בטי פרידן ושורשי הפמיניזם הרדיקלי.
בטי פרידן ושורשי הפמיניזם הרדיקלי.
הגל השלישי של הפמיניזם הרדיקלי לא נועד לשרת או לקדם את הנשים. בפועל, תופעה זו נועדה לייצר קרע הולך וגדל בין הגברים לנשים במערב, לפגוע במסורתיות, הגבריות והחוסן הלאומי של האומות המתקדמות. הסיבה לכך היא שלמעשה לא מדובר בתנועה חברתית שמטרתה לשפר ולשדרג משמעותית את החברה והתרבות כפי שנראה, הפמיניזם הינו לא יותר מעוד ענף של אותה האידאולוגיה המרקסיסטית הפוליטית, הכלכלית ולבסוף גם החברתית שמקורה במאה ה-19.
כיצד אנחנו יכולים לדעת זאת? המרקסיזם התרבותי פועל כיום בתוך התרבות המערבית בלבד, מקודם בעיקר על ידי אנשים מתוך התרבות הזאת כנגד האינטרסים שלה עצמה על מנת להחליש אותה ולחסל את הערכים המסורתיים שלה. הפמיניזם הרדיקלי, באופן דומה ובמיוחד הגל השלישי והנוכחי שלו, רואה את אויבו בפטריארכיה של החברה המערבית ובגברים של הגזע של תרבות זו. אולם בפועל, באופן אירוני, שום חברה אחרת על כדור הארץ לא מאפשרת פעילות רדיקלית כזאת נגד הגברים שלה, אשר מובילה כמובן להיחלשות הלאומית, ובטח שלא מאפשרת או מעודדת פעילות המערערת את הבסיס החברתי והמסורתי שלה. כך הפמיניזם הרדיקלי, בדומה למרקסיזם והסוציאליזם, פועל באופן פתטי למדי בתוך ונגד החברה היחידה בעולם שמאפשרת זאת; אין צורך להזכיר שזו היא גם החברה היחידה בעולם שלנשים יש זכויות מלאות ושוות לחלוטין בכל קנה מידה, ואף יש עידוד מתמיד לקדם אותן ולעתים אף להפעיל את האפליה המתקנת לטובתן. אכן, לא ניתן למצוא ביקורת רבה מצד הפמיניזם הרדיקלי נגד היחס לנשים במזרח התיכון למשל, שהוא אולי מהנוראים ביותר הקיימים כיום.
מה הסיבות, אם כך, שהפמיניזם שעדיין מתקיים כיום בכל זאת מזוהה עם שיפור מעמד האישה במערב, חרף העובדה שבתרבות זו הנשים כבר מזמן זכו לשיווין וחופש, ובאופן מבורך הגיעו למעמד שווה לחלוטין לזה של הגברים? התשובה עשויה להימצא בשורשי הפמיניזם המודרני, במיוחד בפרסום מניפסט משנת 1963 תחת הכותרת "המסתורין הנשי", מאת הפמיניסטית האמריקאית היהודייה בטי פרידן (1921-2006); פרסום זה נחשב למזניק הפמיניזם הרדיקלי בארה"ב, ובפועל השפיע בצורה איומה על התרבות המודרנית. ללא ספק, לא רבים מודעים כיום עד כמה התנועה הזו הייתה מבוצרת בשמאל הרדיקלי ובקומוניזם הבינלאומי.
הסיפור שמאחורי "המסתורין הנשי" נחשף בשנת 2000 על ידי תומך לשעבר של פרידן, ההיסטוריון פרופ' דניאל הורוביץ' ממכללת סמית במסצ'וסטס, המוסד בו למדה פרידן עצמה, בביוגרפיה שכתב עליה: "בטי פרידן והקמת 'המסתורין הנשי'".[1] פרידן נחשבת לעתים קרובות כחלוצת התנועה המודרנית לזכויות הנשים. היא הייתה ממקימי ה"ארגון הלאומי לנשים" (NOW) בשנת 1966. אולם נרטיב זה הינו חלקי, כאשר תמונה מלאה יותר סופקה על ידי יצירתו יוצאת הדופן של פרופ' פול קנגור, מחבר הספר "שוטים: כיצד האויבים של אמריקה תחמנו את הפרוגרסיבים במשך מאה שנים."[2]
בספר זה, מציג קנגור מכתב מה-1 בדצמבר 1920 שנשלח מהמפלגה הקומוניסטית האמריקאית לקומינטרן הסובייטי, בו היה רשום: "לפני זמן מה קיבלנו הודעה מהקומינט [קומינטרן] שהם מבקשים את שמותיהם וכתובותיהם של פרופסורים 'ליברלים' ממכללות של מדינה זו [ארה"ב], בכדי שיוכלו לשלוח ספרות לספריות של המכללות שלהם. רשימה כזו מצורפת למכתב זה."
בין האנשים ברשימה היה פול ה. דאגלס. פול האוורד דאגלס ואשתו, דורותי וולף דאגלס, היו אנשי שמאל פעילים מאוד, ובשנת 1927 נסע דאגלס לברית המועצות, שם הוא וחבריו הפרוגרסיבים נהנו מפגישה ארוכה וידידותית עם סטלין עצמו. לזכותו ייאמר, דאגלס חזר מרוסיה עם ספק לגבי מה שראה, אך בכל זאת נשאר באותו הצד הפוליטי - משמאל אפילו לרוזוולט וה"ניו דיל" שלו. מאוחר יותר הוא עבר בסופו של דבר למרכז הפוליטי, בייחוד לאחר סיור חובה באוקיינוס השקט בזמן מלחמת העולם השנייה, שם שירת בהצטיינות.
אשתו דורותי, לעומת זאת, לא עברה שום הליך גאולה. היא התגרשה מפול ב-1930 והפכה לפרופסור במכללת סמית. הרדיקליות שלה מעולם לא דעכה. בשנת 1953, ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית התעמתה עם דורותי והציגה ראיות מוכחות לכך שהיא הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית. הראיות כללו עסקאות כספיות בהן היא תרמה 600 דולר מדי חודש למפלגה כתשלום דמי חבר מסוף 1936 עד אמצע 1939 - מידע שהיא עצמה סירבה לאשר או להכחיש. בסוף שנות ה-40 הייתה וולף דאגלס חברה בכירה בקונגרס הנשים האמריקניות, קבוצה קומוניסטית למעשה. אין שום אינדיקציה לכך שנעדרה מהמפלגה במהלך כל השנים.
ב-1938 הגיעה בטי פרידן למכללת סמית בה למדו רק נשים ובה קיבלה תואר בפסיכולוגיה, שם פגשה את פרופ' וולף דאגלס במהלך שיעור כלכלה ב-1940, והתעניינה רבות בספרות על מלחמת האזרחים בספרד ובספרו של הסוציאליסט ג'ון ריד - "עשרת הימים שזעזעו את העולם" על מהפכת אוקטובר 1917. אולם היה זה בפברואר 1941 שדורותי וולף דאגלס הצליחה להשפיע מספיק על פרידן ולשכנע אותה לאמץ את הקומוניזם.
כפי שכותב הורוביץ': "חשוב במיוחד הוא מה שרשמה [פרידן] כשדאגלס דיברה על מצב הנשים בגרמניה הנאצית וברית המועצות. ביום הולדתה העשרים של פרידן, בפברואר 1941, הזכירה דאגלס את מה שכינתה 'התנועה הפמיניסטית'. היא דיברה על 'המסורתיות' ביחסם של הנאצים לנשים, דת, ילדים ומשפחה. על פי הערותיה של פרידן, דאגלס אמרה כי הנאצים הציבו ילדים במרכז חיי המשפחה, חגגו אימהות והתנגדו לנשים העובדות מחוץ לבית בתפקידים מקצועיים (לא כחקלאיות או פועלות שיתופיות). הם צמצמו את היכולות האינטלקטואליות של נשים, והדגישו במקום זאת את חשיבות רגשותיהן. באמצע הרצאתה על נשים תחת שלטון הנאציונאל-סוציאליזם, דאגלס ציינה כי מבחינה מוסרית גברים ששלטו במגזינים של נשים היו שותפים למאמץ אידאולוגי מודע זה לספר לנשים שחרף שאיפותיהן לחיים אינטלקטואליים, למעשה הן בריות ששייכות לבית. לעומת זאת, ציינה דאגלס, נשים בברית המועצות חוו שוויון הזדמנויות, כאשר שכרן כמעט תואם (ובמקרים מסוימים גם עולה) לזה של הגברים."
בטי פרידן נולדה באילנוי ב-1921. אביה היה בעל חנות תכשיטים, ואמה הייתה עקרת בית מסורתית. לאחר שהאב חלה, החלה האם לעבוד מחוץ לבית, מהלך שאמרה פרידן שהפך אותה למסופקת יותר. זיכרון זה השפיע ונשאר איתה בכל שארית חייה.
בטי פרידן התנגדה למעורבות אמריקאית במלחמת העולם השנייה הן לפני ההסכם הנאצי-סובייטי והן לאחריו, וכך הראתה, לכל הפחות, שהיא לא קומוניסטית מפלגתית מוחלטת. אולם לפי תיקי ה-FBI שנבדקו על ידי הורוביץ', על פי הדיווחים היא הצטרפה לליגה הקומוניסטית הצעירה (סניף הנוער של המפלגה הקומוניסטית), וניסתה להצטרף למפלגה עצמה פעמיים לפחות. היא מתעדת בזיכרונותיה שניסתה להצטרף בניו יורק בשנת 1942, אך החליטה לוותר לאחר ששוחחה על כך עם אביה. הורוביץ', תוך שימוש בתיקי ה-FBI של פרידן, תיעד ניסיון נוסף בשנת 1944, אז נדחתה מכיוון ש"כבר היו יותר מדי אינטלקטואלים בתנועת העבודה וכי תהיה לה תרומה מפלגתית רבה יותר על ידי שהייה בשדה העיסוק שלה, פסיכולוגיה."
לאחר שעזבה את מכללת סמית, העבירה פרידן שנה בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. היא האשימה את החבר שלה בכך שדחק בה לעזוב את תכנית הלימודים לאחר שנה. בברקלי, במשך תשע שנים בין 1943 ל-1952 היא הייתה עיתונאית עבודה, תחילה בשירותי החדשות של ה"פדירל פרסס", שירות חדשות ליברלי. לאחר מכן, במשך כשש שנים, החל מיולי 1946, הייתה כתבת חדשות של ה-UE News, העיתון של אחד האיגודים הרדיקליים ביותר באמריקה.
איגוד זה, "עובדי החשמל, הרדיו והמכונות המאוחדים של אמריקה" (UE), היה יותר מסתם קיצוני והיה בשליטה קומוניסטית ישירה, כאשר בין מטלותיה של בטי פרידן בחדשות UE היה לקדם את קמפיין המפלגה הפרוגרסיבית המנוהלת הקומוניסטית של הנרי וואלאס לנשיאות בשנת 1948. התמיכה שהעניקו האיגודים הללו למפלגה הפרוגרסיבית ומדיניותה נגד תורת הלחימה האמריקאית נגד הקומוניזם הייתה הקש האחרון בין הקומוניסטים לקונגרס הארגונים התעשייתיים. במהלך השנתיים הבאות גרשה ההנהגה הדמוקרטית-סוציאליסטית של הקונגרס את האיגודים הקומוניסטיים, לרבות ה-UE. ככלל, היא העבירה כ-20 שנים כעיתונאית וככותבת עצמאית עבור פרסומים שמאלניים שונים ופעלה כמארגנת קהילתית. היא הייתה רדיקלית של שנות ה-60 עוד לפני שהמונח היה בכלל קיים, ובכך עזרה למעשה לקדם תהליך הקצנה זה.
אולם עדיין היו ברשותה של פרידן מספר קשרים קומוניסטיים עמוקים עוד יותר, שמסבירים לא רק את הפוליטיקה הרדיקלית אלא גם את הפמיניזם הרדיקלי שלה.
כפי שמצא הורוביץ', פרידן קראה את חיבורו של פרידריך אנגלס מ-1884 "מקור המשפחה, הרכוש הפרטי והמדינה", ההצהרה הקלאסית של הפמיניזם המרקסיסטי. פרידן לקחה את מה שהיה לאנגלס לומר על כך ששחרור הנשים יגיע רק כשהן יכנסו לכוח העבודה היצרני: "שחרורן של נשים יינתן רק כאשר יתאפשר להן לקחת חלק בייצור בקנה מידה גדול וחברתי, וכאשר חובות ביתיות ידרשו את תשומת ליבן רק במידה מועטה." לכך פרידן הוסיפה בעצמה: "יחד עם הגברים".
הפריצה הגדולה התרחשה ב-1957 כאשר פגשה חברות רבות שלמדו יחד איתה, והאמינה כי רבות מהן מרגישות לא מרוצות מחיי המשפחה המסורתיים ש"נכפו" עליהן בידי "חברה הנשלטת בידי הגברים". היא החליטה לכתוב ספר המתאר את החוויות הקולקטיביות של הנשים ולהראות כיצד הגברים עיצבו את התפקיד הנשי לצרכים שלהם במטרה להשאיר אותן בבית, תחת דיכוי, טיפשות, חסרות כל ובהריון. הטענות של פרידן היוו תנופה גדולה למה שנקרא "הגל השני" של הפמיניזם.
"המסתורין הנשי" פורסם ב-1963 והפך לתנ"ך של הפמיניזם. המחקר הלא מאוד ממצה הזה התרכז בעיקר בנרטיבים של חיי חברות של סביבתה הקרובה של פרידן, פרסומי מגזינים שנבחרו מאוד בקפידה, וכן ניסיון חייה האישיים – אותם בוודאי לא ניתן להגדיר כ"מסורתיים". הפרק הראשון, "הבעיה שאין לה שם", מתחיל עם פסקה ידועה לשמצה:
"הבעיה הייתה קבורה, לא מדוברת, במשך שנים רבות במוחן של נשים אמריקאיות. זה היה ערבוב מוזר, תחושת חוסר שביעות רצון, כמיהה שנשים סבלו באמצע המאה העשרים בארצות הברית. כל אישה פרברית נאבקה בזה לבדה. כשסידרה את המיטות, קנתה מוצרים, התאימה מוצרי כיסוי, אכלה כריכי חמאת בוטנים עם ילדיה, הסיעה צופים ובראוניז, שכבה לצד בעלה בלילה - היא פחדה לשאול אפילו את השאלה השקטה - "האם זה הכל?"
במשך 300 העמודים הבאים היא המשיכה לפרק את ערכי החברה האמריקאית בכך שהאשימה את הגברים בכל הבעיות. הנשים לא היו מרוצות כעקרות בית לאחר שהגברים כפו עליהן את התפקיד הזה. נשים שביקשו להשתחרר מ"העבדות" הזאת הוכו חזרה על ידי הגברים שחזרו ממלחמת העולם השנייה. "הגיהינום" הזה של חיי הבית הוביל נשים רבות לחפש ריגושים אחרים ועל כן הן החלו למשל לקיים רומנים בכדי לספק את הצרכים שלהן. המגזינים של הנשים התמקדו בעיקר בנושאי בישול, משק בית ואימהות, זאת במקום נושאים יצירתיים, וכמובן שגם בכך הגברים היו האשמים. הנשים היו "אסירות" של הביולוגיה שלהן, מאולצות להיות יפות בשביל הגברים ומאמינות כי הסיפוק מהחיים מגיע רק מהיותן רעיות ואימהות – שקר אותו מקדמים כמובן הגברים.
הספר הפך לרב מכר. פרידן, אדם שוחק, אגואיסטי ולא נעים שנוטה להתקפי זעם וצעקות, הייתה כעת הדמות המובילה בתנועת "זכויות הנשים". לאחר הקמת "ארגון הלאומי לנשים" ב-1966 החלה לפעול בערוצים החוקיים בכדי לקדם אג'נדה פמיניסטית. הדבר התאים לקריירה והאישיות שלה שכן עברה המרקסיסטי הפך את המסע אחר "פתרונות" חוקיים ופוליטיים עבור "בעיות" נתפסות לטבעי; כמו גם את התפיסה שיש צורך בממשלה חזקה וריכוזית בכדי לכפות "פתרונות" אלו.
כך, התנועה הפמיניסטית המודרנית יצאה לדרך. אבל המסע לא הסתיים. עדיין היה צריך להחדיר אותה לבתי הספר. בהם היו רבים שבנו על היסודות של פרידן, החל מפמיניסטיות רדיקליות אחרות ועד החינוך הפרוגרסיבי של ג'ון דיואי - רק בתור התחלה.
אולם פרידן לא תמיד הסתדרה עם פמיניסטיות אחרות. ב-1969 היא נזרקה באופן משפיל מתפקידה כנשיאת הארגון הלאומי לנשים, ובשנות ה-70 התנועה שלה נחטפה בידי גלוריה סטיינם ופמיניסטיות רדיקליות אפילו יותר. פרידן הייתה אומנם מרקסיסטית, אולם עדיין לא קיצונית מספיק עבור פרו-הפלה ופרו-לסביות שבאו אחריה.
"המסתורין הנשי" שכנע נשים רבות לזרוק את הנשיות המסורתית, אולם יש בחיבור זה לא מעט בעיות שכן בזמן שהוא מתיימר להתבסס על מחקר היסטורי, היו עם השנים מספר שינויים הן למחקר והן באמינות של פרידן עצמה. ההיסטוריונית פרופ' ג'ואן מאירוביץ חשפה רבות את הבעייתיות של פרידן ב-1993 עם מאמרה "מעבר למסתורין הנשי".[3] היא מראה כיצד הייתה פרידן סלקטיבית מאוד במחקרה. אכן, בפועל, מגזינים רבים הציגו את הנשים הן כעקרות בית והן כנשים מועסקות בשוק העבודה; הם הציגו תמונה מורכבת וחיה הרבה יותר ממה שהשתמשה בו פרידן במחקרה. הנשים הוצגו בהחלט כנשיות, אך גם כדמויות פיקחיות, אינטליגנטיות ותומכות - לא שפחות מדוכאות - והגברים היו אסירי תודה.
גם הורוביץ' מפקפק ברקע של פרידן בתור "עקרת בית". היא עבדה למחייתה, היו לה עוזרות בית שעשו את כל העבודות הביתיות, והיא הייתה נשואה לגבר שעזב את הקריירה שלו על מנת לתמוך בה ובילדים – ואשר לא הכה אותה כפי שהיא טענה מאוחר יותר ואחר כל הכחישה – כל זאת בתקופה בה הייתה לכאורה עקרת בית שבוייה ב"מחנה ריכוז נוח". היא גם תמיד הייתה פעילה. כך, יש להתייחס לטענותיה בחשדנות רבה. היא רצתה וקיבלה את אור הזרקורים ואת הכוח ההשפעה שנלווים לכך והציגה נרטיב כוזב של סיפור חייה (ואפילו מעולם לא תפעלה מכונת כביסה).
ככל שהתבגרה (והתחכמה), התרחקה פרידן מהטיעון המרכזי של "המסתורין הנשי", (שהתבסס על הרעיון הרופף - והמרקסיסטי באופן שטחי - שנשים שרוצות להיות חופשיות צריכות לנטוש את הבית ולעבור למקום העבודה). הקטעים בספרה מ-1981 - "השלב השני" - מצביעים מעט על הנסיגה מהתפיסות שלה בצעירותה.
עבודתה של הפילוסופית הפמיניסטית האקזיסטנציאליסטית הצרפתייה סימון דה בובואר, השפיעה מאוד על השלב הזה בכתיבתה של פרידן. למעשה, "השלב השני" מחקה את ספרה של דה בובואר "המין השני" מ-1949. כפי שפרידן עצמה אמרה לגבי דה בובואר:
"למדתי ממנה את האקזיסטנציאליזם שלי. 'המין השני' הוא שגילה לי גישה זו למציאות ואחריות פוליטית ... [זה] הוביל אותי לכל ניתוח מקורי של קיומיות של נשים אותו הצלחתי לתרום."[4]
דה בובואר הייתה מתמטיקאית מוכשרת מאוד, אך גם העריצה את מרקס והגל ובכך הייתה חזק מאוד בצד הפוליטי הזה. כתביה בנושא פמיניזם היו מלאים ברטוריקה המרקסיסטית הטיפוסית של זהות מעמדית ומאבק כלכלי נגד "הבורגנות" הנשלטת על ידי גברים. כמו מרבית האינטלקטואלים הצרפתים המובילים באותה התקופה, דה בובואר הושפעה מההרצאות וכתביו שלא פורסמו של אלכסנדר קוז'ב, וזה לא מן הנמנע שהשתתפה בסדרה המפורסמת שלו על "הפנומנולוגיה של הרוח" של הגל בשנות ה-30.
פרידן, האימא של התנועה הפמיניסטית, העניקה לנו את "המסתורין הנשי" - לו היא קראה "הבעיה שאין לה שם". הבעיה הזו - לטענת פרידן - היא שנשים הן קורבנות. להיות אישה פירושו להיות בעלת אשליות וערכים כוזבים ואילוץ למצוא מימוש וזהות רק באמצעות בעלים וילדים. פרידן עבדה 9 שעות ביום - והצהירה שלהיות אישה ואימא "לא אמור להפריע למה שאני רואה בתור החיים האמתיים שלי." אפילו חבריה מתארים את פרידן כקשה, רגזנית, לא נעימה, מונעת על ידי אגו, גסת רוח, ואגואיסטית. לאחר 21 שנות נישואין לא מאושרים, שלושת ילדיה נאלצו לעבור טיפול כדי להתמודד עם מה שכונה "הנפילה הרגשית".
כאמור לעיל, הפמיניסטיות שותקות באשר לנעשה במזרח התיכון, שם "לבעיה" הזאת של פרידן כן יש שמות ברורים: רצח על כבוד המשפחה, סקילה בגין ניאוף, נישואי ילדים, נישואי קרובים, אונס שנמנעים מלדווח עליו, עבדות מין, מניעה ממשרות בכירות, משקל חלקי לעדויות בבתי משפט, החובה להתכסות בחיג'אב ומילת נשים, בין אין ספור דוגמאות שניתן להציג. אנשים בעולם המערבי המודרני צריכים להבין כי התנועה הפמיניסטית מושרשת פחות בדאגה אמתית לנשים ויותר בפוליטיקה של השמאל הקיצוני, על כל האינטרסים שלו. לא האינטרס של נשים וקידומן הוא מה שעומד מול עיניה.
הבסיס של הפילוסופיה ההגליאנית / מרקסיסטית אינו רק מנוגד למשפחה המסורתית, אלא אף אינו מתיישב עם זכויות הנשים בכל מקום. הפילוסופיה הזאת היא, באופן אירוני, מיזוגיניסטית ביסודה, שכן בפועל המרקסיזם והשמאל הקיצוני אינם ידידותיים לנשים כפי שהינם מתיימרים.
[1] Daniel Horowitz, Betty Friedan and the Making of "The Feminine Mystique": The American Left, the Cold War, and Modern Feminism, University of Massachusetts Press, 2000.
See also: Horowitz, Daniel. "Rethinking Betty Friedan and The Feminine Mystique: Labor Union Radicalism and Feminism in Cold War America." American Quarterly, Volume 48, Number 1, March 1996, pp. 1-42.
[2] Paul Kengor, Dupes: How America's Adversaries Have Manipulated Progressives for a Century, Intercollegiate Studies Institute, 2010.
[3] Joanne Meyerowitz, "Beyond the Feminine Mystique: A Reassessment of Postwar Mass Culture, 1946- 1958", The Journal of American History, Vol. 79 No. 4, (1993), pp. 1455-1482.
