סדרת "על הקולוניאליזם", חלק ה'. והפעם: סיפורה של האיטי וטבח הצרפתים של 1804.

סדרת "על הקולוניאליזם", חלק ה'.

והפעם: סיפורה של האיטי וטבח הצרפתים של 1804.

מדינת האיטי חולקת את האי הקאריבי היספניולה עם הרפובליקה הדומיניקנית. המדינה מאוכלסת בצאצאי אפריקאים ודוברת צרפתית. האיטי המודרנית היא מדינה בה 11 מיליון אנשים חיים על שטח של 27,000 קמ"ר. בנוסף, המדינה הזאת הינה ענייה, אלימה, האיידס נפוץ בה, אנשים רבים בורחים ממנה בסירות לארה"ב, והיא בעלת מסורת של רודנות ודיקטטורה ואסונות סביבתיים. שיעור האנאלפביתיות בה הוא בעשרות אחוזים מהאוכלוסייה, שיעור האבטלה עולה על מחצית מהתושבים, וההכנסה השנתית הממוצעת לנפש נאמדת בכמה מאות דולרים - הנמוכה ביותר בחצי המערבי של כדור הארץ, ופחות מעשירית מהממוצע של אמריקה הדרומית והקאריבית. שיעור הילדה, לעומת זאת, הוא מהגבוהים ביותר שכן הפעילות המינית מתחילה בגילאים מוקדמים יותר. עד 2030 שיעור האוכלוסייה צפוי לעלות על ה-16 מיליון, עם פגיעה אדירה בסביבה. רק כ-1% מהיערות המקוריים של המדינה עדיין עומדים היות ורוב התושבים משתמשים בעצים לבעירה. כל שנה ארגונים אמריקאים שותלים מיליוני שתילים, אך המקומיים כורתים עשרות מיליוני עצים, פוגעים בשטחים החקלאיים ובמקורות המים. מרבית המזון מיובא מבחוץ וכל מי שיכול להסתנן לארה"ב עושה זאת. ללא ספק, האיטי המודרנית רחוקה מאוד מהכינוי ההיסטורי שלה יחד עם גרנדה וג'מייקה בתור "היהלום של איי הודו המערבית", בתקופה שנקראה עדיין "סן-דומינגו".

המקורות של רבים מהמאפיינים השליליים הללו הולכים 200 שנים אחורה.

כריסטופר קולומבוס גילה את האי ב-1492 וקרא לו "האי היספניולה". לתקופה קצרה, עד גילוייהן של מקסיקו ופרו בעלות הפוטנציאל הרב יותר, הייתה היספניולה מרכז הקולוניאליזם הספרדי. לאחר עזיבתם המהירה, השאירו הספרדים נוכחות מסוימת במזרח האי, אך לחלוטין נטשו את הצד המערבי. המעצמות האירופאית האחרות התעלמו מהאי במשך 100 שנים, אך כאשר המתיישבים הגיעו במאה ה-17 הם גילו שהמקום, בזכותם של הספרדים שנשארו, בעל צאן רב של בקר וחזירים, וללא מקומיים עוינים. בחלק המערבי של האי, לעומת זאת, התיישבו שודדי הים הקאריביים שנהגו לתקוף את האוניות הספרדיות וצדו בממדים גדולים את בעלי החיים של האי. למעשה, שודדי ים המכונים "בּוּקָנִירים" קיבלו את שמם מהמילה הצרפתית לצליית בשר (boucaner). בזמן שהספרדים הידקו את אחיזתם במזרח, הצרפתים השתלטו אט אט על המערב מידי שודדי הים, שהפך לסן דומינגו הצרפתית. כך, במאה ה-18, המושבה כבר הפכה מקן של ציידים ופיראטים למאחז משגשג של חקלאות וסחר צרפתי.

בזמן המהפכה הצרפתית ב-1789, סן דומינגו הצרפתית הייתה בשיא שגשוגה. בקהילה העשירה בצפון היו אלף בתי מטעים שהוקמו מאחורי שערי עמודים, שנצצו בלילה בעזרת טכניקות הארה. המושבה הייתה אחת היצואניות המובילות של קפה, סוכר, קקאו וכותנה, ובשנת 1789 ערך הדולר שלה היה גדול מזה של ארצות הברית. 500,000 עבדים, רובם ילודי אפריקה אשר נמכרו לאירופאים מידי שבטים אפריקאים אחרים, הובאו לאי בו היו מצויים 40,000 צרפתים בכדי לקדם את הכלכלה. ביניהם היה גם מעמד ביניים של 27,000 מולטו (מעורבבים) שהגיעו לעולם עקב מחסור ראשוני בנשים צרפתיות במושבה, ואשר שיחקו תפקיד חשוב בהמשך.

המולטו הוגדרו רשמית כ"אנשים צבעוניים חופשיים", ויכלו להחזיק באדמות, עסקים ואף עבדים, אם כי מקרי נישואים עם הצרפתים היו נדירים והם לא הורשו להצביע או להחזיק במשרות ציבוריות. הם בזו לעבדים אך התרעמו על הצרפתים, להם היו כפופים. היות ואוכלוסיית השחורים והמולטו הייתה פי 13 מזו של הצרפתים, לאירופאים הייתה סיבה טובה להישאר מאוחדים לנוכח מספר מקרים מזדמנים של התקוממויות במטעים הכפריים, בהם שחטו העבדים את כל הלבנים שיכלו לתפוס. יתר על כן, הצרפתים האשימו את כישלונן היחסי של המושבות הספרדיות והפורטוגזיות בנישואי התערובת, ולא רצו לשגות באותה הטעות. אולם, חרף רצונם להישאר מאוגדים, התסיסה בקרב המולטו שהרגישו מופלים לרעה גדלה ועוד ועוד. הלבנים, כפי שכתב הרוזן אונורה מירבו, "ישנו על שפת הוזוביוס."

לאחר המהפכה הצרפתית והפלת לואי ה-16, מרבית הצרפתים בסן דומינגו ציפו לקבל השפעה גדולה ועצמאית יותר בניהול המושבה. תקווה זו הפכה לאימה כשנודע להם על תוכניות הגזע המהפכניות של המשטר החדש. בשנת 1788 הקים כותב עלונים צרפתי בשם ז'אק בריסו את "אמיס דה נוארס", "ידידי השחורים". החברה הייתה דומה לקבוצות ביטול העבדות האנגליות, ובמהרה הפכה להרבה יותר רדיקלית. רוב מנהיגי העתיד של היעקובינים כגון המרקיז דה לה פאייט, אונורה מירבו, המרקיז דה קונדורסה ומקסימיליאן רובספייר היו חברים בקבוצה, ובמהרה סניפיה הוקמו בכל רחבי צרפת. סן דומינגו הייתה כפופה לשלטון בצרפת, והמתיישבים החלו לתהות עד כמה רחוק הקנאים הללו ייקחו את ססמתם "חירות, שוויון, אחווה."

כמעט מההתחלה, האספה הלאומית בפריז דרשה זכויות אזרחות מלאות למולטו. המולטו שמחו בזמן שהצרפתים באי הרגישו מצוקה כאשר הודיעו היעקובינים בשנת 1792 כי הם שולחים ועדה אזרחית הנתמכת על ידי 6,000 חיילים לסן דומינגו לאכיפת זכויות המולטו. כששמעו העבדים השחורים את החדשות, פתחו מיד במרד גלוי בתקווה שגם הם יקבלו חופש כמו המולטו. הצרפתים בסן דומינגו היו אפוא תחת מצור של עבדים, מולטו וממשלתם שלהם. צרפתי אחד שהצליח לחזור מהאי לצרפת ניבא את התוצאה: "ניתן להודיע ללא סייג שהכול נגמר עם סן דומינגו. אחד משלושה דברים יתרחש: הלבנים ישמידו את כל שבט המולטו; המולטו ישמידו את הלבנים; או שהכושים ירוויחו מהמחלוקות הללו בכדי להשמיד גם את הלבנים וגם את המולטו. אבל בכל מקרה, יש למחוק את סן דומינגו ממפות צרפת."[1]

הוועדה הגיעה לאי והחלה לפעול. היא אילצה את הצרפתים להכיר בזכויות אזרחות מלאות למולטו. התוצאה הייתה כאוס ומלחמת גזע. עד שנת 1793 מרבית הלבנים נרצחו או ברחו לצרפת או לארצות הברית. כ-10,000 התיישבו בארה"ב והתקבלו באהדה. חיילים רבים שליוו את הוועדה הצרפתית עזבו עימם במקום לעזור להשמיד את בני עמם.

עם התבוסה של הצרפתים, המולטו ביקשו לשלוט במקומם תוך ניצול העבדים השחורים, אך השחורים, בראשות הגנרל טוסן לוברטיר (1743-1803) ועם תמיכת ממשלת צרפת, לחמו נגדם. עקב מספרם הנחות וללא בני ברית, "הקסטה הצהובה" פגשה במהרה את אותו הגורל כמו הלבנים. לוברטיר וכוחותיו שחטו אותם באלפים.

עד שנת 1801 העבדים לשעבר היו השליטים העליונים של סן דומינגו. הם חיזקו את הקשרים עם הבריטים, שעזרו לשמור על כוחותיו של לוברטיר חמושים היטב בתמורה למשאבים הטבעיים הרבים של האי. עם זאת, האדונים החדשים לא הצליחו לתפעל את התעשייה ולהשתמש במשאבי הטבע. כך, בשנת 1800 הזמין לוברטיר את הלבנים לחזור לאי, והבטיח להם כי יקבלו יחס חיובי. אלפים בודדים חזרו. הוא החזיר לרבים מהם את המטעים שלהם לאחר שהשחורים לא הצליחו לתפעל אותם, והורה לרוב השחורים לעבוד למען הלבנים והמדינה. הצבא החזק שלו טיפל במהירות בכל מי שהתנגד לגרסת העבדות החדשה הזו. כאשר אחיינו של לוברטיר, גנרל שחור בשם מויס, הוביל מרד נגד המדיניות ה"פרו-לבנה" הזאת, לוברטיר חיסל את ההתקוממות והוציא להורג את אחיינו. בשנת 1801 הוא כתב חוקה חדשה ומינה את עצמו ל"מושל לכל החיים" עם הזכות למנות את ממשיך דרכו. כמו המנהיגים האפריקאים הפוסט-קולוניאליים, "ג'ורג' וושינגטון השחור", כפי שהוא מכונה לעתים קרובות, הפך את עצמו לדיקטטור.

נשאלת כמובן השאלה מדוע הצרפתים לא לקחו חלק גדול יותר בדיכוי האלימות לאחר שגורמים שמרניים יותר החזירו את השליטה והרגיעו את הטירוף בפריז? למעשה, נפוליאון רצה לשלוח חיילים אולם עקב המערכות בהודו ובמצרים והמלחמה עם בריטניה לא היו לו כוחות פנויים. בשנת 1802, לאחר השלום עם בריטניה, הצליח נפוליאון לשלוח כוח של 12,000 תחת צ'רלס לקלר עם פקודות לתפוס את סן דומינגו, להחזיר אותה לשלטון הצרפתי ולעצור את לוברטיר. נפוליאון לא תכנן להקים מחדש את העבדות, אך הוא רצה להחזיר את הריבונות הצרפתית למושבה האירופאית. הצרפתים היו נחותים מבחינה מספרית אך עדיין הביסו את השחורים, ואילצו את לוברטיר להיכנע באביב 1802. לקלר העדיף לחון אותו ולתת לו לחזור לחיים האזרחיים במקום להגלות אותו לצרפת, אך שמר עליו מקרוב. רוב החיילים השחורים הצטרפו לצד הצרפתי המנצח.

ההתפתחות החיובית הזאת לא נמשכה זמן רב. עוד באותו הקיץ חיילים צרפתיים רבים כמו גם אלפי אזרחים מתו מהקדחת הצהובה. לוברטיר החל לתכנן מהלך נגד הצרפתים המוחלשים אולם שחורים הנאמנים ל-לקלר הצליחו לתפוס אותו. לקלר שלח אותו לכלא בצרפת היכן שהוא מת משחפת. עדיין, הקדחת הצהובה המשיכה להתפשט ולפגוע בצרפתים ולקלר היה חייב להסתמך יותר ויותר על הנאמנות המפוקפקת של הגנרלים השחורים. לצערו, נפוליאון ביטל את האיסור על סחר העבדים וקרא להקמה מחודשת של העבדות במושבות. החיילים השחורים זעמו, ורבים נעו לכיוון התקוממות. נפוליאון קבע מחדש את ההגבלות גם על המולטו – דבר שהיה בלתי אפשרי לאכיפה בסן דומינגו – אך זה ביטל את היחסים האנטיפטיים הגדולים שהיו בין השחורים למולטו ואיחד אותם נגד הצרפתים.

לקלר עצמו נפטר מהקדחת הצהובה מאוחר יותר ב-1802, ובמאי 1803 החלה מלחמה נוספת עם בריטניה. הבריטים חסמו את האי ותמכו בשחורים ובמולטו במה שהיה כעת מלחמת גזע לכל דבר ועניין נגד הצרפתים. בנובמבר 1803 נכנעו הצרפתים ועזבו את סן דומינגו, אשר הייתה עתה בידי ז'אן-ז'אק דסלין (1758-1806), עבד לשעבר שהיה אחד מהגנרלים של לוברטיר. השילוב הזה של קדחת צהובה ותמיכה מצד הבריטים הוא המקור לטענה האפרו-צנטרית כי צבא שחור "הביס" את נפוליאון.

דסלין הכתיר את עצמו כ"אימפראטור ז'אק הראשון" ורצה להפסיק את כל הקשרים עם צרפת. הדבר הסימבולי הראשון שעשה היה להחליף את שמה של המושבה מסן דומינגו להאיטי, השם שנתנו למקום הילידים של הקרביים ודרום אמריקה. הוא הבטיח את שלומם של הלבנים שנשארו ואף קרא לאחרים לחזור; אולם, הייתה זו תרמית. בתחילת 1805 הוא הורה על ההשמדה שלהם. קצין צרפתי שהצליח להימלט תיאר את הטבח:

"רצח הלבנים בפרט החל בפורט-או-פרנס בימים הראשונים של ינואר [1805], אך ב-17 וה-18 במרץ הם נרצחו בהמוניהם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נטבחו, עד לנשים וילדים ... מולטו צעיר בשם פיפי פריזט שוטט בעיירה כמו משוגע וחיפש בבתים כדי להרוג את הילדים הקטנים. רבים מהגברים והנשים נחתכו על ידי חופרים, שחתכו את זרועותיהם וניפצו את החזה שלהם. חלקם נוקבו, אחרים הושחתו, אחרים 'חצו את הכידון', ואחרים פורקו בעזרת סכינים או חרבות, ואחרים הודבקו כמו חזירים. בהתחלה רבים טבעו. אותו טבח כללי התרחש בכל רחבי המושבה, ובזמן שאני כותב לכם את השורות האלה אני מאמין שאין עשרים לבנים שעדיין בחיים – וגם אלו לא לזמן רב."[2] נשים לבנות נאנסו בהמוניהן, ומרביתן אולצו לאחר מכן "להינשא" לרוצחי בעליהן.

עם הטבח האחרון הזה סן דומינגו הצרפתית נעלמה מההיסטוריה.

בשנת 1899, החוקר, הצייד וכותב המסעות הבריטי הסקט פריצ'ארד (1876-1922) הפך לאדם הלבן הראשון שחצה את פנים שטחה של האיטי מאז 1803, השנה לפני שהכריזה על עצמאותה מצרפת. הוא הוזמן על ידי הברון העיתונאי סר סיריל ארתור פירסון לדווח על המדינה כחלק מההשקה של פירסון של עיתון חדש, ה-Daily Express. פריצ'ארד שלח בחזרה סדרת דיווחים, שהפכו לבסיס של ספרו שהופיע לראשונה בשנת 1900, "היכן שהשחור שולט בלבן: מסע ברחבי האיטי".[3]

פריצ'ארד שהה מספר חודשים בהאיטי, וכתב את מה שראה באובייקטיביות, אך הוא לא היסס להביע את דעתו. בסטנדרטים של ימינו הוא נראה לעתים נוקשה, אך כמה מהתצפיות שלו ראויות להערצה, והוא ראה יותר פוטנציאל במדינה זו ממה שהקורא של היום יכול היה לצפות לו.

בזמן מסעו, העריך פריצ'ארד כי חיים אולי 500 לבנים במדינה, אך לעתים רחוקות הם עזבו את ערי החוף. הצעד הראשון שלו ביבשה היה בז'אקמל, הנמל הראשי של דרום האיטי. "הרחוב היה מלא בגברים ונשים, צועקים, מחווים עם הידיים וצורחים", כתב. "הרעש היה מדהים." הוא ישן בבית הקונסול הבריטי כי לא היה בית מלון.

בכל הערים בהן ביקר, הוא מצא זבל בכל מקום, ו"תיקון כבישים נראתה כאומנות אבודה." את הבירה, פורט-או-פרנס, הוא כינה "המקום המזוהם ביותר בעולם", והוסיף, "ראיתי עוד יותר מאחד מאותם המקומות הלא בריאים שאליהם מחובר הכינוי 'קבר האדם הלבן', אך לאף אחד מהם אין את ההזמנה למחלות בצורה כה ברורה על פניהם כמו העיר הזאת." אולם את סביבתה הטבעית הוא מצא למקסימה: "בהסתכלות מרחוק הייתם קוראים לזה אחד המקומות היפים ביותר על אדמת אלוהים. אבל תרדו לרחובות המטונפים, ותגלו שהעיירה היא מוגלה, צלקת שנעשתה על ידי אדם, כאילו שנעשתה בזדון נגד היופי הטבעי של סביבתה."

פריצ'ארד היה גם חייל והתעניין מאוד בצבא האיטי. הוא ציין כי החיילים ניהלו את המדינה, וכי כל אחד בעל חשיבות החזיק בתואר "גנרל". רובם מונו על ידי הנשיא - גנרל בעצמו - אך מעולם לא כיהנו לפני כן בדרגה נמוכה יותר. פריצ'ארד רצה לדעת כמה גנרלים היו סך-הכל, אך הסטטיסטיקות הרשמיות היו בנות יותר משלושים שנים. בשנת 1867 דווח כי היו 6,500 גנרלים, 7,000 קצינים ו -6,500 טוראים. כל גנרל לכן היה מפקד של טוראי אחד וכקצין אחד.

בערים, הייתה לגנרלים לעתים קרובות יוקרה ללא כוח ממשי, אך באזורים הכפריים הם היו דיקטטורים. פריצ'ארד כתב על גנרל מחוזי אחד שמדיניות הוצאת גנבים להורג שחררה לחלוטין את אזורו מכל גנבה. למעשה, "גנרל" היה יותר תואר של כבוד מאשר סמל ליכולות צבאיות, והוא אף כתב שבזמן שרבים בהאיטי אהבו להתלבש במדים ולדמיין עצמם חיילים, בפועל הם לא היו מוכשרים באומנות המלחמה.

המשטרה הייתה אכזרית ומושחתת. כמו החיילים, גם השוטרים קיבלו את שכרם לעתים רחוקות ועל כן השתמשו במעמדם לסחיטה של אזרחים. פריצ'ארד ראה מעצרי שווא רבים, תוך שימוש במוט ברזל (coco macaque) מחוספס, אשר גרם למותם של לא מעטים עוד בדרכם לכלא. השלטונות לא הרשו אומנם לזרים לצפות בתנאי בתי הכלא, אך פריצ'ארד הצליח לראות ואחד ותיאר כי התנאים בו הם הנוראים ביותר שניתן להעלות על הדעת. הכלואים לא קיבלו שום מזון, ומי שלא יכול היה לקבל אוכל מבני משפחתו היה חייב להתחנן לאחרים או להיות מורעב.

זרים במדינה זו לא הותקפו רבות, אולם במידה והיו מול שופט מקומי לא היו להם שום זכויות בסיסיות שהיו לתושבי האי. לכן לרוב היה יותר זול ללבנים לא להתלונן לבתי המשפט על כל עוול שנעשה להם. ילודי סוריה הלבנים שלטו ברוב תחומי המסחר באי, ולמעשה ניצלו רבות את המדינה לצרכים שלהם.

כמו כן, פריצ'ארד כתב כי השחורים הטהורים של האי שנאו את המולטו בעקבות ההיסטוריה המדממת ביניהם. המולטו היו יותר מתורבתים ופרודוקטיביים, מה שהגדיל את השנאה כלפיהם. לכן, כל המשרות הציבוריות הבכירות היו סגורות מפני המולטו, שלרוב ניהלו עסקים קטנים. אכן, כותרת ספרו של פריצ'ארד מתכוונת לא לקווקזואידים אלא למולטו.

רוב הגברים בהאיטי היו פוליגמיים, אולם הרשמיות של הנישואין הייתה נדירה בכל מקרה. רוב הגברים ראו בנשים נכס בלבד. פריצ'ארד כותב כי הנשים עסקו רוב הזמן בעבודה בזמן שהגברים ישבו, נחו ועישנו קטורות. היו שלושה סוגים בלבד של פועלים בהאיטי: "האדם הלבן, האישה השחורה והחמור."

פריצ'ארד ציין כי הדת הקתולית הייתה אומנם הרשמית, אך לא היו לה כמעט ביטויים. בפועל, הדת הנפוצה ביותר בהאיטי הייתה ה-וודו. למדינה היו ביטויים רבים לאמונות מערב אפריקאיות, סגידת נחשים והקרבת ילדים. כוהני דת הוודו נקראו "פאפאלוי" ו"מאמאלוי", בהתאם למין, דהיינו "אבא המלך" ו"אימא המלך". התושבים האמינו שהללו יוכלו להרוג אותם בעזרת כישופים, ועל כן בפועל היו הכוהנים מעל לחוק. פריצ'ארד האמין שהשפעתם הייתה גדולה אף מזו של "הגנרלים", וכן כי היו האחראים הגדולים ביותר לפיגור התרבותי של האיטי.

הוא נכח בטקס וודו אחד, אשר התקיים בבית קטן בו הצטופפו 200 אנשים והתופים נשמעו בו בחוזקה. בשיאו של הטקס, כוהנת וודו ערפה את ראשן של 6 תרנגולות ושתתה את דמן. היא התיזה את הדם על הדלתות הבית ולאחר מכן ציירה בעזרתו את הצלב הנוצרי על מצח המשתתפים. תפיפת התופים וריקודים אחוזי טירוף נמשכו שעות. אומנם הוא לא ראה זאת בעצמו, אך פריצ'ארד כתב על מספר רב של עדויות להקרבה של ילדים, בישולם ואכילתם בקניבליזם טקסי.

פנים שטחה של המדינה היה פרימיטיבי ביותר, ללא שמץ של ציביליזציה. בקתות המגורים באזורים הללו לא היו שונות מאלו שבקונגו. פריצ'ארד נאלץ לחצות פעמים רבות את הנהרות על גבו של סוס, שכן מעט הגשרים שעדיין נשארו היו לא בטיחותיים ובלתי ניתנים לשימוש. באזור היה פוטנציאל רב בכל הקשור למשאבים הטבעיים, אך לא היה מי שיוכל לנצל אותם שכן המקומיים לא ידעו את השימושים שלהם. פריצ'ארד ציין שמחוץ לערים היו קיימים רק 2 סוגים של תענוגות: צפייה בקרבות תרנגולים וריקוד לתופי הטום-טום, אם כי הללו היו קיימים במידה רבה גם בתוך הערים. האנשים בשטחי הפנים היו חסרי כל וחצי ערומים, אך היחס לו זכה המבקר הבריטי היה חיובי ביותר. הם היו אומנם "בורים ועצלנים" אך לא היו ביניהם כמויות רבות של גנבים ואכזריים כמו בתוך הערים של האיטי.

עוד בתקופת ביקורו ב-1899 אנשי האי דיברו על רעידת האדמה של 1842 שהרסה למעשה את קאפ-האיטיין, שבעקבותיה תושבים רבים הגיעו למקום לא בכדי לעזור אלא לבזוז ולאנוס.

במבט כללי, ציין פריצ'ארד כי המהפכות האזרחיות והצבאיות האין סופיות של האיטי לא משנות דבר: "נראה כי זה בלתי אפשרי תחת שלטון שחור שיוזמה או מוסד כלשהם יטופלו כראוי, יתמידו או יימשכו. שאינדיבידואל מסוים, ברגע שאפתני, יתחיל משהו, שראשיתו של מפעל כלשהו יגיע עד הסוף; אף אחד לא טורח להמשיך עם כלום". הוא כתב שתושבי האיטי ידעו כי המדינה מנוהלת בצורה קטסטרופלית, אך היו בטוחים כי כל אלטרנטיבה אחרת פירושה חזרה לעבדות.

בסוף ספרו, שואל פריצ'ארד את השאלה "האם הכושי יכול לשלוט בעצמו?"

"היה לו סיכוי טוב לכך. היה לו את אחד האיים היפים והפוריים בעולם. הוא ירש חוקים צרפתיים טובים. היו לו ערים שנבנו עבורו על ידי הצרפתים. ובכל זאת, האיטי הניבה רק דמות אחת הראויה להתפעלות אמתית: טוסן לוברטיר."

פריצ'ארד האמין שלוברטיר "פעל במשך כל חייו משום תחושה אחרת מאשר אהבה לארצו", ותהה האם עצם העובדה שהוא היה קיים בכלל עשויה להוות הוכחה לכך ששחורים יכולים לשלוט בעצמם. עם זאת, לבסוף הוא הגיע למסקנה שלוברטיר היה חריג ונדיר מדי: "אין ספק שההאיטים קיימים במאה שנים של סכסוכי הרס הדדיים, אך הם מעולם, במשך שישה חודשים רצופים, לא שלטו על עצמם במובן כלשהו של המילה."

החל מז'אק דסלין ב-1804 ועד שהאמריקאים נחלצו להציל את המדינה הזו ב-1994 היו לה מעל ל-40 שליטים. אף לא אחד מהם לא סיים קדנציה נשיאותית והוחלף בשלום בשליט הבא. למעשה רק אחד מת מזקנה במהלך כהונתו ושלושה פרשו מרצון. 7 ברחו לג'מייקה, 3 ברחו לצרפת, 2 ברחו לארה"ב, 2 מתו ממחלות. השאר הופלו בכוח, נרצחו או שברחו למקומות אחרים.

בפעם הבאה נראה בקצרה את ההיסטוריה המודרנית ומצבה של האיטי כיום, ונבחן עד כמה היא התפתחה ממצבה העגום בעבר.

[1] https://archive.org/stream/cu31924021167584/cu31924021167584_djvu.txt

[2] Hesketh H. Prichard, Where Black Rules White: A Journey Across and About Hayti, CreateSpace Independent Publishing Platform; Fourth edition, 2013.

[3] ibid.