תחילתה של השואה הארמנית - טבח הארמנים של 1894-1896.

תחילתה של השואה הארמנית - טבח הארמנים של 1894-1896.

בפעם הקודמת ראינו כי לא רבים מודעים לכך שרצח העם הראשון של הארמנים מידי הטורקים התרחש כבר במאה ה-11, וכלל לא רק רצח המוני אלא גם כיבוש שטחים ארמניים רבים וסיפוחם אל תוך מה שהיום הוא מזרח עד מרכז טורקיה. אולם, רבים גם לא מכירים את העובדה שהשואה הארמנית המודרנית והמוכרת לא החלה ב-1915 שכן שורשיה וסימניה הראשונים הופיעו כבר בסוף המאה ה-19.

ב-1894 מרדו הארמנים נגד הדרישה כלפי הנתינים הנוצרים לתשלום דמי החסות והג'יזיה למנהיגים הכורדים באנטוליה ולמדינה העות'מאנית. הסולטאן לא התעניין בשום משא ומתן ומיד החל לשחוט את הארמנים ללא רחמים בהמוניהם, תוך כדי אונס, רצח ילדים קטנים ושרפת כפרים שלמים. המתרגם הראשי (דרגומן) של השגרירות הבריטית כתב כי אלו המבצעים מעשי זוועה אלו "מונחים בפעולות שלהם על ידי המרשמים של חוקי השריעה". לפי חוקים אלו, אם ה-"ריא" (râya – הצאן הנוצרי) שבשליטתם ינסו לשחרר את עצמם, יפנו למעצמות זרות או ייצאו ממסגרת המוגבלויות שהוצבה עליהם, לחייהם ורכושם לא תהיה משמעות ועל כן יהיו נתונים לרחמים של האדונים שלהם. בעיני הטורקים, הארמנים יצאו ממסגרת זו כאשר פנו לאחרים לעזרה, במיוחד האנגלים. על כן, ראו זאת כזכותם הדתית להרוס ולתפוס את חייהם ורכושם של הארמנים.[1]

ב-18 באוגוסט 1894 החלו השלטונות העות'מאנים בטבח בארמנים באזור סאסון במזרח אסיה הקטנה שנמשך 24 ימים מלאים, עד ה-10 בספטמבר. סגן הקונסול הבריטי ססיל מ. הלווארד חקר את הטבח ודיווח כי "רוב גדול מאוכלוסייתם של כ-25 כפרים נספה, וכמה מהכפרים הללו היו גדולים מהרגיל למדינה זו."[2] ב-ביטליס, חיילים עות'מאנים "לקחו 80 פחים של נפט ... ששימשו לשרפת בתים, יחד עם התושבים שבתוכם."[3]

ב-גליגוזאן, "מספר צעירים נקשרו בידיים וברגליים, הונחו בשורה, עצים הוערמו עליהם והם נשרפו חיים." "ונאמר כי מעשים ברברים רבים אחרים נעשו, כמו למשל פתיחת בטנן של נשים בהריון, וקריעת ילדים לרסיסים בכוח." בכפר ארמני נוסף, "כ-60 נשים ונערות צעירות הוסעו לכנסיה, שם נצטוו כמה חיילים לעשות איתן כרצונם ולהרוג אותן אחר כך, ההוראה בוצעה." הולווארד ציין כי אסף את המידע הזה ברובו מ"חיילים שהשתתפו בטבח".[4]

הג'יהאד לא פסח גם על הארמנים בקונסטנטינופל הכבושה. בניסיון להעלות מודעות בדבר מעשי הטבח ברחבי האימפריה, מתקוממים ארמנים השתלטו על בנק עותומן בעיר. כנקמה, במשך יומיים רדף האספסוף הטורקי את הארמנים למוות עם אלות בכל מקום שמצאו אותם. רחובות העיר הגדולה שוב התמלאו בדם, כפי שעברו הנוצרים ב-29 במאי 1453, כאשר פרצו לוחמי הג'יהאד את ההגנות הביזנטיות. השליח הבריטי בקונסנטינופל כתב כי "ההמון הטורקי" נעזר ב"מספר גדול של סטודנטים לתאולוגיה וקנאים אחרים ... אנשים שלובשים טורבנות וגלימות פשתן ארוכות שנראו לעתים רחוקות בחלק הזה של העיר. הם נשאו ברובם אלות שככל הנראה עוצבו בקפידה לדפוס אחיד; לאחרים היו, במקום אלות, מוטות ברזל ... אין שום דבר בלתי סביר בסיפורים העכשוויים שהאלות והמוטות ... סופקו על ידי הרשויות העירוניות."[5]

השגריר הצרפתי הצביע על "סדרת האירועים הבלתי נגמרת שמוכיחה באופן וודאי כי הסולטאן עצמו הוא זה שחיזק את המשתוללים האלה, ודרבן אותם לצאת ולהשמיד את כל מה שארמני. נטען כי המשטרה הודיעה מראש לכל המתפרעים הללו, חילקה להם את האלות, ופרסה אותם במקומות המתאימים."[6] כמו כן, האשים הנספח הצבאי האוסטרי כי הרשויות העות'מאניות נתנו לאספסוף אלות ומקלות "מחוזקות בברזל" ואמרו להם "להתחיל להרוג ארמנים, ללא קשר לגיל ולמין, למשך 48 שעות ... שיטת הרצח הנפוצה הייתה מכות בראשם של הנוצרים. הסצנות האיומות האלה חזרו על עצמן לנגד עיניי ללא הפסקה."[7] מקסימוף, דרגומן שגרירות האימפריה הרוסית, נשא בזעם את אחת האלות לארמונו של הסולטאן עבדול חמיד השני והצהיר: "הטורקים רוצחים ברחובות את הארמנים המסכנים עם האלות האלה!"[8]

רצח העם המשיך גם באזורים האחרים תחת הכיבוש העות'מאני. ב-ארזורום ב-1895 שחטו העות'מאנים את הנוצרים ללא הבחנה וקברו 300 מהם בקבר אחים. ב-אורפה, בדצמבר 1985, התאספו הארמנים בקתדרלה שלהם וביקשו הגנה ממשלתית עות'מאנית, שהקצין האחראי העניק והקיף את הקתדרלה בחיילים. אולם חיילים עות'מאנים אחרים, יחד עם אספסוף אזרחים, התפרעו בכל רחבי העיר, רצחו ארמנים ובזזו את ביתם. קבוצה גדולה של צעירים ארמנים נלקחה לאימאם המקומי; עד ראייה סיפר כי השייח' דקלם כמה פסוקים מספר הקודש שלהם ו"חתך את גרונם בדומה לטקס מֶכָּה של הקרבת כבש."[9]

השגריר הצרפתי דיווח כי בספטמבר 1896 ב-אגין (Kemaliye המודרנית) ביצעו העות'מאנים "טבח נוראי" של "למעלה מ-2,000 ארמנים", כולל "נשים וילדים רבים". גם כאן, לדברי גורם בריטי במקום, "נשלחה פקודה עקיפה מהארמון לבצע את הטבח המדובר."[10] גורם בריטי אחר דיווח כי ב-מלטיה, "יותר ממאה ארמנים התכנסו לצורכי בטיחות" עם כניסת הכוחות העות'מאנים. גם כאן קיבלו הארמנים את אותו היחס שקיבלו בשנה הקודמת ב-אורפה: הם "נימולו, ואחר כך נרצחו כ'קורבן', כלומר נזרקו על גבם וגרונותיהם נחתכו, באופן בו מקריבים כבשים."[11]

ההיסטוריון הגרמני יוהאנֶס לֶפּסיוּס ביקר באותו הזמן באזורים ההרוסים ותיעד את הזוועות. הוא התייחס לחיפוי והסתרת האירועים המחרידים הללו, אשר החלה כבר אז:

"האם פשוט אסור לנו לדבר על הארמנים שנרדפים בגלל אמונתם הדתית? אם כן אז מעולם לא היו רדיפות דתיות בעולם. לפנינו רשימות של 559 כפרים שתושביהם ששרדו התאסלמו דרך האש והחרב. של 568 כנסיות שנבזזו היטב, ונהרסו עד היסוד; של 282 כנסיות נוצריות שהפכו למסגדים; של 21 מטיפים פרוטסטנטיים וכ-170 כמרים גרגוריאנים [ארמנים] שנרצחו, לאחר שסבלו מעינויים בלתי ניתנים לתיאור לאור סירובם לקבל את האיסלאם. עם זאת, אנו חוזרים ואומרים כי הנתונים הללו מבטאים רק את היקף המידע שברשותנו, והם אינם מתקרבים אפילו למידת המציאות. האם לא מדובר פה ברדיפה דתית?"[12]

לפסיוס דיווח גם כי המתפרעים הרסו 2,500 כפרים נוצריים ו-645 כנסיות ומנזרים, וכי מספרם של אלה שנאלצו להתאסלם היה 15,000. 328 כנסיות הוסבו למסגדים, ו-508 נוספות נבזזו.[13]

חייל עות'מאני אחד כתב הביתה בהתלהבות:

"אחי, אם אתה רוצה חדשות מכאן, הרגנו 1,200 ארמנים, כולם כמזון לכלבים ... אמא, אני בריא ושלם. אבא, לפני 20 יום ערכנו מלחמה נגד הכופרים הארמנים. בחסדו של האל לא נגרם לי נזק ... יש שמועה שהיחידה שלנו תועבר לחלק שלכם של העולם - אם כן, נהרוג את כל הארמנים גם שם. מלבד זאת, 511 ארמנים נפצעו, אחד או שניים נספים בכל יום."[14]

בין השנים 1894-1896 מוערך כי בין 80,000 ל-200,000 אלף ארמנים מצאו את מותם,[15] כאשר הגרוע מכל עוד חיכה להם פחות מ-20 שנים אחר כך. בסוף עידנה, הייתה האימפריה העות'מאנית אכזרית במיוחד, אבל יחסית להיסטוריה שלה עצמה.

בתמונות: קריקטורה צרפתית של הסולטאן עבדול חמיד השני. רצח המוני וקבר האחים בארזורום. משפחה של פליטים ארמנים לאחר רצח אבי המשפחה. רצח המוני של ילדים ותינוקות.

[1] Vahakn N. Dadrian, The History of the Armenian Genocide: Ethnic Conflict from the Balkans to Anatolia to the Caucasus, (Berghahn Books, 1995), p. 147.

[2] ibid., p. 17.

[3] ibid.

[4] ibid.

[5] ibid., p. 144.

[6] ibid.

[7] ibid., pp. 144-5.

[8] ibid., p. 146.

[9] Lord Kinross, Ottoman Centuries, (Harper Perennial, 1979), p. 560.

[10] Dadrian. P. 146.

[11] ibid., p. 169 n. 121.

[12] Gabrielan M.C., Armenia: A Martyr Nation, (Fleming H. Revell, Co., 1918), p. 269.

[13] Dadrian. P. 156.

[14] ibid., p. 59.

[15] Jones A., Genocide - A comprehensive Introduction, (Routledge, 2010), pp. 151-2.