האידאולוגיה הרצחנית ביותר של 100 השנים האחרונות.

האידאולוגיה הרצחנית ביותר של 100 השנים האחרונות.

"מותו של אדם אחד הוא טרגדיה, מותם של מיליונים: סטטיסטיקה".

• יוסיף סטלין

שנות מלחמת העולם השנייה היו העקובות ביותר מדם בהיסטוריה האנושית. כ-60 מיליון אנשים נהרגו בטווח של 6 שנים בלבד. אולם לא פחות חשוב, גם אם הרוב נהרגו במהלך שלבי מערכות המלחמה, בשום שלב בהיסטוריה האנושית לא בוצעה השמדה סיסטמתית ויסודית מכוונת של עמים וקבוצות אתניות בסדרי גודל כה אדירים. כ-11 מיליון איש, יהודים, צוענים, חולי נפש, פולנים ואחרים נרצחו שלא במסגרת הלחימה בצורות המזוויעות ביותר שניתן להעלות על הדעת רק משום שהשתייכו לקבוצה כזאת או אחרת. ללא ספק, במידה ומכונת הלחימה הנאצית ושלטון המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית הורשו להמשיך להתקיים, קצב ההשמדה של אוכלוסיות שונות היה עולה עוד יותר וקשה אף לדמיין את מספר הנרצחים במקרה כזה. באופן מוצדק, קיים חרם וסלידה מלאה מכל דבר שמזוהה עם הנאציזם; מפלגות אלו אסורות ורוב האנשים אינם יכולים להזדהות עם האידאולוגיה הזאת בפומבי, אין מרצים נאציים במוסדות החינוך ואף אחד לא הסתובב ברחוב לבוש בחולצה עם דמותו של הימלר. בגרמניה המודרנית למשל, מכחישי שואה אף צפויים לשנות מאסר.

יחד עם זאת, הנאציונאל-סוציאליסטים היו בשלטון 13 שנים בלבד. חרף העובדה שמספר הנרצחים בתקופה כה קצרה, כאמור, הינו חסר תקדים, לא רבים מודעים כי האידאולוגיה הקומוניסטית, בראיה ההיסטורית הרחבה, קטלנית הרבה יותר. לפחות 100 מיליון אנשים מצאו את מותם ב-100 השנים האחרונות תחת "הטרור האדום", שממשיך במידה ובמקומות מסוימים גם היום. בזמן ש-יד ושם מפעיל את הפרויקט הנהדר – "לכל איש יש שם" - המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, סדר הגודל של קורבנות הקומוניזם מעולם לא יאפשר זאת.

ב-1997 פורסם הספר הצרפתי "הספר השחור של הקומוניזם: פשעים, טרור, דיכוי", שנכתב בידי שישה חוקרים צרפתיים ואשר תורגם ב-1999 גם לשפה האנגלית בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, בתקופה בה עוד פעלה אוניברסיטה זו בסטנדרטים גבוהים יותר.[1] היה זה ניסיון כמעט בלתי אפשרי לחשב את מספר קורבנות הקומוניזם של המאה ה-20, והוא הגיע לכמעט 100 מיליון קורבנות, כאשר גם במקרה זה מדובר בהערכות שמרניות בלבד. יותר מאשר כל הרוגי שתי מלחמות העולם יחדיו. הספר הפך לשנוי במחלוקת והאשמות הופנו כלפי העורך הראשי על שניפח את המספרים בכדי להגיע למספר העגול שביקש. במידה רבה, נבעו הביקורות מההשוואה שעשה בין הקומוניזם לנאציונאל-סוציאליזם. אחת הביקורות הנוספות הייתה כי הוא מתקשה להבחין בין קורבות שנרצחו בצורה ישירה על ידי אנשי אידאולוגיה זו, לעומת הקורבונת העקיפים שלה. אכן, עקב המספרים האדירים, לא יהיה זה פשוט להציג את המספר המדויק, בעיקר של קורבנות עקיפים; בזמן שייתכן כי ההגזמות האפשריות של העורך מרמזות שהמספר האמתי היה בעשרות מיליונים ומעט מתחת ל-100 מיליון, אפשר כי יחד עם מספר ההרוגים העקיפים, כפי שנראה בהמשך, היה בפועל מספר הקורבנות האמתי רב יותר מ-100 מיליון.

מאות אלפי קוזאקים נטבחו תחת הוראותיו של לנין ב-1919 בלבד. אלפי אינדיאנים של מיסקיטו נרצחו תחת מפלגת השמאל המרקסיסטית "החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי" בניקרגואה. סין היא אולי הדוגמה הגדולה ביותר, עם עשרות מיליונים שנרצחו בידי השלטונות הקומוניסטיים, כ-65 מיליון, אם כי קשה לעמוד על מספרים מדויקים, בעיקר במהלך "רפורמת הקרקעות" של מאו דזה-דונג בשנות ה-50, ואפשר שהמספר האמתי עולה על ה-80 מיליון. בין 9 ל-12 מיליון נרצחו במהלך הטהורים של בריה"מ בין 1928-1933; בטיהורים של 1938 נרצחו 3 מיליון נוספים. 20 מיליון נרצחו סה"כ בבריה"מ. לפחות מיליון נוסף במזרח אירופה.

פראיות תמיד הייתה סימן ההיכר של הקומוניזם. זו אידאולוגיה הדורשת השמדה המונית. "מעולם לא דחינו את הטרור באופן עקרוני", כתב לנין בשנת 1901, "וגם איננו יכולים לעשות זאת."[2] חצי מאה לאחר מכן, אפילו לאחר שהוקיע את הדרך של קודמיו, גם ניקיטה חרושצ'וב נשבע שהטרור האהוב כל כך על ידי לנין יימשך. "ביקורת על הטרור של סטלין", הזהירו בקונגרס המפלגה העשרים בשנת 1956, "עשויה להוביל לחקירת הטרור בכלל. אבל הבולשביזם מאמין בשימוש בטרור."[3] זמן לא רב אחר כך שלח חרושצ'וב 3,000 טנקים סובייטים כדי לרסק את לוחמי החופש ההונגרים.

הקומוניזם הביא לרצח המוני באוקראינה, שם הורעבו למוות בין 3 ל-10 מיליון איש בהוראת הקרמלין ברצח עם מכוון הנקרא "הולודומור". "אם תיסעו עכשיו לאוקראינה או צפון הקווקז", כתב העיתונאי הבריטי מלקולם מוגגרידג' בשנת 1933, "מדינות יפות להפליא ולפעמים בין הפוריות בעולם, תמצא אותן כמו מדבר ... אין בעלי חיים או סוסים ... ; כפרים שוממים; איכרים רעבים, לעתים קרובות גופם נפוח, עלוב ללא עוררין."[4] חקלאים שלקחו תבואה או ירקות מאדמתם נורו. גופות מתות מילאו את רחובות חרקוב, הבירה באותו הזמן. זה היה, נזכר עד ראייה, "כאילו המוות השחור עבר כאן."

הקומוניזם הביא רצח גם לאתיופיה, שם מנגיסטו היילה מריאם הפך לדיקטטור בשנת 1977 והתחיל במה שכינה "הטרור האדום" שלו. עשרות אלפים נטבחו, לרבות בוגרי בתי ספר תיכון באדיס אבבה.

הקומוניזם הביא את המוות לווייטנאם כבר בשנת 1945, כאשר הו צ'י מין החליט להשמיד את יריביו הלאומניים. "זה היה מחריד", ציין ההיסטוריון לוסיין בודארד, "אלפים, אולי עשרות אלפי אנשים חוסלו ... הכוונה הייתה שהאימה והטרור יחסלו את העקבות האחרונים של כבוד כלפיהם בקרב ההמונים: הוצאתם להורג צריכה להיות מבישה ומפחידה כאחד. זו הייתה הסיבה להוצאות המוניות להורג של מאות בבת אחת, שדות אסירים שנקברו חיים, המשדדות נגררו מעל אנשים קבורים עד צוואר."[5] כמיליון בני אדם נרצחו בווייטנאם.

הקומוניזם הביא את המוות לטיבט, שם הקמפיין של מאו להכחדת התרבות הבודהיסטית גרם למותם של 1.2 מיליון טיבטים. כך גם לקמבודיה, שם תאוות הדם ורצח העם של התנועה הקומוניסטית קמר רוז' של פול פוט חיסלה שליש מהאומה בפחות מארבע שנים, כ-2 מיליון. 2 מיליון נרצחו גם בצפון קוריאה, כאשר המספר ממשיך להעלות גם היום. 1.7 מיליון נוספים ברחבי אפריקה. כך גם היה בקובה, מזרח גרמניה ואפגניסטן, בו נהרגו 1.5 מיליון. 150,000 באמריקה הלטינית. מ-שצ'צ'ין באזור הבלטי ל-טריאסטה ב-אדריאטי. בגולאגים הסובייטיים ובלאוגאי הסיניים. בכיכר טיין-אן-מן, במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם. בטבח יער קאטין ובמרתפים של לוביאנקה. שלא לדבר על לפחות 10,000 הרציחות שביצעו התנועות הקומוניסטיות שלא בשלטון, מספר שכמעט יכול היה להיראות דל לעומת הטבח הממלכתי.

100 מיליון קורבנות הקומוניזם, ואלה רק כאלו שנרצחו. זה לא כולל את אלה עליהם הוטל מום או השתגעו. אלה שחייהם החשיכו כשאהוב נרצח. אלה שרקבו את שנותיהם בתורים לתפוח אדמה, אלו שפנו לאלכוהול או חיו בפחד יומיומי. זה לא כולל את מי שהעביר 30 שנים בעבדות בסיביר. אנשי הסירות שזרקו את עצמם לים סין הדרומי. האפיפיור שנורה. המשוררים ואנשי הדת המושתקים, הסרבנים והדמוקרטים. אלו שנשלחו לבתי משוגעים בכפייה משום ש"משוגעים בלבד" יכולים לדבר נגד האוטופיה הסוציאליסטית. אלו שמקרי הרצח של קרוביהם לא נחקרו משום שרצח יכול להתרחש "רק במשטרים קפיטליסטיים". אלו שגוועו ברעב עקב הקולקטיביזם הסוציאליסטי הקיצוני ואשר נאלצו לפנות לקניבליזם.

100 מיליון אלו נזכרים לעתים רחוקות. אנו שוכחים עד כמה נבזי היה הקומוניזם מבחינה פתולוגית, או מדוע נשפך כל כך הרבה דם ומשאבים למלחמה הקרה. שום דבר אחר בהיסטוריה האנושית, לא המסעות של המונגולים ולא כיבושי הג'יהאד במאה ה-7 או תחת העותמאנים לא הביאו למספר כזה של נרצחים בתוך תקופה של 100 שנים בלבד, גם אם פחות אנשים חיו בתקופות אלו. לא היו במאה ה-20 אפילו מגיפות שהתקרבו לממדים הללו.

"האנושות שרדה כל מיני מחלות ומגפות נוראיות, אך האם היא יכולה לשרוד את הקומוניזם?"

• רונלד רייגן.

כמובן שאחת הסיבות ל"סלחנות" לרצח ההמוני הזה מצד השמאל הקיצוני היא השליטה בשיח ההיסטורי בידי ההיסטוריוגרפים המרקסיסטיים. פסדאודו היסטוריונים כגון הווארד זין. כאשר ה"היסטוריון" אריק הובסבאום הצדיק בראיון ל-בי.בי.סי. ב-1994 את מותם של 20 מיליון בכדי להשיג את "האוטופיה הסוציאליסטית" במזרח אירופה,[6] הוא לא קיבל את אותם הגינויים להם זכה בצדק דייוויד אירווינג על הכחשת השואה.

עם הגעתם של עוד ועוד דיווחים על רצח העם של פול פוט בקמבודיה, האינטלקטואל הסוציאליסטי המוכר נועם חומסקי היה אחד מאלה שביקשו להתעלם מהכתבים המתארים במדויק את המתרחש. במקום זאת הוא סמך על ריצ'רד דודמן, מקור שאחרי שבועיים בקמבודיה תיאר את תנאי העבודה במדינה כ"קשים", אך "בשום פנים אינם בלתי נסבלים." עבור חומסקי היה ברור כי בעקבות מעורבותה של אמריקה בווייטנאם, ארצות הברית הקפיטליסטית נותרה כמי שיש להתמקד בה כמקור לכל הפשעים. המעורבות הקומוניסטית הפכה למשנית. אירווינג ניסה תכסיס דומה בנושא השואה, אך לעומת חומסקי ודומיו לא הייתה לו הצלחה.

הקרן לזכר קורבנות הקומוניזם, ארגון אמריקאי מוביל ללא כוונות רווח לחשיפת פשעי הקומוניזם, מסכימה עם הטענה כי מספר הקורבנות היה כ-100 מיליון. אולם כאמור, מדובר בהערכות שמרניות בלבד. בזמן ש"הספר השחור של הקומוניזם" מדבר על 20 מיליון קורבנות רוסיים, מראות עדויות רבות כי מדובר היה למעשה ב-33 מיליון, ויש הטוענים שאף כפול מזה. החוקר האמריקאי המפורסם בתחום מדע המדינה פרופ' רודולף ראמל טבע את המונח "דמוסייד" עם ספרו בשם זה מ-1992, המציין רצח המוני של אנשים לא חמושים בידי השלטון; הערכה שנובעת מכתביו טוענת כי בין השנים 1917-1987 61.9 מיליון בני אדם מצאו את מותם תחת השלטון הסובייטי.[7] אלכסנדר נ. יאקובלב, שהיה יועץ ומקורבו של מיכאיל גורבצ'וב ואחד האדריכלים של הפרסטרויקה, קיבל משימה בשנות ה-90 לחשב את מספר הקורבנות של הקומוניזם, והוא קבע כי רק בתקופתו של סטלין בלבד נרצחו בין 60 ל-70 מיליון.[8] מספרים אלו תואמים גם לכמות אותה חישב אלכסנדר סולז'ניצין.

כפי שראינו לעיל, גם לגבי 65 המיליון שנרצחו בסין מדובר כנראה במספר מינימלי בלבד, ולפי מחקרים אחרונים המספר בוודאות חצה את ה-70 מיליון.[9] גם לגבי צפון קוריאה, הספר לא כולל את 2-3 מיליון הנוספים שמצאו את מותם ברעב הגדול של סוף שנות ה-90, רעב אשר היה תוצאה ישירה של המדיניות הקומוניסטית.[10] למעשה, ייתכן כי מספר המתים האמתי קרוב יותר ל-6 מיליון. אכן, מדיניות זו המשיכה לגרום למותם של רבים גם לאחר פרסום "הספר השחור", כגון ל-10%-15% מכלל אוכלוסיית צפון קוריאה. גם בקומבודיה רצח פול פוט כנראה קרוב יותר ל-3 מיליון, זאת מתוך אוכלוסייה של בין 5 ל-7 מיליון.

כך, ניתן לקבוע גם כי מספר הקורבנות האמתי של הקומוניזם היה קרוב יותר ל-140 מיליון, מספר אשר דרש אלפי נרצחים מדי יום במשך מאה שנים, מספר עליו הצביע גם פרופ' ראמל עצמו.[11]

וגם זה לא כולל את ההפלות, אשר הפכו לחוקית תחילה במדינות הקומוניסטיות, והיו נפוצות יותר מבכל מקום אחר בברית המועצות, קובה, ווייטנאם ורומניה. כבר ב-1913 דיבר לנין נגד החוקים האוסרים הפלות, וב-1920 הוא הפך זאת לחוקי, מה שהוביל למספר הפלות עצום, אשר אף עקף את מספר הלידות. בשנות ה-70 בלבד בוצעו בברית המועצות לבדה בין 7 ל-8 מיליון הפלות מידי שנה.[12] אפילו מייסדת ההורות המתוכננת מרגרט סנגר נחרדה ממספר ההפלות כאשר ביקרה ברוסיה ב-1934.

בעת 50 שנה למותו של רוצח ההמונים המרקסיסטי צ'ה גווארה, האירוע צוין לא רק בקובה, אלא אפילו חברת הבולים האירית הוציאה בולים חדשים לכבודו. לאחר מותו של פידל קסטרו עצמו, היה זה לא קים ג'ונג-און אלא ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו אשר כינה אותו "מהפכן ואורטור אגדי ... אשר ביצע שיפורים משמעותיים בחינוך ובבריאות של מדינת האי שלו."[13] הוא "שכח" כנראה לספר על השיטות של קסטרו לדאוג שהרכבות יגיעו בזמן. ב-2008 חברת מפלגת הלייבור הבריטית אמרה בפומבי כי "מאו עשה יותר טוב מאשר נזק".[14] מבחינתה, ההתרחקות מהפאודליזם וההתקדמות החקלאית לכאורה שהקים מאו מפצים על לפחות 65 מיליון מקרי הרצח. ב-2015 יועצו האישי של מנהיג מפלגת הלייבור, ג'ון מקדונל, נפנף בבית הנבחרים הבריטי ב"ספר האדום" של מאו, בשביל "לחנך" את השמרנים בנושאי כלכלה.[15]

אכן, בזמן שאנחנו מתנערים בצדק מכל סממן או התנהגות שרק מזכרים את הנציאונל-סוציאליזם, אנו באותו הזמן מקבלים את הסטנדרט הכפול המפלצתי הזה ומעניקים יחס סלחני יותר לקומוניזם. בזמן שרק 5 מדינות בעולם נשלטות כיום בידי המפלגה הקומוניסטית, במדינות רבות המפלגות הללו חולקות את השלטון או חלק מהסכם שלטוני כגון בספרד, פורטוגל, בלרוס, סרביה וצ'כיה. עם זאת, במדינות רבות, לרבות רוסיה, מפלגות מרקסיסטיות, לנניסטיות, קומוניסטיות וסוציאליסטיות קיצוניות עדיין לגיטימיות וממשיכות להתקיים.

"אנו לא ניכנס לממלכת הסוציאליזם עם כפפות לבנות על רצפה נקייה."

• לאון טרוצקי.

[1] Stephane Courtois, et al., The Black Book of Communism, Harvard University Press, 1999.

[2] Summer Maclean, Mind and Ideology, Gyan Publishing House, 2008, p. 259.

[3] United States. Congress. Senate. Committee on the Judiciary. Subcommittee to Investigate the Administration of the Internal Security Act and Other Internal Security Laws, The nationwide drive against law enforcement intelligence operations : hearing before the Subcommittee to Investigate the Administration of the ... on the Judiciary, United States Senate, Ulan Press, 2012, p. 27.

[4] Ukrainian famine of 1932 and 1933 : hearing before the Committee on Foreign Relations, United States Senate, Ninety-eighth Congress, second session, on S. 2456 ... August 1, 1984, Washington : U.S. G.P.O., 1984, p. 137.

[5] Lucien Bodard, The Quicksand War: Prelude to Vietnam, Little Brown & Company, 1967.

[6] https://www.theguardian.com/books/2007/sep/01/history.politics

[7] see Lee Edwards, editor, The Collapse of Communism (Stanford, CA: Hoover Institution Press, 1999), p. xiii.

[8] Alexander Yakovlev, A Century of Violence in Soviet Russia, Yale University Press, 2002, p. 32.

[9] Jung Chang and Jon Halliday, Mao: The Unknown Story, Knopf, 2005.

[10] Barbara Crossette, “Korean Famine Toll: More Than 2 Million”, New York Times, .August 20, 1999

[11] R.J. Rummel, Death by Government: Genocide and Mass Murder Since 1900, Transaction Publishers, 1994.

[12] Paul Kengor, Takedown: From Communists to Progressives: How the Left Has Sabotaged Family and Marriage, WND Books, 2015, ch. 3.

[13] https://www.citynews1130.com/2016/11/26/prime-minister-justin-trudeau-reacts-to-former-cuban-leader-fidel-castros-death/

[14] https://www.huffingtonpost.co.uk/2015/11/27/diane-abbott-said-on-balance-mao-did-more-good-than-harm_n_8660910.html

[15] https://www.theguardian.com/politics/2015/nov/25/john-mcdonnell-mao-zedong-little-red-book-george-osborne