סיפורה של האיטי, חלק ב': היסטוריה מודרנית.

סיפורה של האיטי, חלק ב': היסטוריה מודרנית.

האיטי הייתה האומה השנייה בחצי הכדור הארץ המערבי - אחרי ארצות הברית - שזכתה לעצמאות. עם זאת, לאחר יותר מ-200 שנות שלטון עצמאי אין למדינה זו הרבה להתפאר בו. לפי דוחות של האו"ם, בקרוב האיטי לא תוכל לתמוך בחיי אדם, וכבר כיום המדינה מצליחה להתקיים אך ורק בזכות תמיכה חיצונית.

למעט איידס, פשע, סמים, עוני והרס סביבתי, האיטי עדיין מקיימת סוג של עבדות הנקראת restavec, מונח מ-קריאולית האיטית שמשמעותו "נשאר עם". למעשה מדובר בילד עני שנמכר למשפחה עמידה לשמש כמשרת. לפי הערכות, ישנם מעל ל-300 אלף ילדים כאלו בהאיטי. ז'אן-רוברט קדה היה אחד מהילדים הללו שהצליח לברוח לארה"ב, שם פרסם ב-1998 ספר הנקרא "מילד עבד בהאיטי לאמריקאי במעמד הביניים".[1] בספר הוא כותב כי ה-restavec "מקבלים יחס גרוע יותר מאשר עבדים בגלל ... שההיצע שלהם נראה אין סופי". יתר על הכן, הילדים הללו נאנסים ומוכים לעתים קרובות. חרף דרישותיהם של ארה"ב, האיחוד האירופי והכנסייה הקתולית, גורמים רשמיים בהאיטי לא עשו דבר כדי לעצור את המנהג הזה.

מרבית ילדי האיטי מקבלים מזון רק בזכות התרומות של ארה"ב וכלל מקבלת האיטי הרבה יותר תמיכה מכל מדינה אחרת באזור המערבי של כדור הארץ, כ-20% מכלל התמיכות. בין 1994 ל-1999 שילם משלם המסים האמריקאי 2.3 מיליארד דואר בתמיכה, אך פעילים רבים החליטו להפסיק את הפעילות באי עקב העובדה שאפילו תמיכה אדירה כזאת לא מצליחה לשנות את המציאות במדינה. חבר בית הנבחרים של ארצות הברית וראש ה-CIA לשעבר, פורטר גוס מפלורידה, אמר: "רימו ועשקו אותנו בהאיטי, ואני לא רואה שום סיבה להמשיך להעביר כספים לעניין. יש שם כל כך הרבה שחיתות שהדרך היחידה להבטיח שהאנשים באמת מקבלים את התמיכה היא לטוס לשם בעצמך עם מזון, לתת אותו לתושב המקומי ולראותו אותו אוכל מולך".[2]

הניסיונות לחזק את כלכלת האיטי נכשלו. בשנת 1997 טסה מזכירת המדינה מדלן אולברייט להאיטי להשקת תוכנית הפרטה חדשה במימון משקיעים אמריקאים, וכדי לחגוג את חזרתה של טחנת קמח ממשלתית למגזר הפרטי. אולם ביקור הניצחון של אולברייט בטחנה בוטל כאשר התגלה שהיא נתפסה בידי עובדים זועמים לשעבר שדרשו יותר פיצויי פיטורים.

מה שיכול היה להיות גן עדן לחופשות טרופיות נהרס, והפשיעה כה נפוצה שסוכנויות נסיעה רבות כלל לא ממליצות עליו כיעד. קבלן סיוע אמריקאי בהאיטי אמר "אתם לא מסתכלים על מדינה טרופית ... אתם מסתכלים על המדבר של נבדה."[3] התיירים מסתכנים והנסיעה לשם היא באחריותם.

ב-1991 התרחשה מהפכה צבאית שתפסה את השלטון מידי הנשיא המכהן. בתגובה, ב-1994 שלח ביל קלינטון כוחות לאי תחת הכותרת "מבצע לשמירה על הדמוקרטיה" שכן טענתו הייתה כי הפלישה נועדה להחזיר את הדמוקרטיה למדינה. טענה זו הייתה עיוות היסטורי היות והמציאות היא שמאז ומעולם נוהלה האיטי בכוח בידי גברים חזקים, בדומה לדיקטטורות של המדינות "העצמאיות" ביבשת האפריקאית. מתוך 40 מנהיגים מאז עצמאותה של האיטי ועד 1994 רק 4 עזבו את המשרה בשלום. מרבית האחרים נרצחו, הודחו בהפיכות או ברחו לגלות. ב-1957 וב-1988 היו 4 ממשלות בשנה אחת. ב-1999 הנשיא רנה פרבאל (1943-2017) "דחה" את הבחירות חמש פעמים וסירב לכנס את הפרלמנט. הוא שלט דרך צו אותו אכפו 6000 אנשי המשטרה הלאומית של האיטי. באותה השנה האשים האו"ם את המשטרה בביצוע של למעלה מ-500 פשעים חמורים, לרבות 50 מקרי רצח.

כאשר הבחירות כן התקיימו, לא הייתה להן משמעות רבה. ב-1997 רק 6% מהאוכלוסייה בכלל ניגשו להצביע לפרלמנט. התוצאות בוטלו בגלל הונאה. במאי 2000 התרחשו סוף סוף בחירות נוספות, אך 15 אנשים נרצחו עוד לפני שהתקיימו, 2 נרצחו ביום הבחירות, ו-3 מנהיגים מהאופוזיציה נרצחו לאחריהן, אחד מהם בסקילה. 20 מנהיגי אופוזיציה נוספים נאסרו גם כן. הבחירות עצמן היו הונאה, כאשר מפלגת השלטון של פרבאל ושל הנשיא לשעבר ז'אן-ברטראן אריסטיד (ילוד 1953) שלטה באופן טוטלי, ואלפי קולות "הלכו לאיבוד" בדרך לספירה בבירה פורט-או-פרנס.

המתנגדים של פרבאל האשימו אותו בהיותו בובה של אריסטיד, הנשיא המרקסיסטי לשעבר שהופל במהפכת 1991 והוחזר לשלטון על ידי ממשל קלינטון לאחר פלישת 1994. החוקה ההאיטית אסרה אומנם על כהונה רצופה, אך זה עדיין לא הפריע לאריסטיד "לזכות" בבחירות נובמבר 2000 עם 92% מהקולות, לאחר חרם מצד האופוזיציה. אפילו גוף רופס כמו האו"ם לא יכול היה לסבול פארסה שכזאת, והכריז כי סוגר את כל שליחויות העזרה האזרחיות להאיטי, שאמורות לקדם את הדמוקרטיה וזכויות אדם.

למעשה, "התרומה" הגדולה ביותר של האיטי לתרבות האנושית היא דת הוודו. 80% מהמדינה קתולים, 20% פרוטסטנטים, ועדיין כולם מאמינים בוודו. עד שנות ה-50 ניסו הקתולים לרסן את התופעה הזאת, אך מאז המגמה התהפכה והקתולים אימצו לעצמם מאפיינים של הדת הזאת. באוטוביוגרפיה שלו,[4] כתב אריסטיד "אני לא רואה בוודו אנטגוניסט או אויב של האמונה הנוצרית" אלא ביטוי ל"חברה הקרובה לטבע, שחורה והאיטית". "בוורידים של הוודו זורם דם נוצרי". ב-2003 הוא הוציא צו לפיו הוודו הינה הדת המסורתית של האיטי, הקשורה בצורה אינטימית לנצרות. מיסיונרים פרוטסטנטים ציינו כי רבים מה"מומרים" שלהם מאמינים למעשה בוודו ופשוט מחפשים הגנה אלוהית נוספת.

אריסטיד לא היה "איש הדת" הראשון למשול בהאיטי. פרנסואה דובליה נהג להופיע בפומבי תוך שהוא לבוש בדמות אלוהות הוודו, הברון סמאדי. כמו כן, במהלך הפלישה האמריקאית ב-1994 המנהיגים הצבאיים של האיטי זלזלו בכוח המערבי, והנשיא הזמני אמיל ג'ונאסיינט ציין כי שלושה גדודי זומבים יזחלו מהקברים לפקודות אדוני הוודו וישמידו את האמריקאים.

כיום, מעל ל-2 מיליון האיטים חיים מחוץ לאי, בעיקר בארה"ב, במיוחד מיאמי, ובקנדה, וכ-70% מההאייטים ממשכים לחשוב על עזיבה. רבים מהם נושאים את האיידס וממשיכים את מנהגי הוודו האכזריים גם בביתם החדש, כגון שימושים מסוכנים באש בידי "כוהנים" בכדי לגרש "רוחות רעות". כאשר 2 האיטים הורשעו ב-1998 באונס אכזרי בקנדה, השופטת ציינה כי "נראה כי היעדר חרטה של שני הנאשמים קשור יותר להקשר התרבותי, במיוחד בכל הקשור ליחסים עם נשים."[5] גם את ה-restavec הם לקחו עימם, כאשר ילדה בת 12 ששמשה כעבד ונאנסה במשך שנים נמצאה בבית בפלורידה.[6] הנוכחות של ההאייטים בפלורידה מטרידה את הקובנים ואף את השחורים המקומיים, כאשר פעילים שחורים אפילו ביקשו כי התמיכה הממשלתית לשחורים לא תתחלק עם ההאיטים.

כך, 100 שנים לאחר ביקורו של פריצ'ארד במדינה זו, עליו שוחחנו בפעם הקודמת, האיטי עדיין לא טובה יותר מתיאוריו, מנוהלת בצורה נוראית ומעלה את השאלה השנויה במחלוקת האם ההאייטים מסוגלים לנהל את עצמם?

בשנת 2004 הציע גבריאל מרסלה ממכללת המלחמה של צבא ארה"ב להקים חסות בינלאומית שתציל את האיטי מעצמה. הכלכלן קלוד ביובו ניבא כי 65% עד 70% מהאוכלוסייה יתמכו במה שיהיה למעשה קולוניזציה מחודשת.[7] ג'מייקה, למשל, אפילו לא מתקרבת למצבה של האיטי; היא אומנם עצמאית רק מ-1962 בלבד, אך לפי הסקרים רק כ-60% מהתושבים בטוחים כי מצבה היה טוב יותר במידה והיו עדיין תחת שליטה בריטית.[8]

[1] Jean-Robert Cadet, Restavec: From Haitian Slave Child to Middle-Class American, The University of Texas Press, 1998.

[2] http://irishsavant.blogspot.com/2010/02/should-we-help-haiti.html

[3] http://faculty.webster.edu/corbetre/haiti/misctopic/coffee/reforest.htm

[4] Jean-Bertrand Aristide and Christophe Wargny, Aristide: An Autobiography, Orbis Books, 1993.

[5] https://www.chicagotribune.com/news/ct-xpm-1998-01-28-9801280136-story.html

[6] https://www.sun-sentinel.com/news/fl-xpm-2004-03-24-0403230561-story.html

[7] Carol J. Williams, “Protectorate Touted to Mend Haiti’s Crippled Society,” Los Angeles Times, Dec. 25, 2004.

[8] “Poll: Most Jamaicans Believe UK Rule Better,” Yahoo! News, June 28, 2011.