צבאות של חול: על חולשת צבאות ערב.
צבאות של
חול: על חולשת צבאות ערב.
"הכוחות המזוינים הערבים הציגו בעקביות ביצועים לא טובים, באותה הצורה
שוב ושוב, ללא קשר נגד מי או היכן הם נלחמו, המצב הפוליטי שלהם, או המצב היחסי של
ההתפתחות הכלכלית בינם לבין אויביהם." כך מסכם סוכן סי.אי.איי. לשעבר קנת מ.
פולאק בספרו הסמכותי על השורשים התרבותיים של הפעילות הצבאית הכושלת של צבאות ערב
בתקופה המודרנית. "צבאות של חול: העבר, ההווה והעתיד של האפקטיביות הצבאית
הערבית"[1].
פולאק מציג ביקורת אנציקלופדית ופדנטית על צבאות ערב לאורך
עשרות שנים, במגוון סכסוכים, כדי לבסס את המסקנה כי:
"צבאות ערב נפגעו בעקביות על ידי מנהיגות טקטית פסיבית וחסרת דמיון,
חוסר יכולת לבצע פעולות אוויריות אפקטיביות, והעברת מודיעין בצורה מעוותת בין
שרשראות הפיקוד שלהם, בעיקר ברמות הטקטיות. העדפות תרבותיות ערביות הפריעו גם
לפעילות חילות משולבים, תפעול הנשק והתחזוקה."
החל מההשפלה בידי ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967 של צבאות
ערביים עדיפים מספרית שגויסו לצורכי השמדתה הצפוי של ישראל, מציג פולאק שוב ושוב
רשימה כמעט בלתי פוסקת של אסונות צבאיים ערבים. לדוגמה, במהלך מלחמת המפרץ ב-1991,
"איבדה עיראק 36 מטוסים לעומת אחד בלבד של הקואליציה שהופל, ורבים מהטייסים
העיראקיים נהרגו לא על ידי טילי הקואליציה או מירי אלא בגלל שהם טסו לקרקע."
כפי שהוא עצמו מעיד, הפעילויות הללו היו קומיות אם ההשלכות לא היו כל כך טרגיות.
פולאק מציין כי "לא משנה כמה חזק ניסו צבאות ערב להתגבר על
הבעיות הללו הנגזרות תרבותית, המרב שיכולו לעשות היה להסוות אותן במשך זמן מה
במצבים מסוימים". הדוגמה ההיסטורית הבולטת ביותר היא מתקפת הפתע של מצרים
כנגד עמדות ישראליות לאורך תעלת סואץ במלחמת יום כיפור ב-1973. לאחר "ההכנות
ההרקולאיות, ההתקפה המצרית ברחבי סואץ ב-6 באוקטובר הייתה הצלחה מדהימה. בזכות
הישגים בולטים של תמיכה לוגיסטית והנדסה קרבית, העבירה מצרים עשרות אלפי חיילים
ואלפי כלי רכב מעל התעלה." מצרים נהנתה בהתחלה מ"הפתעה אסטרטגית,
יתרונות מסיביים בכוח האש, מספרים והפתעה טכנולוגית". עם זאת, גורמים אלה
יכלו רק "לייצר הישג צבאי צנוע בלבד": חציית התעלה והשימוש בה במשך
שבועיים בלבד של שני צדי גשר קטנים שאורכם לא היה יותר מ-8 עד 12 ק"מ. לאחר
מכן, הכשירות הישראלית בלוחמת תמרון נשק מודרני השמידה את המצרים ואת בעלות בריתה
הערביות.
פולאק מפריך תיאוריות מגוונות שמדברות על חולשה צבאית ערבית
מחוץ לתרבות הערבית, כמו "הרעיון בן העשרות שנים שהכול באשמת הסובייטים"
מכיוון (למעשה רק במידה מסוימת) שצבאות ערב עקבו אחר הדוקטרינה הסובייטית. לאחר
שבמלחמת העולם השנייה "תכנון מוצלח של מערכת שנועדה לנצח למרות יכולות טקטיות
מוגבלות, המערכת הסובייטית הזאת הותאמה בשלמות לערבים" הוא כותב. אכן, מלחמת
קוריאה בשנות ה-50 והקובנים שנלחמו בדרום אפריקנים באנגולה בשנות ה-80 הוכיחו את
יעילותה של דרך המלחמה הסובייטית. "למרות שגם הצפון קוריאנים וגם הקובנים
הסתמכו מאוד על השיטות הצבאיות הסובייטיות - הרבה יותר מכל צבאות ערב אי פעם - הם
נלחמו בצורה בולטת טוב יותר מהערבים", מציין פולאק.
הניתוח שלו של האופן שבו צ'אדים אפריקאים שנעמדו על רכבי
הטויוטה מחצו ב-1986 כוח לובי מְמוּכָּן בסגנון סובייטי, ממחיש כי חוסר ההתפתחות
המאפיין את אפריקה למשל לא בהכרח מביא לכישלון צבאי. באופן דומה, סין, בשנת 1950,
הייתה "מפותחת פחות בצורה ניכרת ממדינות ערב בשנת 1960", כשנכנסה למלחמת
קוריאה נגד קואליציה חמושה היטב בראשות ארה"ב. "רק בין רבע לשליש
מהחיילים הסינים אפילו החזיקו ברובים. הרוב המכריע יצא לקרב עם רימונים
בלבד", הוא כותב, ובכל זאת הלחימה הצבאית הסינית "הייתה מהמעלה הראשונה
בכל קטגוריה."
פוליטיזציה היא בעיה נוספת הפוגעת בצבאות של משטרים לא
דמוקרטיים בתוך העולם הערבי ומחוצה לו. לפיכך לפני מלחמת יום כיפור, הדיקטטור
הסורי חאפז אל אסד "יכול היה לזהות רק חמישה גנרלים עליהם יכול היה לסמוך
בפיקוד על הדיביזיות, ולכן הוא יצר רק חמש מפקדות אוגדתיות בלבד - למרות שצבאו היה
כה גדול שהיה צורך בכפול מזה". במלחמת וייטנאם, לעומת זאת, כוחות דרום
וייטנאמים "היו נגועים לחלוטין בפוליטיקה", אך עדיין נלחמו בצורה יעילה
בהרבה מאשר צבאות ערב.
"הבעיות החשובות ביותר של צבאות ערב בקרב מאז 1945 נובעות מדפוסי
התנהגות הקשורים לתרבות הערבית ... זה מדהים כמה הצבאות וחיל האוויר של הערבים בכל
זאת הצליחו לבצע בהתחשב בדפוסי ההתנהגות התרבותית שזוהו על ידי אנתרופולוגים,
סוציולוגים, פסיכולוגים תרבותיים ומומחים אחרים לחברה הערבית."
פולאק מציין שהפוליטיזציה הצבאית מראה כי "תכונה מוערכת
מאוד של החברה הערבית היא סולידריות קבוצתית ונאמנות", או במילים אחרות -
שבטיות. כאשר "מנהיג מכל סוג מגיע לשלטון בעולם הערבי, קיימת צפייה שהוא יביא
אתו את קרוביו, בני משפחתו, בני שבטו, בני הקבוצה האתנית שלו ואנשי דת שלו ויעניק
להם עמדות מפתח. "זה קורה ברחבי העולם הערבי בכל ארגון שאפשר להעלות על הדעת."
בנוסף, על פי הספרות המחקרית על ערבים, "הדגש ההתנהגותי
העולה בתדירות הגבוהה ביותר הוא התאמה לנורמות הקבוצתיות", כותב פולאק.
"אם אתם קוראים דבר מה על ארגונים בעולם הערבי, בין אם ביורוקרטיות ממשלתיות,
מפעלים, אוניברסיטאות, תאגידים או עסקים קטנים, המילה שעולה שוב ושוב היא
'סמכותית'." צבאות ערב אינם יוצאי דופן, וסמכותיות זו חונקת את היוזמה
הפוטנציאלית שהופכת את צבאות ארה"ב וישראל למשל, למוצלחות כל כך. החיילים שלא
מהדרג הגבוה אינם יכולים לבצע פעולות על דעת עצמם ועל כן לא יעשו כלום, בוודאי
ששום יוזמה, ללא הוראות מלמעלה. ישראל, לעומת זאת, היא אומה בה היוזמה מגיעה מלמטה
למעלה.
לפיכך, פולאק מבחין כי מבחינה היסטורית, מערכות חינוך ערביות
"הסתמכו כמעט לחלוטין על טכניקות למידה פסיביות, במיוחד לימוד בעל פה."
זה משקף את העובדה ש"מערכת החינוך של כל מדינות ערב עדיין נובעת בסופו של דבר
מבתי ספר קוראניים." הוא מצטט פרופסור מוסלמי "פלסטיני" הקובע כי
"המסורת האיסלאמית גורסת שלמידה היא קבועה. התלמידים שלי מתנגדים לחרוג
מהספר". אימונים צבאיים ערבים תואמים לעתים קרובות את מה שטייס סובייטי
שהכשיר טייסים עיראקיים אמר: "תרגלי אימון עיראקיים היו בדיחה: פעולות
מוגדרות מראש בהן הכל היה מתוסרט."
אימונים צבאיים ערביים וההתנהלות בשדה הקרב סובלים גם מהדגש של
התרבות הערבית על "הכבוד" המזרח תיכוני הילדותי. "על מנת להסתיר
טעויות שיגרמו לבושה, קיים עידוד בתכונות של התרבות הערבית לעודד את האדם להגזים,
לשקר ו / או להשאיר בסוד." לכן, בשנת 1973, הקצינים המצריים הונו את המטה
הכללי שלהם כי מתקפת נגד ישראלית ברחבי התעלה הייתה מורכבת מקבוצת פשיטה לא
מורכבת; רק הסיור האישי של הרמטכ"ל חשף את האמת של דיוויזיות מרובות.
כמו כן, חוקרים מתחומים ודיסציפלינות שונות מחזיקים
ב"הסכמה חד משמעית שהחברה הערבית, כפי שהתפתחה לאורך מאות השנים, רואה
בעבודות כפיים כעיסוק בזוי". דעה קדומה זו פגעה בהתפתחות דיסציפלינות המדעים
והמכונאות, עם השפעות שליליות אדירות על השימוש הערבי בציוד הצבאי. כך, טייסות F-4 פנטום יצאו משימוש בשנות ה-80 אחרי סיום הסכם התחזוקה עם
ארה"ב.
המחקר המקצועי הזה בעל כ-700 העמודים של פולאק על צבאות ערב,
המציג הסתכלות רחבה על תחומים היסטוריים וגאוגרפיים, משקף את התובנות שהמחבר רכש
במשך כל חייו המקצועיים בתחומים הצבאיים. הספר מספק חומר חיוני להבנה הקריטית של
הכוחות המזויינים של המזרח התיכון והתרבויות שמאחוריהם. אכן, כפי שמציין פולאק,
נראה כי הכשלים הצבאיים ימשיכו ללוות את צבאות ערב עוד הרבה שנים קדימה.
צבא ההגנה לישראל נחשב לצבא החזק ביותר במזרח התיכון. אולם תהיה
זו טעות מבחינתו לייחס את כלל ההצלחות שלו לעצמו, שכן חשוב להבין שחלק גדול
מההצלחה נבעה מהפיגור התרבותי של האויבים שלו, ולהפנים בצורך להמשיך לחזק ולשפר את
עצמו יותר ויותר, בעיקר לנוכח העובדה כי אויביה הגדולים כיום מהמזרח כלל אינם
מהתרבות הערבית.
להרצאה מומלצת מאוד של פולאק על הספר:
https://www.youtube.com/watch?v=4VzdQuBUqJw
[1] Kenneth M. Pollack, Armies of Sand: The Past, Present,
and Future of Arab Military Effectiveness, Oxford University Press, 2019.
