הטיהור האתני של זימבבואה.

הטיהור האתני של זימבבואה.

שטחה של המדינה המודרנית זימבבואה הנמצאת בחלק הדרומי של אפריקה הייתה פחות או יותר שטחה של מדינת רודזיה שנשלטה על-ידי אירופאים עד 1979. כאשר זימבבואה הוקמה במקומה ב-1980 היא ירשה תשתיות מצוינות, עם מסילות ברזל מודרניות, כבישים בינעירוניים טובים וערים נקיות המנוהלות היטב. היא הייתה עשירה בזהב, פלטינה, כרום ופחם. בנוסף, רודזיה הייתה הצלחה חקלאית בינלאומית ברמה שאף עסקה בייצוא מזון והאכילה מדינות אפריקאיות אחרות. אולם כיום, זימבבואה היא לא יותר מחורבה מרוסקת, עם רעב, ומתנגדי שלטון, הן לבנים הן שחורים, שמעונים ומוצאים להורג, כל זאת תוך כדי תוך התיימרות לקידום דמוקרטיה ושלום. תוחלת החיים ב-1980 הייתה 57; ב-2004 היא נפלה ל-34. ההכנסה ירדה ב-50% והאבטלה עלתה ל-80%. מאז 1980 מדינה זו חוותה אולי את האסון הכלכלי הגדול ביותר של התקופה המודרנית.[1]

לרוב, נהוג להאשים בכל זה את מי שהיה שליטה הראשון של זימבבואה ב-1980 ועד 2017, רוברט מוגאבה. אפילו הליברלית הדרום אפריקאית הלבנה דוריס לסינג כתבה על ה"אכזריות השרירותיות" שלו וכן ש"הפשעים בוצעו בשם התקינות הפוליטית".[2] אכן, התקשורת, כהרגלה, הייתה מעוניינת לשמור על התקינות הפוליטית לפני הכל ולהסתיר את הגזל והשנאה הגזענית כלפי האירופאים של שלטונו החדש של מוגאבה. היא התעלמה גם כאשר הבריגדה החמישית שלו, שאומנה בצפון קוריאה, רצחה, אנסה ועינה בין 1982-1983 כ-30 אלף בני שבט ה-Ndebele בדרום-מערב המדינה לאחר שהללו סירבו לתמוך בשליט החדש הזה, אשר השתייך לשבט האתני "שוֹנה", והשתייכו בעצמם לשבטו של יריבו הפוליטי ג'ושוע נקומו.[3] האחדות השבטית של האפריקאים עליה שמרו האירופאים התפרקה כבר לאחר שנתיים. כאשר, באמצע שנות ה-80, דיווח האו"ם כי ממשלת מוגאבה הייתה חמדנית ומושחתת כמו האחרות באפריקה, המערב שמר על שקט מוחלט. רק בתחילת המאה ה-21 התעלולים של מוגאבה - הוקעת חקלאים לבנים מאדמתם ורצח ועינויים של מתנגדים פוליטיים - אילצו סוף סוף את העולם כמעט בכוח להכיר בו במה שהיה במציאות.[4]

אולם מדוע היה זה דווקא מוגאבה שקיבל לבסוף הכרה זו, שכן רוב המדינות האפריקאיות החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 נוהלו בידי שליטים חזקים שהחזיקו בשלטון בכוח ובאכזריות? נראה שהיו לו שני מוטיבים נוספים מעבר לאכזריות השוטפת של הרודנים האפריקאים. מכיוון שממשלתו בזבזה את כל שאר מקורות העושר שלה, לרבות ענף הכרייה, כ-4,000 החקלאים הלבנים שהמשיכו להיות עמוד השדרה של המשק הפכו למקור הבלעדי לשגשוג כלשהו שעמד לרשות "החלוקה המחודשת", למעשה ניכוס אישי של עמיתיו של מוגאבה. במקביל, נראה שמוגאבה קינא בהערצה הבלתי מוצדקת של העולם לנלסון מנדלה, השכן ממדינה ליד. על ידי פעולה "אנטי-קולוניאלית" דרמטית ואחרונה וכן בביסוס שלטוני מוחלט הוא ביקש להפוך לפופולרי אף יותר מהקומוניסט והטרוריסט מדרום אפריקה.

תהיה המוטיבציה אשר תהיה, בתחילת 2000 החל מוגאבה בתוכנית טיהור אתני אלימה נגד לבנים, וטרור שיטתי נגד שחורים שהתנגדו לשלטונו.

המערכה נגד הלבנים הייתה פשוטה אך אפקטיבית. משאיות צבאיות מלאות בחיילים מזוינים במצ'טות ואלות, שהציגו עצמם כווטרנים (wovit) של מלחמת הסבך אך למעשה היו לא יותר מבריונים, הגיעו לחוות של לבנים. שם הם הקימו מחנות, השתכרו, איומו על החקלאי ומשפחתו, הרביצו לעובדים השחורים, שרו שירים וצעקו ססמאות פוליטיות. הטענה הרשמית הייתה שמדובר בתנועה ספונטנית של איכרים זימבבואנים שאיבדו את סבלנותם עקב סירובם של לבנים לוותר על האדמות שהם "גנבו" משחורים, אך השיירות הפולשות בבירור נתמכו ותופעלו על ידי הממשלה. המשטרה סירבה לפנות את "הווטרנים" והממשלה אישרה את הכיבושים הללו על ידי הוצאת צווים לביטול הבעלות הלבנה. 11 איכרים לבנים נרצחו בפעולות אלו, אשר סימנו את הטיהור האתני המתקרב.

הנרצח הראשון היה דיוויד סטיבנס, שחי בחווה כ-100 ק"מ מזרחית לבירה ונהג להתחלק ברווחים עם עובדיו השחורים. ב-15 באפריל 2000 ה"ווטרנים" תקפו את החווה שלו; הוא הצליח להימלט לתחנת המשטרה אך השוטרים לא עשו כלום כאשר ההמון הוציא אותו בכוח, גרר לשיחים, עינה אותו וירה בו מטווח אפס. לאחר מכן הם ערבבו את דמו עם אלכוהול ושתו. מוגאבה אישר את האירוע היות וסטיבנס היה גם חבר באופוזיציה.

מרטין אולדס בן ה-42 היה השני להירצח. ב-18 באפריל 2000, לאחר ששלח הרחק את משפחתו עקב הסכנה מהקרבת ולאחר שפניות למשטרה היו חסרות תועלת, מאות מיליטנטים תקפו את החווה שלו. התוקפים השיכורים ירו בחקלאים האחרים שניסו לעזור, והמשטרה לא אפשרה לאמבולנס להגיע לאחר שאולדס נורה ברגל בקרב היריות. לבסוף הם העלו את הבית באש ואולדס הפצוע נאלץ לצאת. התוקפים הרביצו לו ארוכות לפני שירו פעמיים בפניו. האלמנה שלו הצליחה לברוח לאנגליה עם ילדיהם, אך שנה לאחר מכן גם אמו של אולדס נורתה למוות.

ב-12 לדצמבר 2000 הנרי אלסוורת', נכה בן 72 נרצח גם הוא, לאחר שבנו שרד פגיעה מ-5 כדורים. טרי פורד, העשירי להירצח, הסכים להתפנות בשקט לאחר ש-20 "ווטרנים" איימו עליו. הוא כבר היה ברכבו בדרך מהחווה שלו כאשר קבוצה אחרת עצרה אותו, העמידה אותו מול עץ וירתה בו למוות. לבנים אחרים שלא נרצחו הוכו וקיבלו איומים.

בין 2000 ל-2006 רוב האיכרים הלבנים גורשו מאדמתם. מרבית המשפחות הלבנות ברחו מהטרור של העבריינים שהגיעו לביתן, והשאירו אחריהן לא רק רהיטים ומוצרי בית אלא אלבומי תמונות, ירושות משפחתיות, ניירות אישיים ואפילו דרכונים ותעודות לידה. חקלאים שהתנגדו הוכו, וכאמור במקרים מסוימים נרצחו. השחורים שעבדו בחוות, לעתים מאות אנשים, הפכו לחסרי כל ומורעבים.

מי שהכתיר עצמו למנהיג הפולשים לחוות, צ'נג'ראי הונצווי (Chenjerai Hunzvi), היה תומך נלהב של מוגאבה, והוביל באופן אישי פלישות למעל ל-1700 חוות. איש לא עבד חזק יותר לגרש לבנים מאדמתם. במאי 2000 הוא קרא בפומבי לחפש "בעלי דרכון בריטי" ולגרש אותם מהמדינה. הוא היה חבר פרלמנט של זימבבואה, ואפשר שהיה האיש השני החזק ביותר במדינה. מוכר במידה גדולה בזכות העובדה שאהב לכנות את עצמו "היטלר".

אולם גם ה"היטלר" הזה עקף בפועל בהתנהגות זו מדיניות ממשלתית. באפריל 2000 אמר מוגאבה לצופי הטלוויזיה כי החקלאים הלבנים הם "אויבי המדינה". באוקטובר הוא הרחיב ב-בי.בי.סי.: את "הנוכלים האלה, באמת, ירשנו כחלק מהאוכלוסייה שלנו ... איננו יכולים לצפות שהם יהפכו לישרים, שיהיו אנשים הוגנים וקהילה כנה..."[5] ב-18 באוגוסט 2001 סגן הנשיא ג'וזף מסיקה ציין כי "לבנים הם לא בני אדם".[6] לאחר שהונצווי מת מאיידס ב-2001 מוגאבה הכריז עליו כגיבור לאומי, ובמהלך לוויה מפוארת אמר עליו שבחים רבים, שכן בשלב זה כל מי שעזר לגרש לבנים נתפס כמנהיג דגול.

ללא ספק, מוגאבה עצמו הופתע כיצד הבריטים נטשו את בני עמם למוות ולעוני, למרות שרבים מהם אפילו החזיקו באזרחות בריטית. למעשה, טוני בלייר בקושי אמר מספר דברים בגנותו של מוגאבה, אך היות והיה חשוב לו יותר לשמור על התקינות הפוליטית לא עשה דבר להציל או לעזור לבריטים של זימבבואה.

מוגאבה אומנם הבטיח שהחוות ש"שוחררו" יחולקו בין האזרחים, אולם הרוב ניתנו לפקידי השלטון הבכירים: גנרלים, שופטים, דיפלומטים ואנשי כמורה - איש מהם לא ידע כיצד לתפעל חווה ולא היה מעוניין ללמוד. עד ראייה שביקר באחת החוות הללו ראה את הבעלים החדשים, איש צבא אשר לא מטפח את החווה אלא רק יושב על המרפסת, עושה ברביקיו, ושותה וויסקי:

"200 דונם של עצי הדר הולכים ונבולים והם ימותו בקרוב. צנרת ההשקיה בה הם תלויים נחפרה ונמכרה על ידי הבנים של הקצין. החממות אינן אלא פקעות חוטי פלסטיק קרועים שמתנופפים ברוח הנוקשה כנגד צלעות העץ החשופות שלהן ... ברכת השחייה שחורה עם עלים נרקבים. מגרש הטניס מחמר הצמיח בלוריות של עשב גבוה. עזים מכרסמים את הדשא, וערוגות הפרחים חוזרות במהירות לשיח."[7] אותו הקצין עקל גם את עסקי האפייה והבשר של החווה, מכר את כל הקמח והבשר ובכך השאיר את הפועלים השחורים ללא עבודה. אכן, החוות נבזזו לרוב, ו"הבעלים" החדשים נהגו לגור בערים ולהגיע לחוות רק כמו לבית נופש.

מוגאבה הסביר את עיקול האדמות: "אם מתנחלים לבנים פשוט לקחו מאתנו את האדמה בלי לשלם עליה, נוכל בדרך דומה פשוט לקחת אותה מהם בלי לשלם עבורה".[8] אולם הסבר זה היה שגוי שכן בפועל 78% מהחקלאים הלבנים רכשו חוקית אדמות אלו לאחר העצמאות של 1979 וסוף השלטון האירופי[9]. המשמעות היא שהם לא רק שלא גנבו אדמות אלו, אלו שהן היו בבעלותם גם לפי החוק הזימבבואי עצמו.

הבריטים מימנו תוכנית חלוקת קרקעות התנדבותית ב-1980, ולבנים רבים מכרו את הקרקעות שלהם לממשלה. ב-2000, כ-40% מהקרקעות שהיו בעבר בבעלותם של לבנים הועברו לבעלים חדשים. לבנים יכלו לרכוש קרקעות רק במידה ולא היו קונים שחורים, או פשוט לרכוש אותן מהבעלים השחורים החדשים, ורבים אכן עשו כך. עם זאת, כאשר הכנופיות הפחידו את החקלאים על מנת שהללו יעזבו את אדמתם והחקלאים פנו לבתי המשפט, השופטים המעטים שהעזו לפסוק לטובת הלבנים נידונו לאותם האיומים והאלימות כמו החקלאים.

התוצאה של מאות החרמות של קרקעות הייתה קריסת המגזר החקלאי בכללותו, עמוד התווך של הכלכלה והמקור העיקרי למט"ח. החקלאים הלבנים של זימבבואה האכילו חלק גדול מדרום אפריקה, העסיקו שני מיליון עובדי משק שחורים, ובנו ותחזקו חלק ניכר מהתשתית הכפרית של מרפאות ובתי ספר. הממשלה הרסה את כל זה ולא בנתה דבר שיחליף זאת. עד 2006 האבטלה עמדה על 80%, וזימבבואה סבלה ממחסור אדיר במזון.

המשבר שהגיע בעקבות הפגיעה בחקלאים הלבנים פגע גם בתחומים רבים נוספים. הבירה סולסברי לשעבר, עתה “הארארה”, הוזנחה והתשתיות נרקבו. בנוסף למזון והופעתם של תורים ללחם, החל מחסור בדלק, הפסקות חשמל תדירות, אינפלציה גבוהה, פשיעה עולה ומעורבות השוטרים בפלילים. שלטי הרחובות והכבישים נעלמו לאחר שנגנבו לצורכי מכירת מתכות. כך גם חלקים ממצבות קבורה.

רוב הלבנים שיכלו להרשות זאת ברחו מהמדינה. ב-1970 היו כ-270 אלף חקלאים אירופאים בזימבבואה. המספר ירד אל מתחת ל-50 אלף ב-2002 וכיום ישנם פחות מ-30 אלף.

אין ספור תוכניות עזרה ותמיכה מערביות נכשלו לאחר שפעילים רבים שהגיעו באופטימיות עזבו באיוש. ההשפעה הגדולה ביותר של תמיכה זו הייתה הרפואה המערבית, שבפועל גרמה לפיצוץ אוכלוסין, באזור הזה של העולם שאינו מותאם לאוכלוסיית יתר.

המדיניות הגזענית של מוגאבה כללה לא רק חקלאים וחוות אלא גם אכסניות נוודים בבעלותם של אירופאים. אלו משכו אליהן מטיילים צעירים והרפתקנים מכל רחבי העולם. כאשר ב-2005 חוק חדש ביטל את שטרות הקניין של החוות, גם בעלי האכסניות איבדו את רכושם. המשמעות הייתה שמבחינה "חוקית" כל יום נציג ממשלתי יכול היה להגיע למגורי המשפחה ולדרוש ממנה להתפנות משטחה.[10] אלו שהצליחו לשרוד עשו זאת רק בעצמאות שוחד או דרך עסקים או קשרים אישיים עם השחורים, והיו כאלו שהצליחו לשלם לעבריינים דמי חסות בתמורה לשמירה על העסק.

האירופאים לא היו הקורבנות היחידים של ממשל מוגאבה, ובזמן שהוא ללא ספק ביקש לגרשם מזימבבואה, מרבית קורבנותיו בכל זאת היו שחורים. הפורום לזכויות אדם של זימבבואה הציג כ-150 פוליטיקאים שחורים שנרצחו בשנים הראשונות של המאה ה-21, רובם שחורים שתמכו באופוזיציה (MDC). כ-120 שחורים עובדי חוות נרצחו לאחר שהתנגדו לבריונים של מוגאבה ו"היטלר".

מרבית עובדי החוות השחורים אהבו את עבודתם וידעו שבמידה והבעלים יגורשו מצבם יהיה חמור בהרבה, שכן מעט מאוד שחורים ידעו לתפעל טכניקות חקלאיות מודרניות מתקדמות. כל שחור שהציג תמיכה כלשהי בלבנים או ב-MDC הפך ל"אויב המדינה". הללו נדרשו בכוח לזהות תומכי אופוזיציה אחרים, אשר בתורם הוכו גם כן. אלפי שחורים עברו אלימות מצד הפולשים לחוות בשנת 2000 לבדה, אך גם אם התלוננו המשטרה לא עשתה דבר, ואף אימה על המתלוננים. בעקבות הגירושים של הלבנים מספר עצום של שחורים איבדו את מקום המגורים שלהם, העבודות וגישות לבתי ספר ורפואה.

לפי קרן רווחת החקלאות של זימבבואה (ZAWT), בין תחילת 2000 עד סוף 2002, כ-1300 חוות מסחריות הפסיקו את עבודתן, מה שהוביל ל-200 אלף אנשים שאיבדו את מקור פרנסתם או מקום מגוריהם, וזאת לא כולל נשים וילדים. כיום ישנם מעל ל-600 אלף תושבים שמסתובבים חסרי כל ברחבי המדינה. פחות ידועה גם העובדה ששחורים משגשגים בעלי חוות איבדו גם הם את כל רכושם במידה והזדהו עם האופוזיציה, הרי שאז ניתן היה להתייחס אליהם כמו ללבנים. כיום ישנן פחות מ-400 חוות מסחריות, וגם הללו פועלות בתנאים בלתי אפשריים. המזון העיקרי, קמח תירס, כמו גם לחם, חלב וסוכר הפכו למצרכי יוקרה עם תורים ארוכים לקבלתם. אנשים נצפו אוכלים חולדות, טין, צמחים רעילים ואף מחפשים שורשים בבוץ.

טבק הוא דוגמה לצמח שגידלו בחוות של האירופאים והיה אחד ממוצרי הייצוא המובילים במדינה. אולם ב-2002 שר הכלכלה עצמו אמר שאף אחד לא מעוניין להשקיע במדינה הכושלת, דבר אשר בתורו לא מאפשר לייבא מזון.[11] ארה"ב הייתה ממובילי תורמי משלוחי המזון לזימבבואה, פעולה שמנעה רעב מוחלט במדינה, אך גם המשלוחים הללו עברו קודם דרך מוגאבה ואנשיו.

כאשר הוקמה זימבבואה ב-1980 היא עדיין שמרה על המוסדות המערביים שהוקמו בה, ועל כן עד היום קיימת עדיין מערכת בחירות במדינה. עם זאת, חרף העובדה שבשנותיו הראשונות היה מוגאבה מספיק פופולרי על מנת לזכות בקלות, בהמשך היה חייב לפנות לאיומים וזיופים על מנת להישאר בכוח בשלטון. במערכת הבחירות של יוני 2000 רצחו תומכיו יותר מ-30 מתנגדים פוליטיים. אחרים נעצרו או הותקפו. סך הכל היו יותר מ-19 אלף מקרי אלימות ועינויים הקשורים למערכת הבחירות. אחרי הבחירות נרצחו עוד כ-70 מתנגדים. חרף הזיופים, האופוזיציה בכל זאת זכתה ב-48 מתוך 120 מושבים.

מתנה נוספת שרודזיה השאירה לזימבבואה הייתה עיתונות חופשית, שגם אותה מוגאבה כמובן השחית. עשרות עיתונאים נעצרו או הושלכו לכלא, בתי עיתונים שלא יישרו קו עם השלטון הותקפו, ועיתונאים זרים גורשו מהמדינה.

הדבר לא היה שונה עם מערכות המשטרה והמשפט, כאשר המשטרה היעילה פעם של רודזיה הפכה ללא יותר מעוד זרוע מיליציה ממשלתית. כך גם הצבא וכמובן המשטרה החשאית. לפיכך, הכריז שר ביטחון הפנים כי בהיותו בתפקיד זה הוא אף מסוגל להרוג.[12] ביוני 2003 למשל, שלח מוגאבה טנקים לרחוב לרסק את ההפגנות נגדו. כל עובדי הציבור הבינו שיש ליישר קו עם המפלגה, כאשר שר החוץ במפורש אמר שכל התנהגות אחרת יכולה להוביל למותם. השופטים היו מכובדים מאוד בתקופת רודזיה, אך בשלב זה היו כלי בידי הממשל, פסקו בקביעות נגד החקלאים הלבנים או אנשי האופוזיציה, אישרו את פעילות הצבא והמשטרה נגד המפגנים, והשופטים שהתנגדו קיבלו איומים ונאלצו לפרוש או שפשוט הייתה התעלמות מהפסיקות שלהם.

ב-2011 פרסם הוול סטריט ג'ורנל מאמר המציג את זימבבואה, כמו גם את האיטי, סודן וחוף השנהב, כמקרים קלסיים של עצמאות שהשתבשה. המאמר מצטט מכתב מ-1881 של מלכי נהרות קמרון במערב אפריקה בפנייה לראש ממשלת בריטניה: "אנחנו עייפים למשול במדינה בעצמנו ... אנו חושבים שזה הדבר הטוב ביותר לוותר על המדינה למענכם הבריטים שללא ספק תביאו שלום, ציביליזציה ונצרות למדינה." המלכים אפילו אמרו שהם "די מוכנים לבטל את כל המנהגים הכופרים שלנו."[13]

נספח: היחסים עם דרום אפריקה.

בעתיד אנחנו נשוחח על המצב הגזעני הקטסטרופלי בדרום אפריקה, אשר למעשה מוביל כבר היום לרצח עם של האפריקאנרים/בורים האירופאים. בינתיים, נציין כי בזמן שהפעילות האנטי לבנה של זימבבואה הרסה את המדינה, דרום אפריקה הסתכלה על מוגאבה בהערצה, דבר שאינו מפתיע שכן היחס לחקלאים הלבנים במדינה זו חמור בהרבה, במיוחד בכל הקשור למקרי רצח, אונס והפקעת קרקעות.

באוגוסט 2001 שלחה דרום אפריקה את שר החקלאות שלה לזימבבואה על מנת ללמוד כיצד "פתר" מוגאבה את סוגיית הקרקעות שלו. באוקטובר 2001 אמר סגן הנשיא של ד. אפריקה, ג'ייקוב זומה, כי מוגאבה הסביר בשכנוע רב את המדיניות שלו. שר העבודה, ממאתיסי מדדלנה, אמר ב-11 בינואר 2003 כי לארצו יש הרבה מה ללמוד מרפורמת הקרקעות של מוגאבה. שר המשפטים הגן על המדיניות של מוסד זה בזימבבואה וציין כי הפעילות הננקטת נגד שופטים סוררים אינה פוגעת בשלטון החוק. במרץ 2001, המנהל הכללי של נשיאות ד. אפריקה, פרנק צ'יקנה, ציין כי מדינתו אינה מאמינה שקיימת פגיעה בזכויות אדם בזימבבואה.

מדאיג במיוחד היה ה"חוק להחזרת הקרקעות" מ-2003 אותו ביקש להעביר הפרלמנט של דרום אפריקה, הנשלט בידי הקונגרס הלאומי הגזעני והטרוריסטי. החוק הזה היה זהה כמעט לחלוטין לחקיקה של זימבבואה לעיקול הקרקעות מידי חקלאים לבנים, ויכול היה לאפשר לשר החקלאות ופקידי הקרקעות לתפוס ולהעביר בעלות של אדמות עירוניות או חקלאיות ללא הליך משפטי.

למרות שפקחים מאירופה וארצות הברית ציינו שהבחירות של מרץ 2002 בהן זכה כמובן מוגאבה אינן חוקיות עקב הזיופים, ראש צוות הפקחים מדרום אפריקה טען כי הללו לגיטימיות לחלוטין וכי הקונגרס הלאומי שולח את ברכותיו. מעבר לתמיכה המורלית, דרום אפריקה העבירה לממשלת מוגאבה גם משאבים כגון זרעים, דשנים, דלקים וסיוע בתחבורה במסגרת חבילת סיוע שנחתמה באוקטובר 2002. חברות החשמל והנפט של ד. אפריקה, בבעלות ממשלתית, תמכו בתקופה זו בזימבבואה אפילו במחירי הפסד של עשרות מיליונים ובתנאים שאף אחד אחר לא קיבל מהן. המיסוי לפיצוי על הפסדים אלו הופל בעיקר על הלבנים של דרום אפריקה.

[1] https://www.reuters.com/article/us-zimbabwe-inflation/timeline-chronology-of-zimbabwes-economic-crisis-idUSL1992587420070919

[2] https://southerncrossreview.org/61/lessing-zimbabwe.htm

[3] Peter Godwin, Mukiwa: A White Boy in Africa, Grove Press, 1996.

[4] https://www.bbc.com/news/world-africa-27519044

[5] https://www.refworld.org/docid/3df4becb18.html

[6] https://www.theguardian.com/world/2001/aug/15/zimbabwe.chrismcgreal

[7] Peter Godwin, When a Crocodile Eats the Sun: A Memoir of Africa, Little, Brown, & Co., 2007.

[8] Ben Chigara, Land Reform Policy: The Challenge of Human Rights Law, Ashgate Pub Ltd, 2004.

[9] Godwin, 2007.

[10] Douglas Rogers, The Last Resort: A Memoir of Mischief and Mayhem on a Family Farm in Africa, Three Rivers Press, 2009.

[11] https://www.voanews.com/archive/zimbabwes-economy-bleak-says-finance-minister-2002-05-08

[12] Paschal Mihyo and Karin Arts (eds.), Responding to the Human Rights Deficit: Essays in Honour of Bas de Gaay Fortman, Brill – Nijhoff, 2003, p. 19.

[13] Bret Stephens, “Haiti, Sudan, Côte d’Ivoire: Who Cares?”, Wall Street Journal, January 11, 2011. https://www.wsj.com/articles/SB10001424052748703779704576073593183855836