כיצד אידיאולוגים מסלפים את ההיסטוריה.
כיצד אידיאולוגים מסלפים את ההיסטוריה.
מקרי מבחן: אלפרד הגדול, מהומות היימרקט, יוליוס ואתל רוזנברג, מלחמת האזרחים בספרד.
"הדרך היעילה ביותר להשמיד אומה היא להכחיש ולחסל את ההבנה שלה של ההיסטוריה שלה עצמה."
- ג'ורג' אורוול
בסתיו 1991 אוניברסיטת אלפרד בניו יורק, הקטנה והשקטה לרוב, הייתה נתונה במחלוקת. "פרופסורים" ממורמרים הובילו סטודנטים להפגנות, ויכוחים סוערים התנהלו ברחבי הקמפוס המפולג, מאמרי מערכת מילאו את המוסד ואת העיתונים המקומיים. במרכזו של הקונפליקט עמד פסלו החדש של המלך האנגלי בן המאה ה-9 אלפרד הגדול, שעל על שמו נקראים הן האוניברסיטה והן הכפר שבו היא נמצאת. כאשר הוזמנה האנדרטה, איש לא יכול היה לחזות את המחלוקת שהיא תייצר. עם זאת, הקמתה פגעה ברגישויות של "פרופסורים" להיסטוריה באוניברסיטה. אם לשפוט לפי התגובות החזקות והשליליות, אפשר היה לחשוב שאלפרד היה כנראה סוג של רודן שדיכא את עמו, הראוי יותר לתואר "אלפרד האיום". כמובן שבפועל, ההפך הוא הנכון.
בשנים 871 עד 899, היה אלפרד מלך ממלכת וֶסֵקְס, אחת מארבע הממלכות שבסופו של דבר יהפכו לאנגליה. בתקופת שלטונו החיה את מסורת הלמידה שנעלמה עם "נפילת" האימפריה הרומית. הוא דרש שכל האצילים ידעו קרוא וכתוב והגדיל את השכלתם על ידי תרגום הטקסטים הלטיניים הגדולים לאנגלית. בנוסף, היה לו את הכבוד להיות המלך הראשון בהיסטוריה האנגלית שכתב ספר, לאחר שקדם למלך ג'יימס בשמונה מאות שנים. לפיכך, הוא מכונה "מלך ההשכלה".
באופן משמעותי יותר, לראשונה, נכתב החוק האנגלי שביסס את המסורת האנגלית כארץ "שנשלטת על ידי חוקים" במקום גחמותיהם של אצילים חזקים. החוקים הללו היו הבסיס שממנו התפתחה הזכות להליך הוגן, משפט על ידי חבר מושבעים, וכבוד לאדם, לא משנה מאיזה מעמד חברתי. חוקיו הגנו על פשוטי העם מפני עונשים שרירותיים ומוגזמים. אפילו עבדים היו מוגנים על פי חוקיו: היו מגבלות על מספר השעות בהן ניתן היה להכריח אותם לעבוד, והוענקו להם 37 חגים ללא עבודה בשנה. יתר על כן, העבדים הורשו לעבוד למען עצמם ולשמור על כל ההכנסות מהמאמצים שלהם. דרך הכנסייה יצר אלפרד מערכת שהאכילה את העניים וסיפקה להם טיפול רפואי. בשביל אדם שחי במאה ה-9 היה אלפרד מלך נאור מאוד ואהוב על עמו, ומסיבה זו הוא המלך היחיד בהיסטוריה האנגלית שהוענק לו התואר "הגדול". אלפרד הגדול, אבי אנגליה ומלך ההשכלה.
אז מדוע התנגדו "הפרופסורים" להיסטוריה לאנדרטה לזכרו של התומך הגדול בחינוך?
האמת היא שההתנגדות הזאת לאלפרד הייתה קשורה יותר לדברים שהוא מסמל ולא להיסטוריה עצמה. אחת המפגינות, לינדה מיטשל, ש"מתמחה" בחקר ימי הביניים אמרה בראיון לני יורק טיימס: אלפרד "אינו לוגו טוב לקידום אוניברסיטה מודרנית מכיוון שלמעשה כל דמות היסטורית שהייתה לה השפעה חברתית או פוליטית ללא ספק הולכת להיות D.W.E.M. - זכר אירופי לבן מת" וכי "יהיה זה טיפשי לבחור בסמל כל כך אקסקלוסיבי ויעיל בהדגשת מבנה הכוח הגברי הלבן של ההיסטוריה."[1] מבחינת אלפרד, בהיותו DWEM, פירשו שיש להתעלם מהישגיו הגדולים מכיוון שהם אינם משתלבים בהיסטוריה הרוויזיוניסטית המונעת על בסיס אידאולוגי, אנטי-מערבי, הנלמד כיום במוסדות החינוך וההשכלה.
לרוע המזל, אוניברסיטת אלפרד היא כמובן לא הדוגמה היחידה בה האקדמיה מקריבה את האמת למען האידאולוגיה הליברלית. באמצע שנות ה-70, אדם צעיר אך מבריק בשם אלן מקפרלן,[2] סיים זה עתה את התואר השני בהיסטוריה מאוקספורד וכן תואר דוקטור באנתרופולוגיה מאוניברסיטת לונדון. בזמן שלמד אנתרופולוגיה, הבין כי להיסטוריה שלמד באוקספורד היה מעט מאוד עדויות אנתרופולוגיות והיסטוריות שתומכות בה. כפרויקט, הוא התכוון לתקן את החסר באמצעות שיטות אנתרופולוגיות. מה שגילה הוא שהנתונים האנתרופולוגיים לא תמכו בהיסטוריה הרוויזיוניסטית הנלמדת. למעשה, הם היו לחלוטין מנוגדים לה!
הדבר יצר דילמה עבור מקפרלן הצעיר. כיצד יכול להיות שהמחקר שלו סותר את ההיסטוריה שלמד באוקספורד? מכשול זה נמשך עד שקיבל מכתב ממנהל בית הספר המכינה הקודם שלו. המנהל, שלמד היסטוריה באוקספורד בשנות ה-40 והיה דמות סמכותית מוכרת, השווה את המחקר של מקפרלן להיסטוריה הנלמדת. ההערות שלו היו מדאיגות למדי:
"נראה לי שמשהו השתבש בין 1950 ל-1970. נראה שבשנות ה-50 וה-60 התחום [של ההיסטוריה] נלכד בידי (א) מרקסיסטים ו- (ב) על ידי חוקרים בעלי "מודל חשיבה איכרי" שהתעלמו לעתים קרובות כל כך ממסקנות הממצאים שלהם עצמם ואילצו אותם לתבנית רצויות מראש."[3]
המנהל הסביר גם כי מקפרלן גילה מחדש את ההיסטוריה שהייתה ידועה ולגמרי מוכרת עד שנות ה-60, כאשר הוחלפה ברביזיוניזם שמנסה להראות בכוח שהתרבות המערבית והאירופאית מעיקה ומנצלת; בין אם העדויות ההיסטוריות מנוגדות לרביזיוניזם, כלל לא משנה; האמת היא משנית לאידאולוגיה.
טענות אלו היו כמובן חמורות ביותר, ובעקבותן הקדיש מקפרלן את חייו לתיקון העיוותים ההיסטוריים. עמיתיו הרוויזיוניסטים מתחו ביקורת על כל דבר שפרסם. הוא ענה להם עם מחקרים ונתונים נוספים שתמכו בעמדותיו. הוא ידע שההיסטוריה נמצאת לצדו. גם מבקריו ידעו זאת; מאחר שלא הצליחו להתאים את מחקריו לקו הרביזיוניסטי, הם עברו במהרה להשתמש בשיטות הידועות גם כיום של לעג והאשימו אותו בכל אותם שמות הגנאי הילדותיים שכל מי שבינינו מנסה לחשוף את ההיסטוריה האמתית מכיר גם בזמננו. ועדיין, חרף התנגדויות שכאלו, הפך מקפרלן ליו"ר המחלקה האנתרופולוגית בקיימברידג'.
כפי שאמר דיוויד קולמן, הנשיא הנוכחי של ה-College Board, "ההיסטוריה אינה קשורה לעובדות, אלא לנרטיבים."[4] המחקר של מקפרלן פשוט לא מתאים לנרטיב הרביזיוניסטי שהם היו רוצים להציג בפני המוחות הצעירים והלא מערערים שממלאים את הכיתות בכל שנה. זאת גם הסיבה ש"מחקרים" של אנשים לא ראויים לתואר "היסטוריון", כגון של מי שהיה אולי מעוות ההיסטוריה הגדול ביותר, הרוויזיוניסט הווארד זין (Zinn), שהגדיר עצמו הן כאנרכיסט והן כסוציאליסט, ממלאים את תוכניות הלימוד במחלקות ההיסטוריות כיום. זה הביא לדורות של אנשים שכל תפיסות העולם שלהם מבוססות על רֶבִיזִיָה אידאולוגית של ההיסטוריה שאין לה כל בסיס עובדתי.
האידאולוגיה הפרוגרסיבית מתמחה בהתניית אינדוקטרינציה של היסטוריה כוזבת לדור הנוכחי. דוגמאות לכך ניתן לראות גם בסדרות הטלוויזיה של אוליבר סטון ופיטר קוזניק ב-Showtime על המלחמה הקרה, ובעיקר עם הכתבים הפסאודו-היסטוריים של הווארד זין. בעוד ששמרנים – למעט מספר יוצאי דופן - מתרכזים במידה רבה בסוגיות מדיניות, הליברלים יודעים כי אין די בפעילות רק למען סדר היום הפוליטי שלה, ובהיותם עטופים בתפיסות המרקסיזם התרבותי מבינים שיש לפעול חזק גם בתחום התרבות, לרבות התחום ההיסטורי. הם מאמינים שצריך לחנך לחשוב שהמדינות המערביות תמיד היו המדכאות האמיתיות, הן של אזרחיה הן של הקהילה העולמית. כך, הרוע של כמעט כל הממשלות לא ייראה כדבר חריג, אלא ככזה שיש לצפות לו. לשם כך הם נדרשים לייצר מיתוסים, זה לא משנה אם הם כבר הוכחו כלא מדויקים, ויש לחזור עליהם כ"עובדות".
מקרה מבחן בולט הוא הפרשנות הקומוניסטית לפיגועי מהומות היימרקט מ-1886 בשיקגו בו הושלכה פצצה במהלך מפגן פועלים שהרגה שבעה שוטרים ולפחות אזרח אחד. המבצעים, רדיקלים ידועים, נתפסו, הורשעו ונתלו במהירות. כמה מהם נקברו בבית העלמין ולדהיים, מה שהפך אותו לאתר עלייה לרגל לפעילי עבודה. פרשת היימרקט הפכה את שיקגו למקום הטבעי לכנס הייסוד של המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב בשנת 1919.
במהלך כנס המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית בשיקגו ב-2014, המדריך של המפלגה דאג לציין כי אלו שהחליטו על העונש של "המרטירים" הללו היו "ה-1%" של האליטה של התקופה, האצילים העשירים המנותקים מהעם. לפי גרסת הקומוניסטים, הרדיקלים של האירוע בהיימרקט הופללו במה שהיה בבירור פרובוקציה של המשטרה, תירוץ לעצור ולגנות את הפעילים על מחאתם נגד תנאי עבודה קשים.[5] כפי שהסביר הסופר והעיתונאי ג'ון מילר[6] - היסטוריון איגודי העובדים, טימוטי מסר-קרוזה, חיבר ספר שמוחק את המיתוס ואומר את האמת: המשפט לא היה עוות של הצדק, כפי שטען השמאל מאז ומתמיד, אלא קונספירציה אנרכיסטית אמיתית שנועדה ליצור התקוממויות, החל בהתקפות על המשטרה.[7]
התביעה הוכיחה את טענותיה, והצליחה באמצעות ראיות מוצקות להראות כי האנרכיסטים היו אחראים לזריקת הפצצה שהובילה למותם של השוטרים. זה לא היה "אחד הכישלונות הגדולים של הצדק", כפי שטוענים הרווזיוניסטים. מסר-קרוזה הוא היסטוריון הגון אשר באופן אישי חרף היותו סוציאל-דמוקרט, וכפי שאמר למילר, הינו מציב כעת את ההיסטוריה המדויקת לפני האידאולוגיה האישית שלו. בהחלט ייתכן, לדבריו, כי שבעת השוטרים כלל לא נרצחו מהפצצה, אלא אף נורו בדם קר על ידי האנרכיסטים שנכחו בעצרת. כך, היה זה, חיסולו של "מיתוס היסטורי נוסף."[8]
האנשים שלקחו חלק "בהדרכה" של המפלגה הקומוניסטית ב-2014, או האלפים הרבים שקראו את הפסאודו-היסטוריה של הווארד זין, מאמינים במיתוסים שהמורשעים הופללו. אולם אם הם נתקלים במי שחלוק על כך, הם מגיבים על ידי תקיפת האדם בכינויי גנאי והאשמות בבגידה, וממשכים לחזור על המיתוס לתלמידים שלהם, וחוזר חלילה. הם לא מאפשרים לחשוף את האמת, שכן אחרת תתאפשר חשיבה מחודשת של כל מה שלמדו מזייפני ההיסטוריה.
מקרה מבחן נוסף הוא של יוליוס ואתל רוזנברג, מרגלי האטום בארה"ב למען ברית המועצות שהורשעו והוצאו להורג בשנות ה-50. די אם נאמר, הרוזנברגים היו אכן סוכנים סובייטים שביקשו לספק לברית המועצות הטוטליטרית של סטאלין את כל הסודות הצבאיים והתעשייתיים שיכלו לאסוף.[9] ועדיין, עד היום ישנם גופים מרקסיסטיים ופרוגרסיביים שמסרבים לקבל אמת היסטורית זו. העיתון הצרפתי, Le Point, אשר היה פעם בעל נטיות מרכז והיום נחשב לסוציאלי-ליברלי, פרסם כתבה המיידעת את הקוראים כי "הרשעתם של הרוזנברגים היא תוצאה של פרנויה ענקית שתפסה אומה שלמה."[10] זו תוצאה של "פיתיון אדום פנטסטי" שהיה קיים ברחבי ארצות הברית. המשפט לא היה אלא "משפט דמה". הוא מציין כי "ארגונים רבים ברחבי העולם קוראים היום לבחינה מחודשת של פרשת רוזנברג."
שקר זה נועד ליצור את הרושם שהליברלים יודעים את "האמת" לפיה הזוג היה חף מפשע. גם קוראי "ההיסטוריה העממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, שנכתב כרביזיה הרבה אחרי שאשמתם הוכחה, ימצאו (ע"מ 432-435) קטע על פרשת רוזנברג, בו הוא משתמש באופן צפוי בחומר ישן שכבר הופרך בכדי "להוכיח" לכאורה שהם הופללו.
מקרה המבחן האחרון, בין אין ספור אפשריים, שנציג כאן הוא מלחמת האזרחים בספרד. במשך עשרות שנים הפיץ השמאל באמריקה את המיתוס על המאבק של הרפובליקה הספרדית בפשיזם שהחל בשנת 1936, והחלטת המתנדבים הגיבורים להילחם למענה. דגש מיוחד מקבלים האמריקאים שהלכו להתנדב באותו העימות, כחלק ממה שכונה "גדוד אברהם לינקולן", שהיה למעשה גדוד קטן בלבד, אך הם כמובן בכוונה הגזימו לגבי גודלו במטרה לגרום לעצמם להראות חשובים יותר מאשר היו בפועל. הקומוניסטים הישנים ניסו כמובן לקדם את הגרסאות המעוותות שלהם של האירועים, אשר הופרכו בקלות בעיקר בעזרת בספרים של ההיסטוריון סטנלי פיין.[11] את המציאות לגבי גדוד לינקולן ניתן למצוא בספרו של פרופ' ססיל איבי "חברים וקומיסרים: גדוד לינקולן במלחמת האזרחים בספרד",[12] ואת האמת לגבי תפקידה של ברית המועצות במלחמה בספר "ספרד נבגדת: ברית המועצות במלחמת האזרחים בספרד",[13] אשר לחלוטין מבטל את התפיסות של השמאל במאה ה-20.
עם זאת, הוכחות אמפיריות לא מעניינות את האידאולוגיים. ב-2017 פורסם מאמר באתר המוקדש לעיוותי האמת של הווארד זין[14] ולאחר מכן בהפינגטון פוסט[15], הקובע כי למתנדבים הייתה משימה אחת בלבד:
"בנובמבר הפכה הריצה להתנדבות למטר גדול: על פי הערכות 40,000 גברים ונשים מ 53 מדינות עזבו את הבית כדי להגן על הרפובליקה. בפעם היחידה בהיסטוריה התכנס כוח מתנדבים של גברים ונשים מכל העולם כדי להילחם למען אידאל: דמוקרטיה. המתנדבים הביאו מסר שאנשים רגילים יכולים לעמוד בפני מיליטריזם פשיסטי ... בארצות הברית כ-2,800 צעירים וצעירות מגזעים ורקעים שונים הקימו את "גדוד אברהם לינקולן". ימאים וסטודנטים, חקלאים ופרופסורים, הם קיוו שאומץ לבם יכול להפוך את הגאות, או סוף סוף להתריע בפני העולם על הרצון של הפשיסטים לשליטה עולמית. רובם עשו את דרכם לספרד באופן לא חוקי כ'תיירים' המבקרים בצרפת."
ומה האמת ההיסטורית? שהגוף שהם הצטרפו אליו היה צבא ה-קומינטרן, שהוקם על-ידי הזרוע הבינלאומית של ה- נ.ק.ו.ד. וה-האינטרנציונל הקומוניסטי בשליטה ישירה של סטאלין. במקום "המלחמה הטובה" המיתולוגית המתוארת על ידי מאמר זה ושאר התועמלנים, הצבא הזה הוקם כדי לסייע לספרד ליפול לידי שליטה סובייטית, ולהכניס לשלטון משטר שיממש את המודל של "הדמוקרטיות העממיות" שלאחר מלחמת העולם השנייה אשר יקבלו סיוע צבאי מוגבל עד שבריטניה וצרפת עשויות לשנות את מדיניותן ולהתאחד עם הסובייטים בברית עולמית חדשה.
המאמר הזה, שכה משבח את המתנדבים, לא יציין כמובן בשום מקום שבמהלך ההסכם בין בריה"מ לגרמניה הוטרנים של "גדוד לינקולן" אימצו את הסלוגן "הינקים לא באים!". גם לא שהמנהיגים שלו נשאו נאומים המגנים את המלחמתיות של פרנקלין רוזוולט והבריטים, ותארו את גרמניה הנאצית ככוח טוב לב שאינו מהווה איום על מדינות המערב. כמובן שהאנטי-פשיזם שלהם חזר ברגע שגרמניה פלשה לברית המועצות, וסטאלין שוב דרש שינוי בן לילה בנהלי המפלגה.
כיום, לאחר מספר עשורים של לימודי היסטוריה מעוותת, כל התחום נגועה בידי אידאולוגיים מרקסיסטיים. מה שהופך את זה לכל כך מגוחך הוא שהם, לעומת הדורות הקודמים של הרוויזיוניסטים, אפילו לא מבינים שהם מקדמים את העיוותים ההיסטוריים, המיתוסים והשקרים ההורסים את המערכת הכלכלית והפוליטית הגדולה ביותר שיצר האדם אי פעם.
הרוויזיוניסטים הפרוגרסיביים ממשיכים להציג את השקפתם הנחושה מבחינה אידאולוגית של העבר, ככלי לעורר השראה בקרב פעילים צעירים תמימים והבלתי משכילים של ימינו. רבים מהם למדו את העיוותים הללו מאת פרופסורים ליברליים באוניברסיטאות הגדולות. המטרה שלהם היא למצוא בהיסטוריה גיבורים ומרטירים, גם אם הגיבורים שהם משבחים מתגלים בכלל לא ככאלו, והמרטירים שלהם כאשמים. אלה מאתנו המכבדים את האמת ההיסטורית מחויבים לא להשאיר להם את ההיסטוריה.
ב-2015 ציינו 800 שנים למגנה כרטה, המסמך הראשון בהיסטוריה בו הונחו בכתב עקרונות השלטון המוגבל, זכויות הפרט והממשלה הייצוגית. האם ניתן למסמך החשוב האנגלי הזה להישכח, כמו אלפרד הגדול, מכיוון שהוא נכתב על ידי DWEM ואינו מתאים לנרטיב הפרוגרסיבי? או שהגיע הזמן לתת לעובדות ההיסטוריות לדבר בעד עצמן?
"תנו לי ארבע שנים ללמד את הילדים, והזרע שזרעתי לעולם לא ייעקר".
- ולדימיר לנין.
[1] https://www.nytimes.com/1991/12/15/nyregion/campus-life-alfred-9th-century-figure-is-focus-of-dispute-in-search-for-logo.html?module=Search&mabReward=relbias%3Ar
[2] http://www.alanmacfarlane.com/FILES/alanlongcv.html
[3] Alan Macfarlane, The culture of capitalism, Blackwell, 1987.
[4] http://www.nytimes.com/2012/05/16/education/david-coleman-to-lead-college-board.html?_r=0
[5] https://www.chicagotribune.com/news/ct-xpm-2014-06-14-ct-communist-party-convention-met-20140615-story.html
[6] John J. Miller, “What Happened at Haymarket?”, https://www.nationalreview.com/magazine/2013/02/11/what-happened-haymarket/
[7] Timothy Messer-Kruse, The Trial of the Haymarket Anarchists: Terrorism and Justice in the Gilded Age, Palgrave Macmillan, 2011.
[8] Haymarket! Another Leftist Historical Myth Gets Destroyed, https://pjmedia.com/ronradosh/2013/01/28/haymarket-another-leftist-historical-myth-gets-destroyed/?singlepage=true
[9] Ronald Radosh and Joyce Milton, The Rosenberg File: Second Edition, Yale University Press, 1997.
[10] https://www.lepoint.fr/c-est-arrive-aujourd-hui/19-juin-1953-un-couple-de-cocos-grille-sur-la-chaise-apres-un-proces-truque-les-epoux-rosenberg-19-06-2012-1475063_494.php
[11] Stanley G. Payne, The Spanish Civil War, Cambridge University Press, 2014; Stanley G. Payne, The Spanish Civil War, the Soviet Union, and Communism, Yale University Press, 2011.
[12] Cecil D. Eby, Comrades and Commissars: The Lincoln Battalion in the Spanish Civil War, Penn State University Press, 2007.
[13] Ronald Radosh, Mary Habeck and Grigory Sevostianov (eds.), Spain Betrayed: The Soviet Union in the Spanish Civil War, Yale University Press, 2001.
[14] https://www.zinnedproject.org/if-we-knew-our-history/the-forgotten-fight-against-fascism/
[15] https://www.huffpost.com/entry/the-forgotten-fight-again_b_5483988
