כיצד אידיאולוגים מסלפים את ההיסטוריה.

כיצד אידיאולוגים מעוותים את העבר.

"מי ששולט בעבר, שולט בעתיד. מי ששולט בהווה, שולט בעבר".

- ג'ורג' אורוול

ההיסטוריה אינה רק רשימה של אירועים - היא הבסיס לזהות, להבנת המציאות וללקחים לעתיד. אך לאורך הדורות, אידיאולוגיות שונות ניסו לעצב אותה כך שתתאים לנרטיב שלהן, תוך דילוג על עובדות לא נוחות או עיוותן. הדברים הללו אינם חדשים: ברית המועצות, גרמניה הנאצית ומשטרים טוטליטריים אחרים הפכו את ההיסטוריה, המדע, האמנות והתרבות לכלי שירות למשטר. גם כיום, בעידן האקדמיה, התקשורת והתרבות הפופולרית, ניתן לראות דוגמאות דומות, אם כי לעיתים עדינות יותר.

עיוותים באקדמיה: אלפרד הגדול, מקפרלן והשפעת זִין

בשנת 1991 התעוררה מחלוקת באוניברסיטת אלפרד שבניו יורק סביב פסלו של המלך האנגלי אלפרד הגדול (849–899), שעל שמו נקראה האוניברסיטה. אלפרד היה מלך וֶסֵקְס שתרם רבות להתפתחות אנגליה: הוא קידם השכלה (הקים בית ספר בחצרו ותרגם טקסטים לטיניים לאנגלית), חוקק קוד חוקים (Dōmbōc) שהגן על פשוטי העם ועל עבדים והניח יסודות למסורת שלטון חוק. הוא נחשב למלך היחיד בהיסטוריה האנגלית שזכה לתואר "הגדול" בשל הישגיו הצבאיים (הגנה על אנגליה מפני הוויקינגים), המנהליים והתרבותיים, והוא נחשב לאבי אנגליה המאוחדת.

עם זאת, חלק מהפרופסורים התנגדו להצבת הפסל. אחת מהם, פרופ' לינדה מיטשל, טענה כי אלפרד אינו "לוגו טוב" לאוניברסיטה מודרנית מכיוון שהוא " זכר אירופי לבן מת" וכי סמל כזה מדגיש "מבנה כוח גברי לבן". ההתנגדות לא נבעה בעיקר מהישגיו ההיסטוריים, אלא מהסמליות שהוא מייצג.[1]

דוגמה נוספת לעימות בין מחקר לעיוות אידיאולוגי היא עבודתו של ההיסטוריון והאנתרופולוג אלן מקפרלן. בספרו על מקורות האינדיווידואליזם האנגלי,[2] טען מקפרלן, על סמך ניתוח אנתרופולוגי והיסטורי של אנגליה בימי הביניים, כי אנגליה לא הייתה חברת איכרים קולקטיביסטית-פיאודלית קלאסית כפי שתוארה לעיתים. הוא מצא עדויות מוקדמות למשפחות גרעיניות, בעלות פרטית מפותחת, ניידות גיאוגרפית וחברתית גבוהה ושוק חופשי יחסי - מאפיינים שנחשבו בדרך כלל לתוצאה של העת החדשה. עבודתו ערערה על הנרטיב הרווח של מעבר חד מפיאודליזם לקפיטליזם והדגישה את ייחודה של אנגליה כבר בתקופה מוקדמת.

בספרו על תרבות הקפיטליזם,[3] הרחיב מקפרלן את הדיון על שורשי הקפיטליזם והאינדיבידואליזם באנגליה. הספרים עוררו מחלוקת אקדמית משמעותית: חלק מההיסטוריונים ראו בהם תרומה חשובה וחדשנית, בעוד אחרים ביקרו אותם בחדות. מקפרלן ומנטורים שלו ציינו כי בין שנות ה-50 לשנות ה-70 חל שינוי באקדמיה, שבו השפעות מרקסיסטיות ומודלים אידיאולוגיים קדמו לעיתים לעדויות ההיסטוריות והאנתרופולוגיות.

האקדמיה המודרנית, במיוחד במחלקות להיסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מושפעת באופן ניכר מנרטיבים רוויזיוניסטיים. מגמה זו התחזקה לאחר מלחמת העולם השנייה, עם עליית השפעות מרקסיסטיות ופוסט-מודרניות שרואות בהיסטוריה כלי פוליטי יותר מאשר חיפוש אחר אמת עובדתית. תוצאה אחת היא העדפה של פרשנויות שמדגישות דיכוי, ניצול ואשמה קולקטיבית של התרבות המערבית, לעיתים על חשבון מורכבות, הישגים והקשרים רחבים יותר.

אחת הדוגמאות הבולטות להשפעה זו היא כתביו של הווארד זין (Zinn), שספרו "היסטוריה עממית של ארצות הברית"[4] זכה לפופולריות רבה בקרב סטודנטים ואקטיביסטים. זין, שזיהה עצמו כאנרכיסט וסוציאליסט, הציג נרטיב חד-צדדי שמדגיש קורבנות ומאבקי מעמדות תוך השמטה או עיוות של היבטים חיוביים או מורכבים. הספר זכה לביקורת חריפה מצד היסטוריונים רבים - כולל כאלה מהשמאל - על פשטנות, בחירת מקורות סלקטיבית והצגת פרשנות אידיאולוגית כעובדה.

מהומות היימרקט, הרוזנברגים ומלחמת האזרחים בספרד

ב-1886 התרחשו מהומות היימרקט בשיקגו. במהלך הפגנה הושלכה פצצה שהרגה שבעה שוטרים ולפחות אזרח אחד. האנרכיסטים שהורשעו הוצאו להורג. מחקרים מאוחרים יותר של פרופ' טימותי מסר-קרוז הצביעו על שפע עדויות לאשמתם, כולל קונספירציה אנרכיסטית אמתית שנועדה ליצור התקוממויות.[5] למרות זאת, הנרטיב האנרכיסטי-שמאלי ממשיך לתאר אותם כ"מרטירים" חפים מפשע שהופללו וניסיונות לתקן את הערך בוויקיפדיה נמחקו שוב ושוב.

פרשת יוליוס ואתל רוזנברג בשנות ה-50: הזוג הורשע בריגול אטומי לטובת ברית המועצות של סטאלין והוצא להורג. מסמכים ומחקרים (כגון ספרם של רונלד רדוש וג'ויס מילטון) אישרו כי הם היו סוכנים סובייטיים שסיפקו סודות אטומיים קריטיים.[6] עם זאת, נרטיבים מסוימים, כולל אצל זין, ממשיכים לתאר את המשפט כ"פרנויה מקרתיסטית" או "משפט דמה".

מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) זכתה לנרטיב רווח של "רפובליקה דמוקרטית מתקדמת" מול "פשיזם". במציאות, הייתה בספרד מסורת אנרכיסטית חזקה בת עשרות שנים. האירועים כללו ביזת כנסיות יומיומית, תליית כמרים, הוצאות להורג של פקידים אנטי-קומוניסטים והתערבויות זרות מכל הצדדים - גרמניה ואיטליה לצד פרנקו וברית המועצות לצד הרפובליקה תוך ניסיון להשיג שליטה מלאה דרך הקומינטרן. "גדוד אברהם לינקולן" היה חלק מצבא קומינטרן שהוקם על ידי סטאלין. מחקרים של סטנלי פיין, ססיל איבי ורונלד רדוש מתארים את המורכבות הזו.[7]

דוגמאות נוספות לעיוותים היסטוריים

כריסטופר קולומבוס: קולומבוס ביצע ארבעה מסעות גילוי והקים מושבות פרימיטיביות. בשום שלב הוא לא עסק בטבח שיטתי בילידים. כאשר היה מרותק למיטה, אנשיו תקפו אינדיאנים - אירוע חריג שבו לא הייתה לו שליטה. האשמה על הובלת 1,500 עבדים חזרה לספרד מגוחכת, שכן ספינות קרוולה קטנות לא יכלו לשאת כמות כזו בנוסף לצוות. האשמות הקיצוניות נגדו לעיתים קרובות מתעלמות מהקשיים הלוגיסטיים וההקשר ההיסטורי של התקופה.

שמיכות אבעבועות: המיתוס על מדיניות מכוונת של צבא ארה"ב נשען בעיקר על מקרה בודד משנות ה-60 של המאה ה-18, כאשר הגנרל הבריטי ג'פרי אמהרסט העניק שמיכות נגועות לשבט אינדיאני. השבט כבר נחשף למחלה בעבר ולכן היה חסין. הילידים עצמם עסקו בלחימה אכזרית, עבדות, רצח שבטים שלמים וסכסוכים בין-שבטיים אלימים.

מלחמת וייטנאם: ארה"ב החלה בהוצאת כוחותיה בהדרגה תחת ניקסון כדי להשאיר את הלחימה לווייטנאמים. הנפילה של דרום וייטנאם ב-1975 קשורה להחלטות פוליטיות פנימיות בארה"ב (כולל פרשת ווטרגייט) ומניעת סיוע אווירי מהקונגרס הליברלי. מרכז צבא הצפון נשבר כבר במתקפת טט 1968. אולם התקשורת הליברלית מיהרה להכריז על "תבוסה האמריקאית הראשונה בהיסטוריה".

ריצ'רד ניקסון: כמעט כל מה שהתרבות הפופולרית זוכרת על ניקסון מוטה על ידי שנאה פוליטית ארוכת שנים. מקורותיה חוזרים לסוף שנות ה-40, כאשר ניקסון, כחבר קונגרס צעיר, היה מעורב באופן אישי בחקירתו של אלג'ר היס - פקיד בכיר במחלקת המדינה שהתברר כמרגל סובייטי. התערבותו לטובת וויטאקר צ'מברס (מרגל שערק למערב) הובילה להרשעת היס בעדות שקר. התקשורת הליברלית של התקופה מעולם לא סלחה לו על כך והשנאה הזו ליוותה אותו לאורך כל הקריירה.[8]

הנאצים וה"ימין": מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומנית-סוציאליסטית התייחסה לסוציאליזם ברצינות רבה. שיר ההמנון שלה ("הורסט וסל") גינה הן קומוניסטים והן "ריאקציה" שמרנית. מחקרים של דייויד שויננבאום וג'יימס פול מראים שהנאצים לא קיבלו תמיכה פיננסית עיקרית מתעשיינים גדולים, היו על סף פשיטת רגל והאצולה והצבא הסתירו את סלידתם מהם.[9]

נלסון מנדלה ודרום אפריקה: מי שבפועל סיים את האפרטהייד היה הנשיא פרדריק וילם דה קלרק, בעוד מנדלה ישב בכלא על פעילות ותמיכה בטרור אכזרית. לאחר עלייתו לשלטון סבלה דרום אפריקה משחיתות שלטונית מוחלטת ורמת רצח גבוהה במיוחד כלפי חקלאים לבנים, שמגיעה לממדים של רצח עם לפי חלק מהדיווחים.[10]

פידל קסטרו וצ'ה גווארה: המשטר בקובה כלל רעב, רדיפות פוליטיות, הוצאות להורג, צנזורה, מיליטריזציה, פולחן אישיות, תשתיות מתפוררות וקריסה כלכלית. למרות זאת, הוליווד והתרבות הפופולרית מבצעים רומנטיזציה לעיתים קרובות של הדמויות הללו, כפי שמתואר בספרו של אלן ה. ריסקינד "בוגדי הוליווד".[11]

חופש דיבור: התנועה בברקלי בשנות ה-60 התמקדה בהזמנת מרצים קומוניסטים, שימוש במילים גסות וסירוב להזמין דוברים מבקרי קומוניזם. זו לא הייתה ראשיתה של חופש הביטוי - שהיה מעוגן במגילת הזכויות האמריקאית מאז הקמת ארצות הברית.

עבדות: העבדות הייתה תופעה עולמית עתיקה, נפוצה בהרבה יותר בקרב מזרח תיכוניים, אפריקאים ואינדיאנים מאשר אצל אירופאים. האירופאים, במיוחד במאה ה-19, הובילו מערכה עולמית מוצלחת לביטול העבדות, לעיתים מול התנגדות עיקשת באפריקה ובמזרח התיכון, שם היא עדיין קיימת במקומות רבים.

ב-2015 ציינו 800 שנים למגנה כרטה, המסמך הראשון בהיסטוריה בו הונחו בכתב עקרונות השלטון המוגבל, זכויות הפרט והממשלה הייצוגית. האם ניתן למסמך החשוב האנגלי הזה להישכח, כמו אלפרד הגדול, מכיוון שהוא נכתב על ידי "זכרים לבנים מתים" ואינו מתאים לנרטיב הפרוגרסיבי? או שהגיע הזמן לתת לעובדות ההיסטוריות לדבר בעד עצמן?

הדוגמאות הבודדות הללו מראות כיצד נרטיבים אידיאולוגיים יכולים להשפיע על תיאור העבר - החל מאלפרד הגדול ומקפרלן, דרך זין והאקדמיה, היימרקט, הרוזנברגים, ספרד, וייטנאם ועד מיתוסים על קולומבוס, הנאצים, מנדלה ועבדות. אורוול תיאר זאת היטב ב-"1984". שמירה על אמת היסטורית מחייבת בחינה מדוקדקת של מקורות, עדויות ומחקרים, גם כאשר הם לא מתאימים לנרטיבים פופולריים. ההיסטוריה אינה כלי פוליטי - היא ניסיון להבין מה באמת קרה ובכך להבין כיצד נכון להמשיך הלאה. עוותי העבר יהרסו את העתיד.

[1] https://www.nytimes.com/1991/12/15/nyregion/campus-life-alfred-9th-century-figure-is-focus-of-dispute-in-search-for-logo.html?module=Search&mabReward=relbias%3Ar

[2] Alan Macfarlane, The Origins of English Individualism: The Family Property and Social Transition, Wiley-Blackwell, 1991.

[3] Alan Macfarlane, The Culture of Capitalism, Blackwell, 1987.

[4] Howard Zinn, A People's History of the United States, Harper & Row, 1980.

[5] Timothy Messer-Kruse, The Trial of the Haymarket Anarchists: Terrorism and Justice in the Gilded Age, Palgrave Macmillan, 2011.

[6] Ronald Radosh and Joyce Milton, The Rosenberg File: Second Edition, Yale University Press, 1997.

[7] Stanley G. Payne, The Spanish Civil War, Cambridge University Press, 2014; Stanley G. Payne, The Spanish Civil War, the Soviet Union, and Communism, Yale University Press, 2011; Cecil D. Eby, Comrades and Commissars: The Lincoln Battalion in the Spanish Civil War, Penn State University Press, 2007; Ronald Radosh, Mary Habeck and Grigory Sevostianov (eds.), Spain Betrayed: The Soviet Union in the Spanish Civil War, Yale University Press, 2001.

[8] Whittaker Chambers, Witness, Regnery History, 2014.

[9] David Schoenbaum, Hitler's Social Revolution: Class and Status in Nazi Germany, 1933-1939, W. W. Norton & Company, 1997; James Pool, Who Financed Hitler: The Secret Funding of Hitler's Rise to Power, 1919-1933, Gallery Books, 1997.

[10] https://www.wnd.com/2012/08/genocide-looms-for-white-farmers/

[11] Allan H. Ryskind, Hollywood Traitors: Blacklisted Screenwriters - Agents of Stalin, Allies of Hitler, Regnery History, 2015.