קרב קוסובו, 1389. והיניצ'רים.
קרב קוסובו, 1389. והיניצ'רים.
בפעמים הקודמות שוחחנו על ההיסטוריה המוקדמת של הסכסוך על קוסובו, והצגנו את ההשתייכות ההיסטורית של חבל ארץ זה לסרביה. ראינו כיצד הקרב נגד העות'מאנים במקום זה במאה ה-14 הינו חלק מהאתוס והתודעה הלאומית של סרביה, אותו הם מציינים עד היום. על כן, נדון הפעם בקרב זה.
הג'יהאד, כידוע, קיים כבר מהמאה ה-7, ולפיכך הובילו אותו עמים שונים ומגוונים לאורך מאות השנים (ערבים במזרח התיכון, מורים [בֶּרְבֵּרִים ואפריקאים] בספרד ובמערב אירופה וכו'). את החדירה המוצלחת ביותר למזרח אירופה הנהיגו הטורקים, במיוחד השבט מהאזור המערבי ביותר באנטוליה (או אסיה הקטנה) וכך גם הקרוב ביותר לאירופה, דהיינו העות'מאנים שנקראו על שם מייסדם אוסמן (עות'מאן) הראשון. על ערש דווי ב-1323 ציווה על יורשו, אורהן, להפיץ את הדת דרך הנשק. אורהן בהחלט קיבל על עצמו ציווי זה: אבן בטוטה, אשר פעם פגש אותו בבורסה, כתב כי חרף העובדה שכבשו כבר מאה מצודות מהביזנטים, "הוא מעולם לא נשאר חודש שלם באף עיר אחת" כי "הוא נלחם עם הכופרים ללא הרף והשאיר אותם במצור." אכן, הערים הנוצריות נפלו אחת אחרי השנייה: סמירנה ב-1329, ניקאה ב-1331, וניקומדיה ב-1337. עד שנת 1340 הייתה כל צפון אנטוליה בשליטה טורקית, אשר התקרבה עוד ועוד גם לקונסטנטינופל.
סולימאן, בנו של אורהן, חצה את הדרדנלים לתוך מבצר נטוש בגליפולי, ובכך ציין את דריסת הרגל הראשונה באירופה. האזור נוקה במהרה מסממנים נוצריים, ומעיירת מבצר רעועה אך ממוקמת אסטרטגית זו, פתחו העות'מאנים במסע של טרור. "הם חיים לפי החץ והקשת, החרב וההוללות, מוצאים תענוג בלקיחת עבדים, מתמסרים לרצח, ביזה ושלל", הסביר גרגוריוס פלמאס, מטרופולין אורתודוקסי שנלקח בשבי בגליפולי, והוסיף, "ולא רק שהם מבצעים פשעים אלו, אבל אפילו - איזה סטייה - הם מאמינים שאלוהים מאשר זאת".
לאחר מותו של אורהן ב-1360, בנו מורד הראשון, חסיד גדול של ה-דוושירמה (להלן), היה גם הראשון לאמץ את התואר "סולטן", והחל ג'יהאד מסיבי ובלתי ניתן לעצירה לכיוון הבלקן. עד שנת 1371 הוא סיפח חלקים מבולגריה ומקדוניה לסולטנות שלו, ולמעשה הקיף את קונסטנטינופל מכל הכיוונים. באופן לא מפתיע, אם כן, כאשר הנסיך הסרבי לזר חרבליאנוביץ' בלם סוף סוף את כוחות הפלישה של מורד בשנת 1387, "הייתה שמחה גדולה בקרב הסלאבים של הבלקן. הסרבים, הבוסנים, האלבנים, הבולגרים, הוולאכים וההונגרים ממחוזות הגבול, כולם התאספו סביב לזר כפי שמעולם לא עשו, בנחישות להרחיק את הטורקים מאירופה."[1]
מורד הגיב לעזות פנים זו ב-15 ביוני 1389 בקוסובו. שם, נלחמה קואליציה תחת הנהגה ורוב סרבי, שחוזקה על ידי הונגרים, פולנים ורומנים – 12,000 איש תחת הנהגתו של לזר – נגד 30,000 עות'מאנים תחת הסולטן עצמו. למרות המטר הראשוני של החצים הטורקיים, הפרשים הסרבים הכבדים חדרו דרך החזית העות'מאנית ושברו את האגף השמאלי; הימין העות'מאני, תחת בנו הבכור של מורד, באיזיט, ביצע תנועת איגוף וסגר את הנוצרים. ההתנגשות הכאוטית נמשכה שעות.
צבא הג'יהאד הורכב ברובו מיניצ'רים. כפי שכתב אדוארד גיבון: היניצ'רים נלחמו בלהט דתי נגד בני ארצם לשעבר; ובקרב קוסובה (קוסובו), נמחצה סוף סוף הליגה ועצמאותם של השבטים הסקלוניים. כאשר הכובש עבר בשדה, הוא הבחין שחלקם הגדול של ההרוגים מורכב מנערים חסרי זקן; והקשיב לתשובתו המחמיאה של הווזיר שלו, שהגיל והחכמה היו מלמדים אותם לא להתנגד לזרועותיו הבלתי ניתנות לערעור.[2]
היניצ'רים, "חיילים חדשים", הורכבו מנערים נוצרים שנלקחו בשבי והוכרחו להמיר את דתם, ובכך למעשה גם להמשיך את סבב ההמרה הדתית בכוח של נוצרים נוספים. אולם זה לא הספיק לסולטן, והוא ייסד את ה-דוושירמה, לפיה, החל מהמאה ה-14 המאוחרת, כל המשפחות הנוצריות בשטחי הכיבוש בבלקן – סרבים, יוונים, בולגרים, אלבנים, מקדונים ואחרים – היו מחויבות לספק את "מס הדם", דהיינו להעביר לסולטנות את נעריהם הצעירים, חלק אפילו בגיל שמונה. אלו שלא סיפקו לטורקים את "החיילים החדשים" העתידיים, הוענשו במוות. ככלל, הדוושירמה לא הייתה פרקטיקה ג'יהדיסטית ייחודית לעות'מאנים, שכן המזרח תיכונים נהגו בשיטה דומה כבר בצפון אפריקה של המאה ה-7. פקידים עות'מאנים עברו מדלת לדלת בחיפוש אחר נערים, אך במקרים אחרים חוייבו המשפחות להביא את הבנים שלהם לכיכר העיר, שם הפקידים בחרו את החסונים והיפים ביותר, לעיתים קרובות תלשו אותם מידיהם של האימהות הבוכות. האבות שהתנגדו נרצחו על המקום. נערים רבים עברו גם התעללות מינית, שכן הטורקים היו ידועים במיוחד במנהג זה, מה שכונה פעמים רבות כ"המחלה הטורקית".[3] היו הורים שהטילו מום מכוון בבנים שלהם על מנת שיהיו חסרי שימוש ל"מגייסים", והיו גם בנים שברחו בעצמם, אך חזרו לאחר ששמעו שהוריהם מעונים למוות בעקבות המעשה. מקרה מוכר הוא של ילד ארמני שחזר, ולאחר מכן העדיף להתאבד בעצמו במקום להמיר את דתו.[4] הנערים הועברו כמו עדרים למגורים החדשים שלהם בשטח האימפריה העות'מאנית, שם חויבו לעבור ברית מילה ולהמיר את דתם. בהמשך עברו אימונים צבאיים מפרכים ביותר, כאשר על כל עבירה הוענשו קשות, לרוב בעונשים פיזיים כגון מלקות או אי מתן מזון או שינה. אלו ששרדו את האימונים הקשים, האינדוקטרינציה וההשפלה המתמדת, הפכו לחיילים פנאטיים הנאמנים לסולטן יותר מכל. ללא ספק, אחד מהמקרים המתועדים המוקדמים ביותר של "תסמונת סטוקהולם".
לפי המסורת, שאמינותה מוטלת בספק, אביר סרבי בשם מילוש אוביליץ', מפאת המצב הנואש בקרב, הציע לטורקים לערוק לצד שלהם בתנאי שיורשה לו להיכנע בפני הסולטן עצמו. אולם כאשר הביאו אותו בפני הסולטן, התחזה מילוש על שכרע ברך, קפץ ודקר למוות את הסולטן, ובכך הביא כמובן גם לידי מותו שלו בידי שומריו של מורד. קרוב לוודאי שבפועל, בזמן שסייר הסולטן באזור הקרב, חייל סרבי אקראי, שאפשר שהתחפש למת, הצליח לקפוץ המפתיע ולהרוג את הג'יהאדיסט לפני שנרצח בידי שומריו. גם לזר לא שרד את הקרב, היות והובא לפני כן בפני הסולטן, עונה ונרצח.
הפקודה הראשונה של באיזיט כסולטן הייתה לרצוח את אחיו, אשר היה מפקד צבאי מוכשר ואהוד על ידי חייליו, על ידי חנק בעזרת מיתר של קשת. לאחר מכן המשיך במתקפה חסרת מעצרים נגד הכוחות הנוצריים שנותרו, תוך כדי שהוא זורק לעברם את כל הכוחות הנותרים שלו. כך, רוב הנוצרים הושמדו, אולם מספר ההרוגים הטורקיים היה גבוהה הרבה יותר. מבחינה טקטית הסתיים הקרב ללא הכרעה, אולם בזמן שהיה זה ניצחון פירוס לעות'מאנים, לסרבים הייתה זו מכה כואבת יותר שכן הגיעו לקרב עם פחות אנשים ומשאבים.
הטבח הרב גרם לכך שציפורים רבות נהרו "לחגוג" בשדה הגופות העצום, כך שהדורות הבאים קראו למקום "קוסובו פולה", דהיינו "שדה קוסובו", או "שדה שַׁחֲרוּר" בסרבית, שַׁחֲרוּר במובן של מין הציפור השחורה (Turdus merula), וכך קיבלה קוסובו את שמה. ציפור זו אומנם לא אוכלת בשר, אך ניזונה מהתולעים שללא ספק הופיעו על הגופות כבר אחרי יומיים-שלושה בחודש יוני החם.
בשנים שלאחר קרב קוסובו הפכה מכונת המלחמה העות'מאנית לבלתי ניתנת לעצירה: מדינות הבלקן נכבשו - ולאחר שעמדה כשבע מאות שנה מול הג'יהדיסטים, קונסטנטינופול עצמה נפלה בשנת 1453 - ונשארה תחת כיבוש טורקי עד היום. תחת השלטון העות'מאני, החלו האלבנים, אשר המירו ברובם את דתם לזו של המזרח תיכונים, להגר בכמויות גדולות לקוסובו כמדיניות מכוונת של שינוי דמוגרפי, וזה בעצם המקור ההיסטורי לרוב האלבני באזור סרבי זה כיום.
[1] Kinross, Lord (Patrick Balfour). 1979. The Ottoman Centuries. New York: Morrow Quill, p. 57.
[2] Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, vol. 2, ch. 64, part 54.
[3] Akbar, M. J. 2003. The Shade of Swords: Jihad and the Conflict between Islam and Christianity. London: Routledge, p. 90.
[4] Bostom, Andrew, ed. 2005. The Legacy of Jihad: Islamic Holy War and the Fate of Non-Muslims. New York: Prometheus Books, p. 560.
