מיתוס "הפרא האציל".
מיתוס "הפרא האציל".
המושג "פרא אציל" מבטא את ההגדרה של מה שמכונה "האדם הטבעי", כזה שאינו נגוע מההשפעות השליליות כביכול של הציביליזציה. הוא מבוסס על התפיסה שבמצב של הטבע, בני האדם טובים במהותם. הדחפים הרעים וההתנהגויות ההרסניות שלהם, מחזיקה התאוריה, מתבטאים רק במתח חברתי. במאות ה-16 ה-17 המאוחרות, הספרות המערבית הדגישה את האינדיגאנים או "הפראים" - ואחר כך, יותר ויותר, את "הפרא הטוב" - להראות לאירופאים עד כמה הציביליזציה המתקדמת שלהם בעייתית מבחינה מוסרית. מישל דה מונטיין, שהיה קתולי, כתב את חיבורו המפורסם "קניבלים" בשנת 1587, בו ציין כי אנשי טופנמבה בברזיל, אשר אכלו בטקסיות את גופות אויביהם, לא היו ברבריים כמו האירופים שהרגו אחד את השני על סכסוכים דתיים. "אנו מכנים ברבריות מה שלא רגיל לנו", כתב מונטיין.
הביטוי "פרא אציל" לא הופיע לראשונה כמקובל לחשוב אצל ז'אן-ז'אק רוסו, אשר מעולם לא השתמש במושג זה. ההופעה הראשונה הייתה בשנת 1672 במחזהו של ג'ון דריידן, "כיבוש גרנדה". המונח זוהה לאחר מכן עם דמותו האידאלית של "ג'נטלמן הטבע", שהיה היבט של הסנטימנטליות של המאה ה-18 - תנועה בספרות ובפילוסופיה המאופיינת במאמץ מודע לעורר רגש, יחד עם אמונה איתנה בטוב שנמצא בשורש האנושות. באותו הזמן, המילה "פרא" לא הציגה אכזריות, אלא את החופש של אדם החי בהרמוניה עם הטבע. רעיון הטוב השורשי ומוסריות טבעית הוצג עוד קודם ב-1699 על-ידי הרוזן אנטוני אשלי קופר, ובתחילת המאה ה-18 המטייל הצרפתי הברון דה להונטאן כתב על אינדיאני הורוני באזור קנדה על כמה שהוא נאור יותר מהאירופאים המתורבתים: "מול החברה הוא מעמיד סוג של קומוניזם פרימיטיבי, אשר פרותיו המסוימים הם צדק וחיים מאושרים ... שכן המדע והאמנות אינם אלא הוריהם של השחיתות. הפרא מציית לרצון הטבע, אמו החביבה, ולכן הוא מאושר. אלו הם התרבותיים שהם הברברים האמתיים". התקפות הזעם של להונטן על דת ומנהגים חברתיים היו פופולריים מאוד במחצית הראשונה של המאה ה-18. גם בספרות של המאות ה-17 וה-18 היה זה נפוץ לעסוק בתחום המסעות לאזורים רחוקים שלא התגלו קודם לכן. איכות החיים במאחזים פרימיטיביים אלו תוארה בדרך כלל כעולה על מקבילתה המערבית. בסוף המאה ה-18 פרסומו המסעות של קפטן ג'יימס קוק ולואי אנטואן דה בוגנוויל והציעו מבט אל התרבות הפרימיטיביות בים הדרומי. כפי שקוק כתב בחיבורו "תיאור המקומות" על האבוריג'ינים, אשר חיים "באושר רב יותר מהאירופאים":
They live in a Tranquillity which is not disturb’d by the Inequality of Condition: The Earth and sea of their own accord furnishes them with all things necessary for life, they covet not Magnificent Houses, Household-stuff, they live in a warm and fine Climate and enjoy a very wholesome Air, so that they have very little need of Clothing …
הביוגרף המפורסם של קוק, עם זאת, כתב בעניין "הפרא האציל": "שטויות מופרכות על קביים."[1] אפילו בדת נמצאו רעיונות דומים במאה ה-18, כאשר ג'ון וסלי, מייסד התנועה המתודיסטית כתב כי "בראשית" נברא האדם בצורה טהורה.[2]
הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778) טען, כמו אנטוני אשלי קופר, שאנשים נולדו עם פוטנציאל גדול לטוב - אבל הציביליזציה השחיתה אותם ללא הרף וניכרה אותם מן מהפוטנציאל הגבוה שלהם. הוא האמין שבמצב של טבע האדם הוא למעשה בעל חיים, וכי הוא הופך לאנושי רק על-ידי קבלת התנאי החברתי. הוא ראה את העבר הרחוק - התקופה שקדמה להיווצרותן של ערים ותרבויות – כימים רגועים שבהם האנשים היו פחות או יותר שווים, ולכן לא היו מוטרדים מקנאה ותאוות בצע. כמשתמע מכך, ראה רוסו רכוש פרטי, והרצון להשיג רכוש נוסף, כסיבה העיקרית לסבל האנושי.[3] כפי שהוא כתב:
"The first man who, having fenced in a piece of land, said 'This is mine,' and found people naïve enough to believe him, that man was the true founder of civil society. From how many crimes, wars, and murders, from how many horrors and misfortunes might not any one have saved mankind, by pulling up the stakes, or filling up the ditch, and crying to his fellows: Beware of listening to this impostor; you are undone if you once forget that the fruits of the earth belong to us all, and the earth itself to nobody."
במאה ה-19, כשאימפריות גדלו ונכחו יותר ויותר בשטחים של "פראים אצילים" אלו, המגע הרב יותר עם האוכלוסיות המקומיות ותובנה ממשית יותר באשר לאופיים הפכו את הקערה, הפרא האציל נעלם ובמקומו הופיעו דעות שליליות של הפרא המסוכן והברוטלי.
עם זאת, "הפרא האציל" חזר באמצע המאה ה-19 עם קרל מרקס והביקורת שלו על האימפריאליזם. הדבר בא לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר דרך שותפו, פרידריך אנגלס, בעל הדחף המהפכני לחופש מהמגבלות הוויקטוריאניות, אשר הביא לאמונה שהחברה האנושית הובלה במקור על ידי נשים, והתאפיינה בהעדר קנאה ומצב של אהבה חופשית כמעט. במהדורה הרביעית המפורסמת שלו על המקורות (1894)[4], טען אנגלס כי הדוגמה המושלמת ביותר של חברה זו ניתן למצוא בקרב האבוריג'ינים האוסטרלים. אנגלס נזף באלה אשר דיברו על הפרא האכזר, "פלשתים שדמיונם מוכתם בבתי הבושת", שראו בסלידה את אופי היחסים המיניים של האבוריג'ינים. היסטוריונים ואנתרופולוגים רבים הסתכלו בביקורתיות על הקריאה של אנגלס של הטקסטים האוסטרליים, במיוחד מחקרם של פיסון ושל האויט על חברות אבוריג'יניות והפסיפיק איילנד, קמילארוי וקורנאי (1880),[5] שהיו הבסיס למסקנות שלו. הפרא האציל של אנגלס הפך עם הזמן למרכזי יותר בעיקר במאה ה-20 וכן למעין יסוד פגאני למדינה הסובייטית, ככלי לטעון נגד הנצרות והמערב כאחד. אהבה חופשית נהייתה למתנת המהפכה הסוציאליסטית, מעין ניסיון לשחזר את החירות המינית הנתפסת של עמים פרימיטיביים. הרעיון של הפרא האציל הפך לסמל של הניכור וחוסר השוויון לכאורה של הקפיטליזם והוצג מחדש על ידי הניאו-מרקסיסטים של שנות השבעים.
גרסה אחרת של הפרא האציל מצויה ברומנטיזם של הניו-איג'.[6] עמים ילידים נתפסים כבעלי סגולות ויכולות מיוחדות, כגון ריפוי או רוחניות עילאית. אנשי הניו-איג' מחקים לעתים קרובות טקסים או ריקודים של תרבויות פרימיטיביות, עם מושג קטן מאוד של המשמעויות המקוריות שלהם. "לוכדי חלומות" אינדיאניים וסמלים אוריינטליים שיוצרו בסין מוכיחים שיש כסף רב שניתן לעשות מהמודל הזה של המיתוס. החוקרים כבר מזמן מכירים בכך שגם הפראים האצילים וגם האכזריים הם פנטזיות של המחשבה האירופית ששמרה על עמים ילידים במצב קבוע של טוהר מוחלט או של רוע מתמיד.[7]
אחד החוקרים החשובים בתחום הוא פרופ' לורנס קיילי מאוניברסיטת אילנוי. בספרו החשוב "מלחמה לפני הציביליזציה: המיתוס של הפרא השלו" הוא מנפץ לחלוטין את מיתוס "הפרא האציל" ומציג כיצד רוב החברות הפרימיטיביות והפרה-היסטוריות עשו מלחמה ככל הנראה לעתים כה תכופות, עד שבני עמם היו בסיכון גבוה יותר למות בקרב מאשר אזרחי המדינות האירופיות הלחמניות ביותר במאות ה-19 או ה-20. המלחמות שלהם היו מהסוג האכזר והברוטלי ביותר. אף על פי שמילים כמו "פרימיטיביות" ו"פראיות" יצאו מהאופנה האקדמית, ספר זה מוכיח את הרלוונטיות שלהן.[8]
קיילי טוען שעם כל הכבוד לרוסו ואחרים במאות ה-18 וה-19, הסיבה העיקרית למיתוס מגיעה דווקא ממלחמת העולם השנייה. מלחמות אירופיות קודמות יותר לוחמו על-ידי חיילים מקצועיים או, כמו במלחמת העולם הראשונה, ברצועות צרות של שטחים; אולם הזוועות של שנות הארבעים היו כה נרחבות ומפחידות שהן השאירו את האירופים בחשדנות עמוקה לציביליזציה שלהם עצמם. לחשד זה היה חלק ניכר בנפילת האימפריות האירופיות לאחר שאזרחי אירופה ביקשו זאת, וכן בדה-קולוניזציה המהירה שרק עודדה טיפשות סנטימנטלית לגבי "ילידים מתוחכמים הסובלים זמן רב". המיתוס של הפרימיטיבי האציל הוא כעת חלק מרכזי בהתקפה הרב-תרבותית על המערב.
בארה"ב, קיילי כותב, במאה ה-19 היה מצב דומה, כאשר ה"אצילות" של הפרא הייתה פרופורציונאלית לקרבה לאינדיאנים, וככל שהיה עימם קשר רב יותר, כך הם החלו להיתפס כיותר מסוכנים.
אכן, רק אלו החיים כיום בנוחיות הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית בעקבות הפיתוחים הטכנולוגיים ומרוחקים שנות אור מהשבטיות יכולים לפנטז על נוסטלגיה לחיים פרימיטיביים. לרוע המזל, תפיסות אלו משבשות לא רק את התודעה אלא משפעיות גם על המחקר. קיילי מציג כיצד "חוקרים" מנסים לתרץ עדויות ברורות לאלימות מהתקופה הנאוליתית, מצגים אזורי קרוב או הוצאות להורג כמקומות קבורה, ומתעלמים מקברים אמתיים בהם נמצאו כלי נשק. חמור מכך, אחרים משייכים זאת אך ורק להשפעות הקולוניאליות של האירופאים, ללא קשר לאלימות שקדמה לכך או שהמשיכה לאחר מכן בין השבטים, ומתעלמים מכך שהאירופאים הורידו למעשה את מפלס האלימות הכללי באזורים אלו. מעניין לציין כי חלק מההצדקה האנתרופולוגית הראשונית להשקפות שגויות אלו באה מעבודתו של הדור הקודם של חוקרים, להם לא היה כבוד רב לעמים הפראים. האנתרופולוגים הארי טרני-היי (1899-1982) וקווינסי רייט (1890-1970) היו בעלי השפעה רבה בקידום התפיסה שלמרות שאנשי תקופת האבן אכן לחמו, היו אלו בעיקר עימותים פולחניים ולא ממש מסוכנים; לטענתם המלחמה הפרימיטיבית הייתה פגומה ונטולת חשיבות, משום שהחברה הפרימיטיבית עצמה פגומה ונטולת חשיבה; הפראים לא הצליחו לגייס מספר גדול של לוחמים ולשמור אותם בשטח, לא היה להם מושג על טקטיקה, ולא הוכשרו "לעמוד ולמות", וכך המלחמה שלהם היתה "ילדותית". קיילי, לעומת זאת, מראה שגם אם הקרבות עצמם הסתיימו מהר, מספרם לא היה מועט, וההרג לא נגמר בהם אלא המשיך באמצעות פשיטות, מארבים ומעשי טבח. וגם המשך הקצר יחסית של העימותים נבע רק מהעובדה כי לתרבויות אלו לא הייתה כלכלה וטכנולוגיות המאפשרות לוגיסטית עימותים ארוכים.
לדוגמה, אתנוגרפים מצאו כי שבט דוגום דני של גינאה החדשה היה מעורב פעם בשבעה קרבות מלאים ותשעה פשיטות במהלך חמישה וחצי חודשים בלבד. על הכפר יאנומאמו בדרום אמריקה פשטו 25 פעמים ב-15 חודשים. מתקפת פתע היא הטקטיקה החביבה על הפרימיטיבים, ופרופ' קיילי מעריך שפשיטה טיפוסית עלולה להרוג בין 5% ל-15% מתושבי הכפר. לפעמים המספרים יכולים להיות גבוהים אף יותר, ורצח המונים הייתה חוויה שעבר כמעט כל דור. ב-קרוו קריג, דרום דקוטה, נמצא קבר אחים שמתוארך למאה ה-14, המכיל שלדים של 486 גברים, נשים זקנות וילדים שקורקפו והושחתו בצורה מזוויעה; הנשים הצעירו נלקחו להיות שפחות מין. כל הבתים בכפר נשרפו, וממספרם מעריכים הארכאולוגים כי סך כל האוכלוסייה הייתה כ-800 איש; הכפר הזה נמחק ומעולם לא נכבש מחדש – כל זה כ-150 שנה לפני קולומבוס.[9]
טרני-היי ורייט הניחו שבגלל שבחברות הפרימיטיביות אין אפשרות לגייס כוח אדם רב, לא היו בהם הרוגים רבים. קיילי מראה שהם טעו: אף על פי שהגרמנים גייסו רק קצת יותר מ-30% מכל הגברים במהלך מלחמת העולם השנייה, שבטי טהיטיא, זולו וכמה שבטי גינאה החדשה גייסו בדרך כלל 40% או יותר. יתר על כן, במלחמה פרימיטיבית אין למעשה כוחות רזרביים. אחוז ההרוגים בעימותים, יחסית לגדול האוכלוסיות למשל בקרב האינדיאנים, פיג'ים, מערב אפריקה וגינאה החדשה, יכול היה להגיע עד פי 7 מאשר בציביליזציות המתורבתות, מה שלעתים לא רחוקות הכחיד שבטים שלמים.
יתר על כן, הלחמה עצמה הייתה הכי ברוטלית שניתן לתאר. כניעה לא הייתה אפשרית כי השבויים בדרך כלל נרצחו במקום או עונו למוות בצורה מזוויעה. ה-אירוקווי האינדיאנים, למשל, נתנו לנשים וילדים שלהם לענות שבויים במשך ימים, ולאחר מכן אכלו חלקים מגופם, לרוב הלב. השחתת גופות ולקיחת "מזכרות ניצחון" נעשו לעתים קרובות, ובטהיטי היו מתעללים בגופות באופן כה עוצמתי שהמנצחים היו לעתים לובשים אותן כמו פנצ'ו. המאורים של ניו-זילנד נהגו להפוך נשים לנכות במהלך עימותים, על-מנת שיוכלו מאוחר יותר ולאנוס, להרוג ולאכול אותן ללא שום הפרעה. למעשה, בנוסף לעדויות ארכאולוגיות גם מתקופות עתיקות יותר, קניבליזם היה מקובל אצל אינדיאנים אמריקנים, אבוריג'ים אוסטרליים, אצטקים, ומספר שבטים אפריקנים.
לוחמה פרימיטיבית היתה הרסנית ביותר לרכוש, כמו גם לחיים. בדרך כלל שרפו או הרסו את כל מה שלא יכלו לשאת, ואימצו באופן אינסטינקטיבי את הטקטיקה של צעדת שרמן אל הים ואת ההפצצות האזרחיות של מלחמת העולם השנייה. כפי שמנסח זאת פרופ' קיילי, "מלחמה פרימיטיבית היא פשוט מלחמה טוטלית המתבצעת באמצעים מוגבלים מאוד". העדר שלטון מרכזי, קשרי מסחר או נישואין לא קירבו אוכלוסיות או מנעו עימותים.
[1] J.C. Beaglehole, The Life of Captain James Cook, Stanford University Press, 1974.
[2] John Wesley, Predestination Calmly Considered, Kypros Press 2015.
[3] Jean-Jacques Rousseau, Emile, ou de l'Education, 1762; Les Confessions, 1765; Les Rêveries du promeneur solitaire, 1782.
[4] Friedrich Engels, The Origin of the Family, Private Property and the State, Ernest Untermann (trans.), University Press of the Pacific 2001.
[5] Helen Gardner and Patrick McConvell, Southern Anthropology: A History of Fison and Howitt’s ‘Kamilaroi and Kurnai, Palgrave Macmillan, 2015.
[6] David Waldron, “Rethinking Appropriation of the Indigenous – a Critique of the Romanticist Approach", Nova Religo, 2011.
[7] Ter Ellingson, The Myth of the Noble Savage, University of California Press, 2001.
[8] Lawrence H. Keeley, War before Civilization: The Myth of the Peaceful Savage, Oxford University Press, 1997.
[9] Willey, P. and Emerson, Thomas E., (1993) "The Osteology and Archaeology of the Crow Creek Massacre", Plains Anthropologist 38(145): pp. 227-269.; Willey, P., Galloway, Alison, and Snyder, Lynn, (1997) "Bone Mineral Density and Survival of Elements and Element Portions in the Bones of the Crow Creek Massacre Victims", American Journal of Physical Anthropology 104: pp. 513-528.
