קרב לפנטו, 1571, והמצור הגדול של מלטה, 1565.
קרב לפנטו, 1571, והמצור הגדול על מלטה, 1565.
במהלך המאה ה-16 הפעילה האימפריה העותמאנית את מה שניתן לכנות רק כ"טרור" לאורך חופי אירופה של הים התיכון. האימפריה תמכה והפעילה את שודדי הים הבֶּרְבֵּרִים של צפון אפריקה אשר פעלו באזור ימי זה, ואשר הגדילו את כוחם בתחילת המאה עם הגעתם של מזרח תיכונים נוספים לאחר גירושם בעקבות שחרור ספרד, וכן על ידי נוצרים שלקחו כילדים, חויבו להמיר את דתם ולהילחם עתה נגד הנוצרים האחרים. מאות אלפי נוצרים נתפסו ושועבדו במהלך מאה זו, מה שהוליד את האמרה ששוויו של נוצרי הוא כערך הבצל.[1]
עם זאת, זה עדיין לא היה מספיק וחרף ההצלחות הימיות של הג'יהאד, עוד בתקופתו של הסולטן סולימאן הראשון, הפצירו בו שודדי הים להמשיך לכיוונה של מלטה ולהשמיד את מסדר אבירי ההוספיטלרים הנמצא שם.[2] ב-1522 העותמאנים כבר גירשו את האבירים מהאי רודוס לאחר שהללו פעלו בו במשך כ-200 שנים נגד הג'יהאד הימי, ועברו למלטה לאחר שהאימפרטור של האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי העניק לחסרי הבית הללו את האי ב-1530. היה זה האינטרס של האימפרטור להמשיך את הבלימה הימית נגד התוקפנות ותפיסת העבדים של העותמאנים, ובמשך כמה עשרות שנים האבירים עשו זאת בהצלחה מבסיסם החדש. כך, ב-1565 יצא אחד מהציים הגדולים בהיסטוריה, עם כ-30 אלף חיילים עותמאנים, לכבוש את האי הקטן, עליו היו רק כ-8000 בעלי יכולות לחימה.
האפיפיור פיוס הרביעי הפציר במלכי אירופה לשלוח עזרה, אולם למעט המשנה למלך של סיציליה, אשר דרש זמן להתכונן, מלכי צרפת, ספרד, אנגליה וסקוטלנד לא יכלו לבוא לעזרת האי. ז'אן פריסו דה לה ולט (1494-1568), נגיד המסדר, היה בן 71 כאשר החל להתכונן לעימות, ונשא נאום לחייליו:
"צבא אימתני המורכב מברברים נועזים מגיע לאי הזה ... האנשים האלה, אחיי, הם אויביו של ישוע המשיח. כיום מדובר בשאלת ההגנה על אמונתנו, האם ספרי הבשורות יוחלפו בספרו של הנביא? אלוהים דורש מאתנו את חיינו, שהושבעו כבר לשירותו. מאושרים יהיו אלו שיביאו ראשונים את ההקרבה הזו."[3]
העותמאנים הגיעו לקראת סוף מאי והחלו להפציץ את מבצר סנט אלמו, המבצר המרכזי של מלטה. האבירים עשו ככל יכולתם נגד ההפצצה הבלתי פוסקת של הארטילריה והירי של הארקבוזים, ואכן מספר ההרוגים בצד התוקף היה רב יותר. עם זאת, ב-23 ביוני סנט אלמו כבר היה הרוס לחלוטין והפולשים הצליחו להשתלט עליו. כל 1500 המגנים נטבחו והשורדים הוצאו להורג. אותו גורל אכזרי שחוו ההוספיטלרים כמה מאות שנים לאחר קודם לכן בידיו של סלדין, חזר על עצמו שוב, הפעם מידי הטורקים. האבירים נתלו הפוך על שרשראות ברזל, ראשם נותץ, החזה שלהם נפתח והלב נתלש החוצה.[4] המפקד העותמאני מוסטפה הורה למסמר את גוויותיהם המושחתות, יחד עם גופת כומר מלטזי אחד, על צלבי עץ ולשים אותם בנמל הגדול של מלטה על מנת להפחיד את המגנים הצופים. זה נכשל: לה ולט הזקן נשא נאום רועם בפני הנוצרים, ערף את ראשיהם של האסירים המזרח תיכוניים וירה אותם מתותח לעבר הטורקים.
העותמאנים המשיכו להפגיז את האי. הייתה זו ההפגזה הגדולה ביותר בהיסטוריה עד לשלב זה, בה נורו כ-130 אלף כדורי תותח. הם הצליחו אומנם להשמיד את שאר הביצורים של האי, אך האבדות בצד שלהם היו רבות, שכן בעימותי קרב המגע הסימיטרים שלהם היו קצרים מדי לעומת החרבות הארוכות והכבדות של האירופאים.[5] הקרבות התרחבו גם לרחובות, בהם אפילו נשות וילדי מלטה לקחו חלק. בסוף חודש אוגוסט העותמאנים עדיין לא הצליחו לכבוש את האי ומספר ההרוגים בקרבם הלך וגדל. יתרה מזו, גרסיה דה טולדו, המשנה למלך של סיציליה, סוף סוף הגיע עם כוח של קרוב ל-10 אלף חיילים ונחת במפרץ סנט פול. הגעתה של תגבורת נוצרית זו שברה לבסוף את המצור העותמאני, והטורקים ברחו מהאי ב-11 בספטמבר. כ-20,000 פולשים ו-5000 מגנים נהרגו בעימות.
כך, אחרי כ-40 שנים של מערכות מוצלחות נגד האירופאים, סבל סולימאן הראשון את תבוסתו הגדולה הראשונה, ומת שנה מאוחר יותר. הניצחון במלטה הראה לנוצרים שניתן להביס את המפלצת מהמזרח וכן את חשיבותה של האחדות. לכן, כאשר פלשו העותמאנים ב-1570 לקפריסין, האפיפיור פיוס החמישי הצליח בקלות להקים את "הליגה הקדושה" שהורכבה ממדינות קתוליות ימיות בראשות ספרד ב-1571. בנוסף לספרדים, הורכב הצבא הצלבני מהרפובליקה של וונציה, הרפובליקה של ג'נובה, אבירי מלטה, דוכסות סבויה, ומספר דוכסיות איטלקיות נוספות. מטרתו הייתה לסיים את היותה של האימפריה העותמאנית כמעצמה ימית.
האימפריה העותמאנית הקדישה את עצם קיומה לג'יהאד ולכיבושים. לא קשה להבין מדוע תחת הסולטן הנוכחי דווקא קפריסין נבחרה למטרה הבאה. הסולטן סלים השני היה מוכר בחיבתו הגדולה ליין, כך שאפילו מוכר בהיסטוריה בכינויו "השיכור". היין האהוב עליו הגיע מקפריסין, אשר הייתה עד אז תחת שליטתה של רפובליקת וונציה.[6] כך, ב-1570 האשימו העותמאנים את וונציה בתמיכה בשודדי הים של קפריסין אשר תקפו ספינות טורקיות. פעולה זו נעשתה אומנם בניגוד להסכם שלו עם וונציה, אולם איש דת סיפק פתווה עבור הסולטן, לפיה ניתן לשים בצד הסכמים עם כופרים במידה והדבר משרת את דתם ואת הג'יהאד.[7] את המערכה לקפריסין הם מימנו על-ידי מכירת כנסיות ומנזרים שהיו בבעלות נוצרית.
לפני שהכוח הצלבני הספיק להגיע לאי, המגנים של המבצר האחרון בפמגוסטה נטבחו על ידי המפקד העותמאני עלי פאשא לאחר שהלה רימה אותם עם הבטחה לרחמים בתמורה לכניעה. הוא חתך את האוזניים והאף של מפקד המבצר ודרש ממנו להמיר את דתו. כאשר המפקד, מרקו אנטוניו בראגדין, סירב, עלי פאשא דאג לענות אותו על ידי קשירתו לתורן של ספינה. לאחר מכן הוא נגרר לכנסיה קרובה, בשלב זה כבר מסגד, שם עורו נפשט לאט בעודו חי; לאחר מכן מולא העור בקש ונתפר חזרה על הגופה ללעג.[8]
הידיעות בדבר הזוועות והפגיעה בכנסיות בקפריסין, כמו גם באי קורפו, הגיעו לאוזני אנשי הליגה אשר מיהרו אל הקרב במזרח. שני הציים נפגשו לבסוף לקרב עקוב מדם ב-7 באוקטובר 1571 ליד לפנטו מול החוף המערבי של יוון, תחת השליטה של הח'ליפות. בקרב זה לקחו חלק 600 ספינות ו-140 אלף לוחמים. הספרדים, אשר השקיעו חלק אדיר ממשבי ממלכתם בתמיכה בליגה, הפעילו בעילות רבה את ספינות דגם גליאצה, שנחשבו לבעלות הטכנולוגיה המתקדמת ביותר. היה זה הקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה עד לאותה הנקודה. כפי שכותב אחד ממקורות בן התקופה:
"זעמו הגדול של הקרב נמשך ארבע שעות והיה כל כך עקוב מדם ונוראי עד כי הים והאש נראו כאחד, ספינות משוטים טורקיות רבות נשרפו במים, ושטח הים, אדום מדם, היה מכוסה במעילים, טורבנים, אשפות חיצים, חיצים, קשתות, מגנים, משוטים, ארגזים, חפצים ושאר שלל מלחמה של המוּרִים, ומעל לכל גופות אנושיות רבות, נוצרים כמו גם טורקים, חלקם הרוגים, חלקם פצועים, חלקם קרועים, וחלקם לא נכנעו עדיין לגורלם ונאבקו בייסורי המוות שלהם, וכוחם התפוגג עקב הדם שזרם מפצעיהם בכמות כה גדולה שהים נצבע לגמרי על ידו, אך למרות כל הסבל הזה אנשינו לא רצו לרחם על האויב ... אף על פי שהם התחננו לרחמים הם קיבלו במקום זאת יריות ארקבוז ודקירות כידונים."[9]
שיאו של הקרב הגיע ברגע ששתי ספינות הדגל, "הריאל" של הנוצרים ו"הסולטאנה" של העותמאנים התנגשו והחיילים החלו לעלות אחת לשנייה. העימות הפך לקרב מגע פיזי כאוטי ואפילו המפקדים העליונים של שני הצדדים לקחו חלק פעיל בלחימה: דון חואן מאוסטריה, בנו של קרל החמישי, הניף חרב ביד אחת וגרזן ביד השנייה, ועלי פאשא ירה חצים. גם כאן, הטבח ההדדי היה רב עם מספר עצום של הרוגים. בזמן שדון חואן שרד את הקרב, עלי פאשא נדקר על ידי חנית, וכאשר לוחמי ה"סולטאנה" ראו שמפקדם לא בין החיים ואת הצלב במקום בו היה לפני כן דגלם, הם החליטו לסגת ולברוח. הליגה הקדושה איבדה 12 ספינות משוטים וכ-10,000 חיילים. הפולשים איבדו 230 ספינות, 117 מהן נתפסו על ידי האירופאים, ובין 30 ל-40 אלף לוחמים. הים היה אדום.
כאשר שמע הסולטן על התבוסה, הכריז כי כל הנוצרים באימפריה שלו יוצאו להורג,[10] אך יועציו הצליחו למנוע גזירה זו. הניצחון נחגג רבות בכל רחבי העולם הנוצרי, על כל זרמיו. יחד עם זאת, לטווח הקצר הוא לא שינה רבות וקפריסין לא שוחררה. כפי שהעותמאנים הזכירו זמן קצר אחר כך ל-ברברו, שגריר וונציה בקונסטנטינופל הכבושה: חתכנו לכם יד, אתם גילחתם לנו את הזקן.[11] אכן, העותמאנים הצליחו לבנות צי חדש, בזמן שהליגה הקדושה לא השיגה ניצחונות מידיים נוספים. קפריסין נשארה תחת כיבוש עותמאני עד ששוחררה בעקבות המלחמה הרוסית-עותמאנית ב-1878.
ב-1574 ביקר סלים השיכור בבית מרחץ טורקי שנבנה בקפריסין הכבושה. הוא שתה בקבוק שלם של היין האהוב עליו, החליק על רצפת השיש, שבר את ראשו ומת בגיל 50.[12] יורשו, מורד השלישי, אהב נשים כפי שסלים אהב יין, ברמות שמחירי שפחות המין בקונסטנטינופל הוכפלו.
ועדיין, שני ניצחונות כל כך קרובים אחד לשני ב-1565 וב-1571 הוכיחו שמכונת המלחמה הטורקית ניתנת לעצירה, לאחר מאות של שנים. מלטה הוכיחה שגם כוח קטן אך מסור מסוגל לבלום אותה, ולפנטו הראה שגם בעימות חזיתי ניתן לנצח את העותמאנים, לפחות בים, אזור הפעולה המרכזי של המזרח תיכונים עוד משלביו המוקדמים של הג'יהאד.
ללא ספק היה לפנטו ניצחון מוראלי עבור האירופאים. הוא סיים את התחושות הממושכת של פחד ונחיתות מול העותמאנים אשר הובילו לשנים של פשיטות עבדים. בוונציה חגגו האזרחים במשך ימים ארוכים. בכל רחבי אירופה הוקדשו ציורים ומחזות לניצחון, ומחזה אחד, "הקפטן המורי" של גירלדי צ'ינתיו, היווה השראה לוויליאם שייקספיר לכתוב את אותלו.
מיגל דה סרוואנטס, מחבר "דון קיחוטה", היה אחד המשתתפים בקרב. הוא איבד את יד שמאל ולאחר הקרב קיבל את הכינוי "בעל יד אחת מלפנטו" (El Manco de Lepanto). הוא אמר כי למרות שזה נראה מגעיל, הוא מציג זאת בצורה חיובית היות ואיבד את היד בנסיבות שכאלו. בספרו האגדי הוא דאג לציין דרך הפרוטגוניסט: "אותו יום ... היה כל כך מאושר עבור העולם הנוצרי, מכיוון שלכל העולם נודע עד כמה הוא טעה בכך שהאמין שלא ניתן לנצח את הטורקים בים".[13]
התפיסה הכללית היא שאחרי לפנטו החלה הנסיגה של האימפריה העותמאנית. מספר סולטנים גרועים דאגו לקדם זאת. עם זאת, אימפריה זו הייתה בראש ובראשונה יבשתית, ובפועל המשיכה לשמור על כוחה עד שנות השבעים של המאה ה-17. אכן, לאחר שתי התבוסות הללו העותמאנים שוב החלו ללטוש עניים לכיוונו של "תפוח הזהב" - וינה. על כך בפעם אחרת.
[1] Lane-Poole, Stanley. 1890. The Story of the Barbary Corsairs. London: T. Fischer Unwin, p. 122.
[2] Crowley, Roger. 2009. Empires of the Sea. New York: Random House, p. 89.
[3] Curry, E. Hamilton. 1891. Sea Wolves of the Mediterranean. Ithaca: Cornell University Library, p. 319.
[4] Crowley, p. 139.
[5] Lane-Poole, p. 155.
[6] Lord Kinross, Ottoman Centuries, Harper Perennial, 1979, p. 264.
[7] Caroline Finkel, Osman's Dream: The History of the Ottoman Empire, Basic Books, 2007, p. 159.
[8] Crowley, p. 240.
[9] ibid., p. 275.
[10] Andrew Wheatcroft, Infidels: A History of the Conflict Between Christendom and Islam, Random House Trade Paperbacks, 2005, p. 31.
[11] ibid.
[12] Kinross, p. 273.
[13] ibid., p. 270-1.
