שואת העם הארמני. הכחשה ועדויות.
שואת העם הארמני. הכחשה ועדויות.
מדי שנה מציינים ב-24 באפריל את "הפשע הגדול", כלומר רצח העם של הנוצרים - בעיקר ארמנים אך גם אשורים ויוונים - שהתרחש תחת האימפריה העות'מאנית לאורך רוב שנות מלחמת העולם הראשונה. ההיסטוריונים האובייקטיביים ביותר שחקרו את הנושא מסכימים באופן חד משמעי שמדובר היה ברצח עם מכוון ומחושב:
יותר ממיליון ארמנים נספו כתוצאה מהוצאות להורג, רעב, מחלות, התנאים הקשים והתעללות גופנית. עם שחי במזרח טורקיה המודרנית כמעט 3,000 שנה [יותר מכפליים מהזמן בו כבשו הטורקים הפולשים את אנטוליה המכונה כיום "טורקיה"] איבד את מולדתו והושמד בצורה יסודית ברצח העם הראשון בקנה מידה גדול של המאה ה-20. בתחילת 1915 היו בערך 2 מיליון ארמנים בתוך טורקיה; כיום ישנם פחות מ-60,000. חרף הכמות העצומה של ראיות המצביעות על המציאות ההיסטורית של רצח העם הארמני - דוחות עדי ראייה, ארכיונים רשמיים, עדויות מצולמות, דיווחים של דיפלומטים ועדויות ניצולים - הכחשת רצח העם הארמני על ידי משטרים מודרניים בטורקיה נמשכת משנת 1915 ועד היום.[1]
ארמניה המודרנית נמצאת בהרי הקווקז בין גרוזיה, אזרבייג'ן, איראן וטורקיה. העם הארמני מתהדר בהיסטוריה ארוכה של 3,000 שנה. אומנם רק בשלב מסוים בהיסטוריה שלה הייתה אוטונומית, אך הייתה המדינה הראשונה בעולם שהפכה את הנצרות לדת הלאומית. לעתים קרובות נכבשה על ידי מעצמות גדולות אחרות כמו הפרסים, היוונים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, המונגולים ולבסוף העות'מאנים. עם זאת, הם מעולם לא איבדו את תרבותם וזהותם. הארמנים היו עם מלומד, סוחרים ואנשי עסקים מצליחים, עורכי דין או רופאים. הם הציגו עצמם כקוסמופוליטים, ורבים מהם שלחו את ילדיהם ללמוד באירופה או באמריקה.[2]
הם היו הקהילה הלא מוסלמית הגדולה ביותר במזרח אנטוליה, בין 25% ל-40%. עם זאת, הם עדיין הופלו לרעה. הנוצרים נאלצו לשלם יותר מסים משכניהם הלא נוצרים והיו להם פחות זכויות. לכן, לאומנים ארמנים הקימו תנועות שדרשו יותר חופש, שלטון עצמי ושוויון מלא. הם ניסו להשיג את דרישותיהם תוך גרימת כעס ושנאה בקרב המוסלמים, שבתורם תכננו לנקום בהם. הטבח הראשון התרחש בין 1894 ל-1896, עם הערכה של 80,000 עד 200,000 קורבנות ארמניים.[3]
בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 החלה האימפריה העות'מאנית להתפרק בגלל מלחמות אזרחים, מלחמות עצמאות ובעיקר משום שלא הצליחה לעמוד מול כוחן של המעצמות האירופאיות - האימפריה הרוסית, הבריטית וצרפת. בשנת 1908 החלה "מהפכת הטורקים הצעירים" בה "וועד האיחוד וההתקדמות" (CUP) קיבל על עצמו את המנהיגות הפוליטית. ה-CUP הורכב מגורמים צבאיים מודרניים, אך התפצל לשניים והפך לסיעות ליברלית-דמוקרטית ולאומנית-אוטוריטרית. בשנת 1913 היו בשלטון מה שמכונה הטריומווירט של ה-CUP, המורכב משר הפנים טלעת פאשה, שר המלחמה אנוור פאשה ושר חיל הים אחמד ג'מאל פאשה. הם הקימו דיקטטורה דה-פקטו וקידמו תורת גזע טורקית כדי לעזור להתגבר על הבושה של נפילת האימפריה העות'מאנית. על פי התורה הזאת, הטורקים הם על אנושיים ולכן היו עדיפים על "הגזע" הארמני, היווני, הנוצרי והיהודי.[4] "הטורקים הצעירים" רצו להקים אימפריה עות'מאנית חדשה על מנת לאחד את כל הטורקים מקונסטנטינופול ועד מרכז אסיה. אין לקבל מיעוטים מדתות אחרות. גם הציבור העות'מאני לא איבד לחלוטין את צמאונו לג'יהאד; הוא היה הרבה יותר נלהב ומוכן לפעול להוקעת הארמנים מאשר נגד המעצמות החזקות. בעקבות היחלשותה של האימפריה העות'מאנית החלו קריאות לעצמאות הארמנית, ומה שהוביל את הרשויות העות'מאניות להגיב בצורה קשה.
"הטורקים הצעירים" התייצבו לצד מדינות הציר במלחמת העולם הראשונה, וטענו כי הארמנים נלחמו לצד האימפריה הרוסית הנוצרית האורתודוקסית. בפועל, למרות שאכן היו כמה פלגי גרילה שתמכו ברוסים, רוב האוכלוסייה הארמנית נותרה נאמנה לאימפריה העות'מאנית.
עם זאת, המלחמה הפכה לאלימה בממדים חסרי תקדים, והעניקה ל"טורקים הצעירים" את האפשרות האידאלית לפתור את "הבעיה הארמנית" אחת ולתמיד, ללא חשש מהתערבות חיצונית. ה-CUP הקים את היחידה המיוחדת הטורקית (Teşkilât-ı Mahsusa) לתכנון, פיקוח וביצוע רצח העם של הנוצרים.[5] במהלך ועידת CUP אישר מסמך סודי את סגירת כל החברות הארמניות ואת מעצרם של כל אלו הפועלים נגד הממשלה. שאר הארמנים יישלחו למחוזות הרחוקים ביותר של האימפריה (בגדאד ומוסול), ולאחר מכן יהיה צריך לחסל אותם במהלך המסע או עם הגעתם ליעד. בנוסף, כל החיילים והגברים מתחת לגיל 50 היו צריכים להירצח, והנשים והילדים אחרים אמורים להמיר את דתם – הכל במסגרת רצח העם.[6]
ב-24 באפריל 1915 אירעה המתקפה המתואמת הראשונה על העם הארמני: בין 200 ל-300 אינטלקטואלים נעצרו, נרצחו, עונו או שועבדו למוות בקונסטנטינופול. כל החיילים הארמנים נאלצו למסור את נשקם ואז נורו או גורשו למחנות ריכוז. על מנת להבטיח שלא יישאר איש להגן על הקהילה, כל האנשים שהיו מסוגלים להילחם נרצחו תחילה. שאר הנשים, הילדים והזקנים הפכו לאחר מכן לטרף קל.
העיר ואן הארמנית הצליחה להקים הגנה מפני מתקפות "הטורקים הצעירים" במשך מספר שבועות, אך לבסוף נפלה גם כן. התנגדות זו "אישרה" למעשה לטורקים כי העם הארמני מזדהה עם האויב הרוסי ולכן היה צריך להשמידו.[7]
"נראה כי מתנהל קמפיין של השמדת גזעים בתואנה של פעולת תגמול נגד מרד" - הנרי מורגנטאו, עד ראיה ושגריר ארה"ב בטורקיה.[8]
ה-CUP חקק חוק גירוש זמני, המכונה בדרך כלל חוק Tehcir (גירוש כפוי), כדי לכאורה להביא את העם הארמני למקום מבטחים באזורים לא צבאיים. אך במקביל הם החלו להשמיד את נכסי התרבות הארמניים. אנדרטאות וכנסיות פוצצו, בתי קברות הוסבו לשדות וערים הושחתו או נכבשו.
צעדות מוות, המורכבות בעיקר מנשים, ילדים וקשישים הובלו דרך מסלול נוקשה אל אלפו, במדבר הסורי. רבים מתו מרעב, צמא, תשישות או מחלות לאורך הדרך - או אפילו מהתקפות של חיילים כורדים או פושעים ששוחררו מהכלא לצורכי פגיעה וטבח בשיירות.
הארמנים שגורשו נשדדו, הוכו, נאנסו או נחטפו כדי שיימכרו אחר כך כמשרתים או כעבדי מין. לעתים קרובות נאלצו הילדים להמיר את דתם וגודלו כטורקים. לאחרים הורידו את בגדיהם כך שהם ימותו לאטם מצמא או מחשיפה לחום. חלקם הושלכו לנהרות לטבוע; מי שניסה לשחות נורה. אם אנשים הפכו לחלשים מכדי ללכת, הם הוכו עד שהמשיכו - ואלו שלא נורו מיד. נשים שילדו בצעדות המוות נאלצו להמשיך ללכת מיד לאחר הלידה. מתוך 18,000 האנשים שהחלו בצעדה, רק כ-150 הגיעו לאלפו - רובם מתו זמן קצר לאחר מכן.[9] במהלך החודשים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה פלשו "הטורקים הצעירים" לאזורי הגבול הרוסים ורצחו שם עוד 20,000 ארמנים.
תבוסת מדינות הציר הביאה סוף לרצח העם והעניקה לארמנים זכות להגדרה עצמית. הם הקימו את הרפובליקה הראשונה של ארמניה, אך נאלצו לסבול עוד שני מקרי טבח מידי הטורקים בשנים 1920 ו-1923. בסוף שנת 1922 נותרו רק 400,000 מתוך 2 מיליון הארמנים.[10]
לפני תום המלחמה, שלושת מנהיגי "הטורקים הצעירים" נמלטו לגרמניה, שם קיבלו מקלט מדיני. כל דרישה להסגרה נדחתה, מה שהוביל פעילים ארמנים לקחת את הצדק לידיים. ב-15 במרץ 1921 נורה טלעת פאשה בברלין באמצע הרחוב על ידי הארגון הארמני "מבצע נמסיס"; ב 25 ביולי 1922, אחמד ג'מאל פאשה סבל מגורל דומה בטביליסי, גרוזיה. רק אנוור פאשה הצליח להימלט מרדפיו הארמנים: הוא מת ב-4 באוגוסט 1922 בקרב עם חיילי הצבא האדום ליד דושנבה, טג'יקיסטן.
חרף זאת, כפי שצויין לעיל, עד היום המשטרים המודרניים של טורקיה מתכחשים לשואת העם הארמני. "אירועי 1915", כפי שקוראים הטורקים לטבח בארמנים, הוא נושא רגשי מאוד במדינה זו. להכריז על הפשעים כרצח עם ולהודות שהם אכן התרחשו היה מסתכם בעלבון של האומה הטורקית. לטענת העם הטורקי, היה זה רק עניין של העתקת אנשים במהלך מלחמת העולם הראשונה ממקום אחד למקום אחר. ההשלכות הטרגיות של פעולות אלה הן, כך נראה בטורקיה, לא יותר מנזק משני ומצער של מלחמה איומה.
חוות דעת מדעיות, כמובן, קובעות כי אירועים אלה היו למעשה רצח עם לכל דבר ועניין. עם זאת, לטורקיה יש בעיות זהות ובעיות לאומיות-פוליטיות עם השקפה זו, מכיוון שמדינת הלאום הטורקית המודרנית היא תוצאה של הומוגניזציה של האוכלוסייה; ההאשמות ברצח עם אינן מתאימות לדימוי העצמי הטורקי. אפילו ממשלת גרמניה מסרבת להשתמש במונח בהקשר לטבח הזה, מחשש שהדבר עלול לפגוע ביחסי גרמניה-טורקיה.
בינתיים, ישנם טורקים שמשתדלים לגעת בנושא פולמוסי זה באמצעות תערוכות, כנסים, חילופי דברים ודיאלוגים אזרחיים. עם זאת, באופן רשמי הנושא הוא עדיין בטאבו - וההכרה ברצח העם היא אחד מתנאי ההצטרפות של טורקיה לאיחוד האירופי.[11]
בעוד שרצח העם מוכר ברובו במערב, לרוב נוטים להתעלם ממנו. אחת הסיבות המרכזיות היא כי מסתכלים עליו באמצעות פרדיגמה חילונית, כפי שנהוג מנקודת המבט המערבית, כזו שמגדירה את המאפיינים המובנים לה כמו זהות ומדיניות מגדרית, לאומיות וסכסוכים טריטוריאליים. מכאן הדת אינה מקבלת את המשקל הנכון לה במסגרת זו. במילים אחרות, אנשים מערביים רבים, בעיקר בצד הליברלי, אינם יכולים להפנים את המאפיין והקונטקסט הדתי של הטבח. מלחמה, כמובן, היא גורם נוסף המעיב על פניו האמתיות של רצח העם. מכיוון שהזוועות הללו התרחשו בעיקר במהלך מלחמת העולם הראשונה, על כל הכאוס והחורבן שלה, השואה הזאת פשוט משתלבת בתוך המסגרת שלה. כפי שציין ווינסטון צ'רצ'יל, שתיאר את הטבח כ"שואה מנהלית", "ההזדמנות [של המלחמה] העניקה לטורקים את האפשרות לפנות את האדמה מהגזע הנוצרי." אפילו אדולף היטלר אמר כי "טורקיה מנצלת את המלחמה בכדי לחסל ביסודיות את האויבים הפנימיים שלה, כלומר הנוצרים הילידים, מבלי שמההתערבות הזרה תפריע להם." הדבר לא שונה בהרבה מהחיסול האתני והדתי של הנוצרים במזרח התיכון המודרני, אשר בעיניים המערביות הנאיביות נראה לא יותר מחלק ממלחמות האזרחים בסוריה, לוב ועיראק.
אך גם הגורם המצוטט ביותר בספרות של רצח העם הארמני, "סכסוך זהות אתני", אף שהוא לגיטימי, חייב להיכנס לקונטקסט המתאים מהעובדה כי, מבחינה היסטורית, הדת היוותה יותר את הזהות של אדם מאשר שפה או מורשת. זה מופגן מדי יום ברחבי המזרח התיכון, בו ממשלות ומתפרעים רודפות מיעוטים נוצריים החולקים את אותו גזע, אתניות, שפה ותרבות; מיעוטים שלא ניתן להבחין ביניהם ברובם - למעט כמובן שהם "כופרים". אכן, במידה והיה זה לא יותר מסכסוך אתני בין ארמנים לטורקים, מה מסביר את העובדה כי רצח העם כלל גם יוונים ואשורים? כפי שכתב ג'וזף יעקוב בספרו "שנת החרב: רצח העם של האשורים הנוצריים":
מדיניות הטיהור האתני קודמה על ידי פאן-איסלאמיזם וקנאות דתית. הנוצרים נחשבו לכופרים ("כפיר"). הקריאה לג'יהאד, שהוכרזה ב-29 בנובמבר 1914 למטרות פוליטיות, הייתה חלק מהתכנית "לספח את אדמות הנוצרים ולהשמידם." כמו אצל הארמנים, דיווחים של עדי ראייה מספרים על ניקור עיניים סדיסטי של אשורים ואונס המוני של ילדיהם על מזבחות הכנסיות. על פי מסמכים היסטוריים, כל זה היה חלק מהתכנית העות'מאנית להשמדת הנוצרים של טורקיה.[12]
כדי להבין כיצד רצח העם ההיסטורי של ארמנים ונוצרים אחרים מייצג את מצוקתם המודרנית של נוצרים במזרח התיכון, צריך רק לקרוא רק את מה שכתב בשנת 1918 הנשיא תאודור רוזוולט:
"הטבח הארמני [הנוצרי] היה הפשע הגדול ביותר של המלחמה, והכישלון לפעול נגד טורקיה הוא לסלוח עליו ... הכישלון לטפל בקיצונית נגד האימה הטורקית פירושו שכל הדיבורים על הבטחת שלום עתידי הם שטות זדונית."[13]
אילו עדויות אקוטיות ניתן להציג בדבר התרחשותה של השואה הארמנית?
בשנת 1920, בהחלטת הסנט האמריקאי 359 נשמעו עדויות על הטלות מום, אונס, עינויים ורצח אשר התרחשו בעמקים היפיפים של ארמניה.[14] בחיבור זיכרונותיה, "ארמניה אנוסה", תיארה אורורה מרדיגניאן כי נאנסה ונזרקה להרמון (בהתאם לכללי המלחמה של דת המזרח התיכון). בניגוד לאלפי נערות ארמניות אחרות שהושלכו לשם לאחר שנאנסו, היא הצליחה להימלט. בעיר מלאטיה היא ראתה 16 נערות נוצריות שנצלבו: "כל נערה הוסמרה בחיים על צלבה", כתבה, "דוקרנים דרך כפות רגלים וידיים, רק שערותיהן המנופחות ברוח כיסו את גופן." סצנות כאלו הוצגו בסרט הדוקומנטרי Auction of Souls משנת 1919, שחלקן מתבססות על זיכרונותיה של מרדיגניאן.[15]
טלעת פאשה הסביר לשגריר ארה"ב, הנרי מורגנטאו, שאחת הסיבות לרצח העם הארמני היא בגלל שהארמנים מרדו נגד שלטון הח'ליפות, ובכך עברו על העיקרון שהאסלאם צריך לשלוט ולא להישלט:
"אנו מבססים את התנגדויותינו לארמנים על שלושה נימוקים ברורים. ראשית, הם העשירו את עצמם על חשבון הטורקים. שנית, הם היו נחושים להשתלט עלינו ולהקים מדינה נפרדת. שלישית, הם עודדו בגלוי את אויבינו. הם סייעו לרוסים בקווקז והכישלון שלנו שם מוסבר ברובו על ידי מעשיהם. לפיכך הגענו להחלטה החד משמעית להפוך אותם לחוסרי אונים לפני סיום המלחמה."[16]
טלעת פאשה אף התגאה כי בשלב זה רצח העם כבר למעשה הושלם ברובו:
"אין טעם להתווכח ... כבר נפטרנו משלושת רבעים מהארמנים; לא נותרו בכלל ב-ביטליס, ואן ו-ארזורום. השנאה בין הטורקים לארמנים כעת כה עזה עד שנצטרך לסיים איתם. אם לא, הם יתכננו את נקמתם. ... לא יהיו לנו ארמנים בשום מקום באנטוליה. הם יכולים לחיות במדבר אך לא בשום מקום אחר."[17]
באוקטובר 1915, הצהיר אנוור פאשה כי בכוונתו "לפתור את הבעיה היוונית במהלך המלחמה ... באותה צורה שהוא מאמין שהוא פתר את הבעיה הארמנית."[18] רפט ביי, פקיד עות'מאני, אמר בנובמבר 1916 כי "עלינו לסיים את היוונים כמו שעשינו עם הארמנים ... היום שלחתי חוליות כדי להרוג כל יווני הנראה לעין."[19]
ה"טיימס" של לונדון ציין מעט אחר כך כי גם נוצרים אשוריים במה שהיום "עיראק" סבלו גם כן בידי הטורקים: "מברקים ממסופוטמיה קובעים כי כ-47,000 פליטים, ברובם נסטוריים, נכנסו לאזורים הבריטיים לאחר שעברו את האזורים הטורקיים. רבים מאלה מועברים למחנות ליד בגדאד. 10,000 נוספים נקלטו בעיירות כורדיסטן או משוטטים בין הגבעות. פליטים אלה הגיעו מאזור אורמיה, שהיה מבודד במהלך ההתקדמות הטורקית בצפון מערב פרס ... יום לאחר בריחה זו נכנסו הטורקים ל-אורמיה וטבחו ב-200 אנשים שלא התנגדו - לרוב זקנים - בעוד שדווח כי 500 נשים נוצריות הופצו בין הכוחות הטורקים והתושבים המוסלמים."[20]
הניו יורק טיימס ניבא ב-1915 כי אם העות'מאנים לא יפסידו את המלחמה, בקרוב לא יהיו עוד נוצרים באימפריה העות'מאנית. "ארמנים ויוונים, שני הגזעים הנוצרים הילידים של טורקיה, נעקרים באופן שיטתי מבתיהם בהמוניהם ומועברים במקביל למחוזות רחוקים, שם הם מפוזרים בקבוצות קטנות בין הכפרים הטורקיים ונאלצים לבחור בין קבלה מידית של האיסלאם או מוות בחרב או ברעב."[21] האימפריה העות'מאנית אמנם הפסידה במלחמה, אך מחיקת הנצרות המשיכה, מאחר שהממשלה הטורקית החילונית ראתה כי הדה-פוליטיזציה של האיסלאם חיונית לזהות הטורקית הלאומית והמשיכה לרדוף ולגרש את נוצרי האומה, באישורם של אנשי הדת, בעיקר אלו שעדיין חשבו במונחים של ג'יהאד.
בסך הכל נרצחו בשואה זאת, באופן מוערך, 1,500,000 ארמנים, 700,000 יוונים, ו-275,000 אשורים.[22] קהילות נוצריות שהיו קיימות מאז ראשית הנצרות נמחקו. קונסטנטינופול, שהורכבה מ-50% נוצרים אפילו בשנת 1914, היא כיום 99.99% מוסלמית.[23] ב-28 במרץ 1930, ממשלת טורקיה החילונית שינתה את זהותה ההיסטורית של העיר עוד יותר, והחליפה באופן רשמי את שמה ההיסטורי של קונסטנטינופול לאחד השמות בהם השתמשו הטורקים במשך מאות שנים בעיר אך מעולם לא היה רשמי עד אז: "איסטנבול".[24]
אדולף היטלר התרשם מהיעילות האכזרית של האופן שבו ענו הטורקים על "השאלה הארמנית" שלהם, והשתמש בדוגמה זו, ושכחת העולם ממנה, כדי להצדיק את השמדתם של הפולנים. באוגוסט 1939 הוא אמר למפקדי הוורמאכט:
"כוחנו מורכב מהמהירות שלנו והאכזריות שלנו. ג'ינגיס חאן הוביל מיליוני נשים וילדים לטבח - מתוך כוונה תחילה ובלב מאושר. ההיסטוריה רואה בו אך ורק מייסד אומה. זה עניין אדיש מבחינתי לגבי מה שתגיד עלי התרבות המערב האירופאית החלשה. העברתי פקודה – וכל מי שיתנגד יוצא להורג על ידי כיתת יורים - שמטרת המלחמה שלנו אינה הגעה לגבולות מסוימים, אלא בהשמדה פיזית של האויב. בהתאם לכך הנחתי את יחידות גולגולת המת להיות מוכנות - נכון לעכשיו רק במזרח - עם הוראות לשלוח אותם למוות ללא רחמים וללא חמלה, גברים, נשים וילדים ממוצא ושפה פולניים. רק כך נשיג את מרחב המחיה שאנו זקוקים לו. הרי מי בכלל מדבר כיום על השמדתם של הארמנים?"[25]
דבר דומה ניתן לומר על אין ספור קורבנות אחרים של הג'יהאד לאורך ההיסטוריה. מי בכלל מדבר כיום על מילוני הקורבנות של טארק בן זיאד, מחמוד מע'זנה, מהמט השני, או אורנגזב? או על רצח העם הנוצרי במזרח התיכון כיום?
[1] https://genocideeducation.org/background/denial/
[2] Pawlitzki, H., (2011), Hintergrund: Der Völkermord an den Armeniern 1915 – 1917. https://www.planet-schule.de/wissenspool/menschenlandschaften/inhalt/hintergrund/voelkermord-an-den-armenien.html
[3] Jones, A., (2010), Genocide – A comprehensive Introduction, Routledge, pp. 151-2.
[4] ibid., pp. 151-3.
[5] Kifner, J., Armenian Genocide of 1915: An Overview. The New York Times. http://www.nytimes.com/ref/timestopics/topics_armeniangenocide.html
[6] Jones, p. 155.
[7] ibid., p. 155-6.
[8] ibid., p. 155.
[9] ibid., pp. 157-160.
[10] ibid., pp. 161-6.
[11] Pawlitzki.
[12] Joseph Yacoub, Year of the Sword: The Assyrian Christian Genocide, A History, (Oxford University Press, 2016).
[13] https://www.armenian-genocide.org/roosevelt.html
[14] https://www.armenian-genocide.org/Affirmation.164/current_category.7/offset.50/affirmation_detail.html
[15] http://www.genocide-museum.am/eng/online_exhibition_6.php
[16] R. Bonney, Jihad: From Qur’an to Bin Laden (Palgrave Macmillan, 2004), pp. 150-1.
[17] ibid., p. 151.
[18] Niall Ferguson, The War of the World: Twentieth-century Conflict and the Descent of the West, (Penguin, 2006), p. 180.
[19] Manus I. Midlarsky, The Killing Trap: Genocide in the Twentieth Century, (Cambridge University Press, 2005), p. 342.
[20] . "Turkish Massacres: 47,000 Refugees Reach Mesopotamia", The Times (London) October 11, 1918
[21] "Turks Are Evicting Native Christians: Greeks and Armenians Driven From Homes and Converted by the Sword, Assert Americans", The New York Times, July 11, 1915.
[22] Frequently Asked Questions about the Armenian Genocide, ”Armenian National Institute," http://www.armenian-genocide.org/genocidefaq.html ; “700,000 Greeks Victims of Turks,” The New York Times, July 10, 1921.
[23] Philip Mansel, Constantinople: City of the World’s Desire, 1453-1924, (St. Martin’s Griffin, 1995), p. 437.
[24] "1930: The City of Constantinople Renamed to ‘Istanbul,’” History.info, https://history.info/on-this-day/1930-the-city-of-constantinople-renamed-to-istanbul/
[25] Kevork B. Bardakjian, Hitler and the Armenian Genocide, (Zoryan Institute, 1985), p. 17.
