הווארד זין - האיש שהרס את ההיסטוריה.
הווארד זין - האיש שהרס את ההיסטוריה.
"מי ששולט בעבר שולט בעתיד. מי ששולט בהווה שולט על העבר".
- ג'ורג' אורוול.
הדור הצעיר של ארה"ב, אנשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, לא רק שפחות פטריוטי מהדורות הקודמים,[1] אלא אף חמור מכך, נוטה יותר לסוציאליזם מאשר בכל שלב קודם בהיסטוריה האמריקאית.[2] כהרגלם של הדברים, את ההסברים לתופעות המודרניות אנחנו יכול למצוא בהיסטוריה, או במקרה הזה, עיוות היסטורי. בעבר ראינו אין ספור דוגמאות למקרים שבהם האירועים, הפרשנויות והדמויות ההיסטוריות מוצגים באופן שנועד למעשה לשרת את הפוליטיקה והאידיאולוגיות העכשוויות, ללא שום קשר למציאות ההיסטורית. במקרים אחרים, היסטוריה "לא נוחה" מצונזרת ואינה מוצגת. אולי יותר מכל אחד אחר, האחראי העיקרי לכך הוא האמריקאי שנהג להתפאר בתואר "היסטוריון" בשם הווארד זין (Zinn).
זין (1922-2010) נולד למשפחה של מהגרים יהודים. הוא נהיה ידוע לשמצה לאחר שהפך את ספרי ההיסטוריה על ראשם, גרם לנזק חסר תקדים למחקר והתפיסה ההיסטורית, ובמובן מסוים שינה את מהלך ההיסטוריה המודרנית. זאת בעיקר בזכות ספרו משנת 1980 "ההיסטוריה העממית של ארה"ב", יצירה חד צדדית שנכתבה מנקודת מבטו של פעיל קומוניסטי, המכילה שפע של עיוותים ושקרים נרטיביים. בשנת 2012, ציין מנהל מועצת ספרי הלימוד האמריקאיים כי הספר של זין נמכר בשני מיליון עותקים והוא "הסקירה הנמכרת ביותר של ההיסטוריה האמריקאית." מוערך כי עד שנת 2018 הספר נמכר ביותר מ-2.6 מיליון עותקים.
זין השפיע רבות ועבד במשותף עם הארגון הסוציאליסטי הרדיקלי "סטודנטים למען חברה דמוקרטית", איתם המציא יש מאין רבים מהסיפורים מדוע ארה"ב היא מדינה כל כך נוראית, שקרים מרקסיסטיים אשר הפכו בהמשך לספרו המפורסם. בהמשך השנים דיבר על החשיבות של "חשיבה מהפכנית" בכיתותיו, אשר היו מלאות בסטודנטים צעירים אשר עיצבו את תפיסתם בשלב הזה של חייהם.
באופן מוזר הוא טען שהוא פציפיסט, ולעתים קרובות תקף את "הזוועות" שעשו אמריקנים, אך באופן לא מפתיע בשביל מרקסיסט, מעולם לא הגיב לסטודנטים שקמו ואתגרו אותו לגבי הזוועות הגדולות בהרבה של הווייט קונג, צפון וייטנאם או סין. כמובן שהוא אפילו לא היה מוכן להכיר בכך שהזוועות הללו התרחשו. למעשה, הוא תמיד הציג חזות אינטלקטואלית ודיבר בצורה נעימה, אך מעולם לא ביקר שום מאפיין של הקומוניזם. הוא התמחה במחיקת נושאים לא נוחים של אידאולוגיות אותן העריץ כל כך.
על כן, באופן כזה, הוא לא באמת היה היסטוריון ובטח שאינו ראוי לתואר זה. הוא ראה את ההיסטוריה דרך עדשות הפולמוס המעמדי ולא התעניין באמת בהיסטורית אשר לא קידמה את השקפותיו, אולם החשיב את עצמו בתור האיש שחשף את הצדדים האפלים לכאורה של ארה"ב. רבים מהמאפיינים שאנחנו רואים בקרב הליברלים כיום מקורם אצל זין. הוא קידם את הכעס החברתי ויצר את מיתוס הגזענות הממוסדת, הבלתי נגמרת והבלתי נסלחת. הוא קידם את נרטיב ה"עליונות הלבנה", שהפכה כיום ל"פריבילגיה לבנה". הוא פיתח את הרעיון האבסורדי שהסוציאליזם הינו המערכת הפוליטית הנשגבה והאידאלית. הוא המציא את נרטיב רצח העם הגזעני והמכוון של האינדיאנים. כך גם את הנרטיב שאמריקה נוסדה ללא הצדקה ובעקבות תאוות בצע, ושהיא כל כך פגומה שיש לבנותה מחדש בדמות של גן עדן מרקסיסטי. הוא היה זה שלמעשה המציא את הזעם האנטי אמריקני הרווח כל כך בימינו, ושכנע ידוענים, את התקשורת ואפילו דור שלם שאמריקה תמיד הייתה מדינה נוראית.
זה האיש שסלח לקובה של קסטרו, שיבח את סין של מאו כמו גם את צפון וייטנאם, ומעולם לא השמיע מילה שלילית בנוגע למעל למאה מיליון האנשים שנרצחו על ידי משטרים סוציאליסטים במאה ה-20. מצד שני, הוא כמובן צנזר את כל הגדולה ההיסטורית של ארה"ב על כל הישגיה שהפכו אותה לאומה המצליחה ביותר בהיסטוריה. אם להשתמש בדימוי, אוליבר קרומוול פעם שאל את הצייר של הפורטרט שלו אם להשאיר את היבלת ונענה "יבלות והכל"; אם זין היה מצייר את ההיסטוריה האמריקאית, הציור היה מכיל יבלות בלבד.
ואכן, הצלחתו להביא לפרוגרסיבים את חזונו האפל של אמריקה ואף ליישומו בזכות ספר מ-1980 ללא ספק מדהימה. השמאל אימץ את אמונתו הלא-קריטית בסוציאליזם ומתעלם מהפגמים ההיסטוריים והנוכחים הברורים והגרנדיוזיים שלו. הליברלים הקיצוניים מאמינים שלתרבות המערבית אין תכונות רבות הראויות לשבחים, אלא בעיקר שזאת מערכת כל כך רעילה שיש להשמיד אותה בכל מחיר. הם מאמינים שכל התפיסות והפעילויות שלהם נכונות וצודקות ושהדמוקרטיה חשובה להם באופן בלעדי. הם מתעלמים ממיליוני האנשים שנרצחו וממשכים להירצח בגלל תפיסות הקרובות ללבם. הם גם יכולים לאפשר יצירת סיפורים היסטוריים יש מאין על מנת לקדם את מטרתם, האמת חשובה פחות. למעשה, ניתן אף לטעון כי זין הוא האב הרוחני של הפייק ניוז.
היותו של זין קומוניסט נחשפה והוכחה סופית כבר ב-2010.[3] לפי מסמכים מחקירות ה-FBI, הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, והיה כה נאמן לה שהשתתף בחמשה מפגשים בשבוע.[4] זין עצמו שיקר לחוקרים בעניין היותו חבר במפלגה ורק כינה את עצמו "ליברלי" או "שמאלני". הוא סירב להתייחס לכך אף תחת שבועה גם בפני הקונגרס חרף הוכחות לכך במסמכים של המפלגה עצמה. לא פחות חמור, החקירות הראו על הקשרים שהיו לזין עם ארגון APM, ארגון קומוניסטי שנוסד ב-1940 שמטרתו הייתה למנוע מארה"ב לספק עזרה לבעלות הברית נגד הנאצים; בשנה זו היטלר וסטאלין עדיין היו במסגרת הסכם אי הלחימה ועל כן אנשי הארגון תמכו באיש היושב במוסקבה. הארגון דאג להאשים דווקא את הממשל האמריקאי בהיותו "פשסטי" ו"אימפריאליסטי". כמובן שלאחר הפלישה הנאצית לבריה"מ הארגון שינה את דעותיו מן הקצה אל הקצה. נראה שקשריו של זין עם הארגון החלו דווקא לאחר המלחמה, בשלב שבו הלא-קומוניסטים התרחקו ממנו לאחר שהבינו את אופיו האמיתי.
זה כמובן לא הפתיע רבים שכן הרבה לפני ספרו מ-1980 זין כבר הציג את ההיסטוריה מנקודת מבט מרקסיסטית המאשימה את ארה"ב באימפריאליזם וב"רשעות" הקפיטליזם. מה שאמור להפתיע אפילו פחות זה שידיעה זו לא תשנה דבר בקרב מיליוני חסידיו וממשיכי דרכו, היות והמרקסיזם, ובטח שסוציאליזם, כבר לא נתפסים כתופעות שליליות בקרב רבים מהם. לא מעטים בדור הנוכחי במערב אינם מודעים לאופיים האמתי וההיסטוריה של הסוציאליזם והקומוניזם, והתפיסה האנטי מערבית נתמנה בהם כה עמוק שהם אינם מסוגלים לחשוב אחרת. הם מאמינים בלהט שאמריקה היא אחד המקומות הרשעים בעולם, והם לא מסוגלים להבין את העובדה שהקומוניזם, כאשר מסתכלים במסגרת של מעל ל-100 שנים, עולה על אפילו על הנאציונאל-סוציאליזם הגרמני כאידאולוגיה האחראית לרעב, מוות ודיכוי כפוי יותר מכל מבנה שלטוני אחר בהיסטוריה המודרנית.
להאמין שקומוניזם, בכל הגרסאות שלו, יכול להיות פחות שפל מאשר הרפובליקה האמריקאית זה מעבר להבנה הרציונלית, אולם האוורד זין הצליח אפילו בכך. ובהתחשב בעובדה שההיסטוריה האמתית צורחת את ההפך מאמונותיו של זין, אפשר לטעון כי חסידיו לא חונכו על ידי המהות העובדתית, אלא עברו אינדוקטרינציה על ידי הרעיונות המעוותים שלו. בעיני תומכיו, זין לא היה יותר מאדם הומני שקידם את הטוב הקהילתי, אינטלקטואל שייצג את העט ולא את החרב. העובדה שתמך באידאולוגיה שרצחה עשרות מיליונים אינה ניתנת להפנמה מצדם. בזמן שחלק מחסידיו מתעלמים מהיותו קומוניסט, הסיבה שרבים אחרים אינם רואים את הבעיה בכך היא אידאליזם עיוור שחלחל בהדרגה במשך חמשת העשורים האחרונים וקידם את התפיסה שהפילוסופיה הקומוניסטית הינה הומניטרית המזוהה עם קולקטיביזם ואינטלקטואליזם, ועל כן נקראת היום בשמות כגון "פרוגרסיביות" ו"צדק חברתי".
לאחרונה יצא ספרה הנהדר של מרי גראבר, "לחשוף את הווארד זין: חשיפת ההיסטוריה המזויפת שהפנתה דור שלם נגד אמריקה",[5] העוזר להבין את המאפיינים המעוותים והלא מלומדים של ספרו של זין מ-1980, ומראה שהינו בפועל יצירה הנשענת באופן גורף על מקורות משניים בלבד עבורם "אין שום הוכחות לכך שזין אי פעם רשם הערות נרחבות", חרף מה שטען לקראת כתיבתה.
גראבר מספקת עשרות דוגמאות על אופן הפעולה של זין - כזה שמתעלם, מעוות או פשוט משקר לגבי ראיות לצורכי בניית תמונה ילדותית של טובים מול רעים, וקטגוריות מתאימות לפעילים מרקסיסטיים. האופן הקריקטוריסטי בו הציג זין את כריסטופר קולומבוס הכין את הקרקע להצגתה של ההיסטוריה האמריקאית כסדרת רציחות עמים. במקרה מסוים מצטט זין את יומנו של קולומבוס מחוץ לקונטקסט כדי להציג את מגלה הארצות כאדם המחפש לשדוד זהב, שלא היה נרתע מלשעבד את התושבים הפרימיטיביים המקומיים. כדי להשיג מטרה זו, זין מתעלם מההערות החיוביות של קולומבוס בנוגע לחופש שבט ה-אראווק ומקשר יחד ערכים נפרדים שגורמים למגלה להיראות כסוחר עבדים מהרגע שראה את האינדיאנים. למעשה, ההערות המרשיעות לכאורה על כך שהילידים הם "משרתים טובים" נאמרו ימים לאחר מכן ועסקו בכלל בפרספקטיבה של כוונתו של השבט הלוחמני להכניע את שכניהם השלווים יותר. בצד השני של הסיפור של זין נמצאת המרקסיפיקציה של אוכלוסיית האינדיאנים המוצגים כנדיבי לב, כאשר בפועל השבטים הללו היו אלימים מאוד, עסקו ברצח עם אחד של השני, קרקוף, עינויים וקניבליזם הרבה לפני הגעתם של "הקפיטליסטים הרשעים".
בנוסף לשקרים על קולומבוס, גראבר מראה כי חלק ניכר מ"מחקרו" של זין הינו פלגיאט, גניבה ספרותית מיצירה שנערכה בשנת 1976 על ידי עמיתו בפעילות נגד המלחמה בווייטנאם האנס קונינג, "קולומבוס: מפעלו: לפוצץ את המיתוס". גראבר מציגה כיצד עמוד אחר עמוד ב"היסטוריה" של זין הועתק כמעט מילה במילה מהספר של קונינג, לרבות חמשת העמודים הראשונים של הספר. חשוב לציין שקונינג אפילו לא התיימר להיות היסטוריון, בטח שלא מומחה לתקופתו של קולומבוס, ועל כן אפילו לא כלל הפניות למקורות בחיבורו. היא מראה מקרים נוספים בהם זין ביצע גניבה ספרותית מעמיתיו בשמאל, אשר מצדם לא מהרו לחשוף זאת על-מנת לא לפגוע באינטרסים ההדדיים שלהם.
הפרק השני בספרה של גראבר סוקר את חייו של זין כפעיל קומוניסטי מסור שאמונותיו ופעילויותיו המרקסיסטיות דיברו בקול רם יותר מכל הוכחה אחרת באשר לתפיסותיו. בפרק השלישי ניתן לראות כיצד משמשים האינדיאנים ככלי בלבד בנרטיב המרקסיסטי המתמשך של זין, כאשר האירופים והאמריקאים משחקים כמובן בתפקיד המעמד המדכא. באשר לתיאורו של האינדיאנים מאומות האירוקוי, גם כאן התוכן הועתק, בעיקר מ"היסטוריון" פרוגרסיבי אחר, גארי ב. נאש. מבקר אחד אמר כי התיאורים של השבט האמריקני הידוע הזה דמו "למורדים נגד התרבות בשנות ה-60, מגני זכויות נשים ושוויוניות קומוניסטית",[6] תופעות מודרניות שכלל לא היו קיימות בפועל בקרב האינדיאנים ההיסטוריים. לפי סיפורו של זין, כל קטל ועבדות שהופעלו מצד הקבוצות הלא אירופאיות (אפילו אצטקים ומוסלמים) מקבלים התעלמות מוחלטת, עיוות היסטורי או תירוצים. לפיכך, מציינת גארבר, "ההיסטוריה" של זין תואמת באופן מושלם את התבוננותו של פרופ' פרד סיגל על "ההיסטוריונים החדשים" שעבורם "ההיסטוריה האמריקאית הפכה לטרגדיה בשלושה חלקים: מה עשינו לאינדיאנים, מה עשינו לאפרו-אמריקאים ומה עשינו לכל השאר."[7]
אכן, זין אפילו מצליח להאשים את העבדות בקפיטליזם האמריקאי, חרף העובדה שתופעה זו קיימת מאז שחר האנושות, ובחלקים לא קפיטליסטיים של אפריקה אפילו כיום. הוא גם התעלם מהעובדה שרק באמריקה העבדים היו מסוגלים להגדיל את אוכלוסייתם באמצעות ריבוי טבעי, דבר שאינו אפשרי במזרח התיכון למשל, שם הם נהרגו לעתים קרובות או עברו סירוס, ורק זרם קבוע של קורבנות חדשים שמר על מספרם.
גראבר מוכיחה בבירור שזין נוקט בקו הקומוניסטי האורתודוקסי כאשר דן בכל נושא שהוא: האבות המייסדים של ארה"ב, למשל, התעניינו לפיו יותר בהשקעותיהם מאשר ברווחתן של קבוצות "מדוכאות". אפילו מלחמת העולם השנייה, לפי הפסאודו-היסטוריה שלו, נוהלה מצד ארה"ב לשמירה על המערכת הקפיטליסטית. גם בשנות ה-60 קבוצות קיצוניות ואלימות כמו הפנתרים השחורים מקבלות מצדו תשומת לב רבה יותר וכן קרדיט לא מוצדק על התקדמות בזכויות האזרח הלא מספקות תמיד, מאשר קבוצות שהביאו לשינויים מהותיים יותר כגון האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים. כאן נמצא אולי הרמז שזין תמך יותר בפעילויות בעלות אופי אלים.
גראבר מבהירה לאורך הספר את הסטנדרטים הכפולים של "ההיסטוריונים" המודרניים על ידי השוואה בין הביקורת הגדולה והמוצדקת שלהם כלפי כתיבתו של דיוויד אירווינג על מזעור השואה מצד אחד, לעומת ההוקרה הניתנת לספר הבלתי-מאוזן, הבלתי-מהימן, ובמידה גדולה מועתק של זין מצד שני. היא מספקת ראיות מספיקות בכדי להצביע על כך ש"ההיסטוריה" של זין ראויה לביקורתיות כמו זו של אירווינג, ואף לסלידה שווה.
בשנת 2004 חתם זין על הצהרה התומכת בחקירה של קונספירציה אפשרית מצד ממשל בוש בפיגועי הטרור של 9/11. הדבר אומר רבות על הסלידה של זין כלפי מדינה שלו. הצגת "ההיסטוריה" שלו כאמינה היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שאמריקאים צעירים רבים כבר לא חשים גאווה באומה שלהם, שמוצגת בפניהם דרך עיניו הקנאיות של קומוניסט שאינו דואג לסטנדרטים היסטוריים מקצועיים, או לאמת.
[1] https://thehill.com/homenews/news/458752-patriotism-religion-kids-lower-priorities-for-younger-americans-poll
[2] https://thefederalist.com/2016/02/15/why-so-many-millennials-are-socialists/
[3] http://noisyroom.net/blog/2010/07/31/howard-zinn-outed-as-a-communist-and-a-liar/
[4] https://www.city-journal.org/html/fbi-history-howard-zinn-10752.html
[5] Mary Grabar, Debunking Howard Zinn: Exposing the Fake History That Turned a Generation against America, Regnery History, 2019.
[6] Oscar Handlin, Truth in History, Belknap/Harvard University Press, 1979, pp. 397-8.
[7] https://amgreatness.com/2019/08/30/america-the-racist/
