"קטל ותרבות" - דרך הלחימה המערבית (והמסקנות עבור מדינת ישראל).
"קטל ותרבות" - דרך הלחימה המערבית (והמסקנות עבור מדינת ישראל).
הספר שהשפיע יותר מכל אחר על התפיסה ההיסטורית שלי: "קטל ותרבות: קרבות מצייני דרך בעליית כוחו של המערב", שפורסם בבריטניה כ-"מדוע המערב ניצח: הקטל והתרבות מסלמיס לווייטנאם", נכתב בשנת 2002 על ידי אחד ההיסטוריונים הצבאיים והחברתיים הגדולים של זמננו, פרופ' ויקטור דייויס הנסון מאוניברסיטת קליפורניה.[1] ב-2021 תורגם הספר גם לשפה העברית בהוצאת סלע מאיר הוצאה לאור תחת הכותרת "ניצחון המערב: כיצד הכריעו ערכי החירות את הקרבות הגדולים בהיסטוריה".
עימותים אלימים קיימים מאז שחר האנושות. נפיצות המלחמות בהיסטוריה המתועדת זה הוא תחום בו עוסקים ההיסטוריונים הצבאיים, אולם עם עליית הפרוגרסיביזם באקדמיה תחום זה הולך ונדחק יותר ויותר לשוליים שכן הטענה הפופולרית עתה היא שההסברים החברתיים-כלכליים הם החשובים ביותר למחקר ההיסטורי. בספרו "קטל ותרבות" בוחן פרופ' הנסון את היחסים האינטימיים בין המוסדות החברתיים לקיומן של מלחמות, ברמה אשר אף הולכת הרבה מעבר למחקרים הסטנדרטיים אודות ההיסטוריה הצבאית.
התזה של הנסון היא שמאז ימי יוון-רומא, "היה קיים מנהג ייחודי של לוחמה מערבית, בסיס משותף ודרך לחימה מתמשכת, שהפכו את האירופים לחיילים הקטלניים ביותר בתולדות הציוויליזציה". ה"ייחודיות" הזאת של יכולת גבוהה בשדה בקרב נמצאת אצל גברים חופשיים המתקבצים תחת שלטון מוסכם (לא מדובר באומץ, שהוא מאפיין יותר אנושי). "אזרחים, מסתבר, הם הרוצחים הקטלניים ביותר בהיסטוריה".
הנסון מדגיש שההתעניינות שלו היא בכוח הצבאי של המערב, "לא במוסריות". הוא גם לא מעוניין לדון ב"אופי הטבעי וההתפתחות" של התרבות המערבית בספר זה המיועד לקהל הרחב.
"הרצף" של העליונות המערבית במלחמות, לטענתו, הוא מהותי להנחות פילוסופיות ומוסדות פוליטיים מערביים, הכוללים התפתחות שווקים "תוססים", אנרגיה אמפירית וחדשנות טכנולוגית, אשר כולם בסיסיים לדרך הלחימה המערבית.
ב-1997 פרסם הנסון את הספר המורבידי "שדות ללא חלומות: הגנה על האידיאל החקלאי", בו הוא מקונן בצורה כואבת ומחקרית על הרעיון החקלאי הדועך במערב כפי שהתקיים בחווה המשפחתית של הדור השישי שלו בקליפורניה. הספר הזה כבר הציג בבירור את הסגנון האינטלקטואלי של הנסון וסירובו להתפשר לדרישות האופנה המודרנית של המחקר, הלא קשורות לעתים קרובות לעובדות ההיסטוריות.
"קטל ותרבות" הוא מסע לעבר תובנות רבות, אשר גם רלוונטיות מאוד להיום, שכן הקואליציה המערבית ושותפיה הלא-מערביים יוצאים כעת ל"מלחמת דמדומים" נגד הטרור והעוסקים בו. זאת היא תזה היסטוריוגרפית נועזת, ועל אחת כמה וכמה שהנסון גם מזהיר שהמורשת המלחמתית הזאת עשויה להגיע במאה ה-21 ל"מבוי סתום".
כדי לבסס את האיכות העקבית של צבאות המערב ואת ההתחלה התרבותית שלה, בוחן הנסון לצורכי המחשה 9 קרבות היסטוריים כמקרי מבחן, בהם נלחמו המעצמות האירופאיות או המערביות נגד צבאות מתרבויות אחרות. הראשון הוא קרב סלמיס משנת 480 לפנה"ס. באזור הימי הצר הזה, במרחק של כמה קילומטרים מהאקרופוליס השרוף בידי הפרסים, איישו אזרחי אתונה היוונים את המשוטים של הטרירמות המלוטשות שלהם והשמידו את הצי הענק של מלך פרס קסרקסס, אשר ספג לא פחות מ-40,000 הרוגים. "כולם נידונו למוות הרחק מאסיה במימי החוף החמים של הים האגאי, כולם מיועדים לקרקעית המפרץ הסרוני. המראה האחרון שלהם על פני כדור הארץ היה שקיעה יוונית מעל הרי סלמיס - או המלך העגום שלהם שהתיישב הרחק על הר אגליאו וצפה בהם שוקעים אל מתחת לגלים", כותב הנסון בצורה ציורית ומתענגת מאוד.
הקרבות האחרים אותם מנתח הנסון הינם קרב גאוגמלה בו הביס אלכסנדר הגדול ב-331 לפנה"ס במסופוטמיה את צבא האיכרים והעבדים הפרסי של דריווש השלישי לאחר שהסתמך על הקונספט של קרב גדול מכריע והפעיל את חיל הרגלים הכבד אותו פיתח אביו פיליפ, ובכך סיים למעשה את האגרסיה של האימפריה האחמנית אשר איימה על יוון במשך מעל למאה שנים; האסון הגדול של הרומאים בקרב קנאי בשנת 216 לפנה"ס בו הצבא הקטן והמגוון של חניבעל הקרטגני הרג 70 אלף לגיונרים, אותם הצליחה הרפובליקה הרומית האיתנה והאדירה להחליף תוך שנה בלבד; קרב טור / פואטייה משנת 732 בו בלם קרל מרטל את הג'יהאד לאירופה אשר סימל את נקודת השיא של החדירה האסלאמית למערב עד עליית העותמאנים; קרב טנוצ'טיטלאן בו הביס ב-1521 הצבא המזערי של הרנאן קורטס הספרדי את האימפריה האדירה של האצטקים תוך שימוש תבוני ומתוחכם בטכנולוגיה מתקדמת; קרב לפנטו בו ההרס של הצי הטורקי ב-1571 בידי הליגה הקדושה הוביל לבלימת האגרסיה העותמאנית הדומיננטית בים התיכון; קרב רורק'ס דריפט מ-1879 בו פחות מ-100 חיילים בריטיים לחמו באופן נואש והירואי תחת "ההרמוניה" של הנהגה איכותית ומשמעת ברזל בכדי לבלום במשך יממה צבא של יותר מ-3000 לוחמי זולו, זאת מיד לאחר שכוח בריטי גדול בהרבה הובס קודם לכן בקרב איסאנדלוואנה בו הפיקוד היה חלש ומבנה הקרב שגוי; קרב מידווי מ-1942 שבו מטוסים אמריקאים מיושנים, טייסים חסרי ניסיון, מודיעין איכותי ויוזמה אישית פגעו בצי יפני מודרני הרבה יותר ובכך מחקו את התוכנית האסטרטגית השאפתנית של טוקיו; מתקפת טט מ-1968 בה מתקפה של ה-וייטקונג הצפון וייטנאמי נמחצה לאחר שבועות רבים, אך כה הוצגה בארה"ב כתבוסה שהדבר חזה כבר למעשה את הקץ הסופי והעגום למחויבותה של אמריקה במלחמה.
מעבר לניתוח הטקטי והאסטרטגי של הקרבות כפי שנוהגים היסטוריונים צבאיים רבים, מציג הנסון הסברים לגבי יכולתן הצבאית הגבוהה והדומיננטיות של המעצמות המערביות, הסיבות לעליונותם בשדות הקרב חרף נחיתותם המספרית הקבועה ולחימתם הרחק מביתם ומקור אספקתם. חשוב מכל, הוא מראה מדוע לא ניתן להפריד עוצמה צבאית מהחברה והתרבות של מפעיליה, ומדוע צבא של חברה חופשית יהיה לרוב מוצלח יותר, למעט כמובן מספר יוצאי דופן (כגון קרבות קנאי או ליטל ביגהורן). אפילו הצפון וייטנאמיים הודו כי ספגו תבוסה קשה, ואיבדו כ-40 מתוך 80 אלף חיילי וייטקונג סדירים במתקפת טט, לעומת הצד האמריקאי ודרום וייטנאמי אשר איבד רק כעשירית מהקומוניסטים.
כל אחד מהקרבות הללו מציג אספקטים שונים של התפתחותה של המורשת המערבית בקרב: החוסן של מדינות חוקתיות; הדגש על קרב מכריע; ה"מיליטריזם האזרחי" של חיילים אזרחיים, שהוגדר על ידי הנסון כ"תפיסה שהמצביעים חייבים להילחם גם כדי להגן על חבר העמים, שבחילופי הדברים העניק לו זכויות"; הסתמכות על חי"ר כבד; כוח טכנולוגי; תרומת קפיטליזם השוק למאמץ המלחמתי; משמעת ומנהיגות, אינדיבידואליזם ויוזמה; והתנגדות, ביקורת עצמית וביקורת אזרחית על ניהול מלחמות.
בעת דיונו אודות האפקטיביות הצבאית של האינדיווידואליזם, כפי שבא לידי ביטוי במידווי, מציג הנסון את המרכיבים של הייחודיות המערבית:
"ההכרה הרשמית ולעתים קרובות חוקית של התחום הריבוני של פעולה אינדיבידואלית של האדם - חברתית, פוליטית ותרבותית - היא מושג מערבי ייחודי, כזה שמפחיד, לפעמים בצדק, את רוב העולם הלא-מערבי. אינדיבידואליזם, בניגוד לממשל בהסכמה ולהכרה חוקתית בחופש פוליטי, הוא ישות תרבותית, ולא פוליטית. זהו הדיבידנד של הפוליטיקה והכלכלה המערביות, המעניקות חופש במובן המופשט והקונקרטי לאינדיבידואלים ותוך כדי כך מטפחים סקרנות אישית ויוזמה אשר אינם מוכרים בקרב אזרחים היכן שאין אזרחים אמתיים והממשלה והשווקים אינם חופשיים."
כמסגרת כללית לטענה שלו מתחיל הנסון עם ה-אנבסיס של קסנופון - תיעוד היסטורי מדהים אודות "עשרת אלפים" שכירי החרב אותם שכר כורש הצעיר במסעו לתפוס את הכס הפרסי מאחיו ב-401 לפנה"ס. החיילים היווניים הללו היו ווטרנים של מלחמת פלפונסוס, מלחמת האזרחים אשר פיצלה את העולם ההלני, ורבים אחרים הכירו את מלאכת האלימות הברוטלית מקרוב.
לאחר שכורש נהרג קרוב לניצחון, נאלצו שכירי החרב היווניים הללו להחליט האם להיכנע או להתחיל במאבק של מסע ארוך חזרה הביתה דרך כמעט 2500 ק"מ של אזור עוין. הם בחרו במסע. כיום אלו שמכרים אפילו מעט את ההיסטוריה הקלאסית יודעים אודות צעקת הניצחון "תלטה! תלטה!" ("הים! הים!") כאשר הגיעו החיילים הקשוחים הללו לים השחור בסוף המסע האפי המוצלח שלהם. עשרת אלפים היוונים הללו שרדו רק בזכות העובדה שהיו חיילים מאוד מאוד ממושמעים ואשר התכנסו באופן שגרתי כדי להצביע על ההצעות של מנהיגיהם שנבחרו בקפידה ונפגשו במועצות כדי לדון בטקטיקות ובשינויים ארגוניים. במילים אחרות, הם היו "דמוקרטיה צועדת" - תוצר של "פער תרבותי אדיר" בין השבטים המזרחיים בהם הם נלחמו והמוסדות הייחודיים של ערי המדינה של היווניים, הפוליס.
"קטל ותרבות" בונה באופן חד משמעי גשר ארוך מהעבר לתקופה המודרנית. הנסון מקפיד לציין את המשתנים, את ההתקדמות שנקטעה לעתים קרובות ואת הסתירות לכאורה שמהן התפתחה העליונות המערבית בשדה הקרב. לדוגמה, המשמעויות המשתנות לאורך זמן של "חירות", מההיקף המצומצם של אזרחות ביוון ועד למובן הכוללני שלו תחת הרפובליקה הרומית; כושר ההמצאה הטכנולוגי של כלי הנשק והארגון המערביים, שגם כשהם הועתקו ביעילות על ידי היריבים שלהם - כפי שעשו למשל היפנים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה - עדיין חסרו להם היסודות התרבותיים לתחזק אותם בקרבות.
הנסון בוחן בצורה מקיפה וגם מרוכזת את מלחמת וייטנאם, עם מתקפת טט כמערכה מתגבשת - ובודק ביסודיות את תפקידם של חילוקי דעות וביקורת עצמית בהיסטוריה של הלחימה המערבית. "חווית וייטנאם היא התרחיש הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת בחברה חופשית במלחמה - מבחן של מוסד הביקורת החופשית המעוות מיסודו, שבו רבים מהמתנגדים [למלחמה] היו בורים, כלי התקשורת שלהם מיידיים ובעלי עוצמה אדירה, סימפטיה יותר כלפי האויב מאשר כלפי החיילים שלהם".
במהלך שלושת השנים המרכזיות של המעורבות האמריקאית בווייטנאם בין 1965-1968 היה הדגש הטקטי על הניסיון ליצור את התנאים לקרב המכריע המסורתי של המערב שבמסגרתו יוכלו "חילי סער מאומנים וממושמעים להפליא" להשמיד את האויב וללכת הביתה. אולם האויב הווייטנאמי העדיף הסתננויות, פיגועי טרור ופשיטות. "הבעיה של הצבא בווייטנאם, לפחות בטווח הקצר, לא הייתה היעדר רוב תומך יותר, אלא צמיחתו של מיעוט קולני, משפיע ומתוחכם מאוד של מבקרים - פעילים שדאגו הרבה יותר לגבי סיום פתאומי של מעורבות אמריקאית מאשר הרוב של התומכים בהמשכיותה". מיעוט זה כלל גורמים דומיננטיים בתקשורת, ו"ההיסטריה" הייתה עבורם מרכיב מרכזי בדיווחים שלהם.
כמו כן, "זה היה כאילו שלאלפי בוגרים מהאקדמיות הצבאיות הבכירות של אמריקה לא היה שמץ של מושג לגבי המורשת הקטלנית שלהם של דרך הלחימה המערבית ... אולם בסופו של דבר, הפיקוד הצבאי האמריקני עצמו ויתר על המלחמה ... הצמרת הפסידה בסכסוך כי אנשיה התאימו עצמם ללא דמיון לתנאי הביקורת הפוליטית שהקשתה, אם כי לא הפכה את זה לבלתי אפשרי, לנצח". "הצבא יכול היה לנצח בקלות במלחמה שהוא רצה להילחם בה, אבל לא ידע כיצד להילחם במלחמה שבה הוא התבקש לנצח". עם זאת, בהתאם למסורת המערבית, מטח הביקורת הבלתי פוסק על כך תרם את חלקו - אם כי רק לאחר מתקפת טט וכן תחת הגנרל קרייטון אברמס מ-1968 ועד 1971 - לקיום רציונלי ואפקטיבי יותר של המלחמה, אך היה זה כבר מאוחר מדי בכדי להתגבר על ההתנגדות הפוליטית והחברתית.
הנסון כותב כי העליונות הצבאית המערבית של מאות השנים האחרונות כשלה רק כאשר לחמו המערביים במערביים אחרים בתוך אירופה, והמאה ה-20 היא העדות הטובה ביותר לכך. הסכנה הזאת של מלחמה פנים-תרבותית המלווה בהשמדה המונית הודות לאמצעי לחימה קטלניים מאוד מטרידה מאוד את הנסון לגבי העתיד, במידה רבה אולי בהשפעת הקונפליקטים הנוראים בבלקנים שהתרחשו במהלך כתיבת הספר. "רוב האנשים רואים בהתקדמות הרציונליזם, הקפיטליזם, הדמוקרטיה והערכים הנלווים שלהם את זרעי השלום והשגשוג התמידיים. אולי אכן כך, אבל עלינו לזכור שהרעיונות האלה הם גם היסודות שיצרו בעבר את הצבאות הקטלניים ביותר בעולם".
כיום, עם המהירות והתרחשות האירועים, קיים כנראה מכשול גדול עוד יותר לדרך המסורתית של הלחימה המערבית ולקטלניות שלה. קרב מכריע שבו מעצמות המערב מפעילות כוח של מכה מכרעת, כמו גם נשק מכריע, בקושי מתאימים למלחמות של המאה ה-21 - המלחמה נגד הטרור ובחלקו נגד האנטגוניזם המזרחי המתחדש כלפי המערב. מערות הטליבאן והטופוגרפיה האדירה של אפגניסטן, כמו גם כלל הרשת הגלובלית הערמומית של ארגוני טרור כגון אל קאעידה והמדינה האסלאמית והמשאבים שלהם - וייתכן שהללו יוכלו להחזיק בנשק להשמדה המונית ו/או בהלה (כדוגמה אנתרקס). ללא ספק כל זה ידרוש סוג שונה של לחימה.
בלחימה כזאת עשוי המערב לאבד סבלנות כאשר לא ניתן להגיע לניצחון מכריע, כאשר יש אובדן משאבים ופגיעה בכלכלה, כאשר ישנם עוד ועוד הרוגים ללא תוצאות הנראות בשטח, וכאשר מיעוט קולני יוכל להשפיע על דעת הקהל, בדומה למה שקרה בווייטנאם.
הנסון מסיים את הספר המרתק והמאוד חשוב הזה עבור התקופה המודרנית תוך ציון של מאפיינים מסורתיים חשובים של הלחימה המערבית אשר נראה כי כבר כמעט ונעלמו: "צבאות שכירי חרב באמריקה ובאירופה הם הנורמה ... פחות אמריקאים - חיילים ואזרחים כאחד - מצביעים מאי פעם. לרובם אין שמץ של מושג לגבי אופי הצבא שלהם או הקשר ההיסטורי שלו עם ממשלתו ואזרחיו. עלייתה של ממשלה פדרלית ענקית ותאגידים גלובליים הפחיתה את מספר האמריקאים שעובדים כאינדיבידואלים אוטונומיים ... חירות עבור רבים פירושה היעדר אחריות, בעוד שתרבות הקניונים, הווידיאו והאינטרנט נראה שמולידה אחידות ושאננות, ולא רציונליזם, אינדיבידואליזם ויוזמה. האם המערב, אם כן, תמיד יחזיק באנשים מהסוג שלחמו במידווי, או אזרחים שחתרו למען חירותם בסלמיס, או צעירים שמיהרו לעשות רפורמה ללגיונות החבוטים שלהם לאחר קנאי?"
הנסון מראה שבדומה לתחומים כה רבים אחרים, התרבות היא שוב הגורם המכריע. התרבות המערבית אפשרה גמישות טקטית, הסתגלות, משמעת גבוהה ויכולות ארגון משוכללים וכן חתירה למטרה משותפת; יוזמה אישית ופיתוח טכנולוגיות מתקדמות כמו גם כלי נשק ואמצעים לוגיסטיים. המוסדות, הערכים והרעיונות המערביים כגון קפיטליזם, דמוקרטיה, ממשלה מוסכמת וחופש פוליטי, רציונליזם, אחווה, מחקר וביקורת חופשית, חדשנות, הסתגלות, דיון פתוח, מסורת של חילוקי דעות, ביקורת עצמית, כלכלת שוק, אידאלים הירואיים, רעיון האזרחות, ובעיקר חופש ואינדיבידואליזם; יחסי אחווה, קרבה וערבון הדדי בולטים במיוחד בצבאות המערביים, כמו גם המנהג לבקר בפומבי את הרעיונות והפקודות של הבכירים, דבר שלא קיים כמעט בצבאות אחרים. כל אלו הביאו ליצירת "דרך המלחמה המערבית" כפי שהנסון מכנה זאת, ולכוח הצבאי המתקדם ביותר בהיסטוריה האנושית. כך גם מורשת התרבות ההלנית, שדוחה את ההסתמכות המוגזמת על תאולוגיה, מנהגים ופוליטיקה רודנית. חרף הטענות כי הנכשלות של היבשת האפריקאית, לדוגמה, נובעת מהניצול האירופי, המציאות היא כי ללא צבא מעולה, יכולות כלכליות ותרבותיות האירופאים לא היו מצליחים להקים מושבות מלכתחילה, לפני הניצול כביכול.
בקרב אומדורמאן ב-1898 הוכיחו הצעקות הדתיות של המזרח תיכוניים כי אין להם סיכוי מול מקלע מקסים של הבריטים. "מכיוון שביקורת חופשית ורציונליזם הם סימנים מערביים מובהקים, צעדו צבאות אירופה למלחמה עם כלי נשק עדיפים או שווים ליריביהם, ולעתים קרובות הם גם סופקו בצורה גדולה הרבה יותר באמצעות נישואיהם המערביים של קפיטליזם, פיננסים ולוגיסטיקה מתוחכמת." הנסון הוסיף כי המדע המערבי פעל ללא מגבלות מצד "פונדמנטליסטים דתיים, צנזורים ממלכתיים או שמרנים תרבותיים קשים" - כלומר מסוג האנשים שמנהלים את רוב העולם האסלאמי.
אז אילו מסקנות מדינה קטנה, נניח הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הנמצאת בסביבה עוינת, יכולה ללמוד ממחקר ומסקנות אלו?
קרוב לוודאי, וחשוב מכל, הצורך הקרדינלי להחזיק בערכים ובתרבות המערבית והאירופית בכל כוחה. הרדיקליזציה הדתית, השחיתות פוליטית והפומבית, הערצת העילגות, ניוון תרבותי וקידום בינוניות לצורכי "צמצום פערים", פשעיה ואלימות, כניעה לתקינות פוליטית, הן רק כמה דוגמאות בודדות כיצד להפוך את האומה ללא מערבית. בנוסף, הנזק למוסדות ומפעלים תרבותיים כגון תאטרון, שירה, ספרות; המוזיקה הקלאסית היא אולי הסמל השכיח ביותר להישגים מערביים, ורצוי לקדם אותה עד כמה שניתן. ובעיקר, החטא הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אותו ציינו לעיל: הכניע לבינוניות ולהורדת הסטנדרטים, במיוחד בחינוך ובהשכלה, במקום תמיד לשאוף למצוינות מתמדת, וזאת רק בכדי שכולם ירגישו טוב עם עצמם. גם ההבנה של ההיסטוריה צריכה להיות מציאותית, כי אם היא לא מתאימה לראיית עולמנו ולתחושות שלנו, ודורשת "ראש פתוח" מעבר לנרטיבים אותם דוחפים לנו בכוח. כך, כפי שממחישות הדוגמאות הבודדות הללו מתוך אין ספור אחרות שניתן לציין, הבלימה של שימור וקידום ערכים ומסורות מערביים עשויה להיות איום אסטרטגי וקיומי ממשי.
פרופ' הנסון (נולד ב-1953) הוא מנהל אמריטוס של התוכנית הקלאסית באוניברסיטת קליפורניה, פרזנו, והיסטוריון קלאסי וצבאי במכון הובר, אוניברסיטת סטנפורד. קיבל את המענק הלאומי למדעי הרוח, עמית במרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות באוניברסיטת סטנפורד, עמית של אונאסיס ביוון, פרופסור מבקר באקדמיה הימית של ארה"ב, אנאפוליס, וזוכה בפרס אריק ברנדל עבור עיתונאות על היותו גם מדוראי.
[1] Victor Davis Hanson, Carnage and Culture: Landmark Battles in the Rise to Western Power, Anchor, 2002.
