על הגזענות, חלק י: מרקוס גארבי ותנועות ההיפרדות ו"החזרה לאפריקה" של השחורים האמריקאים.
על הגזענות, חלק י:
מרקוס גארבי ותנועות ההיפרדות ו"החזרה לאפריקה" של השחורים האמריקאים.
לא רבים יודעים כי האבות המייסדים של ארה"ב ואמריקאים
גדולים אחרים גם במאה ה-19 ניבאו את הבעתיות העצומה שעלולה לנבוע מתופעת העבדות
במדינה החדשה ולכן ניסו לחסל מוסד זה לאחר קבלת העצמאות על-ידי החזרתם של העבדים
לאפריקה; אולם כוחם והשפעתם של סוחרי העבדים היו גדולים מדי וניסיון זה נכשל. עם
זאת, אפילו פחות אנשים מכירים את ההיסטוריה הארוכה של תנועות ההיפרדות
ו-ה"חזרה לאפריקה" של השחורים עצמם.
חלק מהמקרים היו ניסיונות לברוח מעבדות או אזרחות סוג ב', אך
אחרים היו ביטויים לגאווה ולאומנות גזעית. המשותף לכולם הייתה התפיסה שהגיוון
הגזעי לא עובד, והתקווה הטובה ביותר לשחורים הייתה שהם יהיו חופשיים לעצב את גורלם
שלהם. מרקוס גארבי היה אומנם הבדלן השחור המוכר והמשפיע ביותר, אך מספר דמויות
מוכרת פחות הצליחו יותר במשימה לעזור לשחורים לחזור לאפריקה או להקים קהילות
נפרדות בתוך ארה"ב.
פול קופה (Cuffe) (1759-1817) היה חצי שחור חופשי ממסצ'וסטס שהחל את תנועת הבדלות
הראשונה של השחורים ב-1816. הוא הסיק שעדיף ששחורים אמריקאים יעזבו את המדינה ולא
ינסו לשנות אותה, והצליח להשיג תמיכה כספית מצד ממשלת בריטניה ולהעביר 38 שחורים
חופשיים לסיירה לאון. המושבה המערב אפריקאית הזאת הוקמה על ידי הבריטים כמקום מקלט
לעבדים חופשיים ונמלטים. במקור שמורה פרטית של תומכי ביטול העבדות ופילנתרופים,
הממשלה הבריטית השתלטה עליה ב-1807 לאחר שאסרה על העבדות ברחבי האימפריה.
קופה מת שנה לאחר ההפלגה הראשונה הזו, ולא הצליח להוציא אל
הפועל את תכניותיו ליישב מחדש שחורים נוספים. עברו כמעט 40 שנה עד שקמה תנועה
רצינית נוספת שהמשיכה בעבודתו, ואירוע נקודתי מסוים החיה מחדש את הסנטימנט הבדלני
בקרב השחורים המובילים של אמצע המאה ה-19: העצמאות של ליבריה.
בשנת 1847 הכריזה ליבריה על עצמאותה. מנהיגי המדינה היו שחורים
חופשיים שחזרו לאפריקה מארה"ב לאחר שהועברו לשם על ידי החברה האמריקאית
לקולוניזציה .(ACS) המושבה
החדשה נתקלה בקשיים לא מעטים, אך לבסוף בזכות העזרה והתמיכה הכספית של החברה,
השחורים הצליחו לחזור לאפריקה ללא חשש מרעב או מעוינות הילידים, ויתרה מכך, ליבריה
נשלטה על ידי שחורים. "בחזרה לאפריקה" כבר לא היה חלום בלבד.
גם חוק העבד הנמלט מ-1850 הוביל לכנוס ההגירה השחורה הלאומית
בקליבלנד בשנת 1854, אשר משך את הבדלנים המובילים של התקופה. בכנס זה הם דנו בנושא
ההגירה - אם כי החליטו שלא לעזוב את העולם החדש. כנסים נוספים נערכו בשנים 1856
ו-1858, וגם הללו מעולם לא הובילו לשום קידום בהגירה.
אחד האנשים בכינוס הראשוני היה רופא שחור בשם מרטין ר. דלני
(1812-1885). בהתחלה הוא הציע להקים את ה"אימפריה הכושית של הקריביים",
אך ב-1859 הוא כבר היה הנציב הראשי של קבוצה שבחנה את עמק הניז'ר במערב אפריקה.
דלני הציע תוכנית להחזיר שחורים לאפריקה, שם הם יגדלו כותנה. הרווחים מהכותנה לא
רק יקיימו את הכלכלה האפריקאית אלא גם יקצצו ברווחי בעלי העבדים באמריקה. הוא
הצליח לחתום על חוזי קרקעות עם ראשי שבטים אפריקאים אך הפרויקט נעצר עם תחילת
מלחמת האזרחים האמריקאית ובהמשך ננטש. שחורים רבים ציפו שהמלחמה תביא לשינוי
קיצוני במעמדם, מה שדיכא את תחושות הקולוניזציה והבדלנות שלהם.
עם זאת, גם לאחר תקופת השיקום וקבלת החופש, השחורים עדיין לא
מצאו את מקומם. אברהם לינקולן עצמו כינה אותם "נוכחות מטרידה"[1] והפציר
בהם לעבור לדרום היבשת. אולם בתקופה זו החברה האמריקאית לקולוניזציה כבר איבדה את
המומנטום שלה, במידה רבה עקב הכישלונות בליבריה, אך מספר מנהיגים שחורים עדיין
המשיכו לדרוש קולוניזציה באפריקה. ריצ'רד ה. קין, איש דת שחור בעל השפעה ועורך
עיתונים מדרום קרוליינה, טען בשנת 1876 כי אלפי שחורים במדינה יעזבו לליבריה אם
יספקו להם את ההפלגה לשם כך.[2] מרטין דלני, באותה תקופה כבר שופט בצ'רלסטון, הביע
את תמיכתו והתוצאה הייתה חברת ספינות הקיטור המנייתית המשותפת של ליבריה. היא רכשה
ספינה בשם "אזור" והפליגה לליבריה עם 206 שחורים. 23 מתו ממחלות במהלך
ההפלגה, והחברה הזאת, שנוהלה בצורה כושלת, פשטה את הרגל כבר לאחר ההפלגה הראשונה.
טרגדיה זו הזכירה לשחורים על הסכנות שבחזרה לאפריקה, ועודדה רבים לוותר על הרעיון.
כאמור, לא כל התנועות הבדלניות היו כרוכות בשיבה לאפריקה.
בנג'מין "פאפ" סינגלטון (1809-1892) עבד לשעבר אנאלפביתי, הצליח ליישב
7,500 שחורים בקנזס במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19. לפי סינגלטון, השחורים זקוקים
יותר מכל לאדמות משלהם. מוכר בכינויו "אבי היציאה השחורה", סינגלטון טען
שלשחורים אין כלום למעט החופש, והפציר בבני עמו לעבור מערבה ולהתפתח שם. את
התומכים הרבים ביותר הוא מצא במחנות הגדולים של העבדים המשוחררים שהקים הצבא לאחר
המלחמה. כאן הוא עבד בעבודות נגרות ועודד שחורים חסרי כל לעזוב את הדרום. ב-1872
הקים אגודה ביתית מקומית וב-1875 הקים את אגודת ההגירה של טנסי, לאחר שהאשים את
האמריקאים במצבם של השחורים במדינה זו. האגודה שלחה שליחים למחוז מוריס בקנזס כדי
להקים "קולוניה" לשחורים, שנקראה "דונלאפ", עיר שקיימת עד
היום. כמה שנים אחר כך הוא תלה פוסטרים ברחבי נאשוויל בהם קרא לשחורים לעבור לקנזס
בתאריך נקודתי, ה-15 באפריל 1878, ובכך הוביל "ליציאה הגדולה" במועד זה
של 2000 שחורים. התגובות של האמריקאים והעיתונים היו של לעג אשר קראו לפעולה
"פרויקט טיפשי"[3]. אפילו לוחם החופש השחור המוכר פרדריק דאגלס מתח
ביקורת על המהלך ואמר ששחורים צריכים להישאר בדרום ולהילחם שם למען השוויון.
אכן, גם קנזס לא התגלתה לבסוף בתור הארץ המובטחת אותה חיפש
סינגלטון, והוא וויתר על רעיון האוטונומיה לשחורים בארה"ב וב-1885 הקים את
החברה המאוחדת הטרנסאטלנטית במטרה לעזור לשחורים לחזור לאפריקה. החברה העבירה
החלטה למען "הקיום הכושי הלאומי" וקראה לאומה נפרדת החיונית להישרדותם
של השחורים. למרות שסינגלטון מת ב-1892 מבלי שכלל הוביל שחורים כלשהם חזרה
לאפריקה, עבור אדם שלא יכול היה לקרוא או לכתוב, ואשר העביר 59 מתוך 83 שנותיו
כעבד, חייו בהחלט היו בעלי חזון והישגיות יוצאי דופן.
ללא ספק, תנועות הבדלנות השחורות הולידו לא מעט דמויות
מעניינות. אחד מהם היה אלפרד צ'ארלס סאם, שהכריז על עצמו כצ'יף אפריקאי ואשר פעל
בשנות מלחמת העולם הראשונה. חרף הכינוי שנתן לעצמו, העביר את רוב זמנו בקהילה
השחורה של אוקלהומה. משבר הכותנה של 1913 הגביר את התעניינותם של שחורים בתוכניות
החזרה לאפריקה של "הצ'יף סאם". הוא טייל רבות, מכר מניות של חברת המסחר
שלו והקים מועדונים לייצר תמיכה בתוכניות ההגירה שלו. הוא מילא את מוחם של שחורים
תמימים בסיפורים על עצים נושאי לחם ויהלומים המפוזרים על האדמה לאחר סופות גשם.
האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים התנגד לתנועת ההגירה וכינה את סאם רמאי.
סאם, שהשווה את עצמו למשה המקראי, הצליח לקחת חלק בהפלגה אחת של
שחורים ל"ארץ המובטחת". בשנת 1914 הפליגה ספינתו, "הליבריה",
מגלווסטון, טקסס, עם 60 נוסעים. בחוף הזהב (גאנה המודרנית), הם נתקלו במחלות
טרופיות במקום עצים נושאי לחם, ורוב המתיישבים חזרו לארצות הברית. עם זאת, סאם
עצמו נשאר באפריקה עד מותו מספר שנים אחר כך.
ועדיין, הבדלן השחור הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית היה כאמור
מרקוס גארבי (1887-1940). הוא הקים את מה שהיה כנראה התנועה הראשונה אשר נועדה לא
רק לצורכי הפרדה מהאמריקאים אלא גם לתת ביטוי לגאווה הגזעית. ילוד ג'מייקה, גארבי
עבר לאנגליה בשנות ה-20 המוקדמות של חייו, שם עבד במגזין "אפריקן טיימס
ואוריינט רווייו" אשר קידם שלטון עצמאי למצרים. בחזרתו לג'מייקה ב-1914 הוא
הקים את "האגודה האוניברסלית לשיפור הכושי" (UNIA), עם תמיכה אדירה מצד הלבנים. אכן, מטרתו המקורית של האיגוד
הייתה לא הפרדה אלא איחוד והעלאת מעמדם של השחורים לזה של האחרים. המוטו שלו היה
"אלוהים אחד! מטרה אחת! גורל אחד!".
גארבי עבר לארצות הברית ב-1916 בתקווה לגייס כספים ממנהיגים
שחורים כדי להקים בית ספר בג'מייקה לפי מודל מכון טסקיגי באלבמה. עם זאת, במהלך
שהותו בארה"ב חשיבתו השתנתה, הוא ויתר על האינטגרציה, החל להאמין ששוויון
גזעי הוא בלתי אפשרי ועד 1919 קרא להפרדה. בהתאם, הוא כבר האמין כי לשחורים יש
צורך במוסדות משלהם במולדת נפרדת, שאמורה להיות באפריקה.
גארבי דגל בתאוריית "גזע לפני הכל",[4] כלומר שהאנשים
השחורים ברחבי העולם צריכים לשים את האינטרסים הגזעיים לפני כל האחרים. העיתון
הרשמי של האגודה - UNIA Negro World - היה העיתון השחור הנפוץ ביותר באמריקה, והמוטו שלו היה
"למעלה, גזע אדיר!", כשהוא פונה לשחורים כהי עור בלבד. גארבי האדיר כל
דבר אפריקאי ואפילו זלזל בשחורים בעלי עור בהיר יותר. בדומה לרדיקלים שחורים
מודרניים, הוא גינה את התרבות המערבית אך טען שהשחורים למעשה הם שיצרו אותה. הוא
הקים את "הכנסייה האורתודוקסית האפריקאית" שלו, והציג את אלוהים, ישוע
ומרים כשחורים ואף אמר "רק השטן של הכושי יהיה לבן."[5] הוא כנראה גם
המציא את הביטוי "שחור זה יפה".
הוא דרש בתי ספר נפרדים לשחורים בהם ילמדו את ההיסטוריה והגאווה
השחורה. חרף העובדה שמאוחר יותר הוא שיתף פעולה עם הקו קלוקס קלאן לקדם את ההפרדה
הגזעית, הוא השתדל להימנע מבריתות עם גזעים אחרים. האגודה האוניברסלית לשיפור
הכושי תמכה בטוהר הגזע ואסרה נישואי תערובת. גארבי כתב: "אנו מודעים לעובדה
שהעבדות הביאה עלינו קללת צבעים רבים בגזע הכושי, אך אין זו סיבה ... להנציח את
הרע".[6] השחורים אפילו לא הורשו להחזיק בתמונות של לבנים בביתם.
היריב הראשי של גארבי היה שחור בעל עור בהיר ויליאם אדוארד
בורגהרד דו בויז (1868-1963) אשר התנגד להפרדה הגזעית והבדלנות. גארבי האשים אותו
בכך ש"תומך בשילוב גזעי או התערבות כללית בתקווה ליצור סוג חדש של גזע צבעוני
על ידי מחיקת שחור ולבן כאחד."[7] דו בויז, מצדו, האשים את גארבי בהיותו
האויב המסוכן ביותר של השחורים הן בארה"ב והן בעולם כולו, וכן על היותו
"או מטורף או בוגד".[8] אכן, כאשר נסע גארבי להיפגש עם מנהיגי הקו קלוקס
קלאן בניו אורלינס, אמר להם: "זו המדינה של האדם הלבן. הוא גילה אותה, הוא
כבש אותה ואנחנו לא יכולים להאשים אותו אם הוא רוצה לשמור אותה לעצמו. אני לא זועף
באיש הלבן של הדרום בגלל שעושה לי ג'ים קרו כי אני שחור. מעולם לא בניתי חשמליות
או מסילות ברזל. האדם הלבן בנה אותם לנוחיותו. ואם אני לא רוצה לנסוע במקום שהוא
נותן לתת לי לנסוע, מוטב שאלך ברגל."[9] הוא אומנם טען כי פשוט מנסה לגרום
לשחורים לבנות תשתית משלהם, אך הצהרות כאלה הרתיחו מתנגדי הפרדה שחורים.
ב-1921 הכריז גארבי על תכניתו להקים את "אימפריית
אפריקה", כשהוא בתפקיד הנשיא הזמני. את המודל השלטוני של
"האימפריה" הזאת הוא יבסס על אירופה, עם דוכסים של הניז'ר, אבירי
הנילוס, ואבירי מסדר השירות הדגול של אתיופיה. הוא עיצב דגל אדום, שחור וירוק
לאימפריה שלו והמנון הלאומי היה "אתיופיה, ארץ אבותינו".[10] אדום היה
צבע הדם, שחור צבע הגזע, והירוק סימל את הצמחייה של אפריקה. צבעים אלו מסמלים את
התנועה הפן-אפריקאית עד היום.
גארבי תמך בסנטור ג'וזף פרנץ אשר רצה לוותר על כל החובות של
מלחמת העולם הראשונה בתמורה לקולוניות של המדינות המפסידות, אשר יהפכו להיות מדינה
עצמאית של האפרו-אמריקאים. גארבי תכנן להפוך זאת למעצמה תעשייתית שתכבוש את כל
אפריקה.
בשנות ה-20 המוקדמות הוא טען כי באגודה האוניברסלית שלו יש 6
מיליון חברים שחורים, ו-700 סניפים ב-38 מדינות אמריקאיות. האגודה החזיקה ברשת
מסעדות, חנויות מכולת, מכבסות, בית מלון ובית דפוס. שיא כוחה של האגודה הייתה אולי
הועידה הבינלאומית שלה בשנת 1920 עם נציגים מ-25 מדינות, שהובילה למצעד של 50,000
ברחובות הארלם.
כדי להראות ששחורים יכולים להחזיק ולהפעיל עסקים (ובסופו של דבר
להעביר שחורים לאפריקה), הקים גארבי את קו ייצור ספינות הקיטור הכוכבים השחורים (BSL).
למרות שהלבנים עזרו להקים את קו הייצור, היו בו רק בעלי
מניות וקצינים שחורים. החברה מכרה מניות בעלות של חמישה דולר אך ורק לשחורים בלבד. BSL גייסה בדרך זו מעל 600,000 דולר ורכשה שלוש אוניות. זה
היה הישג חשוב עבור השחורים, ואלפים הופיעו בניו יורק כדי לראות את ההשקה הטקסית
של הספינה הראשונה – "הירמות". גארבי אמר לחסידיו: "זכרו, תאגיד ה-BSL אינה חברה פרטית. האוניות שבבעלות תאגיד זה הן רכוש של
הגזע הכושי." גארבי הפעיל את הספינות באופן מסחרי בקריביים - עם צוותים
שחורים בלבד - כסמל להצלחה השחורה.
הירמות, בהנהגת הקברניט השחור ג'ושוע קוקברן, ביצעה שלוש נסיעות
לקריביים, עם נוסעים ומטען. שחורים יצאו בהמונים לברך את הספינה בכל מקום שעגנה.
אחד הקצינים כתב: "נדהמתי שהירמות הפכה לסמל כזה לאנשים צבעוניים בכל
ארץ."[11] התנגשות בשנת 1920, שנה בלבד לאחר שנרכשה האונייה, הוציאה את
הירמות מחוץ לשירות.
אוניה שנייה, ה"שיידיסייד", הובילה נוסעים לאורך נהר
ההדסון במשך קיץ אחד, אך במהלך סערה בחורף 1920 היא שקעה עקב כשלים טכניים. ספינה
שלישית, "הקאנאווה", נפגעה עקב בעיות מכניות וחוסר המקצועיות של הצוות.
בעיות בדוודים ובמנועים לא אפשרו פעילות תקינה. גארבי האשים את הקברניט ואת המהנדס
הראשי בשכרות. הקצינים הימרו לעתים קרובות על הסיפון, והקברניט אפילו קטע מסע למען
עצירה לא מתוכננת בנורפולק, וירג'יניה, כדי לפגוש את אשתו. לאחר ששימוש במי ים הרס
את הדוודים הצוות נטש את הקאנאווה בנמל בקובה.
מה שהיה אמור להיות סמל נוצץ של יעילות שחורה הפך לסמל של ניהול
כושל. ה-BSL הפסיד 47
מיליון דולר, ועד שנת 1922 היה בפשיטת רגל. גארבי התלונן כי "שתל, גנבה
וחבלה" הרסו את התאגיד והאשים את הקברניטים בהעסקה ותשלום יתר לחברים ובני
משפחה. הוא האשים קצינים בכך שפגעו במכוון בספינות כדי שיוכלו להשיג תמלוגים
לתיקונים. הקברניט קוקברן מהירמות הודה בכך שקיבל 8,000 דולר על תיקון מנועי של
16,000 דולר. "האיש ההוא קוקברן!" אמר גארבי, "אלוהים יעניש אותו
לתהום הנצחית. לאיש ההוא היה בידיו הגורל המסחרי על הים של האיש השחור. הוא מכר את
זה, כל חתיכה, בשביל נזיד עדשים."[12]
בשנת 1922, מבקריו של גארבי לרבות דו בויז, קראו לחקירה מלאה של
ה-BSL, וגארבי
הואשם בהונאת דואר בגין מכירת מניות של תאגיד שכבר פשט את הרגל. דו בויז דרש כי
"ייאסר או יישלח לביתו." במשפטו ב-1925 גארבי שימש כעורך הדין של עצמו,
הורשע ונידון לחמש שנות מאסר. בזמן שהוא עדיין היה בכלא, האגודה האוניברסלית תבעה
אותו כי השתמש בכספי האגודה לשימוש עצמי. בשנת 1927, בתגובה לקמפיין של תומכי
גארבי, הנשיא קלווין קולידג' העניק לו חנינה אותו וגירש אותו לג'מייקה. בסופו של
דבר עשה גארבי את דרכו חזרה ללונדון שם הביע הערצה עמוקה לבניטו מוסוליני. גארבי
טען כי הינו המחבר של הפילוסופיה של מוסוליני, באומרו "היינו הפשיסטים
הראשונים". עם זאת, בבריטניה אבי הלאומנות השחורה והבדלן השחור הפופולרי בעולם
לא הצליח למשוך המונים, ובסופו של דבר קיים רק הופעות צנועות ומצומצמות בפינת
ההייד פארק, שם הפך לאטרקציה קבועה. הוא מת בשנת 1940 כדמות לא מוכרת.[13]
לאחר קריסתה של התנועה של גארבי, הבדלנות השחורה איבדה את כוחה
לעומת האינטגרציה והתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. עם זאת, בתחילת שנות ה-60
מוסלמי שחור המוכר בשם "מלקולם אקס" חידש את הרעיון. הוא אפילו נפגש עם
הקו קלוקס קלאן לבקש את עזרתו בהקמת אומה לשחורים. חרף הטענות שהוא חיבק את
האינטגרציה לאחר עלייתו לרגל למכה, המציאות היא שהוא היה מקבל לבנים רק במידה ויתאסלמו.
אלייז'ה מוחמד, מייסד הארגון האפרו-אמריקאי "אומת
האסלאם", היה גם כן מאמין דגול בהפרדה גזעית. בשנת 1962 הוא הזמין את מנהיג
המפלגה הנאצית האמריקאית ג'ורג' לינקולן רוקוול לנאום בכנס השנתי של
"האומה". מוחמד שיבח את הבדלנות הגזעית בה דגל רוקוול, וביקר בחריפות
אינטגרציוניסטים שחורים.
כיום, יורשו של מוחמד כמנהיג אומת האסלאם, לואיס פרחאן, הוא
מוביל הבדלנות וההיפרדות השחורה בארה"ב. בעיתון הרשמי של הארגון יש עמוד
שמפרט את המצע שלו. הנקודות החשובות ביותר מוקדשות:
"אנו רוצים שאנשינו באמריקה שהוריהם או סבא וסבתא היו צאצאים לעבדים,
יורשו להקים מדינה או שטח נפרד משלהם - ביבשת זו או במקום אחר. אנו מאמינים כי
אדוני העבדים לשעבר מחויבים לספק אדמה כזו וכי האזור חייב להיות פורה ועשיר
במינרלים. אנו מאמינים כי אדוני העבדים לשעבר מחויבים לשמור ולספק את הצרכים שלנו
בשטח נפרד זה במשך 20 עד 25 השנים הבאות - עד שנוכל לייצר ולספק את הצרכים שלנו
בעצמו."[14]
כמובן שרק השחורים רשאים לבחור בהיפרדות:
"אנו רוצים שכל גבר ואישה שחורים יקבלו את החופש להסכים או לדחות את
ההפרדה מילדי אדוני העבדים ולהקים ארץ משלהם ... "אנו יודעים שהתכנית שלעיל
לפתרון הסכסוך בין שחורים ללבנים היא התשובה הטובה והיחידה לבעיה בין שני העמים."
העיתון כותב גם כי: "אנו מאמינים כי הצעת האינטגרציה הינה
צבועה ונעשית על ידי מי שמנסה לרמות את העמים השחורים להאמין כי אויביהם המוכרים
בני 400 שנה של חופש, צדק ושוויון הם, לפתע, חבריהם. יתר על כן, אנו מאמינים כי
הטעיה כזו נועדה למנוע מאנשים שחורים להבין כי הגיע הזמן ההיסטורי להיפרד מלבני
האומה."
[1]
https://teachingamericanhistory.org/library/document/eulogy-of-henry-clay/
[2] George B. Tindall, “The Liberian Exodus of 1878”, The
South Carolina Historical Magazine Vol. 53, No. 3 (Jul., 1952), pp. 133-145.
[3] Molefi Kete Asante, The African American People: A Global
History, Routledge, 2011, p. 136.
[4] Tony Martin, Race First: The Ideological and
Organizational Struggles of Marcus Garvey and the Universal Negro Improvement
Association, The Majority Press, 1986.
[5] Roy L. Brooks, Integration or Separation? - A Strategy
for Racial Equality, Harvard University Press, 1999, p. 137.
[6] Marcus Garvey, Robert Abraham Hill (ed.), The Marcus
Garvey and Universal Negro Improvement Association Papers, Vol. V: September
1922-August 1924, University of California Press, 1987, p. 205.
[7] Brooks, p. 140.
[8] Julius Lester, The Seventh Son: The Thought and Writings
of W.E.B. Du Bois, New York 1971, vol. 2, p. 184.
[9] Cary D. Wintz, African American Political Thought,
1890-1930, Routledge, 1995.
[10] https://www.unia-acl.org/archive/anthem.html
[11] Martin, p. 155.
[12] Gravey, Vol. VII., 1991, p. 54.
[13] J. A. Rogers, World’s Great Men of Color, J. A. Rogers
Publications, 1947, Vol. II, pp. 602, 605.
[14] https://www.noi.org/muslim-program/
