סדרת "על הקולוניאליזם", חלק ד'. והפעם: סיפורה של ליבריה.

סדרת "על הקולוניאליזם", חלק ד'.

והפעם: סיפורה של ליבריה.

בעידן המודרני ניתן לראות וריאציות רבות של שלטון עצמאי בידי אפריקאים. הדוגמה המוקדמת ביותר היא אתיופיה, שמלבד כיבושה על ידי האיטלקים בשנים 1936-1941, מעולם לא נוהלה על ידי אנשים מבחוץ. השנייה החלה במהפכת האיטי לאחר הטבח בצרפתים בתחילת המאה ה-19. השלישית הייתה הקמתה של ליבריה. לאחר מכן בשנות ה-60 של המאה ה-20 מרבית מדינות אפריקה השחורה כבר השיגו עצמאות.

לליבריה היו מספר תפניות לא שגרתיות בהיסטוריה שלה, כגון הפלרטוט שלה עם "תנועת חזרה לאפריקה" של מרקוס גארבי וחקירת חבר הלאומים על טענות לעבדות. אולם ראשיתו של מה שהפך להיות ליבריה חוזר למאה ה-19 ולחברת הקולוניזציה האמריקאית (ACS), שהוקמה ב-1816 בכדי לפתור את בעיית השחורים על ידי שלחתם חזרה לאפריקה. כפי שאמר המדינאי האמריקאי הנרי קליי:

"האם יכולה להיות סיבה אצילית מזו, בזמן שהיא מציעה לפטור מארצנו חלק חסר תועלת ומזיק, אם לא מסוכן, מאוכלוסייתה, היא גם מהרהרת את התפשטות אמנויות החיים התרבותיים ואת הגאולה האפשרית מבורות ובברבריות של רבע נאה של הגלובוס?"[1]

אמריקאים דגולים ומפורסמים, לרבות נשיאי ארה"ב, היו בין הנשיאים של החברה, כגון ג'יימס מונרו, דניאל ובסטר, אנדרו ג'קסון, ג'יימס מדיסון ואף בושרוד וושינגטון, אחיינו של ג'ורג'. מציאת בית לשחורים מחוץ לארצות הברית נראתה כמשימה מכובדת ממעלה ראשונה. ה-ACS הצליחה לשכנע את הקונגרס להעניק לה 100,000 דולר, וגייסה כספים גם ממקורות פרטיים. אכן, לא רבים יודעים כי האבות המייסדים והמנהיגים המוקדמים של ארה"ב לא רצו, לאחר קבלת העצמאות, לשמר ולקיים את מוסד העבדות באומה החדשה.

חברת הקולוניזציה לא הייתה הראשונה לבדוק את אפשרות ההחזרה לאפריקה. בשנת 1815 שילם סוחר הלווייתנים האמריקאי השחור פול קופה (Cuffe) את מרבית העלויות כדי ליישב מחדש 38 שחורים במושבה הבריטית סיירה לאון, שהוקמה על ידי בריטניה כמקום מקלט לשחורים ששוחררו מסחר העבדים. קופה, לו לא היו משאבים מספקים למימון הפלגה שנייה, שקל לשתף פעולה עם ה-ACS, אך לא אהב את המוטיבציות האנטי-שחורות שלה.

ההפלגה הראשונה של החברה יצאה מניו יורק בשנת 1820. כל 90 הנוסעים שהפליגו ב"אליזבת" נולדו חופשיים, ולכן היו גם חלק מהדרגות הגבוהות של החברה השחורה. רבים מהשחורים הללו היו להוטים ללמד את הנצרות לאפריקאים והיו מיועדים לנהל את ענייניהם ללא הלבנים. האונייה הפליגה לסיירה לאון, שלדעת החברה הייתה אמורה לקבל את המתיישבים החדשים בברכה. במקום זאת, הרשויות הבריטיות שלחו אותם לאי שרברו, ביצת מלריה לא מפותחת במרחק של כ-150 ק"מ מהבירה פריטאון, מקום נכשל גם בימינו.

ב-ACS הניחו כי שחורים אמריקאים יהיו מוכנים גזעית לאפריקה ויהיו חסינים מפני מחלות קדחת שהרגו אירופאים, אולם לא כך היה. כרבע מהמתיישבים מתו. גם הילידים לא קיבלו בזרועות פתוחות את אחיהם החוזרים, וגנבו מהם את כל אשר יכלו. שלושת סוכני החברה שהיו על האליזבת, אשר היו אמורים לעזור למתיישבים להקים ישוב, נפטרו ממחלות. האחרון הספיק להעביר את הסמכות למולטו (מעורבב) אך השחורים האחרים סירבו לקבל הוראות ממנו והישוב התפרק. האנגלים דאגו לאחר מכן להעביר את הניצולים למקום טוב יותר ליד פריטאון.

רק לאחר הגעתה של ההפלגה השנייה ב-1821 הבינו נציגי החברה שסיירה לאון לא רוצה את השחורים שלהם. כך, הם הפליגו דרומה ונחתו באזור כף מסורדו, אזור קטן של מה שהפך למונרוביה, בירת ליבריה. בדצמבר אותה שנה הם ביצעו מה שחשבו כעסקה עם קבוצת ראשי שבטים להחלפת סחורות בסך 300 דולר תמורת בעלות על הקרקע. אולם בפועל, לראשי השבטים לא הייתה שום כוונה למסור את השטח. הללו סחרו בעבדים למחייתם וידעו ש"הגברים הלבנים השחורים", כפי שכינו את המתיישבים מארה"ב, ינסו לעצור מנהג זה לאחר שהביאו עימם את הערכים של התרבות המערבית והעולם החדש. כך, ב-10 בנובמבר 1822, זמן קצר לאחר שהמתיישבים וכמה מנהיגים אמריקאים התבססו בכף מסורדו, ניסו הילידים להשמיד את המושבה החדשה. המתיישבים הצליחו אומנם לבלום את ההתקפה בעזרת תותחים, אך הילידים חזרו ב-1 בדצמבר עם מספרים גדולים עוד יותר. קרב זה היה קשה במיוחד והוליד את אחד המיתוסים המכוננים של ליבריה. אישה מעשנת מקטרות בשם מטילדה ניופורט, לפי המיתוס, הפעילה תותח ברגע הנכון ובכך הצילה את המושבה במהלך העימות. במשך יותר ממאה שנים חגגה ליבריה את ה-1 בדצמבר כיום מטילדה ניופורט, עם שחזורים של הטבח.

זו לא הייתה הפעם האחרונה שהילדים ניסו למחוק את המושבה, אך זו הייתה ההתקפה שהגיעה הכי קרוב לכך. רבים מהאמריקו-ליברים, כפי שהחלו לכנות אותם, בזו לילידים, והילידים בתורם שנאו אותם. מוצא אפריקאי וגזע משותפים לא שיחקו תפקיד. הלחימה ביניהם נמשכה לסירוגין גם אל תוך המאה ה-20. למרות הלהט האוונגליסטי המוקדם של המתיישבים, מעט מאוד ילידים המירו דתם לנצרות.

יתרה מזאת, החיים במושבה החדשה היו קשים אפילו ללא הילידים העוינים. ה-ACS העבירה אספקה עם כל מסע חדש בכדי לעזור למתיישבים, אך רבים העבירו את רוב הזמן בהתמודדות עם מחלות. חלק מהמתיישבים היו חקלאים, אך רובם לא ששו אפילו לנסות לגדל יבולים באקלים לא מוכר. רבים ניסו להתפרנס מסחר מוצרי יער מפנים היבשת, אך נאלצו להתמודד עם ראשי שבטים עוינים ששלטו במסחר.

המושבה הייתה למעשה בית קברות. מבין 2,887 שחורים שהיגרו בין 1831 ל-1843, 42% מתו ממחלות, ממלחמות עם הילידים או מתאונות. היה גם הרבה עוני. מכתבים רבים הביתה לאדונים לשעבר היו מלאים בתחינות למשלוחי מזון וציוד אחר. כמה עבדים לשעבר ביקשו להילקח חזרה לעבדות.

בסך-הכל, רק כמה אלפי שחורים אמריקאים היגרו אי פעם לליבריה. בין 1820 ל-1833 הגיעו 3,160 קולוניאליסטים, מתוכם 1,700 חופשיים ו-1,100 שוחררו במיוחד לצורך הקולוניזציה. מאוחר יותר, היחס ביניהם התהפך. משנת 1833 ועד לעצמאות מחברת הקולוניזציה האמריקאית ב-1847, הגיעו רק 200 שחורים חופשיים, ו-1,500 משוחררים. החופשיים הגיעו פחות מכיוון שלא ניתן היה להסתיר יותר את האמת על מחלות, אלימות וקשיים. העבדים המשוחררים היו לרוב לא מיומנים במקצועות ואנאלפביתים.

בשלב מוקדם מאוד הקימו המתיישבים השחורים את הנוהג של לקיחת "בני חסות". הילידים נהגו לתת ילד למשק ביתו של אמריקו-ליברי בתקווה שילמד את הערכים המערביים בתמורה לשירות ביתי. חלק מהמתיישבים התייחסו לבני החסות היטב, אך אחרים התייחסו אליהם כאל עבדים.

בשנת 1824, שלוש שנים לאחר ההתיישבות הראשונה בכף מסורדו, ה-ACS החלה לראשונה לקרוא למושבה "ליבריה", מהמילה "חירות". הם נתנו את השם לעיר מונרוביה, לכבוד ג'יימס מונרו, שמילא תפקיד מפתח בשכנוע הקונגרס להצביע על 100,000 הדולרים הראשונים ליישוב מחדש באפריקה.

החברה שמרה על שליטה איתנה על המושבה עד 1841, כאשר הכריזה עליה כ"קהילה משותפת"-אוטונומית למחצה. באותה העת נחלשה החברה בגין ירידה בתרומות ותעמולה של שחורים חופשיים שניסו לשכנע המשוחררים להישאר בארצות הברית ולא להגר. ה-ACS העניקה לליבריה עצמאות מלאה בשנת 1847, ובריטניה הכירה מיד במדינה החדשה הזאת. ארצות הברית שללה הכרה במשך 15 שנים. לפי הספר "אמריקה אחרת",[2] הסיבה לכך הייתה שהכרה פירושה קבלת שגריר, וזה היה מביך לגרום לשגריר שחור לאכול במטבח.

החוקה הליברית הגזענית אפשרה אזרחות רק עבור "אנשים צבעוניים", ורק אזרחים יכלו להחזיק באדמות. בנוסף, רק אמריקו-ליברים יכלו להצביע והיו זכאים לרכוש רב יותר מאשר האפריקאים האחרים. הילידים היו כפופים לחוק הליברי אך לא היו אזרחים. אם היו לומדים אנגלית, משילים את מנהגיהם השבטיים ולבושים בגדים מערביים, היו יכולים להפוך לאזרחים.

נשיאה הראשון של ליבריה, ג'וזף ג'נקינס רוברטס, היה מולטו, רק שמינית שחור, ונראה כמעט כמו אירופאי. הוא היה טיפוסי למולטו – אליטה חופשית ששלטה על העבדים לשעבר והמתיישבים השחורים המלאים. כמה מהאמריקו-ליברים השחורים שנאו את המולטו, וחשבו שהם בוגדים בגזע שלהם ועצם הרעיון של החזרה לאפריקה. שחור אחד אף כתב ל-ACS וביקש להפסיק לשלוח מולטו לליבריה.

רבים מהמולטו האמריקאים החופשיים שנהנו מחברתם אחד של השני ושמרו על מרחק משחורים מלאים, סירבו אפילו לשקול את ההגירה לאפריקה מכיוון שלא יכלו בכלל להעלות בדעתם את הצורך להתמודד עם שחורים אמריקו-ליברים כשווים. עבד מולטו אחד, ויליאם קלוג, אמר לאדונו שהוא מעדיף להישאר עבד אם המעבר לליבריה פירושו נפילה "לידי הנחותים שלי." כמה מולטו עתרו לחברה בבקשה להקים מושבה נפרדת עבורם, ללא שחורים כהי עור.

לאחר שהפכה ליבריה למדינה עצמאית, היא עברה לא פחות מארבעה שינויים מנהליים חוקתיים, שיא אפילו עבור כל רפובליקה שחורה. בשנת 1872 הייתה מחלוקת לגבי התיקון החוקתי להארכת כהונתו של הנשיא משנתיים לארבע שנים. המכהן, אדמונד רויס, תמך בתיקון, אך המתנגדים התפרעו, עצרו את רויס, העמידו אותו לדין בגין בגידה ודנו אותו למוות. רויס ברח מהכלא אך טבע בניסיון לשחות לספינה בריטית מול החוף.

ליבריה התכווצה בשנות ה-80 של המאה ה-19 לאחר שהאירופאים החלו לבנות אימפריות באפריקה. האמריקו-ליברים לא יכלו לייצר שליטה על אזורים שרצו, ואיבדו כשליש מחופי הים ושני שליש משטח הפנים.

המדינה המתהווה הייתה ללא ספק המבשרת המושלמת של מדינות אפריקאיות עצמאיות בשנות ה-60 של המאה ה-20: מושחתת ללא תקנה ומנוהלות רע. פקידים ממשלתיים המציאו מסים אשר הוטלו על הילידים ולקחו לעצמם את ההכנסות. בערים כמעט אף אחד לא שילם מסים, ורוב הכנסות הממשלה הגיעו ממס יבוא.

ליבריה שוב חזרה לידיעתם של שחורים אמריקאים במחצית הראשונה של שנות ה-20, כאשר ניסה הפעיל השחור מרקוס גארבי להפוך אותה למטה המרכזי של "האגודה האוניברסלית לשיפור הכושים" (UNIA). כתומך בפאן-אפריקניות, חשב גארבי כי ליבריה היא הבסיס המושלם לתנועה שתמשוך מיליוני שחורים מהפזורה לאפריקה, תאחד את כל השחורים ותגרש את המעצמות הקולוניאליות מהיבשת. אולם הוא תכנן להביא רק את השחורים הטובים ביותר. כפי שהסביר: "אנחנו לא רוצים את כל הכושים באפריקה. חלקם לא טובים כאן [בארה"ב], ומטבע הדברים לא יהיו טובים שם."[3]

הליברים העמידו פנים שמשתפים פעולה עם גארבי במשך ארבע שנים, עודדו אותו בתקווה להשיג קצת מכספו, תוך כדי הבטחה לבריטים ולצרפתים שלעולם לא יתנו לו לקדם משטרים שחורים. גם המשטר הליברי לא היה מוכן לקבל מספר גדול של אנשים מאמריקה שהיו עשויים להקים בסיס כוח עצמאי נפרד. גארבי מעולם לא הבין שהאמריקו-ליברים אינם פאן-אפריקניסטים, והוא הכין תכניות גדולות לערים שמיליון שחורים אמריקאים חוזרים יבנו במולדתם החדשה. עם זאת, הסוכנים שגארבי שלח לליבריה ראו את מציאות המשטר שלה. אנשי UNIA חשבו כי צאצאי המתיישבים התנוונו, ולכן שקלו לפנות ישירות אל הילידים. דיווחים על כך הגיעו בסופו של דבר לשלטונות ליבריה, ובשנת 1924 הם אסרו את ה-UNIA.

זמן קצר אחר כך ניהלה ליבריה את מה שספר השיאים של גינס מכנה בחירות ההונאה הגדולות ביותר בהיסטוריה. בשנת 1927, צ'רלס קינג, הנשיא המכהן, מחץ את המתמודד השני תומאס פוקנר עם 235,000 קולות מול 9,000. היה זה הישג יוצא דופן, בהתחשב בכך שלרפובליקה היו 15,000 בעלי זכות בחירה בלבד.

שנות ה-20 היו גם תקופת שערוריית העבדות הגדולה. הספרדים גידלו קקאו באי ביוקו לא רחוק מחופי מערב אפריקה, אך לא הצליחו להשיג מספיק פועלים שכן כל הגברים ביבשת הקרובה לאי נדרשו על ידי משטרים קולוניאליים לפרויקטים תעשייתיים ועבודות מטעים. כך, החל משנת 1900 החלה ליבריה לספק לאי עובדים ילידים שהוחזקו בצריפי מחלות שבהם מתו רבים. הממשלה הליברית הקימה ועדה על כל פועל שהועבר לביוקו, אך לא הייתה מעוניינת לדעת מה גרם להם ללכת לשם. היא שלחה יזמים אל השבטים הילידים שהסבירו למנהיגים שאם הם לא יספקו כמה מאות גברים לשליחה, הכפר שלהם יישרף.

לבסוף הדבר נודע ברבים, ובשנת 1929 הוקיע שגריר ארה"ב בליבריה את מה שכינה סחר בעבדים לכל דבר ועניין. ב-1930 שלח חבר הלאומים צוות אך תוך פנים ליבריה, שהגיע למסקנה שבהחלט היה גיוס בכפייה של פועלים, אם כי הוא לא עמד בהגדרה הרשמית של עבדות. עם זאת, מה שהצוות גילה היה כה נוראי שהופיעו קריאות להעביר את ליבריה לשלטון אירופאי, אך האמריקו-ליברים הצליחו להדוף כל שינוי ממשי.

כפי שכתוב ב"אמריקה אחרת", הייתה זו ליבריה שיצרה את התקדים של דפוס השלטון האפריקאי המוכר כל כך המבוסס על דמות חזקה אחת. ה"חלוץ" בתחום זה היה וויליאם טובמן, שהתמנה לנשיא ב-1944 ושלט במשך 27 שנים. הוא תחמן את הבחירות להישאר בתפקיד עד מותו. הוא הקים כוח משטרה חשאי ואכזרי וכן רשת מלשינים. הוא סלל כביש עד לאחוזתו הכפרית, אך לא מעבר לכך. הוא הפך את יום הולדתו לחג לאומי והתעקש על חגיגות גרנדיוזיות יותר ויותר. הוא היה רודף שמלות ועשה כרצונו. הוא גם בנה לעצמו אחוזה מפוארת בחוף ים.

בנוסף, היה לטובמן גם צד גזעני והוא זלזל בדם האירופאי של ליבריה, לרבות צאצאי המולטו, אם כי מחוסר ברירה היה חייב לשמור על קשרים משפחתיים עם האמריקו-ליברים. בשנת 1964 הוא אף הרחיב את הבחירות – שבכל מקרה לא היו אמורות לשנות כמובן דבר - גם לילידים, אשר היו בשלב זה 95% מהאוכלוסייה, אם כי רק לבעלי נכסים שביניהם.

טובמן עזר לבנות את הכלכלה באמצעות עידוד השקעות זרות. הייתה ביקורת רבה על התנאים הנדיבים שהציע, אך השגשוג של מטעי גומי ומכרות ברזל היה משמעותי לעלייה עצומה במשק. טובמן מת בבית חולים בלונדון בשנת 1971 לאחר ניתוח ערמונית. השמועה אמרה שהוא עבר השתלת בלוטת קוף, שנחשבה כמעלה את החשק המיני.

המערכת הליברית התפרקה תחת יורשו של טובמן. וויליאם טולברט ניסה לקרב בין האמריקו-ליברים לילידים על ידי השבעה לתפקיד בחליפת ספארי במקום בכובע וחליפה מערביים מסורתיים, ובצמצום החגיגות הרשמיות של יום מטילדה ניופורט. הוא הקטין את המשטרה החשאית, פירק את רשת המודיעים ואפשר ביקורת מסוימת על המשטר. אולם, כפי שקורה לעתים קרובות כל כך, הרפורמה רק הולידה את התיאבון לעוד. תעמולת שחרור ותעמולה קומוניסטית היו נפוצות באוניברסיטת מונרוביה, וילידים צעירים שנשלחו ללימודים בחו"ל חזרו מלאי רעיונות קיצוניים. בשנת 1979 היו מהומות קשות עקב מחיר האורז, וב-1980 סיימה מהפכה אלימה את 133 שנות השלטון של האמריקו-ליברים.

השלבים של המהפכה אומנם לא כל כך ברורים, אך ידוע שטולברט, עדיין בפיג'מה, נורה למוות באחוזה הנשיאותית. למחרת, חייל ואיש שבט מהקבוצה האתנית המקומית Krahn, רב-סמל ראשון סמואל דו, הלך לתחנת הרדיו והכריז על תחילתו של עידן חדש. האנשים בבירה רקדו ברחובות וצדו שחורים בעלי עור בהיר וצאצאים של החוזרים מאמריקה, תוך השתוללות של ביזה ואונס. חייליו של דו גררו 13 חברי ממשל של טולברט לחוף מונרוביה וירו בהם לפני קהל עצום ושואג. חיילים רבים היו שיכורים לחלוטין; לקח חצי שעה לפזר את ההמונים ולנקות את קו הירי באנשי הממשל, וגם אז חלקם פספסו את המטרה. חלק מהאמריקו-ליברים בעלי ממון הצליחו לברוח אל מעבר לים.

כמובן שלאחר מכן גם דו עצמו הפך לשליט החזק והאוטוריטרי של המדינה. הוא עבר לאחוזה של טובמן, הכריז על חגיגות יום הולדתו ונתן עמדות מפתח לחבריו משבט ה-Krahn. הוא הפך לשנוא כמו טולברט וב-1990 הודח ונרצח גם כן על ידי מצביא בשם פרינס ג'ונסון. אנשיו של ג'ונסון חתכו את דו לחתיכות, בישלו ואכלו אותו. בעקבות ההפיכה הגיעו שש שנים של מלחמת אזרחים בה בוצעו כמה מהזוועות הנוראיות ביותר בהיסטוריה המודרנית. האזורים הכפריים נהרסו ברמה כזאת שהילידים ברחו למונרוביה, שם הם חיו בתנאים שלא ניתן אפילו לתאר. אוכלוסיית העיר גדלה מ-100,000 בשנת 1980 בזמן ההפיכה של דו, ל-1,000,000.

מצביא צבאי אחר, צ'רלס טיילור, ששלט בליבריה בשנים 1997-2003 ולו ילדים ידועים רבים, קיבל לפני מספר שנים עונש של 50 שנות מאסר מבית המשפט הבינלאומי בגין פשעי מלחמה. למעשה, הייתה זו רק התערבות חיצונית זרה שהביאה סוף כל סוף סדר לליבריה. רק מאז בחירתה ב-2006 של אלן ג'ונסון-סירליף - רבע לבנה, שלושה רבעים ילידה - שהייתה בתפקיד עד תחילת 2018, חלה יציבות מסוימת.

הספר "אמריקה אחרת" מסכם: "עבדים משוחררים, להם ניתנה הזדמנות לשלוט בעצמם, התבררו כלא טובים יותר מהאימפריאליסטים הלבנים."

מאז, אמריקו-ליברים רבים שברחו חזרו לליבריה והחזירו את עצמם, במידה מסוימת, לאליטה העסקית והשלטונית, אך כמובן שלא כמו ברמה ההיסטורית. אף כי יום מטילדה ניופורט אינו קיים עוד, החותם של ליבריה עדיין מציג את אוניית "אליזבת" ומציין את המוטו: "אהבת החירות הביאה אותנו לכאן."

[1] https://www.pbs.org/thisfarbyfaith/print/journey2.html

[2] James Ciment, Another America: The Story of Liberia and the Former Slaves Who Ruled It, Hill and Wang, 2013.

[3] https://www.harlemworldmagazine.com/marcus-garvey-in-his-harlem-office-1914/