על הנפילות והכיבושים של ירושלים.
על הנפילות והכיבושים של ירושלים.
באוגוסט 636 הכוחות הביזנטיים חוו תבוסה בקרב הירמוך, שבעקבותיה כוחות הג'יהאד הפכו לבלתי ניתנים לעצירה בלבנט. עם הידיעה בדבר ההפסד, הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית, הבין כי אין ברירה אלא לוותר על אנטיוכיה, אשר אכן נפלה שנה מאוחר יותר, ולהסתגר בקונסטנטנופל. במהלך צעדתו הצפון-מערבית דרך אנטוליה, ציווה על כל החילות הרומאיות לרוקן ולהוריד ביצורים בכדי שרודפיו ימצאו ארץ צחיחה בלבד. פעולה זו היא למעשה המקור לשטח ההפקר הריק שהפך לגבול בין הביזנטים לאויבם במאות השנים שבאו לאחר מכן.[1]
מספר שבועות אחרי הירמוך, החלו המנצחים - שנחו, הגדילו את מספרם דרך מתגייסים חדשים, והצטיידו עם הנשקים והציוד של אלפי חיילים נוצריים שנהרגו - את צעדתם אל עבר ירושלים. הפטריארך של ירושלים, סופרוניוס, הורה על משמר העיר להתכנס בתוך חומות עיר הקודש, וכן להעביר את "הצלב האמתי", שרק לא מזמן הועבר מהפרסים, לקונסטנטינופל על-מנת שלא ייפול לידי הכופרים.[2] הדרשה של סופרוניוס מציגה את רוח התקופה:
"מדוע החיילים של הסרצנים תוקפים אותנו? למה יש כל כך הרבה הרס וביזה? מדוע דם אנושי נשפך ללא סוף? מדוע ציפורי השמים אוכלות גופות? מדוע הכנסיות נהרסו? מדוע צוחקים על הצלב? מדוע עובדי האלילים צוחקים על ישוע? הסרצנים הנקמניים, השונאים את אלוהים, התועבה השמימית שהוצגה בבירור על ידי הנביאים, בוזזים את המקומות שאינם מורשים להם, את הערים, הורסים שדות, שורפים כפרים, מעלים באש את הכנסיות הקדושות, כובשים את המנזרים הקדושים, מתנגדים לצבאות הביזאנטיים הבאים אליהם, ובלחימה מתקדמים מניצחון לניצחון."[3]
רוב התיאורים של הפולשים שנכתבו על ידי נוצרים בני זמנם מציגים אותם באופן הדומה לזה של של סופרוניוס: לא כגברים - אפילו בלתי מתפשרים במשימתם הדתית, כמו מקורות מזרח תיכוניים שנכתבו מאוחר יותר טוענים - אלא כמו פראים חסרי אלוהים באים להרוס את כל מה שקדוש. מקסימוס המוודה כתב במאה ה-6 שהפולשים הם "ברבריים של המדבר ... חיות פרא ובלתי מלוטשות, שצורתן לבדה אנושית".[4] הפגיעה המכוונת והשיטתית של כנסיות, צלבים וסמלים נוצריים אחרים גרמה לכמה מהם לראות את הפולשים כשליחים שטניים. אנסטסיוס מסיני, אשר היה ילד בעת תחילת הפלישות וחווה 70 שנה תחת שלטונם, כתב שהסרצנים גרועים יותר משדים, שכן אפילו שדים נרתעים מסמלי הדת. מעניין לציין כי אפילו המקורות המאוחרים של הפולשים ציינו כי הנוצרים ראו בהם שדים.
בנובמבר 636 היו הפולשים מחוץ לחומות ירושלים. לאחר מספר חודשים של התבצרות ורעב, נכנעה העיר הנואשת ומוכת המגיפות באביב 637. אפילו הח'ליף עמר החליט להגיע מ-מדינה הרחוקה לראות את עיר הקודש הכבושה. שם, הבחין בכנסיית הקבר, קומפלקס ענקי שנבנה על ידי קונסטנטינוס ב-330 על אתר הצליבה והקבורה המסורתי של ישוע. בעוד הח'ליף הכובש נכנס אל המקום הקדוש ביותר של הנצרות, "לבוש בבגדים מטונפים של שיער גמלים, ופנים שטניות," אם לצטט את תיאופאנס, סופרוניוס, שהביט בו, אמר במרירות, "ללא ספק שזה השיקוץ המשומם עליו דיבר דניאל הנביא".[5]
ההיסטוריוגרפיה של הכובשים מנסה כהרגלה להציג תמונה שונה. ההיסטוריון המודרני אכבר שאה נג'יבאבאדי מציג כמובן את הכובשים כנדיבים, מועילים וסובלניים. שבכל מקום שנכבש המקומיים קיבלו יחס של סובלנות ושלום, ורבים קיבלו אתם בידיים פתוחות ובזכות היחס שלהם אף המירו את דתם.[6] באגדות אחרות שלהם סופרניוס ליווה את עמר סביב ירושלים; כאשר הגיעו לכנסיית הקבר, הזמין סופרוניוס את עמר להתפלל בתוך הכנסייה הגדולה; עמר סירב באדיבות, והסביר כי חסידיו ישתמשו בתפילתו כתירוץ להפוך את הכנסייה למסגד, וכי הוא רוצה להשאיר את המקום עבור הנוצרים.[7] כמובן שבכתבים של סופרוניוס עצמו מעלם לא הייתה פגישה כזאת. א-טברי כתב כי עמר דרש, לפני הכיבוש, רק את תשלום הג'יזיה וסילוק הביזנטים, והבטיח שהנוצרים, היהודים, המקומות הקדושים ורכושם יישמרו.[8] על פי המסורת של הנכבשים, עם זאת, עמר וסופרוניוס סיכמו כי הנוצרים לא יורשו לבנות כנסיות חדשות, לשאת נשק או לרכוב על סוסים, והם חייבים לשלם את הג'זיה, אבל בדרך לרוב מותר להם לעבוד את דתם.[9] אף כי "הסכם עמר" זה אינו נראה כאותנטי, הוא משקף את עיקרי היסודות של מערכת המשפט הד'ימה של הכובשים, או חוזה הגנה, שעד היום נותר חלק מהחוקים שלהם. "ההגנה" הזאת הייתה יותר במושגים המודרניים של מאפיה מאשר של מיטיבים, כיוון שחייו של הד'ימי יחסכו רק אם ימיר את דתו או ישלם את הג'זיה. אכן, כפי שראינו, בני התקופה מציגים תמונה ראלית יותר של האירועים.
לעתים ניתן למצוא במחקר טענות שרק בתקופת השלטון של הטורקים הייתה רדיפה גדולה של הנוצרים המקומיים ושל עולי הרגל, אשר הותקפו, הוכו ואולצו לשלם את הג'יזיה; בכל פעם שראו ששיירות היו מגיעות מהמערב, תקפו אותן ורצחו את האנשים.[10] עם זאת, המציאות ההיסטורית היא שהנוצרים זכו ליחס כזה כבר מרגע הכיבוש. במקרה אחר תפסו עולה רגל ב-1064 ואנסו אותה למוות, "להשפיל את כל הנוצרים".[11] בראשית המאה השמינית, תחת האומיאים, כמה כובשים - שתוארו כ"בלתי מורגלים וחסרי דעת, לא הגיוניים בדעתם ובטורפות שלהם" - תפסו, עינו והוציאו להורג שבעים עולי רגל נוצרים בירושלים על סירובם להמיר את דתם; פחות משבעה הסכימו תחת העינויים.[12] זמן קצר אחר כך נצלבו עוד שישים עולים לרגל בירושלים. בשלהי המאה השמינית, תחת העבאסים, נהרסו שתי כנסיות ומנזר סמוך לבית לחם והנזירים נשחטו. בשנת 796 נשרפו עוד עשרים נזירים למוות. בשנת 809, ושוב בשנת 813, הותקפו בירושלים מנזרים וכנסיות רבות; נוצרים משני המינים נאנסו ונרצחו בהמוניהם. ב-929, ביום קדוש לנוצרים, פרץ גל נוסף של זוועות; כנסיות נהרסו ונוצרים נשחטו. ב-936, "הכובשים בירושלים התקוממו ובזזו ושרפו את כנסיית הקבר, והרסו את כל מה שהם יכלו".[13] כמעט דור אחר דור, רשמו סופרים נוצרים מעשי רדיפות והטרדות, עד כדי שחיטה והרס, אותם סבלו מידי השליטים בעלי הדת המזרח תיכונית.[14] ועדיין, מעשי רצח העם הגיעו לרמות אדירות וחסרות תקדים בשנות ה-90 של המאה-11.
אלא היו סיבות בודד בין אינספור אחרות שבגינן החליטו הנוצרים, לאחר 500 שנות רצח, דיכוי ורדיפות, לצאת למסע הצלב הראשון, וב-1099 הם שחררו את ירושלים. אבוי, תקופה זו נמשכה 88 שנים בלבד.
ביולי 1187 הובסו הצלבנים בקרב קרני חיטין, שבעקבותיו הממלכות הצלבניות הפכו לפגיעות. 6 ימים בלבד לאחר הקרב נפלו יפו, קיסריה, צידון, חיפה ועכו. חודשיים אחר כך עמד סלדין מול חומות ירושלים, שהתמלאה בשלב זה בפליטים נוצריים. אבן אל-אתיר כותב כי כל הנצורים היו מעדיפים את המוות מאשר להמיר את דתם, הייתה זו חובתם הדתית; התוקפים תקפו את החומות בזמן שהפרנקים החלו להשתמש במכונות המצור שעל הקירות, ושני הצדדים ראו בעימות מחויבות דתית.[15]
עם זאת, הבינו לבסוף הנצורים שאין להם שום סיכוי לצאת עם ניצחון בשלב זה, והציעו כניעה. סלדין ענה "לא חנינה ולא רחמים", הרצון היחיד שלנו הוא להטיל עליכם שעבוד נצחי; המחר יעשה אותנו אדוניכם בכוח. אנחנו נהרוג אתכם ונלכוד בכמויות גדולות, נשפוך דם של גברים וניקח את העניים ואת הנשים לעבדות."[16] כך, כאשר לא היה להם מה להפסיד, הצלבנים הנואשים ושאר הנצורים הכריזו כי אם המוות יהיה חלקם, הם תחילה יינקמו: הם יהרסו את כיפת הסלע, יהרגו אסירים מזרח תיכונים המוחזקים בעיר, יהרגו את ילדיהם שלהם הנוצרים, יהרסו את רכושם שלהם עצמם וישרפו את העיר. לסלדין לא ישאר דבר. סלדין הבין מכך שיוכל לקבל כופר גדול, בני דתו ישוחררו, הרכוש יישאר שלם, והמסגדים לא יפגעו. יהיה זה עדיף על דמם של הנוצרים, והוא הסכים. הנוצרים שיכולו לפדות את חייהם הורשו לעשות זאת, ושערי ירושלים נפתחו בפני הכובשים.
בירושלים החזיר סלדין את השריעה, הכנסיות נבזזו ונהרסו, פעמוניהם הושתקו, צלבים נשברו. כנסיית הקבר קיבלה חמלה, אך נסגרה. הצלב המוזהב הגדול מעל כיפת הסלע הוסר ונגרר דרך הביוב. מסגד אל-אקצה, מזה עשרות שנים המפקדה של האבירים הטמפלרים, נוקה מסממנים נוצריים והמואזין הופעל במקום. "סלדין טיהר את ירושלים מזיהום הגזעים האלה, מזוהמתם של שאריות האנושות".[17] למרות שנוצרים רבים הצליחו כאמור לרכוש את חירותם ולעזוב את ירושלים בשלמותם או ששילמו את הג'יזיה, רבים יותר לא יכלו.[18] כך, מכר סלדין 15,000 איש לעבדות. אחד הכובשים שנכחו במכירות כתב: "נשים וילדים הגיעו יחד ל -8,000 במספר וחולקו במהרה בינינו, והביאו חיוך לפנים של הכובשים בקינתם. כמה נשים שמורות חוללו, כמה מלכות נשלטו, וכמה כשרות לנשואים הפכו לנשואות, ונשים אצילות נמסרו, ונשים אומללות נאלצו להיכנע, ונשים שהוחבאו [נזירות] נפשטו מצניעותן ... נשים 'חדורות', נשים יקרות שימשו לעבודה קשה, ו'דברים יפים' הועמדו במבחן, ובתולות חוללו וכך גם הגאות ... ושמחות בכו! כמה אצילים שלנו לקחו אותן לפילגש, וכמה מהם היו מרוצים וסיפקו את תשוקתם ... כמה נשים נחמדות היו רכושו הבלעדי של גבר אחד, כמה נשים אצילות נמכרו במחירים נמוכים."[19]
בזכות ניצחונותיו המתמשכים, החל סלדין לחלום על חזרה לג'יהאד ההתקפי והמקורי שהתחיל הנביא, אשר נעצר עד שלב זה בזכות הצלבנים. "אני חושב שכאשר יעניק לי האל ניצחון על כל פלשתינה", הוא סיפר לעמיתו, "אחלק את השטחים שלי, אעשה צוואה לפי רצוני, ואפליג על הים הזה [התיכון] וארדוף את הפרנקים שם, כדי לשחרר את העולם מכל מי שאינו מאמין באל שלנו, או אמות בניסיון זה."[20]
כפי שהח'ליף עמר השני קידם את רדיפת הד'ימים הנוצרים תחת סמכותו בעקבות המצור הכושל על קונסטנטינופול ב-718, כך "נקם" סלדין בצלבנים דרך ענישה קולקטיבית של בני דת זו שהיו בשליטתו. נוצרים קופטים עונו וצולבו, ציווה כי "מי שראה כי מחוץ לכנסייה לבן, יש לכסות זאת עם לכלוך שחור", ופקד על "הסרת כל צלב מעל הכיפות של כל הכנסיות במצרים הכבושה."[21] כל זאת לא המפריע למערב להציג את סלדין ההיסטורי כ"אביר אציל" שמכבד אחרים.
הקרב בקרני חיטין היה אולי החשוב ביותר במסעות הצלבנים, אך מבחינה אסטרטגית חשוב פחות מהנפילה של ירושלים וארץ הקודש ב-637. הצלבנים הצליחו להחזיר את ירושלים לכמה עשרות שנים בלבד, בעוד הכיבוש המקורי השיג את הסטטוס קוו הקבוע, אשר נשאר עד לשחרורה בידי המנדט הבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה.
עם זאת, למסעות הצלבנים היה הישג משמעותי חשוב – פיתוח רוח והחשיבה המקדמות הרפתקאות, מסעות וגילויים. החל ממסעו של מרקו פולו למזרח הרחוק ועד גילויו של העולם החדש. אפילו למסעותיו של קולומבוס הייתה מוטיבציה לשחרר את ירושלים, שכן חיפש דרכים לעקוף את הימים הגדולים שנשלטו על-ידי המזרח תיכונים.
[1] Glubb, John Bagot. (1963) The Great Arab Conquests. London: Quartet Books, p. 146.
[2] Butler, Alfred. 1992. The Arab Invasion of Egypt and the Last 30 Years of Roman Dominion. Brooklyn: A & B Publishers, p. 165.
[3] Hoyland, Robert G. 1997. Seeing Islam as Others Saw It: A Survey and Evaluation of Christian, Jewish and Zoroastrian Writings on Early Islam. Princeton: Darwin Press, p. 72.
[4] Bonner, Michael, ed. 2004. Arab-Byzantine Relations in Early Islamic Times. Burlington, Vt.: Ashgate/Variorum, p. 116.
[5] Wheatcroft, Andrew. 2005. Infidels: A History of the Conflict between Christendom and Islam. New York: Random House Trade Paperbacks, p.44.
[6] Akbar Shah Najeebabadi, The History of Islam, vol. 1 (Darussalam, 2000), p. 367.
[7] Steven Runciman, A History of the Crusades, vol. 1 (Cambridge University Press, 1951), p. 3.
[8] Abu Ja’far Muhammad bin Jarir al-Tabari, The History of al-Tabari, vol. 12, The Battle of al- Qadisiyyah and the Conquest of Syria and Palestine, translated by Yohanan Friedman (State University of New York Press, 1992), p. 191.
[9] Steven Runciman, A History of the Crusades, vol. 1 (Cambridge University Press, 1951), pp. 3-4.
[10] Ye’or, Bat. 2010. The Decline of Eastern Christianity under Islam: From Jihad to Dhimmitude. Cranbury, NJ: Associated University Presses, p.292.
[11] Rubenstein, Jay, ed. 2015. The First Crusade: A Brief History with Documents. Boston: Bedford/St. Martin’s, p. 56.
[12] Bostom, Andrew, ed. 2005. The Legacy of Jihad: Islamic Holy War and the Fate of Non-Muslims. New York: Prometheus Books, p. 392.
[13] Maqrizi, Taqi al-Din al-. 1873. A Short History of the Copts and Their Church. Translated by S. C. Malan. London: D. Nutt, p.86.
[14] Stark, Rodney. 2009. God’s Battalions: The Case for the Crusades. New York: HarperOne, p. 85.
[15] Gabrieli, Francesco, trans. 1993. Arab Historians of the Crusades. New York: Barnes & Noble, p. 140.
[16] ibid. p. 156.
[17] ibid. p. 164.
[18] Runciman, A History of the Crusades, vol. 2, The Kingdom of Jerusalem and the Frankish East, 1100- 1187 (Cambridge University Press, 1951), p. 487.
[19] Gabrieli, p. 163.
[20] ibid. p. 101.
[21] ibid. p. xviii.
