הגירה והמשמעות ההיסטורית של פסל החירות וה"קולוסוס החדש".
הגירה והמשמעות ההיסטורית של פסל החירות וה"קולוסוס החדש".
בשנת 1903, הסונטה "הקולוסוס החדש" מאת המשוררת האמריקאית היהודייה אמה לזרוס, אשר נכתבה במקור ב-1883, נחרתה על לוח והודבק בפסל החירות בניו יורק. קטע מהסונטה הינו:
"הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין".
באופן אירוני, באותה השנה הועבר חוק ההגירה של 1903, המוכר גם כחוק הרחקת אנרכיסטים, אשר הטיל מוגבלויות נוספות על ההגירה לארה"ב מעבר לחוקים הקיימים. הקבוצות שצוינו בחוק החדש כלא רצויות היו אנרכיסטים, אנשים עם אפילפסיה, קבצנים ויבואני זונות. חוק הגירה נוסף מ-1907 קבע אף יותר מוגבלויות, כמו גם מבחני אוריינות למגיעים והתעקשות על גירושם של אנשים המפרים את חוקי ההגירה. ב-1924 הועבר חוק נוסף בו הוטלו מכסות מוצא לאומיות שנועדו למנוע שינויים חדים בדמוגרפיה של המדינה.
המחוקקים בשנים אלו כולם ידעו על הסונטה, וכן על המציאות ההיסטורית - שירה היא לא מדיניות הגירה. אלו המאמינים כיום שמגבוליות ההגירה העכשוויות בארה"ב ממדינות מסוימות סוטות מההיסטוריה הארוכה של אמריקה, בה שקפה כביכול השירה מציאות כלשהי, מכירים היסטוריה פוליטית ומצונזרת בלבד. אכן, מדיניות הגירה מדודה ומפוקחת הייתה זהירה, מאופקת, מאורגנת ואוכפה בשנת 1903 והיא נותרה ישימה בזהירות גם כיום. השיר היה תוספת צבעונית לאופנה של התקופה, אך לא הייתה לה כל סמכות חוקית.
ועדיין, התקשורת והליברלים מאשימים את ממשל טראמפ בהפרת רוח "הקולוסוס החדש".[1] בעיניהם, משמעות מילות הסונטה הינה בפועל "כמיהה לקבלת דמי רווחה." המציאות ההיסטורית היא שעוד משלביה המוקדמים של האומה האמריקאית בתקופה הקולוניאלית ולאורך כל המאה ה-19 היה כלל ברזל שלמהגרים לעולם אסור להיות נטל על אמריקה.[2] למעשה, גם שנה לפני פרסום השיר העביר הקונגרס את חוק ההגירה של 1882. החוק פקד על פקידי האוצר לבדוק את אוניות המהגרים. לפי סעיף 2, "אם בבדיקה כזו יימצא בקרב הנוסעים כזה שיש לו הרשעה, מטורלל, אידיוט או כל אדם שאינו מסוגל לדאוג לעצמו מבלי שיהפוך נתמך ציבור ... אסור לאנשים כאלה לנחות." אלו אפילו לא הרשו לדרוך על אדמת המדינה החדשה. סעיף 4 דרש כי עלות החזרת העלויות הציבוריות והאנשים למוצאם "תישא על ידי בעלי הספינות בהן הם הגיעו."
בשנת 1885, שנתיים לאחר פרסום השיר, העביר הקונגרס את חוק עבודת החוזים משנת 1885, שאסר לפרסם או להעביר מהגרים להגיע לעבודה זולה בארה"ב. סעיף 5 פטר מפורשות מהחוק אנשי מקצוע בעלי מיומנויות גבוהות.
בשנת 1891, הקונגרס הוסיף לקטגוריות הקיימות של אי-קבילות את אלה שהורשעו ב"מעשה בלתי הולם שיש בו קלון" (בנוסף לפלילים), פוליגמים, אביונים, והסובלים ממחלות מדבקות. בנוסף לראיון מלא עם פקיד הגירה, כל המהגרים נאלצו לעבור בדיקה רפואית, וכל מי שנמצא כחולה במחלה מדבקת הושם מיד בהסגר ולאחר מכן גורש. בנוסף, כל המהגרים שקיבלו אישום ציבורי עד שנה לאחר שהוכנסו כחוק למדינה יכלו לקבל גירוש במסגרת החוק הזה.
לפיכך, אם אלו הרוצים להשתמש איכשהו בהיסטוריה כדי להצדיק את עמדתם הפוליטית, צריכים לשים לב כי ההיסטוריה האמתית מראה כי הערכים האמריקאים והמדיניות התומכת בהם היו מנוגדים לחלוטין ממה שטוענים בצד הליברלי. חוקי ההגירה בתקופתה של אמה לזרוס היו נוקשים בהרבה מאשר בתקופת ממשל טראמפ. השיר מציע את החירות שבעזרתה אפילו העניים יכולים לשגשג – באמצעות עבודה קשה ולא מדיניות רווחה.
מדוע אם כך הוצבה הסונטה החרוטה על פסל החירות באליס איילנד? "הקולוסוס החדש" חובר לפסל רק 17 שנה לאחר שנבנה, כמחווה לנאורות של ארה"ב. "הקולוסוס הישן", דהיינו הקולוסוס של רודוס ואחד משבעת פלאי העולם, היה אנדרטה עתיקה וענקית לאל השמש היווני הליוס, והשיר של לזרוס דוחה אותו במיוחד: "לא כמו הענק החצוף של התהילה היוונית." פסל החירות, שנוצר על ידי הפסל הצרפתי פרדריק אוגוסט ברתולדי ב-1886, נועד ללעוג למערכות הישנות, ולהראות לצרפתים את ההצלחות החדשות של האמריקאים. הוא סימל את עקרונות הרפובליקניזם הבינלאומי.
השיר לא נועד לומר לעמים אחרים להעביר לאמריקה את כל הנכשלים והעלובים שלהם.
כאשר מצויין "כמהים לנשום כבני חורין" המשמעות היא חירות ממוגבלויות ממשלתיות או שלטוניות, אבל גם מסובסידיות ממשלתיות. שום מערכת רווחה לא הייתה קיימת כאשר יצרה אמה לזרוס את השיר, והיא גם לא הייתה קיימת לאורך כל גל ההגירה הגדול. אנשים שהגיעו לעולם החדש, שלא כמו היום, התכוונו לעבוד קשה מאוד בשביל להצליח לחיות. לא הייתה שום כוונה לחיות על חשבון הממשלה ומשלמי המסים. כל המהגרים ידעו את סיכוני ההגירה, שהם יצרכו להתמודד עם כל הקשיים והבעיות לבדם, והמדינה לא תתערב בין אם יצליחו את ישקעו. כפי שמציין ההיסטוריון של הפסל בארי מורנו: פסל החירות עצמו "מעולם לא נבנה עבור המהגרים".[3]
מורנו ציין כי הפסל "נבנה כדי לחלוק כבוד לארצות הברית של אמריקה, הכרזת העצמאות, הדמוקרטיה האמריקאית והדמוקרטיה ברחבי העולם. זה כיבד את סוף העבדות, כיבד את הסוף של כל מיני רודניות וגם את החברות בין צרפת לאמריקה". רק לאחר שגל ההגירה התחיל והפסל היה הדבר הראשון שהם ראו בעת העגינה בניו יורק, הפך הדבר להיות מזוהה בהדרגה עם ההגירה.
הפסל הוגדר כאנדרטה לאומית על ידי הנשיא קלווין קולידג' ב-15 לאוקטובר 1924, חמישה חודשים בלבד לאחר שחתם על ההוראה לעצור את גל ההגירה הגדול. הבנה אמתית של הצורך בהגירה הדרגתית של אנשים המוכנים להסתגל לאמריקה ולאמץ את הערכים שלה הפכה זאת לזמן המושלם להגדרה כזאת של הפסל. הפסל היה סמל לערכי אמריקה המאירים את העולם. הגירה, כשמנוהלת כראוי, היא חלק מזה. כאשר היא מנוהלת ללא אחריות, היא מערערת את הליבה של מה שהפך את אמריקה לייחודית בקרב המדינות האחרות מאז הקמתה. אמריקאים נטולי סוציאליזם יכולים להשיג שגשוג עצום מתוך העוני. מערכת הרווחה רק מנציחה את העוני.
לפי כל ההיסטוריה והחוק של ארה"ב, מה שהליברלים עושים באמצעות הקישור בין ההגירה ההמונית עם מדינת רווחה שלא הייתה קיימת בזמן שהפסל נבנה או שהשיר שנכתב הוא ההפך ממה שהשיר קורא לו. לא מפתיע לאור התמחותם לעוות את ההיסטוריה לראיית העולם שלהם. ואכן, בראשית דרכו שמו המקורי של הפסל היה "חירות מאירה את העולם", כלומר, אמריקה המאירה את שאר העולם בחירותה. החירות, כפי שהובנה על ידי תושבי אותה תקופה, מעולם לא כללה אפילו חלוקת עושר מזערית בין אזרחי המדינה, על אחת כמה וכמה אנשים ממדינות אחרות.
גם לאחר שהפסל נקשר תודעתית להגירה והשיר שהונח עליו, המהגרים שהוזמנו באותה התקופה היו אנשים שהפנימו שחירות אמתית מגולמת בערכים החוקתיים, כפי שזה בא לידי ביטוי במכתב של הנשיא העתידי ג'ון קווינסי אדמס משנת 1819 לגרמני מכובד בנושא ההגירה כאשר עוד היה מזכיר מדינה בממשל מונרו:
"זו ארץ, לא של פריבילגיות, אלא של שוויון זכויות. הפריבילגיות ניתנות על ידי שליטים אירופים לסוגים מסוימים של אינדיבידואלים, למטרות מדיניות כללית; אך הרושם הכללי הוא כי לעתים קרובות ניתן להבחין שפריבילגיות הניתנות לקהילה מסוימת של אנשים, יכולות לשחוק בזכויותיהם של אחרים. מהגרים מגרמניה, אם כן, או ממקומות אחרים המגיעים לכאן, לא צריכים לצפות לטובות מצד הממשלות."[4]
חלוקה מחדש של תקציבים באמצעות רווחה לא הייתה הכוונה של המנהיגים או סמליות החירות בפסל. כיום ארה"ב מציעה כל תוכנית רווחה שתחת השמש על חשבון משלם המסים, אנשים שמגיעים אליה עניים ואף עברייניים שאפילו מדינות המקור שלהם לא רוצות בהם. לפי המרכז לחקר ההגירה, 63% מהמהגרים ללא אזרחות בארה"ב חיים כיום באמצעות מדיניות הרווחה בלבד.[5]
לא רק שהמהגרים היו שונים במהלך הגל הגדול ההיסטורי, אלא גם אמריקה שעיצבה את הדמויות והחוויות שלהם הייתה שונה גם כן. היא הייתה באמת חופשית. כפי שכתב הסנטור הדמוקרטי לשעבר דניאל פטריק מויניהן בשנת 1986, בניגוד לרביזיוניזם הנוסטלגי של כמה מעמיתיו בנוגע למשמעות השיר על פסל החירות, מהגרי הגל הגדול "לא היו הפליטים העלובים של חופי אף אחד."[6] מויניהן תיאר אותם בניגוד גמור לרבים מהגל המסיבי של ימינו, כ"אנשים יוצאי דופן, יוזמתיים ועצמאיים, שידעו בדיוק מה הם עושים, ועשו את זה די בעצמם."
ברור שגם היום יש לא מעט מהגרים לארה"ב שמתאימים לתיאור הזה של מויניהן. אולם הגירת המונים לא מבוקרת, מעורבבת עם מדינת רווחה מסיבית, היא הזמנה גלויה לרבים ברחבי העולם להצטרף לאמריקאים אחרים שלעולם לא יצאו ממעגל הרווחה ויחוו סוג שונה מאוד של חופש מאשר מה שפיתה את המהגרים בסוף המאה ה-19.
לפיכך, הסונטה על פסל החירות היא למעשה רלוונטית היום יותר מאי פעם. התקשורת כהרגלה תמשיך לצחוק על מי שמציג את ההיסטוריה האמתית והלא מצונזרת,[7] אבל זה לא ישנה את העובדה שבזמן שמדיניות סוציאליסטית בעולם הופכת את העשירים לעניים, פירושו של השיר של לזרוס הוא שאמריקה ללא מדיניות רווחה גדולה היא זו שמציעה את החירות שמאפשרת לאנשים עניים לשגשג.
[1] https://www.politico.com/story/2019/08/13/statue-of-liberty-poem-immigration-ken-cuccinelli-1459824
[2] Daniel Horowitz, Stolen Sovereignty: How to Stop Unelected Judges from Transforming America, WND Books, 2016, ch. 6.
[3] https://learning.blogs.nytimes.com/2011/10/28/oct-28-1886-statue-of-liberty-unveiled/
[4] https://archive.org/stream/nilesweeklyregis18balt#page/157/mode/1up
[5] https://cis.org/Report/63-NonCitizen-Households-Access-Welfare-Programs
[6] Daniel Patrick Moynihan, "What Wretched Refuse?", New York Magazine 12 May 1986.
[7] https://talkingpointsmemo.com/news/cuccinelli-lazarus-poem-public-charge-immigration
