מה היו הגורמים והסיבות למסעות הצלב?
מה היו הגורמים והסיבות למסעות הצלב?
ב-2015, כאשר יותר ויותר זוועות של ארגון המדינה האסלאמית החלו להתגלות לעולם, בחר כהרגלו ברק חוסיין אובמה להציג רלטיביזם לא שיפוטי בכל הנוגע להשקפה ההיסטורית. בנאום בפברואר אותה השנה ציין: "אלא אם כן אנחנו נעלה לעץ הגבוה ונחשוב שזה [עריפת ראשים, עבדות מין, צליבה, שרפת בני אדם] ייחודי למקום אחר כלשהו, זכרו שבמהלך מסעות הצלב והאינקוויזיציה אנשים ביצעו מעשים נוראים בשם ישוע."[1] ללא ספק הוא לא פספס שום הזדמנות להציג את המלחמה של ארה"ב נגד הטרור הגלובלי כמסע צלב מודרני נגד המזרח. נראה כי בעידן הפרוגרסיביות המודרנית "היסטוריונים" ואחרים מערביים ממשכים לאכול עם כפית את השקרים המגיעים מהמזרח המאשימים את מסעות הצלב בחלק גדול מהתחלואות שלהם.
בעבר שוחחנו על האינקוויזיציה, וראינו כיצד תופעה זו מוצגת לרוב באופן מצונזר וללא קונטקסט היסטורי, בעיקר על-מנת לשמש ככלי נוסף בידי אלו המעוניינים לעוות את ההיסטוריה לראיית העולם שלהם. כאשר אנו בכל זאת רואים את התמונה המלאה, ברור שהאינקוויזיציה, חרף העובדה כי בהחלט הייתה תופעה שלילית למדי, הייתה למעשה תנועת התגוננות, שנוצרה על מנת לחשוף ולעצור את אלו הפוגעים ללא חרף בחברה ותושביה. מסעות הצלב הוא מקרה דומה, היות מוצגים לרוב ללא קונטקסט.
התפיסות המוטעות באשר למסעות הצלב הינן נפוצות למדי. המסעות מוצגים לרוב כסדרה של מלחמות קודש נגד המזרח תיכונים בהובלת אפיפיורים תאבי כוח ולוחמים קנאים דתיים. אלו אמורים להיות התגלמות של צדקנות וחוסר סובלנות, כתם שחור בהיסטוריה של הכנסייה הקתולית בפרט והציביליזציה המערבית בכלל. הצלבנים, זן של פרוטו-אימפריאליסטים כך נאמר, הביאו את התוקפנות המערבית למזרח התיכון השלו והנעים ואז עיוותו את התרבות המקומית הנאורה והותירו אותה בהריסות. באופן זה למשל, מוצגים הדברים בסדרה המפורסמת בעלת שלושה כרכים של סטיבן רונקימן, "ההיסטוריה של מסעות הצלב", או בסדרה של הבי.בי.סי. "מסעות הצלב", בהגשת טרי ג'ונס. שני המקרים הם עיוותים היסטוריים, אם כי מבדרים להפליא.
ההיסטוריה המלאה של מסעות הצלב עדיין נחקרת כמובן, אך מספר דברים ניתן לומר בוודאות. אחד מהם הוא שהמסעות למזרח היו חד משמעית מלחמות הגנה. הם היו תגובה ישירה לתוקפנות המזרח תיכונית, ניסיון לבלום או להתגונן מפני המשך כיבוש אדמות נוצריות.
הנוצרים במאה ה-11 לא היו קנאים פרנואידים, אלא קורבנות שנפגעו במשך מאות של שנים. החל מהמאה ה-7, ידע הג'יהאד רק מלחמה, ופיזר את דתו דרך החרב. העולם חולק על ידו ל-2 - האזור שכבר קיבל דתו, ואזור המלחמה, אליו יש "להביא" אותה. בתחילת דרכה הייתה הנצרות, ממשיכת האימפריה הרומית, הדת הדומיננטית במזרח התיכון, אשר כללה את אזור כל הים התיכון. ככזאת, הפכה למטרה הראשית של הח'לפים המוקדמים, ובמידה רבה נשארה כזאת עד היום. בשנים שלאחר מות הנביא החלו הח'לפים הללו לכבוש שטחים אדירים מהנצרות - ישראל, סוריה ומצרים - האזורים הכי מרכזיים לנצרות (הרבה יותר באותה התקופה מאשר אירופה), נכבשו. במאה ה-8 נכבשה גם כל צפון אפריקה הנוצרית וכן רוב ספרד. ניסיון פלישה וביזה של דרום צרפת הגיע לאחר מכן. במאה ה-11 הסלג'וקים הטורקיים כבשו את כל אסיה הקטנה, דהיינו טורקיה המודרנית, שהייתה נוצרית עוד מהמאה ה-1. ב-846 רומא נבזזה על ידי שודדים מזרח תיכונים ושרידי קדושים נלקחו מהוותיקן. מלטה נפלה ב-870 והפכה לבסיס לפעילות פיראטית-ג'יהאדיסטית עד סוף המאה ה-11. בין המאות ה-9 ועד סוף המאה ה-11 גם סיציליה הייתה תחת שליטה זרה, ורק שחרורה על-ידי הפרנקים הנורמנים ב-1091 אפשרה לבסוף את מסע הצלב הראשון מספר שנים מאוחר יותר. האימפריה הביזנטית המפוארת לשעבר הפכה ללא יותר מאשר יוון וקונסטנטינופל בלבד. תחת האיוש של כיבושי הג'יהאד והמצור הספורדי על עירו במשך 400 שנה, ביקש קיסר קונסטנטינופול, שעמדה בפני התמוטטות, את העזרה של מה שנותר מהנצרות - מערב אירופה.
זה המקור האמתי למסעות הצלב. הם לא נולדו במוחו של אפיפיור שאפתני או אבירים חמסנים הרוצים את רכושם של תושבי המזרח, אלא תגובה ליותר מ-400 שנות כיבוש של שני שלישים מכל העולם הנוצרי. בשלב כלשהו, הנצרות כאמונה ותרבות הייתה צריכה להגן על עצמה או להיות נכבשת. מסעות הצלב היו ניסיון הגנה זה.
כיום, "היסטוריונים" רבים רואים את השבטים הגרמניים כאחראים להתפתחותם של ימי הביניים במערב, אך הגותים והוויקינגים התנצרו, אהבו ופיתחו את אזורי התרבות הגבוהה יותר שכבשו. המציאות היא שהתוקפנות הג'יהאדיסטית היא זו שהניבה את ימי הביניים. המסחר והכלכלה קרסו תחת האיום המזרח תיכוני, והכניסו את אירופה לקיפאון.
בוועידת קלרמון ב-1095 קרא האפיפיור אורבן השני להתחיל במסע ההגנתי הזה, לאחר שהנוצרים החליטו סוף סוף להגיב. אלפי לוחמים נענו. הטענות הפופולריות כיום הן מדובר היה בחסרי אדמה שניצלו הזדמנות לקחת ולבזוז אזורים רחוקים. ביטויי אדיקות, הקרבה עצמית ואהבה לדת שלהם נתפסות כחזית לאמביציות אפלות. עם זאת, מחקרים סטטיסטיים מודרניים מהעשורים האחרונים הראו שאבירי הצלבנות היו אנשים אמידים בעלי שטחים באירופה, אולם עדיין החליטו לצאת למסע זה. מסע כזה לא היה זול, והאצילים יכלו בקלות לאבד את כל הונם ורכושם דרך הקרבה זו. אכן, רק אצילים יכלו להרשות לעצמם לרכוש את כל הציוד, הנשקים, הסוסים והאספקה הנדרשים למהלך בסדר גודל כזה. המקורות של התקופה אכן מראים כי המוטיבים של רבים מהם היו מסיבות דתיות, והרצון לזכות בנקודות לעולם הבא. הם כמובן גם לא התנגדו לבצע מעשי ביזה לאורך המסעות, אבל המציאות שלא היה זה הצד החזק שלהם, ולמרות שהיו בהחלט כאלו שהתעשרו מכך, רוב רובם של הצלבנים חזרו לאירופה ללא כלום.
אורבן השני העניק לצלבנים שתי מטרות, שנשארו מרכזיות במהלך מסעות הצלב המזרחיים במשך מאות שנים. הראשון היה להציל את נוצרי המזרח. יורשו, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, כתב מאוחר יותר:
"כיצד אדם אוהב על פי מצוות אלוהיות את שכנו כשלעצמו בידיעה שאחיו הנוצרים באמונה מוחזקים על ידי המוסלמים הבזויים בבידוד, מחוללים ומושפלים על ידי עול השעבוד הכבד ביותר, אינו מתמסר למשימה לשחרר אותם? ... האם במקרה אינכם יודעים שאלפים רבים של נוצרים קשורים לעבדות ונכלאים על ידי המוסלמים ועונים באינספור ייסורים?"[2]
היסטוריון של מסעות הצלב, ג'ונתן ריילי-סמית', מציין כי המסעות נתפסו כמעשה של אהבה, "אהבת השכן" בפרט. מעשה שבא לתקן את העוול הרב שנעשה במזרח. כפי שאינוקנטיוס השלישי כתב לטמפלרים: "אתם מבצעים במעשים את דברי הבשורה, אהבה גדולה מזו אין לאדם כשהוא מקריב את חייו למען חבריו."[3]
המטרה השנייה הייתה שחרור ירושלים ושאר המקומות הקדושים לנצרות.
הנחת היסוד אותה ניתן למצוא לעתים קרובות היא כי המטרה המרכזית של הצלבנים הייתה ניצור מאולץ של העולם המזרח תיכוני. בפועל, זה לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. מנקודת מבטם של נוצרים מימי הביניים, היו המזרח תיכונים אויבי הכנסייה ואמנותה. זו הייתה משימתם של הצלבנים להביס ולהגן מפניהם. לא היו מטרות מעבר לכך. מזרח תיכונים שחיו באזורים ששוחררו על-ידי הצלבנים הורשו בדרך כלל לשמור על רכושם ופרנסתם, ותמיד על דתם. ואכן, לאורך כל תולדותיה של ממלכת ירושלים הצלבנית, התושבים המזרח תיכונים עלו במספרם בהרבה על הקתולים. רק במאה ה-13 החלו הפרנציסקנים במאמצי ניצור, אך לרוב אלה לא צלחו ולבסוף ננטשו. בכל מקרה, מאמצים אלו היו על ידי שכנוע, ולא דרך איומים אלימים.
ללא ספק, מסעות הצלב היו מלחמות לכל דבר, כך שתהיה זו טעות לאפיין אותם רק באדיקות וכוונות טובות. כמו כל המלחמות לאורך ההיסטוריה, האלימות הייתה ברוטלית. היו מעשי זוועה, טעויות ופשעים. אולם בעיקר רק אלה זכורים לרוב היטב כיום. בימיו הראשונים של מסע הצלב הראשון בשנת 1095, אספסוף של צלבנים בראשות הרוזן אמיצ'ו מליינינגן אשר עשה את דרכו לאורך הריין, שדד ורצח את כל היהודים שיכל למצוא. הבישופים המקומיים ניסו ללא הצלחה לעצור את הקטל. בעיני לוחמי הקבוצה הזאת, היהודים, כמו המזרח תיכונים, היו אויבי הנצרות, ולכן לא היה זה פשע לרצח ולבזוז אותם, והם האמינו שמדובר במעשה צדיק, מכיוון שניתן להשתמש בכספי היהודים למימון המשך מסעות הצלב לירושלים. אולם הכנסייה הרשמית גינתה בתוקף את ההתקפות האנטי-יהודיות.
חמישים שנה לאחר מכן, בזמן ההכנות למסע הצלב השני, הטיף ברנאר מקלרבו / ברנרדוס הקדוש לעתים קרובות כי אין לרדוף את היהודים:
"שאלו את כל מי שמכיר את כתבי הקודש מה הוא מוצא לגבי היהודים בתהילים. 'לא לצורך השמדתם אני מתפלל', נכתב. היהודים הם בשבילנו המלים החיות בכתובים, שכן הם מזכירים לנו תמיד את מה שסבל אדוננו ... תחת נסיכים נוצרים הם סובלים משבי קשה, אך הם רק מחכים לשעת הגאולה שלהם."[4] לאחר מכן המשיך לפעול לעצירת הפרעות שביצעו קבוצות בודדות של הצלבנים באזור הריין.
כשאנחנו חושבים על ימי הביניים, קל לראות את אירופה לאור מה שהיא הפכה להיות ולא למה שהייתה. הענק של ימי הביניים הייתה הדת המזרח תיכונית, לא העולם הנוצרי. מסעות הצלב מעניינים בעיקר משום שהם היו ניסיון להתמודד עם מגמה זו. אולם בחמש מאות שנים של מסעות צלב, רק מסע הצלב הראשון, ללא הנהגה ברורה, לוגיסטיקה או אסטרטגיה מוגדרת, הוא שבלם משמעותית את ההתקדמות הצבאית של המזרח תיכונים. אחריו המצב רק התדרדר. הכישלונות של המסעות המאוחרים לא עצרו את התופעה, במיוחד עם עלייתה של האימפריה העות'מאנית במאה ה-14 והתחזקותו המתמדת של האויב במזרח עד המאה ה-16. במאה ה-15 קונסטנטינופל נפלה והטורקים החלו את החדירה אל אירופה עצמה, מה שהפך את הצלבנים משלחי אהבה לארץ רחוקה למגנים על הבתים שלהם עצמם, ובקושי רב הצליחו במשימתם במלחמות של המאה ה-16.
מאות שנים מאוחר יותר, אין פשוט יותר מאשר לבקר בביקורתיות את המסעות. אחרי הכל, דת אינה דבר להילחם עליו צבאית, כך נראה לנו. אולם יש לזכור שאבות הכנסייה בימי הביניים היו נגעלים באותה מידה בגלל המלחמות ההרסניות האינסופיות שלנו בשם האידיאולוגיות הפוליטיות. ובכל זאת, גם חיילי ימי הביניים וגם החייל המודרני נלחמים בסופו של דבר על עולמם שלהם וכל מה שמרכיב אותו. שניהם מוכנים לסבול קורבן עצום, בלבד שזה נעשה למען משהו שיקר להם וגדול יותר מעצמם. בין אם אנו רואים את הצלבנים באור חיובי ובין אם לא, העובדה שהעולם המערבי כפי שאנו מכירים כיום לא היה קיים ללא מאמציהם. האמונה העתיקה של הנצרות, עם הכבוד שלה לנשים ואנטיפטיה כלפי העבדות, לא רק שרדה אלא פרחה. ללא מסעות הצלב, יתכן שהנצרות הייתה הולכת בעקבות הזורואסטריאניזם ונכחדת תחת חרבם של המזרח תיכונים.
אפשר לגנות גם את הזוועות שביצעו הצלבנים, במיוחד במהלך מסע הצלב הרביעי, אך מה שמרגיז את ההיסטוריונים האובייקטיביים היא ההתעלמות מהעובדה שפשעי הג'יהאד היו גדולים בהרבה, הן בהיקפם והן במשך תקופתם. מסעות הצלב היו למעשה מתקפת נגד, בוודאי שלא תמיד מכובדת או הומאנית כמו כל המלחמות, נגד אויב שהכניס את אירופה לקיפאון התפתחותי במשך מאות שנים.
כראיה נוספת, התוקפנות מהמזרח התיכון לא הסתיימה לאחר מסעות הצלב. הסיבה שקולומבוס פנה למערב בשביל להגיע למזרח הייתה בגלל שהמזרח תיכונים חסמו את כל נתיבי הסחר לכיוון זה. עם זאת, זה משהו שלא נלמד היום במערב. עד המאה ה-16 פלשו העות'מאנים ואלו שנתמכו על-ידם לאיטליה באופן קבוע. אוטרנטו נלקחה על ידי הטורקים בשנת 1480, ולמרות שהוחזקה במשך 10 חודשים בלבד, זה הספיק על-מנת להוציא להורג בכריתת ראש 800 נוצרים שסירבו להמיר את דתם.[5]
פירטיות וחטיפות לעבדות היו כה נפוצות שכנסיות קתוליות בדרום אירופה החזיקו ארגזי תרומה אותן יוכלו להעניק ככופר. גם יוון ואזורים אחרים של הבלקן נכבשו, שם הטורקים חטפו ולקחו נערים על-מנת להפוך אותם ל-יניצ'רים, חיילים פנאטיים ברשות הסולטן. פעמיים הם ניסו לכבוש את וינה, ב-1529 ו-1683, ומשם להמשיך לשאר אירופה. לפחות חצי מיליון אנשים מהאיים הבריטיים בלבד נחטפו לעבדות בים הפתוח על-ידי שודדי ים מזרח תיכונים.[6] תופעה זו המשיכה עד המלחמות הַבֶּרְבֶּרִיות, בהן שמו האמריקאים סוף לאימה הצפון אפריקאית בתחילת המאה ה-19.
כתרגיל פוליטי המשרת את מטרתם, ממשכים במזרח התיכון להתלונן על האימפריאליזם הבריטי, אולם בריטניה לא רוצה את מצרים בחזרה, לעומת אלו שרוצים "להחזיר" לעצמם את ספרד אחרי שזו שוחררה מהם במאה ה-15. הקולוניאליזם נמשך כ-100 שנה בלבד, אך התקיפות, שעבוד תושבים וכיבושי אזורים באירופה נמשכים 1200 שנה.
[1] https://www.independent.co.uk/news/world/americas/obama-criticised-for-telling-christians-to-get-off-high-horse-over-islamic-extremism-10030790.html
[2] Michael Coren, Hatred: Islam's War on Christianity, Signal, 2016.
[3] Jonathan Riley-Smith, “Crusading as an Act of Love”, History 65, (1980), pp. 177-92.
[4] Robert Chazan, Church, State, and Jew in the Middle Ages, Behrman House. 1979. p. 103.
[5] https://www.thethinkingtraveller.com/thinkpuglia/guide-to-puglia/history-of-puglia/the-martyrs-of-otranto.aspx
[6] http://www.bbc.co.uk/history/british/empire_seapower/white_slaves_01.shtml
