה האחרונה, שכבר גיבש דעות נחרצות ולא חש דבר לאנשים כאינדיבידואלים - האידאולוגיה
הסטליניסטית שלו הייתה הכל בשבילו כבר בשלב זה. ההערה על הרחצה הינה אירונית לאחר
שבצעירותו קיבל את הכינוי "החזיר" (el chancho) לאחר שהתרחץ לעתים רחוקות.
האיש האלים כתב: "אתקוף את החומות או את התעלות, אכתים בדם
את הנשק שלי, וכועס מזעם, אחתוך את גרונם של כל המובסים שנופלים לידי ... ואני
מרגיש את נחיריי מורחבים, מתענג על ריח חריף של אבק שריפה ודם של אויב מת; עכשיו
אני מותח את גופי, מוכן לקרב, ואני מכין את ישותי כמקום קדוש כך שהוא יתעורר עם
תנודות חדשות ובתקוות חדשות את יללתו החייתית של הפרולטריון המנצח". גם זה
הושמט מהסרט וחלק גדול מחסידיו מתעלמים מכך, למרות שהדבר מציג בבירור את הנטיות
האלימות שלו.
באשר לתואר הרפואה המפוקפק שלו, נראה לפי הנתונים הקיימים כי
בפחות מ-22 ימי לימודים הוא הצליח ב-11 מקצועות. 15 נוספים, כמעט מחצית מהקורסים
הנחוצים לרכישת התואר, נבדקו ועברו בשלושה חודשים בלבד, מבלי שהוא כלל השתתף
בשיעורים או בפרקטיקום במהלך שנת הלימודים, למעט ככל הנראה בשבועות האחרונים. לשם
כך הוא היה צריך להשתתף בהם 25 שעות ביממה, בכל אחד מ-66 ימי הלימודים באוקטובר,
נובמבר ודצמבר 1952. זאת התמונה הרשמית המתקבלת. כאשר החוקר הקובני-אמריקאי אנריקה
רוס ביקש מרקטור אוניברסיטת בואנוס איירס לקבל את העדויות והערות המחנים של צ'ה
גווארה על מנת להוכיח תרמית זו, נאמר לו ממוסד הלימודים כי כל המסמכים האקדמיים
שלו "נגנבו". לא קיימות שום תמונות שלו מהלימודים, וגם לא עדויות של
רופאים שסיימו אתו את ההכשרה או כל הוכחה אחרת ללימודיו. נראה כי סיום לימודיו
כרופא הוא לא יותר ממיתוס נוסף.[6]
באוגוסט 1953 כתב לאמו כי בשמונת הימים בהם היו בקוסקו,
"החזיר התרחץ פעם אחת ובהסכמה הדדית, למטרות בריאות בלבד."[7]. ביומנו
מבוליביה ב-1967 כתב: "שכחתי להדגיש עובדה, היום, אחרי קצת יותר מחצי שנה,
אני מתקלח. זה שיא שרבים כבר מגיעים אליו." חבריו הקובניים, בגלל היעדר
ההיגיינה האישית שלו, כינו אותו "כדור הזוהמה".
לזכותו יאמר שהוא לא הסתיר ביומניו את האכזריות שלו, כולל
הדברים המכוערים, אם כי לא המכוערים ביותר, והוא לא לקח למשל אחריות על הגיהינום
שעזר לייצר בקובה. באפריל 1967 הוא דיבר מניסיון כאשר סיכם את רעיון הצדק הרצחני
שלו ב"הודעה לטריקונטיננטל": "שנאה כמרכיב של מאבק; שנאה בלתי
נשכחת לאויב, הדוחפת בן אנוש מעבר למגבלותיו הטבעיות, והופכת אותו למכונת הרג
אפקטיבית, אלימה, סלקטיבית וקרת דם." כתביו המוקדמים בהחלט מלאים גם הם
באלימות רטורית ואידאולוגית זו. "מהפכה בלי לירות כדורים? אתם
משוגעים?". במכתב לאמו בשנת 1954, שנכתב בגואטמלה, שם היה עד להפלת ממשלתו
המהפכנית של חקובו ארבנס גוסמן, כתב: "היה כיף גדול, הפצצות, הנאומים ושאר
הסחות הדעת לשבור את המונוטוניות בה חייתי." במכתב לאשתו מה-28 בינואר 1957,
זמן לא רב לאחר הירידה מהיכטה "גראנמה" בהפלגה עם פידל קסטרו לקובה, כתב
"כאן בג'ונגל הקובני, חי וצמא לדם." זאת ועוד, הוא האמין כי ארבנס גוסטמן
איבד את השלטון מכיוון שלא הצליח להוציא להורג את אויביו הפוטנציאליים. במכתב
מוקדם יותר לחברתו לשעבר טיטה אינפנטה צוין כי "אם היו הוצאות להורג הממשלה
הייתה שומרת על היכולת להחזיר על המכות שקיבלה." אין זה מפתיע שבמהלך המאבק
המזוין נגד בטיסטה בקובה, ואז לאחר כניסה מנצחת להוואנה, גווארה רצח או פיקח על
ההוצאות להורג במסגרת משפטי שדה של עשרות אנשים - אויבים מוכחים, אויבים חשודים,
וכאלה שבמקרה היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
ב-18 בפברואר 1957, כפי שעולה מיומנו מסיירה מאסטרה, ירה גווארה
באוטימיו גררה מכיוון שחשד שהוא מעביר מידע: "סיימתי את הבעיה דרך אקדח 32
קליבר, בצד ימין של מוחו ... הרכוש שלו עכשיו שלי". בזמן שגגרה גסס, נאבק צ'ה
לתלוש את השעון שלו מחגורתו במשך עשר דקות. במכתב לאביו כתב על מקרה זה:
"הייתי רוצה להתוודות, פאפא, באותו הרגע גיליתי שאני באמת אוהב להרוג".
מאוחר יותר הוא ירה באריסטיו, איכר מקומי שהביע רצון לעזוב בכל פעם שהמורדים
המשיכו הלאה. בעוד הוא תוהה אם הקורבן הספציפי הזה "אכן אשם מספיק כדי שמגיע
לו המוות", לא היו לו שום נקיפות מצפון להורות על מותו של אכברייה, אחיו של
אחד מחבריו, בגלל פשעים שלא פורטו: "הוא היה צריך לשלם את המחיר."
בפעמים אחרות היה מדמה הוצאות להורג מבלי לבצע אותן, כשיטה לעינויים פסיכולוגיים.
לואיס גווארדיה ופדרו קורזו, שני חוקרים מפלורידה שעבדו על סרט
תיעודי על גווארה, השיגו את עדותו של ג'יימה קוסטה וסקז, מפקד לשעבר בצבא המהפכני
המכונה "אל קטלן", הטוען כי רבות מההוצאות להורג המיוחסות לרמירו
וואלדס, שר הפנים העתידי של קובה, היו בפועל האחריות הישירה של גווארה, מכיוון
שוולדס פעל תחת פקודותיו באזור ההרים. "אם יש ספק, תהרוג אותו" היו
ההוראות של צ'ה. ערב הניצחון בקובה, על פי וסקז, הורה צ'ה על הוצאה להורג של כמה
עשרות אנשים בסנטה קלרה, במרכז המדינה, שם עברה השיירה שלו. חלקם נורו במלון, כפי
שכתב מרסלו פרננדס-זייאס, מהפכן אחר לשעבר שהפך לימים לעיתונאי, והוסיף כי בין
ההוצאות להורג, המכונות casquitos, היו איכרים שהצטרפו לצבא פשוט כדי להימלט מהאבטלה.
אולם צמאת הדם הזאת של צ'ה השאירה את מרבית אכזריותה לשלב שלאחר
נפילת שלטונו של בטיסטה. קסטרו הציב אותו כאחראי על כלא "לה קבניה" אליו
נזרקו מתנגדי המהפכה: אנשי צבא, עיתונאים, אנשי עסקים ועוד. בשמו הרשמי,
"פורטלסה דה סן קרלוס דה לה קבניה" היה במקור מבצר הנועד להגן על הוואנה
מפני שודדי ים אנגליים במאה ה-18, ובשלב מאוחר יותר הפך לצריף צבאי. כאן קידם
גווארה במחצית הראשונה של 1959 את אחת התקופות האפלות ביותר במהפכה. אסירים הוצאו
להורג סביב לשעון בכמויות אדירות, לאחר שגם הוחזקו בתנאים נוראים. הכל באישורו של
צ'ה. למרות שקשה לעמוד על מספרים מדויקים, בין 200 ל-2000 אנשים הוצאו להורג בכלא
זה, לא כולל אנשים שמתו מתנאי הכליאה.
לתאוות הכוח של צ'ה היו ביטויים נוספים מלבד רצח. הייתה סתירה
בין תשוקתו לנסיעות ומסעות - מחאה מסוגים שונים נגד מגבלות של מדינת הלאום - לבין
הדחף שלו לקחת לשלטונו מדינה משועבדת על אחרים. בכתיבה על פדרו דה ולדיביה, הכובש
הספרדי של צ'ילה שיקף: "הוא היה שייך לאותו מעמד מיוחד של אנשים שהמין האנושי
מייצר לעתים קרובות כל כך, בהם התשוקה לכוח בלתי מוגבל היא כה קיצונית, עד שכל סבל
להשיג אותו נראה כטבעי." יכול להיות שהוא תיאר גם את עצמו. בכל שלב בחייו
הבוגרים, המגלומניה של גאוורה באה לידי ביטוי בדחף חזק להשתלט על חייהם ועל רכושם
של אנשים אחרים ולבטל את רצונם החופשי.
בשנת 1958, לאחר כיבוש העיר סאנקטי ספיריטוס בקובה, ניסה גווארה
ללא הצלחה לכפות סוג של שריעה, תוך הסדרת היחסים בין גברים לנשים, איסור שימוש
באלכוהול והימורים לא פורמליים – דברים שבאופן צבוע די אפיינו את חייו האישיים
שלו. הוא גם הורה לאנשיו לשדוד בנקים, החלטה שהוא הצדיק במכתב לאחד מאנשיו, אנריקה
אולטוסקי, בנובמבר של אותה שנה: "ההמונים הנאבקים מסכימים לשדוד בנקים כי לאף
אחד מהם אין אגורה." רעיון המהפכה כרישיון להקצאה מחודשת של רכוש ומשאבים
כראות עיניו גרם למרקסיסט הזה להשתלט על אחוזתו של מהגר לאחר ניצחון המהפכה.
הדחף לנשל אנשים מרכושם ולתבוע בעלות על שטחים של אחרים היה
מרכזי בפוליטיקה של גווארה. בזיכרונותיו, הרודן המצרי גמאל עבדאל נאצר מתעד כי
גווארה שאל אותו כמה אנשים עזבו את ארצו בגלל רפורמת הקרקעות. כשנאצר השיב שאיש לא
עזב, צ'ה ציין בכעס כי הדרך למדידת עומק השינוי היא על פי מספר האנשים
"שמרגישים שאין להם מקום בחברה החדשה." אינסטינקט זה הגיע לשיאו ב-1965,
כשהחל לדבר כמו אלוהים על "האדם החדש" שהוא והמהפכה שלו הולכים לייצר.
האובססיה של צ'ה לשליטה קולקטיבית הביאה אותו לשתף פעולה בהקמת
מנגנון הביטחון שהוקם כדי לדכא שישה וחצי מיליון קובנים. בתחילת 1959 התקיימה סדרה
של פגישות חשאיות בטרארה, ליד הוואנה, באחוזה שאליה נסוג צ'ה באופן זמני להתאושש
ממחלה. כאן עיצבו המנהיגים הבכירים, לרבות קסטרו, את מדינת המשטרה הקובנית. רמירו
וואלדס, פקודו של צ'ה במלחמת הגרילה, הועמד לאחראי על G-2, גוף שעוצב על פי המודל של צ'קה הסובייטי. אנג'ל סיוטה,
ווטרן ממלחמת האזרחים הספרדית שנשלח על-ידי הסובייטים והיה מקרוב מאוד לרמון
מרקדר, המתנקש של טרוצקי, התיידד בהמשך עם צ'ה, ומילא תפקיד מפתח בארגון מערכת
האכיפה הזאת. גווארה עצמו פיקד על G-6, הגוף
שהוטלה עליו האינדוקטרינציה האידאולוגית של הכוחות המזוינים. פלישת מפרץ החזירים
באפריל 1961 הפכה לאירוע המושלם לגבש את מדינת המשטרה החדשה, עם ריכוזם של עשרות
אלפי קובנים וסדרת הוצאות המוניות להורג. כפי שגווארה עצמו אמר לשגריר ברית
המועצות, סרגיי קודריאווצב, מתנגדי המהפכה מעולם לא יוכלו "להרים שוב את הראש."
"מתנגדי המהפכה" היה מונח שניתן לכל מי שפזל קלות מהדוגמה הקומוניסטית
של קסטרו. הוקמו מחנות ריכוז. ההיסטוריה מייחסת לגנרל הספרדי ולריאנו ויילר, רב
חובל בקובה בסוף המאה ה-19, את השימוש הראשון במילה "ריכוז" כדי לתאר
מדיניות של ריכוז המוני של מתנגדים פוטנציאליים - במקרה שלו תומכי תנועת העצמאות
הקובנית – באזור מגודר עם גדר תיל. כמה ראוי שהמהפכנים של קובה, יותר מחצי מאה
לאחר מכן, השתמשו במסורת הקובנית הזו. בהתחלה, המהפכה גייסה מתנדבים לבניית בתי
ספר ולעבודה בנמלים, מטעים ומפעלים – עימם צ'ה אהב להצטלם. לא עבר זמן רב ועבודות
ההתנדבות הפכו למעט פחות התנדבותית: מחנה עבודות הכפייה הראשון,
Guanahacabibes, הוקם
במערב קובה בסוף 1960. כך הסביר צ'ה את הפונקציה שממלאת שיטת כליאה זו: אנחנו
"שלחים למחנה רק את אותם מקרים מפוקפקים שבהם איננו בטוחים שאנשים צריכים
להיכנס לכלא ... אנשים שביצעו פשעים נגד מוסר מהפכני, במידה פחותה או גדולה יותר
... תנאי העבודה שם קשים."
מחנה זה היה מבשר הכליאה השיטתית שבאה לאחר מכן, החל משנת 1965
במחוז קמגואיי, של מתנגדים, הומוסקסואלים, קורבנות איידס, קתולים, עדי יהוה, כמרים
אפרו-קובניים ועוד "חלאות" כאלה, תחת חסותן של יחידות צבאיות מיוחדות
שהוקמו לתפעול מחנות העבודה, ואשר העבירו לשם אנשים במשאיות ואוטובוסים תחת איומי
נשק. חלק מהכלואים לא חזרו מעולם; אחרים נאנסו, הוכו, או נפגעו בדרכים אחרות;
ורובם הפכו לטראומטיים לכל החיים, כפי שהראה סרטו התיעודי של נסטור אלמנדרוס
Mauvaise Conduite ב-1984.
רבים ממעריציו מתעלמים מהעובדה שהיה הומופוב נלהב ואין זה צירוף
מקרים שגם אוכלוסייה זו מצאה את דרכה למחנות עבודות הכפייה. ההומופוביה של צ'ה באה
לידי ביטוי בכרזה שהוצבה בכניסה למחנות אליהם הועברו הומוסקסואלים, בה נכתב:
"העבודה תהפוך אתכם לגברים", ווריאציה מכוונת של "העבודה משחררת".
לגווארה היה תפקיד מפתח בהפיכתה של קובה לטוטליטרית. חרף הדחפים
המולדים שלו, האידאולוגיה הקומוניסטית הייתה הדבר היחיד שהוא לקח ברצינות ולא
השתעמם ממנו במהרה. במהלך שנות האימונים במקסיקו ובתקופה שלאחר המאבק המזוין בקובה
הוא הגיח בתור האידאולוג הקומוניסטי בלהט של ברית המועצות, עד לאי נוחותם של קסטרו
ואחרים שהיו בעיקרם אופורטוניסטים המשתמשים בכל האמצעים הדרושים בכדי להשיג כוח.
כשנעצרו המהפכנים במקסיקו בשנת 1956, גווארה היה היחיד שהודה שהוא קומוניסט ושלמד
רוסית. במהלך המאבק בקובה הוא כרת ברית חזקה עם המפלגה הסוציאליסטית הפופולרית
(המפלגה הקומוניסטית של האי) ועם קרלוס רפאל רודריגז, שחקן מפתח בהסבת משטרו של
קסטרו לקומוניזם.
יחס קנאי זה הפך את צ'ה לחלק חיוני של "הסובייטיזציה"
של המהפכה. זמן קצר מאוד לאחר עלייתם לשלטון, השתתף גווארה במשא ומתן עם אנסטאס
מיקויאן, סגן ראש הממשלה הסובייטי, שביקר בקובה. הוא הופקד על המשימה להמשך המשא
ומתן הסובייטי-קובני במהלך ביקור במוסקבה בסוף 1960. זה היה חלק ממסע ארוך בו
קוריאה הצפונית של קים איל-סונג הייתה המדינה שהרשימה אותו "הכי הרבה".
הנסיעה השנייה של גווארה לרוסיה באוגוסט 1962 הייתה משמעותית עוד יותר מכיוון שהוא
סגר את העסקה להפוך את קובה לראש חץ גרעיני סובייטי. הוא פגש את חרושצ'וב ביאלטה
כדי לסגור את הפרטים על מבצע שכבר החל והיה מעורב בהכנסתם לקובה של 42 טילים
סובייטים, מחציתם חמושים בראשי נפץ גרעיניים, כמו גם משגרים וכ-42,000 חיילים.
לאחר שלחץ על בני בריתו הסובייטים תוך הצגת הסכנה במידה וארצות הברית תגלה את
המתרחש, גווארה השיג הבטחות שהצי הסובייטי יתערב - במילים אחרות, שמוסקבה תהיה
מוכנה לצאת למלחמה.
על פי הביוגרפיה של פיליפ גביי על גווארה,[8] המהפכן התרברב כי
"מדינה זו מוכנה לסכן הכל במלחמה אטומית של הרס בלתי נתפס כדי להגן על
עקרון." רגע לאחר סיום משבר הטילים הזה בקובה - כאשר חרושצ'וב ביטל את ההבטחה
מיאלטה וניהל משא ומתן עם ארה"ב מאחורי גבו של קסטרו שכלל הוצאת טילים
אמריקניים מטורקיה - גווארה אמר ליומון קומוניסטי בריטי: "אם הרקטות היו
נשארות, היינו משתמשים בכולן ומכוונים אותן נגד ליבה של ארה"ב, כולל ניו
יורק, בהגנתנו מפני תוקפנות." וכמה שנים לאחר מכן, באו"ם, הוא היה נכון
להצהיר: "כמרקסיסטים קבענו כי דו קיום של שלום בין מדינות אינו כולל דו קיום
בין מנצל והמנוצל."
גווארה הרחיק את עצמו מברית המועצות בשנים האחרונות לחייו. הוא
עשה זאת מהסיבות הלא נכונות, והאשים את מוסקבה בכך שהיא הייתה רכה מדי מבחינה
אידאולוגית ודיפלומטית, בכך שביצעה יותר מדי ויתורים - בניגוד לסין המאואיסטית,
שאותה הוא ראה כמקלט לאידאולוגיה שלו. באוקטובר 1964, תזכיר שכתב אולג דארוסנקוב,
פקיד סובייטי המקורב אליו, צוטט גווארה באומרו: "ביקשנו מצ'כוסלובקים נשק; הם
דחו אותנו. ואז שאלנו את הסינים; הם אמרו כן בעוד מספר ימים ואפילו לא ביקשו תשלום
בטענה שאינם מוכרים נשק לחברים." למעשה, גווארה התמרמר על העובדה שמוסקבה
מבקשת מחברי הגוש הקומוניסטי, לרבות קובה, דברים בתמורה לעזרתה הקולוסלית והתמיכה
הפוליטית. ההתקפה האחרונה שלו על מוסקבה הגיעה באלג'יר, בפברואר 1965, בוועידה
בינלאומית, שם האשים את הסובייטים באימוץ "חוק הערך", כלומר הקפיטליזם.
למהפכן הגדול היה סיכוי להוציא לפועל את חזונו הכלכלי - רעיון
הצדק החברתי כפי שהוא ראה אותו – בתפקידו כראש הבנק הלאומי בקובה ומחלקת התעשייה
של המכון הלאומי לרפורמה אגררית בסוף 1959, והחל מהתחלה בתחילת 1961, כשר התעשייה.
עם זאת, התקופה בה גווארה היה אחראי על מרבית הכלכלה הקובנית, ראתה המדינה כמעט את
התמוטטותו של ייצור הסוכר, את כישלון התיעוש והנהגת הקצבות מזון - כל זה במה
שהייתה אחת מארבעת המדינות המצליחות ביותר מבחינה כלכלית באמריקה הלטינית מאז לפני
הדיקטטורה של בטיסטה.
את תפקידו כראש הבנק הלאומי, שבמהלכו הדפיס שטרות עם החותמת
"צ'ה", סיכם סגנו ארנסטו בטנקורט: צ'ה "לא ידע את העקרונות
הכלכליים הבסיסיים ביותר." התפיסה של גווארה לגבי העולם הכלכלי התבטאה בשנת
1961 בכנס באורוגוואי, שם ניבא שיעור קצב צמיחה של 10% עבור קובה "ללא הסיכון
הקל ביותר", ועד 1980 הכנסה לנפש גדולה יותר מזו של "ארה"ב. בפועל,
עד 1997, יום השנה השלושים למותו, הקובנים ניזונו ממנת 3 ק"ג אורז וחצי קילו
שעועית בחודש; 100 גרם בשר פעמיים בשנה; 100 גרם של ממרח סויה בשבוע; וארבע ביצים
בחודש.
הרפורמה בקרקעות הרחיקה אדמות מהעשירים, אך העניקה אותם
לפקידים, לא לאיכרים, כפי שהוחלט על-ידי צ'ה עצמו. בשם הגיוון, השטח המעובד הצטמצם
וכוח אדם הועבר לפעילויות אחרות. התוצאה הייתה שבין 1961 ל-1963 ירדה התבואה
במחצית. האם ההקרבה הזו הייתה מוצדקת על ידי ההתקדמות בתיעוש הקובני? לרוע המזל,
לקובה לא היו חומרי גלם לתעשייה הכבדה, וכתוצאה מהחלוקה הסוציאליסטית המחודשת
שלאחר המהפכה, לא היה לה מטבע לקנות אותם - אפילו תמורת סחורות בסיסיות. עד 1961
נאלץ גווארה לתת הסברים מביכים לעובדים: "החברים הטכניים שלנו בחברות הכינו
משחת שיניים ... שהיא טובה כמו הקודמת; זה מנקה בדיוק אותו דבר, אם כי לאחר זמן מה
היא הופכת לאבן." בשנת 1963 ננטשו כל התקוות לתעשייה בקובה, והמהפכה קיבלה
תפקיד כספק קולוניאלי של סוכר לגוש הסובייטי בתמורה לשמן לכיסויו ההוצאות ומכירתו
למדינות אחרות. בשלושת העשורים הבאים, שרדה קובה רק דרך סבסוד סובייטי של בין 65
ל-100 מיליארד דולר.
לאחר שנכשל בתור גיבור הצדק החברתי, האם מגיע לגווארה מקום
בספרי ההיסטוריה כגאון של לוחמת גרילה, עמה הוא כל כך מזוהה? קיימת מחלוקת גדולה
בעניין ההישג הצבאי הגדול ביותר שלו במאבק נגד בטיסטה - כיבוש העיר סנטה קלרה לאחר
מארב לרכבת המביאה תגבורת גדולה. מעדויות רבות עולה כי מפקד הרכבת נכנע מראש, אולי
לאחר שלקח שוחד. גוטיירז מנויו, שהנהיג קבוצת גרילה שונה באזור זה, היה בין אלה
שהצהירו על הסיפור הרשמי של קובה על ניצחונו של גווארה כפי שהוא מוכר כיום.
מיד לאחר ניצחון המהפכה, ארגן גווארה צבאות גרילה בניקרגואה,
הרפובליקה הדומיניקנית, פנמה, והאיטי - כולם הושמדו. בשנת 1964 שלח אל מותו את
המהפכן הארגנטינאי חורחה ריקרדו מסטי בכך ששכנע אותו לפתוח במתקפה מתוך בוליביה,
מיד לאחר שהדמוקרטיה הייצוגית הוחזרה לארגנטינה.
הרסנית במיוחד הייתה המערכה לקונגו ב-1965. גווארה תמך בשני
מורדים נגד ממשלת קונגו - פייר מוללה במערב ולורן קבילה במזרח. מוללה השתלט על
סטנליוויל (קיסאנגאני) קודם לכן לפני שנדחף בחזרה. בתקופת שלטון הטרור שלו רצח את
כל האנשים שידעו לקרוא ואת כל אלה שלבשו עניבה. באשר לבעל בריתו האחר של גווארה,
לורן קבילה, הוא היה נראה רק כעצלן ומושחת, אבל בשנות ה-90 העולם גילה שגם הוא היה
מכונת הרג. בכל מקרה, גווארה בילה את מרבית 1965 בסיוע למורדים במזרח לפני שנמלט
מהמדינה בבושת פנים. זמן קצר לאחר מכן עלה מובוטו ססה סקו לשלטון בקונגו והתקין
עריצות שנמשכה עשרות שנים. גם במדינות אמריקה הלטינית, מארגנטינה ועד פרו, המהפכות
בהשראת צ'ה גרמו בפועל לחיזוק המיליטריזם האכזרי במשך שנים רבות.
צ'ה גווארה היה כישלון כמעט בכל דבר שעשה, וההרפתקה האפריקאית
היחידה שלו - מרד כושל בקונגו שנה לפני שמת - הייתה בין הפתטיות ביותר מבין
הניסויים המהפכניים הקטנים והמטונפים שלו. הוא הגיע לאפריקה מוכן להרוג, רק כדי
לגלות שהוא לא רצוי. המקומיים לא היו מעוניינים להילחם לצדו. לבסוף נדרשו 300
שכירי חרב דרום אפריקאים בלבד לבעוט אותו החוצה. צ'ה פנה בחזרה לדרום אמריקה
כשזנבו בין רגליו, ובשנת 1966 נסע לבוליביה למבוכה האחרונה שלו.
בבוליביה הובס צ'ה שוב, ובפעם האחרונה. הוא לא קרא נכון את המצב
המקומי. הייתה רפורמה אגררית שנים קודם לכן, הממשלה כיבדה רבים ממוסדות קהילת
האיכרים, והצבא היה מקורב לארצות הברית חרף הלאומיות שלו. "המוני האיכרים כלל
לא עוזרים לנו" הייתה המסקנה המלנכולית של גווארה ביומנו הבוליביאני. חמור
מכך, מריו מוניה, המנהיג הקומוניסטי המקומי, שלא היה לו האומץ למלחמת גרילה לאחר
שהושפל בבחירות, הוביל את גווארה למקום פגיע בדרום מזרח המדינה. נסיבות לכידתו של
צ'ה בנהר יורו, זמן קצר לאחר שנפגש עם האינטלקטואל הצרפתי רגיס דברי והצייר
הארגנטינאי סירו בוסטוס שנעצרו לאחר מכן, כמו רוב המערכה הבוליביאנית, היו פרשיית
חובבים. רוצח ההמונים לא מיהר למות בעצמו, זרק את האקדח לצד וצעק "אל תירו,
אני צ'ה, אני שווה לכם יותר בחיים". יומיים לאחר מכן החיילים המקומיים הוציאו
אותו להורג.
גווארה היה ללא ספק נועז, ויעיל בארגון מהיר של החיים על בסיס
צבאי בשטחים שבשליטתו, אך הוא לא היה מצביא מוכשר. ספרו על לוחמת הגרילה מלמד
שכוחות עממיים יכולים לנצח צבא, שאין צורך לחכות לתנאים הנכונים מכיוון שקבוצה
קטנה של מהפכנים יכולה לגרום להם בעצמה, וכי המאבק צריך להתרחש בראש ובראשונה באזור
הכפרי. הנשים צריכות לשמור על תפקידי הטבחיות והאחיות. עם זאת, “צבאו” של בטיסטה
לא היה באמת צבא, אלא חבורה של בריונים מושחתים ללא מוטיבציה וללא התארגנות רחבה.
כאמור לעיל, לאחר המהפכה בקובה, תמך צ'ה בפעילות הגרילה בפנמה, הרפובליקה
הדומיניקנית, האיטי, ניקרגואה, גואטמלה, וונצואלה, ארגנטינה וקולומביה. כל קבוצות
הגרילה, למעט אולי ניקרגואה, סיימו בכישלון לאחר שגרמו למוות מיותר של עשרות אלפי
אנשים. ואמריקה הלטינית הפכה ל-70% עירונית בעשורים האחרונים בלעדיהם. גם בעניין
זה צ'ה גווארה לא היה מתוחכם.
המעריצים של צ'ה, שרובם לא יודעים שום דבר על האיש מלבד שהתצלום
שלו בכומתה נראה נהדר על חולצת טריקו, טוענים שהוא תרם את חייו למען האנשים
הרגילים. הם לא מציינים כי ברגע שקיבל את השלטון בקובה, הוא גם גרם למותם של רבים,
דרך רצח או עוני. על פי דיווח אחד, אישה פנתה אליו במשרדו כדי להתחנן על חייו של
בנה בן ה-17 שצ'ה נידון למוות; לחוסר מזלה היא לא הייתה מושכת, והוא גרם לה לעמוד
ליד שולחנו בזמן שהוא טלפן אל הבריונים שלו והורה להם לירות בנער במידי. ביוגרפים
אומרים כי צ'ה הודה בהמשך כי הורה להוציא להורג ללא משפט בין 2,000 ל-3,000 עמיתים
קובנים בחודשים הראשונים לאחר מרד קסטרו, רבים מהם רצח בעצמו, דרך כדור בראש.
כשפקודו התנגד פעם להרשאה ללא משפט, צ'ה האשים אותו שהוא סובל מערכים בורגניים
זעירים, ואמר לו שאם הוא ירצה, הוא יוכל לארגן להם משפט למחרת בבוקר. "אבל קח
אותם בחוץ אחר הצהריים ותירה בהם קודם," הוסיף.
צ'ה נכשל כאמור בכל המפעלים שלו. בקריירה הרפואית הכוזבת, מקצוע
שמעולם לא עסק בו, ככלכלן בראש הבנק הלאומי והמכון הלאומי לרפורמה אגררית, כשר
התעשייה, תפקיד בו הנחה את כישלון התיעוש, כדיפלומט ופוליטיקאי ביחסיו עם הסינים,
ברית המועצות, יפן, הודו, מצרים ויוגוסלביה, בארגון הגרילה באמריקה הלטינית,
ובהרפתקאות הגרילה שלו בקונגו ובוליביה.
במכתב לעורך השבועון האורוגוואי "מארשה", שפורסם במרץ
1955 תחת הכותרת "סוציאליזם ואדם בקובה", התייחס צ'ה לסוגיית "האדם
החדש" ואמר: "כדי לבנות קומוניזם, זה הכרחי, בו זמנית עם יסודות חומריים
חדשים, לבנות את האדם החדש ... זוהי הדיקטטורה של הפרולטריון הפועלת לא רק נגד
המעמד המובס אלא גם נגד אנשים מהמעמד המנצח ... האדם הנמצא תחת סוציאליזם, למרות
הסטנדרטיזציה הנראית שלו, הוא שלם יותר ... בדרך זו הוא יגיע לתודעה מוחלטת של
הווייתו החברתית, המקבילה למימוש מלא כיצור אנושי, ברגע שישברו שרשראות
הניכור." במהלך 50 השנים האחרונות הצעירים עברו אינדוקטרינציה של רעיון האדם
החדש, שיהיה שלם, לא אנוכי, קומוניטרי וללא ערכים חומריים. התוצאה בפועל הייתה אדם
חדש לא שלם, אנוכי, אינדיבידואליסט, בעל מורל כפול וחומרני. תלמידי בתי ספר
קובניים מתחילים את הלימודים בכל יום עם ססמת האינדוקטרינציה הבאה: "חלוצים
לקומוניזם, נהיה כמו צ'ה." כך הם יהיו האדם החדש: קנאים, שקרנים, אלימים
וכושלים.
צ'ה היה קנאי, דוגמטי, נקמני, פנטי, יהיר, שקרן, גזען, אנס,
סדיסט, קומוניסט, נטול מוסר, שכיר חרב, הומופוב, רוצח צמא דם, "מכונת הרג
קר", שהקנאות של השמאל הפכה לגיבור.
[1] Régis Debray, Révolution dans la révolution? lutte armée et lutte politique en amérique latine, 1967.
[2] Alberto Benegas Lynch, "Mi primo, el Che", 2007.
https://www.infobae.com/opinion/2017/10/09/mi-primo-el-che/
[3] Carlos Calica Ferrer, Becoming Che. Guevara's Second and Final Trip through Latin America, Marea, 2006.
[4] Jon Lee Anderson, Che Guevara: A Revolutionary Life, Grove Press, 1997.
[5] Ernesto Guevara: “The Motorcycles Diaries: Notes on a Latin America Journey”, (Ocean Press, 2004).
[6] Humberto Fontova, Exposing the Real Che Guevara: And the Useful Idiots Who Idolize Him, Sentinel, 2008.
[7] Ferrer.
[8] Philippe Gavi, Che Guevara, Éditions universitaires, 1970.
