השואה הארמנית המקורית והנשכחת, 1019.

השואה הארמנית המקורית והנשכחת, 1019.

מידי שנה בחודש אפריל מציינים הארמנים מכל העולם את השואה שעברו במהלך מלחמת העולם הראשונה מידי העות'מאנים אשר רצחו באכזריות ומתוך שנאה דתית קרוב ל-1.5 מיליון מאבותיהם. אולם באופן אירוני, מרבית האנשים, לרבות הארמנים עצמם, לא מודעים לעובדה ההיסטורית כי השואה הראשונה מידי הטורקים התרחשה לא במאה ה-20 אלא עוד במאה ה-11. לפני אלף שנים בדיוק, החל מ-1019, החלו הטורקים לראשונה לחדור בהדרגה ולשנות את אופייה של ארמניה, שהייתה אז גדולה יותר מהמדינה המודרנית, שכן שטחים ארמניים היסטוריים נמצאים כיום תחת כיבוש במזרח טורקיה העכשווית.

כך, בשנת 1019, "הופעתם הראשונה של הבהמות צמאי הדם ... האומה הפראית של הכופרים המכונים טורקים, נכנסה לארמניה ... ושחטה ללא רחמים את המאמינים הנוצרים בחרב", כותב מתיו מ-אדסה בן המאה ה-12, מקור מרכזי לתקופה זו.[1] שלושה עשורים לאחר מכן הפשיטות לארמניה פעלו כמעט ללא הפסקה. בשנת 1049, מייסד האימפריה הסלג'וקית הטורקית, הסולטאן טוגריל, הגיע לעיר ארזדן חסרת החומות מערבית לימת ואן, ו"רצח את כל העיר וגרם לטבח קשה, של כ-150,000 איש."

לאחר שבזזו ביסודיות את העיר - שלפי הדיווחים הכילה מאות כנסיות – הורה הסולטאן להצית אותה ולהפוכה למדבר. ארזדן הייתה "מלאה בגופות" ואף אחד לא "יכול היה לספור את מספר הנספים בלהבות." הפולשים "שרפו כמרים שאותם תפסו בכנסיות וטבחו את מי שמצאו בחוץ. הם הניחו נתחי חזיר גדולים בידי הגוססים כדי להשפיל אותנו, והפכו אותם לחפצי לעג לכל מי שראה אותם."

שמונה מאות שוורים וארבעים גמלים נדרשו לסחוב את השלל הארמני העצום, שנלקח בעיקר מכנסיות ארזדן. "איך להתייחס כאן, עם קול מחניק מדמעות, למותם של אצילים ואנשי כמורה שגופותיהם, שנותרו ללא קברים, הפכו לטרף של חיות פרא? חטיפת הנשים ... שהובלו עם ילדיהן לעבדות פרסית ונידונו לשעבוד נצחי! זו הייתה התחלת אומללותה של ארמניה", מקונן מתיו.[2] חשוב לציין שכאשר המקור מדבר על "פרס" כוונתו היא למעשה שטחה של טורקיה.

מקורות בני הדור האחרים מאשרים את ההרס של ארזדן. "כמו כלבים מורעבים", כותב אריסטאקס, היסטוריון ארמני בן המאה ה-11 ועֵד לאירועים, "הטיחו חבורות הכופרים את עצמן על עירנו, הקיפו אותה וחדרו פנימה, טבחו את הגברים, כסחו הכל כמו קוצרים בשדות, והפכו את העיר למדבר. ללא רחמים הם שרפו את מי שהתחבא בבתים ובכנסיות."[3]

באופן דומה, במהלך המצור הטורקי על סבסטיה (סיווס הטורקית המודרנית) בשנת 1060, נהרסו שש מאות כנסיות ו"הרבה יותר נערות, כלות ונשים מכובדות הובלו בשבי לפרס." פשיטה נוספת בשטח ארמני ראתה "אינספור אנשים שנשרפו למוות."[4] הזוועות רבות מדי אפילו בשביל מתיו עצמו לתאר את כולן, ולעתים קרובות הוא מסכם את הדברים שמסתיימים בכניעה:

"מי יכול לספר את ההתרחשויות ההרסניות שפקדו את הארמנים, כי הכל היה מכוסה בדם ... בגלל המספר הגדול של הגוויות הארץ הצניחה, וכל פרס הייתה מלאה באינספור שבויים; ובכן, כל העם הבהמתי הזה השתכר בדם. כל בני האדם מהאמונה הנוצרית היו בבכי ובעצב, מכיוון שאלוהים הבורא שלנו הסיר את פניו המיטיבים מאיתנו."[5]

לא היה גם ספק רב בדבר הגורם שהניע את השנאה של הטורקים: "אומת הכופרים הזו באה נגדנו בגלל אמונתנו הנוצרית והם מתכוונים לחסל את דוקטרינת מאמיני הצלב ולהשמיד את המאמינים הנוצרים", כך הסביר לבני ארצו ראש אזור ארמני בשם דוד. לכן, "ראוי ונכון לכל המאמינים לצאת עם חרבותיהם ולמות למען האמונה הנוצרית."[6] רבים חשבו בצורה דומה; רשומות מספרות על נזירים וכמרים, אבות, נשים וילדים, כולם חמושים ברשלנות אך קנאים להגן על אורח חייהם, כשהם יוצאים אל מול הפולשים - ללא הצלחה רבה.

אנקדוטות על אומץ מונע אמונה מחלחלות גם לכרוניקות. במהלך המצור הטורקי הראשון על מנזיקרט בשנת 1054, כאשר קטפולטה גדולה גרמה לרעידה של חומות העיר, פרנקי קתולי שחי עם הארמנים האורתודוקסים התנדב להקריב את עצמו: "אלך ואשרוף את הקטפולטה הזאת, והיום דמי יישפך למען כל הנוצרים, כי אין לי אישה ולא ילדים לבכות עלי." הפרנקי הצליח וחזר להוקרת התודה של הארמנים. המגנים של העיר השליכו חזיר למחנה הטורקי תוך שהם צועקים, "הו סולטאן, קח את החזיר הזה לאשתך, ואנחנו ניתן לך את מנזיקרט כנדוניה!" בתגובה, "דאג טוגריל כי ראשי כל האסירים הנוצרים במחנה שלו נערפו בטקסיות."[7]

בין 1064-1065, יורשו של טוגריל, מוחמד בן דאוד צ'אגרי, המוכר כיום כ-“אלפ ארסלאן”, תואר כבוד טורקי שמשמעותו "אריה הירואי", הגיע עם צבא ענק ואכזרי אל עיר הבירה המבוצרת של ארמניה בשם "אני" (Ani), עיר גדולה עם אוכלוסייה רבה, שהיום גם תחת הכיבוש הטורקי באזור הגבול שבין שתי המדינות. מכונות המצור של הסולטאן הרעידו את כל העיר, ומתיו מתאר משפחות רבות המנסות למצוא מחסה תחת הטרור הזה.

לאחר שנכנסו לעיר, הטורקים, כך מתואר, עם סכין בכל יד ושלישית בין השיניים, "החלו לטבוח ללא רחמים את תושבי העיר כולה ... ושמו את גופות הנוצרים זה על גבי זה ... נשים יפות ומכובדות מלידה אצילה הובלו לשבי בפרס. אין ספור נערים עם פנים בהירות ונערות יפות הועברו יחד עם אמם."[8]

היחס האכזרי ביותר נשמר תמיד לאלה שהכריזו על הנצרות שלהם; אנשי כמורה ונזירים "נשרפו למוות, בעוד שלאחרים פשטו את העור בעודם חיים מכף רגל ועד ראש." העיר "אני", שהייתה מוכרת בתור "עיר של 1001 כנסיות", נבזזה, חוללה ונשרפה. ג'יהאדיסט קנאי טיפס על הקתדרלה הראשית של העיר "והוריד את הצלב הכבד שהיה על הכיפה, והשליך אותו לקרקע", לפני שנכנס לכנסיה ובזז אותה. עשוי מכסף טהור ו"בגודל האדם" - וכעת מסמל את כוחה של הדת המזרח תיכונית על פני הנצרות - הצלב השבור נשלח כגביע לקישוט מסגד באזרבייג'ן המודרנית.[9]

לא רק מקורות נוצריים מתעדים את ביזת הבירה ההיסטורית של ארמניה – כגון שמוחמד "הפך את 'אני' למדבר דרך טבח ואש", אלא אף מקורות מזרח תיכוניים מדברים לעתים קרובות במונחים אפוקליפטיים: "רציתי להיכנס לעיר ולראות את זה במו עיניי", הסביר ערבי אחד. "ניסיתי למצוא רחוב בלי שאצטרך לעבור על גוויות. אבל זה היה בלתי אפשרי."[10]

כזה הוא המאפיין של מה שעשו הטורקים לארמנים - לא במהלך השואה הארמנית לפני מאה שנים, אלא עוד לפני אלף שנים בדיוק, החל משנת 1019, כאשר החלה הפלישה הטורקית והקולוניזציה שלה בארמניה. למרות זאת, וכדוגמה להכחשה סוראליסטית, שר החוץ הפופולרי של טורקיה, הודיע לאחרונה כי "אנו גאים בהיסטוריה שלנו מכיוון שבהיסטוריה שלנו לא היו מקרי רצח עם. ושום קולוניאליזם לא התקיים בהיסטוריה שלנו."[11]

[1] Matthew of Edessa. 1993. Armenia and the Crusades, Tenth to Twelfth Centuries: The Chronicle of Matthew of Edessa. Translated by Ara Edmond Dostourian. Lanham: National Association for Armenian Studies and Research; University Press of America, p. 44.

[2] ibid., pp. 76, 134-5.

[3] in Friendly, Alfred. 1981. The Dreadful Day: The Battle of Manzikert, 1071. London: Hutchinson, p. 134.

[4] Matthew of Edessa, pp. 95, 98.

[5] ibid., pp. 98-9.

[6] ibid., p. 64.

[7] ibid., pp. 87-8.

[8] ibid., p. 103.

[9] ibid.

[10] Friendly, p. 128.

[11] http://www.hurriyetdailynews.com/no-genocide-colonialism-in-turkeys-history-fm-cavusoglu-142673