אלכסנדר סולז'ניצין - דמותו של טיטאן.

אלכסנדר סולז'ניצין - דמותו של טיטאן.

עובדה עצובה מאוד היא שאנשים רבים כיום אינם מכירים את שמו של אלכסנדר איסייביץ' סולז'ניצין (1918-2008), שכן הוא היה אחד האנשים הגדולים והמדהימים בהיסטוריה המודרנית, ויש אף שיכינו אותו בתואר "נביא".

בחייו המוקדמים היה סולז'ניצין קצין ארטילריה בצבא האדום במהלך מלחמת העולם השנייה. קומוניסט מושבע ואתאיסט. אולם, כמו מיליונים רבים אחרים, הוא נעצר בידי שירותי הביטחון הסובייטיים לאחר שכתב מכתב ביקורתי על סטלין ב-1945. בתקופה שבאה בעקבות המעצר חווה הקצין הצעיר את הזוועות הנוראיות של מחנות הגולאג. למעשה, כאשר ביקשו הנאציונל-סוציאליסטים להקים את מחנות הריכוז המזוויעות שלהם, שלח היטלר את רודולף הס לברית-המועצות לבחון את הגולגאים ולקבל השראה כיצד ניתן להקים גיהינום עלי אדמות; אכן, למד הס את הדקויות הנדרשות – שיטות התחבורה להעברת בני אדם כמו צאן, עבודות פרך למוות, כלבי שמירה - למעשה כל האלמנטים המוכרים ממחנות תקופת השואה. קיימות הערכות כי עד 66 מיליון אנשים עברו בברית-המועצות בשערי הגולאג, רבים מהם סיימו שם את חייהם.

דווקא בתנאים הללו מצא סולז'ניצין את אלוהים. בתקופה זו הוא נהג לכתוב, ותיאר את אזורי "האדס" (העולם הבא), תושביו ותהליכיו. כאשר השתחרר בזכות ההקלות שנכנסו לתוקף לאחר מותו של סטלין, פרסם את הסיפור הקצר "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'", המתאר את החיים בגולאג הסיבירי. פרסום זה לא היה מובן מעליו, שכן הוא היה למעשה אסיר פוליטי משוחרר, כך ששירותי הביטחון יכלו בקלות לאסור ולזרוק אותו חזרה לגולאג הנוראי לשארית חייו. פרסום כזה דרש אומץ שקשה לדמיין. עד סולז'ניצין אף אחד לא העז לעשות דבר כזה ברמה שכזאת, אך בהמשך, בזכותו, באו גם אחרים. למעשה, הוא עזר לעולם לגלות את רצחנות משטרו של סטלין בברית המועצות, מזרח אירופה, סין ומקומות אחרים אליהם הגיע הקומוניזם.

הסיפור הקצר זכה להצלחה כבירה. אנשים רבים שלחו מכתבים למגזין המפרסם, נובי מיר ("עולם חדש"), וסיפרו את אשר קרה גם להם או לבני משפחותיהם. ועדיין, הגדולה של סולז'ניצין הייתה רק בראשית דרכה. הוא הפך לענק ספרותי, ומקומו על הבמה העולמית ההיסטורית צריך להיות שווה ערך לאלו של טולסטוי, טורגנייב ודוסטוייבסקי. מרבית כתיבתו הייתה בנובלות, אשר עדיין הקרינו את הכתיבה הספרותית האדירה של תקופת הצארים. בין הספרים המדהימים שלו ניתן למצוא את "אגף הסרטן" ו-"במדור ראשון", כפי שהם תורגמו לעברית, אשר בהחלט מוכיחים שניתן להחשיבו בין הסופרים הגדולים של המאה ה-20. למרות שהיה זה עדיין בעייתי לבקר את ברית-המועצות, כוחו המוסרי וכישוריו הספרותיים היו כה משמעותיים שהוא זכה בפרס הנובל לספרות ב-1970, וכנראה שהייתה זאת הפעם האחרונה שוועדת הנובל העניקה מדלייה בתחום לא מדעי לאדם מאוד לא פוליטיקלי קורקט. בהיותו נשוי עם ילדים, דבר שאפילו לא חלם עליו בזמן שהותו בגולאג, סולז'ניצין קיבל כל איום אפשרי מהסובייטים, החל מאיומים לשלוח אותו חזרה לגולאג, דרך איומים לעצור ולכלואה את משפחתו וחבריו. שום דבר לא גרם לו לשנות את דרכו ולהפסיק בביקורתו המוצדקת. דבר לא שבר אותו, מה שהפך אותו באמת לאחד האנשים הדגולים בהיסטוריה. לבסוף, ב-1973, העלו אותו הסובייטים על מטוס ושלחו לארה"ב. משפחתו אומנם לא שוחררה תחילה, אבל לאחר שאיים להשפיל את הקומוניסטים עוד יותר, הוא ניצח גם במאבק זה.

ניתן כמובן להשוות אותו לרוסים אחרים שביקרו בפומבי את השלטונות הסובייטיים כגון הפיזיקאי הגרעיני זוכה פרס הנובל לשלום אנדריי סחרוב. אולם יש לזכור כי סחרוב היה אבי הפצצה הגרעינית הסובייטית וזכה בפרסים רבים מהשלטונות, שיתף איתם פעולה ועיגל פינות מוסריות. במקום לגנות את זוועות השמאל הקיצוני הוא פשוט השווה אותן לארה"ב בווייטנאם.

ועדיין, ספרו החשוב ביותר של סולז'ניצין ואולי חסר התקדים בהיסטוריה היה "ארכיפלג גולאג" (Архипелаг ГУЛАГ) שפורסם ב-1973 - תיאור מזעזע ממקור ראשון של עד ראיה על מערכת מחנות עבודות הכפייה הסובייטית. יתכן שהספר הזה הפך את סולז'ניצין למשמעותי ביותר מבין כל הסופרים הרוסים, תואר לא קטן בכלל כשמביאים בחשבון את גודל עמיתיו. לספר הייתה השפעה חסרת תקדים בשנות ה-70, אשר הפכה את הסופר למנודה לחלוטין מאחורי מסך הברזל. מחולק ל-3 כרכים שנכתבו בין השנים 1958-1968, הספר מתואר על ידו כ"מערכת סילוק הביוב שלנו". בשילוב של פירוט מדוקדק ורהיטות, עמוד אחר עמוד, פרק אחר פרק, כרך אחר כרך, מציג סולז'ניצין את הסיפורים שנשכחו, הפרטים המחרידים והנהלים המדוקדקים של הגולאג. מעט מאוד ספרים נכתבו לפני כן המתארים את הגולאג, ובטח שלא באותה רמת הפירוט. הוא החל את כתיבתו עם דוגמה פשוטה אך איכותית: הוא ציטט מאמר מכתב העת "Science", שתיאר לקוראיו, באופן מדעי לחלוטין, על קבוצה של גברים נמלטים ונואשים בסיביר אשר מתוך רעב מצאו דג פרה-היסטורי קפוא בן 10 אלפים שנים. המאמר מתאר כיצד הם מיהרו לצלות ולאכול את הדג, ובחן כיצד הוא השתמר כל כך הרבה שנים ועדיין ניתן היה לאכלו. סולז'ניצין מציג את המטרה האמתית של מאמר כזה: להציג כיצד בזמן של הישרדות אף אחד מהם לא חשב על החשיבות להעביר את הממצא למוזיאון כמו בעולם נורמלי. שכן הוא הראה שברית המועצות לא היה עולם נורמלי, ועל כן היה חשוב לו להציג לעולם "החיצוני" את הזוועות שהתרחשו בו. עקב השקפתו הדתית, הוא גם מפרט בהרחבה את רדיפת הכנסיות ורצח אנשי הדת של שנות ה-20.

האדיקות הדתית אותה גילה בגולאג נשארה קרובה ללבו בשארית חייו. זאת כנראה כתגובה לאנטי-דתיות המרקסיסטית. הוא ביקר את המערב על כך ששכח את אלוהים ואימץ את החומרנות. אכן, הוא לא שמר על אותה הפופולריות בארה"ב, לאחר שהנשיא פורד סירב להיפגש עימו מהפחד לפגוע ברגשות הסובייטים.[1] ביוני 1978, נשא סולז'ניצין נאום בהרווארד תחת הכותרת "עולם חצוי".[2] היה זה נאום שהוקדש לעלייתם של "עולמות חדשים". עולם אחד נמצא בחופש המוסט לתשוקה חסרת מעצורים עם הצטברות עושר חומרי אותו יש להעריך מעל לכל. האדם הוא המרכז במשוואה זו מכיוון שאין כוח מעליו, וכתוצאה מכך קיים עוני מוסרי המחפש משמעות. הוא האמין שבארה"ב יוכל לדבר בחופשיות, אולם התקשורת תקפה את דבריו. ללא ספק, היה לו קשה להפנים שהחל משנות ה-60 המיינסטרים האמריקאי החל לזוז לכיוון אותן התפיסות שהוא השאיר בארץ הישנה.

ובכל זאת לא מעט אמריקאים ידעו להעריך את כתיבתו. במקרה יוצא דופן, ב-30 במאי 1988 בפסגה במוסקבה, נשיא ארה"ב רונלד רייגן, שציטט את סולז'ניצין מאז שנות ה-70, נפגש עם מנהיגים דתיים מקומיים וציטט אותו שוב, הפעם על אדמת רוסיה, על יופי הכנסיות באזורים הכפריים. הסובייטים שנאו זאת ותקפו את המקרה בכל העיתונות שלהם.

ההשפעה האדירה של "ארכיפלג גולאג" אפשרה לסולז'ניצין להפוך לדובר בולט נגד האסון שהיה דֵטַאנְט (רגיעה, הפשרת היחסים והקטנת העוינות במלחמה הקרה), ולפיכך הייתה לו השפעה ישירה על רייגן שגם הוא אמר כי אסור לפייס את האימפריה הסובייטית ולספק לה את רצונה בתמורה לרגיעה, אלא יש לפעול בצורה יזומה לערער את היסודות של ההגמוניה הקומוניסטית בכל מזרח אירופה. עוד בשנות ה-70, לפני הפיכתו לנשיא, דיבר רייגן רבות נגד הפייסנות הזאת שאפיינה את האליטה הרפובליקנית, וכן מנהיגים כגון ג'רלד פורד ו-הנרי קיסינג'ר. זה לא היה פשוט לרייגן: המפלגה שלו עצמו, האקדמיה, התקשורת ושאר הליברלים פעלו נגדו; הוא היה חייב תמיכה וחיזוק לעמדותיו. "ארכיפלג גולאג" היה החיזוק הזה. סולז'ניצין גילה לאמריקאים את התועבה הפוליטית שהייתה הקומוניזם הסובייטי - המערכת שמנהיגים אמריקאים רבים וכמובן התקשורת אמרו שצריכה להיות נסבלת, ולקבל אותה בהבנה.

סולז'ניצין אמר בעצם את אותן הטענות של רייגן: עסקת דֵטַאנְט עם מוסקבה פירושה שעבוד קבוע של מזרח אירופה תחת הטוטליטריות הקומוניסטית. רוסים, פולנים, הונגרים, צ'כים, בולגרים, מזרח גרמנים ותושבי הבלקן – כולם המשיכו להיות חלק מהמערכת המזוויעה הזאת של השמאל הקיצוני. אכן, בזמן שהליברלים וכן גורמים רפובליקנים ניסו להדביק לרייגן את תדמית הקאובוי ואיש מערות פרימיטיבי על-מנת לפגוע בדמותו, ב-1975 נאם סולז'ניצין בוושינגטון:

"ניסיתי להעביר לארצכם בשבועות האלה את נשימתם המוגבלת של תושבי מזרח אירופה", בזמן שהסכם דטאנט המביש מתקרב. "ניסיתי להסביר לאמריקנים כי 1973 של שחר הדֵטַאנְט הקרב, הייתה בדיוק השנה בה צומצמו עוד יותר מנות הרעב בבתי הכלא הסובייטים ובמחנות הריכוז. ובחודשים האחרונים, כאשר יותר ויותר דוברי המערב הצביעו על ההשלכות המיטיבות של הדֵטַאנְט, ברית המועצות אימצה שיפור חדש וחשוב במערכת העונשין שלה: על מנת לשמור על עליונותם המפוארת בהמצאת מחנות עבודות הכפייה, מומחי הכלא הסובייטים הקימו כעת צורה חדשה של כליאה בבידוד - עבודות כפייה בתאים בודדים. המשמעות היא קור, רעב, מחסור באוויר, אור ונורמות עבודה בלתי אפשריות; אי קיום הנורמות הללו פירושה כליאה בתנאים אכזריים עוד יותר."[3]

בעת קבלת פרס על פעילותו הדתית במאי 1983, נשא נאום שקיבל את השם "נאום האדם שכח את אלוהים", בו סולז'ניצין אמר כי:

"אך העולם מעולם לא ידע על חוסר אלוהות מסודרת, צבאית ומרושעת בעקשנות כפי שהונהגה על ידי המרקסיזם. בתוך המערכת הפילוסופית של מרקס ולנין, ובלב הפסיכולוגיה שלהם, שנאת אלוהים היא הכוח המניע העיקרי, מהותי יותר מכל יומרותיהם הפוליטיות והכלכליות ... המושגים של טוב ורע נלעגים כבר במשך כמה מאות שנים; גורשו משימוש נפוץ ... הרוע הפך את ביתו בלב האדם האינדיבידואלי לפני שהוא נכנס למערכת הפוליטית. עם זאת, זה לא נחשב למביש לקיים וויתורים יומיומיים לרוע אינטגרלי ... כל הניסיונות למצוא דרך לצאת ממצוקת העולם של ימינו הם חסרי סיכוי, אלא אם כן אנו מפנים את התודעה שלנו, בתשובה, לבורא הכל."

הסובייטים, כמובן, שנאו את כל זה. זרקור האמת הופנה כלפיהם. הם היו מוטרדים במיוחד כאשר רייגן, שאתגר את פורד במועמדות לשנת 1976, ישירות הזכיר את סולז'ניצין כאשר העלה את טעון "מוסר במדיניות חוץ" למצע המפלגה הרפובליקנית:

"אנו מכירים ומשבחים את המשואה הגדולה הזו של אומץ לב ומוסר אנושי, אלכסנדר סולז'ניצין, על המסר המשכנע שלו כי עלינו להתמודד עם העולם ללא אשליות בנוגע לאופי העריצות. מדיניות החוץ שלנו תהיה כזאת שלוקחת את זה בחשבון .... הסכמים שנמצאים במשא ומתן, כמו זה שנחתם בהלסינקי, אסור שייקחו ממי שאין לו חופש את התקווה שיום אחד יוכל לזכות בו ... בכנות, בפתיחות ובאמונה, עלינו להתקדם כעם מאוחד לייצר שלום בר-קיימא בעולם על סמך אמוננו העמוק בזכויות האדם, שלטון החוק והדרכתה של יד האלוהים."[4] הדבר שיקף במדויק את מדיניות החוץ השגויה של קיסינג'ר ופורד. העיתונות הסובייטית יצאה מגדרה נגד "הפגיעה" המוצעת הזאת בדֵטַאנְט.

באופן בלתי נמנע, הדֵטַאנְט כמובן התפורר בסופו של דבר. לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בסוף 1979, אפילו דמוקרטי חסר עמוד השדרה ג'ימי קרטר, עליו מונחת האחראיות להגעתם של האייטלות לשלטון באיראן ותומך גדול של הדֵטַאנְט לפני כן, ציין כי דעתו על הסובייטים השתנתה. אולם קרטר לא לקח זאת צעד אחד קדימה, ורק לאחר הגעתו של רייגן לשלטון עברה ארה"ב להליך אקטיבי להפלת ברית המועצות. לאורך הדרך הסתמך רייגן רבות על תמיכתו של סולז'ניצין, והשניים הפכו למקורבים למדיי. לאחר ניסיון ההתנקשות ברייגן, אמר סולז'ניצין:

"אני מאושר שבארצות הברית יש סוף סוף נשיא כמוך ואני מודה ללא הפסקה לאלוהים שלא נרצחת מאותו הכדור הנבזי."

אלו הרואים בסולז'ניצין נביא מצד אחד, רואים בעצם את חשיבות הדת ומסתכלים על עליית האתאיזם והפגיעה במוסריות שהוא מביא בעיניהם. אחרים רואים את הניוון החברתי, גם במסגרת הלא דתית, שהוא הזהיר מפניו: למשל אנשים שממוקדים באינטרסים ובתחומים האישיים שלהם בלי להתחשב באחרים; נימוסים, טוב לב וכבוד נדרסים תחת "החופש המוגזם" ונרקיסיזם. אם משהו מרגיש טוב, יש לעשות זאת ללא התחשבות רבה; גם מוסדות הדת בעולם היהודי-נוצרי מתעניינים יותר ברווחים שניתן לקבל במסגרת פעילותם; כניעה לתרבויות אחרות - מדוע למשל מסתירים יצירות אומנות איטלקיות כאשר נציג איראני מגיע לביקור, במקום להציג בגאווה את הצלחת התרבות המקומית? מדוע במערב תמיד בודקים אם ישנה התחשבות תרבותית או דתית מצדה בזמן שהדבר הוא לא הדדי? אפילו האמת הפכה לסובייקטיבית בעידן הפוסטמודרני כיום.

עד לגירושו לארה"ב סולז'ניצין תמיד עבד בסוג כזה או אחר של ריתוק. עם זאת, הוא לעולם לא הפסיק לכתוב ולספר במסורות של טולסטוי ודוסטוייבסקי. אולם, גדולתו נובעת לא רק מפרסום ספריו האדירים וחשיפת האמת והזוועות, אלא גם בתרומה ממשית למאמצים המוצלחים לבסוף של ארה"ב להפיל את הקומוניזם הסובייטי.

[1] https://www.pressherald.com/2018/05/24/when-ford-snubbed-solzhenitsyn/

[2] https://americanrhetoric.com/speeches/alexandersolzhenitsynharvard.htm

[3] Aleksandr Solzhenitsyn, Warning to the West, Farrar, Straus and Giroux, 1986.

[4] Jussi M. Hanhimaki, The Flawed Architect: Henry Kissinger and American Foreign Policy, Oxford University Press, 2004, p. 447.