הקרב ההיסטורי בטור, 732. בלימתו של הג'יהאד הגדול הראשון.
הקרב ההיסטורי בטור, 732. בלימתו של הג'יהאד הגדול הראשון.
בפעם הקודמת שוחחנו על אחד הספרים החשובים של זמננו, "קטל ותרבות", מאת פרופ' ויקטור דיוויס הנסון.[1] ציינו כיצד על ידי בחינה של 9 קרבות היסטוריים בהם היו מעורבים כוחות מערביים נגד תרבויות אחרות, מציג הנסון את הגורמים להפיכתו של המערב המודרני לכוח הצבאי החזק ביותר בהיסטוריה. אחד הקרבות שנבחנו בספר הוא קרב טור, המוכר גם כ-קרב פואטייה, מהמאה ה-8, אשר במידה רבה ניתן לטעון כי חשוב בהרבה מהקרבות האחרים שנבדקו. נבחן הפעם קרב זה ואת השלכותיו.
100 שנה בדיוק לאחר מותו של הנביא ב-632, ממשכי דרכו, לאחר שנלחמו על פני אלפי קילומטרים וכבשו אזורים מחצי האי ערב ופרס ועד ספרד, הגיעו גם עד גאליה (צרפת המודרנית), ונכנסו לראשונה לעימות מול הפרנקים. כך, באוקטובר 732 התרחש אחד הקרבות המכריעים ביותר בהיסטוריה, תוך קביעת מידת הכיבושים של המזרח תיכוניים, והבטחת המשך קיומה של התרבות המערבית כולה.
לפני כן, כבשו ושעבדו המזרח תיכונים במשך 100 שנים את כל העמים והשטחים שעמדו בדרכם מערבה - כולל מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. ב-711 חצו את מיצרי גיברלטר ונחתו על אדמת אירופה, תוך כדי כיבוש רוב ספרד, למעט התבוסה בקובאדונגה. המנהיג שלהם, טארק בן זיאד, ציווה על שרפת הצי, והסביר: "לא באנו לכאן כדי לחזור. או שנכבוש ונתקיים כאן, או שנמות".[2] לא מן הנמנע שאנקדוטה זו אכן נאמרה, שכן שלטון בית אומיה בתקופה זו היה מאופיין בעיקר בג'יהאד חסר מעצורים, יותר מכל דבר אחר. לאחר נחיתתם בספרד, החלו בהתקפות, פשיטות, הרג וביזה ללא הרף, תוך התקדמות לכיוון גאליה. היסטוריון מזרח תיכוני כתב על ההתקדמות שלהם צפונה על פני הפירנאים: "מלאים בזעם וגאווה", הם "עברו בכל מקום כמו סערה. השגשוג הפך את הלוחמים האלה לבלתי-נלאים ... הכול פינה את מקומו לסימיטרים שלהם, לשודדי החיים."[3] אפילו באנגליה הרחוקה, כתב בן זמנו, בדה ונרביליס: "מגיפה של סרצנים גרמה להרס עצום ולטבח על אדמת גאליה".
ההיסטוריון עבד א-חכם בן המאה ה-9 כותב אנקדוטה נוספת לפיה אנשיו של בן זיאד גילו שהתושבים המקומיים הם כורמים בלבד. הכובשים "תפסו אותם, טבחו אחד מהם, חתכו אותו לחתיכות ובישלו אותו בזמן שחבריו צפו."[4] מקרה זה גרם לשמועה לפיה המזרח תיכוניים אוכלים בני אדם, ונראה שאף יכולה להשפיע עליהם גם כיום.[5] ייתכן שבצבא הפולש היו לוחמים צפון אפריקאים שהוספו לצבא הג'יהאד אשר עסקו במנהג כזה בארצם, אך לא ניתן לומר בוודאות. בכל מקרה, אין ספק כי הפולשים מהדרום נראו לאירופאים מטורפים, פרועים וחסרי-תקנה, אולי קניבלים, הרכובים על סוסים מהירים בדומה להונים ההיסטוריים אשר באמצע המאה ה-5 גם פלשו לצרפת ונלחמו נגד הרומאים והויזיגותים בקרב במישורים הקטאלונים, במרחק של כ-240 ק"מ מטור.[6]
הפרנקים, ללא ספק, שמעו כבר לא מעט במאה האחרונה על אותו אויב אכזר אשר כבש את כל המזרח הנוצרי, על המצור על ביזנטיון ב-717, על הכיבוש של צפון אפריקה ושל ספרד. הפולשים, לעומת זאת, עם תחושת עליונות צבאית, היו בעלי השקפה אמביוולנטית, במקרה הטוב, על מאפיינים פרנקיים. כשנשאל על הפרנקים כמה שנים לפני הקרב בטור, השיב אז מוסא בן נציר, אמיר בספרד: "הם אנשים רבים וחזקים: אמיצים בהתקפה, אבל פחדנים במקרה של תבוסה. מעולם כוח צבאי שלי לא הובס בקרב".[7] יורשו, עבד א-רחמן, היה בעל ביטחון גדול אף יותר. הלה אסף כוח צבאי של 80,000 לוחמים, בעיקר פרשים מורים, וחשק רבות בכיבוש גאליה לאחר ששמע רבות על האוצרות שלה, בעיקר הבזיליקה של מרטין הקדוש בטור. בשלב הראשוני, בעת הפלישה, פיצל את כוחותיו על מנת לבזוז יותר מקומות בדרום-מערב צרפת העתידית, לכיוון פריז. הם כבשו את הפרובינציה הרומית העתיקה ספטימניה והמשיכו לאקווטניה. היות ותושבי האזור היו עניים לרוב, פנו הפולשים לבזוז את המקומות הקדושים לנצרות. איסיודורס, המחבר של כרוניקת 754 ואחד המקורות ההיסטוריים המרכזיים של הקרב בטור, כותב כי הפולשים "הרסו ארמונות, שרפו כנסיות, ודמיינו שיוכלו לבזוז את הבזיליקה של סנט מרטין מטור. אבל אז הם מצאו את עצמם פנים אל פנים מול אדון אוסטרזיה, הדוכס קרל, לוחם אדיר מנעוריו, ומאומן בכל סוגי הנשק".[8] ואכן, ללא ידיעתם של הפולשים, האציל הפרנקי היה מודע לכוונותיהם, והחל לגייס את כוחות הוואסלים שלו למלחמה.
לאחר שעלה לשלטון בגאליה ב-717 – השנה של המצור האדיר על ביזנטיון – בדק וחקר קרל את מאפייני האיום המזרח תיכוני. לפיכך, הוא פגש את הפולשים בכוונה על הדרך שבין פואטייה לטור, כ-280 ק"מ מפריז. הכרוניקות ההיסטוריות מעניקות לפולשים מספרים גבוהים מאוד של כמות הלוחמים; חלקן ציינו 300,000. מספר זה הוא כנראה מוגזם, ומרבית ההיסטוריונים מסתפקים ב-80,000, אם כי בכל מקרה ברור כי לפרנקים היה מספר קטן בהרבה, כ-30,000.
יש לזכור כי בזמן שפיקד א-רחמן על הכוח הצבאי המצליח ביותר בעולם, הממלכה הפרנקית הייתה מפולגת ובעלת מאבקים פנימיים, ללא צבא מקצועי, למעט אחד, זה שהוביל הדוכס קרל. כפי שכותב פרופ' הנסון, צבאו הורכב מ"וטירנים קשוחים בעלי כמעט עשרים שנות ניסיון של לחימה מתמדת נגד מגוון של אויבים פרנקיים, גרמניים ומזרח תיכוניים". הנסון כותב כי הלגיונות הרומיים במאות הקודמות התמוטטו "בגלל המחסור באזרחים חופשיים שהיו מוכנים להילחם על החופש שלהם ועל ערכי הציביליזציה שלהם." אבל קרל, לעומת זאת, היה נלהב, והחיילים החופשיים תחת פיקודו היו בעלי מוטיבציה להילחם למען תרבותם.
הכוח הפולש הורכב כאמור בעיקר מפרשים, ונועד ללחימה התקפית. רובם המכריע היו בֶּרְבֵּרִים. הם לבשו שריון קטן, אם כי האליטה מהמזרח התיכון לבשה לכל הפחות שריון שרשראות. נשקם היה בעיקר חרבות ורומחים, כאשר מעט שימוש נעשה בחצים. יום הקרב היה קר מאוד, אך הפולשים היו לבושים לקיץ ספרדי, דבר שפגע רבות ביכולתם, בעיקר כי לא היו רגילים לאקלים האירופאי.
בצד השני, הפרנקים הורכבו בעיקר מרגליים, למעט אצילים רכובים כגון קרל עצמו. הללו הסתמכו על מבנה עמוק של חיילים בשריון כבד, כ-30 ק"ג לחייל, ועל כן היו בעלי תנועתיות מוגבלת מאוד לעומת הג'יהאדיסטים. נראה שלהם היה מגוון גדול יותר של כלי נשק: לרובם היו מגנים, כאשר הנשקים הורכבו מחרבות, פגיונות, כידונים, ושני סוגים של גרזנים, אחד לקרב מגע והשני לזריקה – ה"פרנציסקה". כלי נשק זה, הידוע לשמצה, היה כה סמלי לפרנקים, כי קרוב לוודאי נקרא על שמם.
הכרוניקאים מציינים כי שני הצבאות עמדו זה מול זה במשך שישה או שבעה ימים, כאשר אף אחד לא רצה לעשות את הצעד הראשון. הפרנקים ניצלו את תנאי השטח המוכרים להם: נראה שהם החזיקו בקרקע הגבוהה המקנה יתרון משמעותי, והיערות האירופיים הצפופים שימשו לא רק כדי לספק מקלט אלא גם כדי לבלום את מתקפת הפרשים הצפויה. אולם לבסוף, התקרבותו של החורף, הידלדלות האספקה ומחסור באזורי שיחור מזון, יחד עם תחושת עליונות דתית, דחפו את א-רחמן לפתוח במתקפה בשבת בבוקר, שהתאפיינה בעיקר בתקיפות חזיתיות ישירות.
כרוניקאי מזרח תיכוני כותב כי "ליד נהר הלואר, שני הצדדים הגדולים של שתי השפות ושתי האמונות נעמדו זה כנגד זה. לבו של עבד א-רחמן, מפקדיו ואנשיו היו מלאי זעם וגאווה, והיו הראשונים להתחיל את הקרב. הפרשים שלהם התנפצו אל מול גדודי הפרנקים, שהתנגדו בגבורה, ורבים נפלו משני הצדדים, עד שקיעת החמה."[9]
על פי כרוניקת 754, שברובה הורכבה מעדויות מהשטח, "אנשי הצפון עמדו חסרי תנועה כמו קיר, הם היו יחדיו כמו חגורת קרח קפואה שלא התמוססה, בזמן שהרגו את המזרח תיכונים עם החרב. האוסטרזים, איבר ענק של יד וברזל, נשאו באומץ את עיצומו של הקרב; הם מצאו והרגו את מלך הסרצנים".[10]
הנסון כותב: "כשהמקורות מדברים על 'חומה', 'מסת קרח' ו'קווים בלתי ניתנים להזזה' של אנשי חיל הרגלים, עלינו לדמיין סוללה אנושית מילולית, כמעט בלתי ניתנת להזזה, עם מגנים נעולים לפני משוריינים, ונשק ארוך דיו בכדי לתפוס את הבטן הרכה של כל הפרשים שמטופשים מספיק לנסות להכות את הפרנקים תוך כדי דהרה". אכן, הפרשים המזרח תיכוניים, שתמיד הסתמכו על מהירות, מוביליות וטרור על מנת לכבוש אימפריות מתפוררות ושבטים בעלי משמעת ירודה, לא יכלו לנפץ את "הפלנקס" או "קיר המגנים" הפרנקי, שהורכב מחיילים מיומנים ומצוידים היטב.
עם רדת החשכה, שני הצדדים נסוגו לאוהליהם. עם עלות השחר גילו הפרנקים שהפולשים, אולי עקב הפאניקה משום שהאמיר שלהם מת או כי מספר ההרוגים בצד שלהם היה כ-10,000, נמלטו דרומה חזרה לספרד במהלך הלילה – עדיין כמובן תוך כדי ביזה, שרפה, ותפיסת עבדים, וכן הפעלת מדיניות אדמה חרוכה. הנסון מציע תמונה של תוצאות הקרב: "פואטייה (טור), היה, כמו כל קרבות הפרשים, בלגן גדול, עם אלפי סוסים פצועים או גוססים, ביזה שהיה צריך לנטוש מאחור, ומזרח תיכונים מתים ופצועים. מעטים מהפצועים נלקחו בשבי, בהתחשב בהתנהגותם בחבל הארץ לפני הקרב - רצח ושוד רב".
בשנים שלאחר הקרב, קרל - הידוע כיום בשם "מרטל", דהיינו "פטיש", כינוי שהעניק לו האפיפיור בשל המכה המכריעה שלו בטור - המשיך לנהל מלחמה נגד שרידי המזרח תיכונים שמצפון לפירנאים, עד שהללו נסוגו דרומה. ב-734 שוחררה גם אביניון בדרום. ריבונות פרנקית הוקמה בגאליה, מה שהוביל בהמשך ליצירתה של "האימפריה הרומית הקדושה", אם כי ספרד נשארה כבושה עד המאה ה-15. נכדו של מרטל, קרל הגדול, מתואר לעתים קרובות על ידי היסטוריונים כ"אבי אירופה". כפי שכתב ההיסטוריון אנרי פירן: "ללא המזרח תיכוניים, האימפריה הפרנקית לעולם לא היתה קיימת, וקרל הגדול, ללא הנביא, היה בלתי מתקבל על הדעת".[11]
מלבד העובדה שהמאבק הזה שם קץ לגל המסיבי הראשון של כיבושים מהמזרח התיכון, קיימים סימנים לכך שהוא זירז גם את נפילת הח'ליפות האומיית, שכאמור הקדישה את עצם קיומה לג'יהאד, לניצחון, ביזה, ועבדות. ב-718, האומאים, לאחר שבזבזו כמות ניכרת של כוח אדם ומשאבים אחרים בניסיון לכבוש את ביזנטיון, הפתח המזרחי לאירופה, הובסו בצורה משפילה. פחות מ-15 שנים מאוחר יותר הניסיון המערבי שלהם נכשל בטור. זה לקח עוד 18 שנה אחרי התבוסה בטור עד שהח'ליפות האומיית הוחלפה על ידי העבאסים, ועידן כיבושי הג'יהאד הגדולים הגיע לסיומו עד עליית האימפריה העותומנית, אשר, כמו הח'ליפות האומיית, היתה גם מדינת ג'יהאד הבנויה על כיבושים טריטוריאליים, ואשר בסופו של דבר כבשה את ביזנטיון (קונסטנטינופול) במאה ה-15.
ההיסטוריונים, לפיכך, כמו גודפרויד קורת הבלגי, מציינים כי הקרב בטור "חייב תמיד להישאר אחד האירועים הגדולים בהיסטוריה של העולם, שכן בו היה תלוי אם התרבות הנוצרית הייתה ממשיכה".[12]
למרות המשמעות הברורה של טור, קיימים "היסטוריונים" מודרניים הטוענים כי אדוארד גיבון, המחבר של הסדרה האדירה מהמאה ה-18 על נפילתה של האימפריה הרומית,[13] כמו גם אחרים, מגזימים לגבי החשיבות של הקרב. בפועל, מלכתחילה, הכותבים הקרובים ביותר לתקופת הקרב תיארו אותו כמלחמה בין שתי הדתות. עוד טען גיבון כי אילו היו מנצחים הפולשים, "ייתכן שהפרשנות של ספר הקודש שלהם הייתה נלמדת עכשיו בבתי הספר באוקספורד, והבמות שלהם עשויות היו להציג לאנשים נימולים את קדושת האמת ואת גילוי ההתגלות של הנביא." מעט ידע אז גיבון עד כמה הוא בעצמו נביא לגבי העתיד. שכן פרופ' מזרח תיכוני מאונ' דלאוור לועג לגיבון על המצב באוקספורד כיום, תוך שהוא מציין ש"גיבון היה מופתע לשמוע את הלקח כי התבוסות הצבאיות אינן מפסיקות את התקדמות הציביליזציות, וגלובליזציה של האיסלאם אינה מתערערת על ידי החולשות החומריות והצבאיות של העולם המוסלמי."[14]
עם זאת, ישנם כאמור "היסטוריונים" מודרניים שמתעקשים כי הקרב לא היה יותר מ"התנגשות קטנה", המוקדשת לביזה, לא לכיבוש. "כראיה", הם מצביעים על כך שבעוד שנוצרים קדומים הדגישו את המאבק הזה, עמיתיהם המזרח תיכוניים (למעט הכותבים המוקדמים והראשונים שהכירו בכך כתבוסה הרסנית) נטו להתעלם או למזער את משמעותו. הם שוכחים אולם שמזעור התבוסה הינה תופעה צפויה מכלל המובסים בהיסטוריה. מצד שני, בהחלט ניתן לצפות זאת מ"היסטוריונים" רבים כיום שאינם מסוגלים לעלות מעבר לתורת ההכרה של המאה ה-21 ולטעון שהעימות היה משהו מעבר למטריאליזם ושנועד לצורכי ביזה ושלל בלבד. אחד מהם אף מרחיק לכת וטוען כי מצבה של אירופה היה יכול להיות טוב יותר במידה והמזרח תיכוניים היו מצליחים לכבושה.[15] גם אדולף היטלר תועד אומר בעניין הניצחון של מרטל בטור: "אם קרל מרטל לא היה מנצח בפואטייה - הרי כבר אתם רואים, העולם נפל לידיהם של היהודים, כל כך חסרת אומץ הייתה הנצרות! - אז מן הסתם היינו צריכים להמיר את עצמו למוחמדנות, הכת שמפארת את הגבורה ואשר פותחת את השמים ללוחמים הנועזים לבדם. אז היו הגזעים הגרמניים כובשים את העולם. הנצרות לבדה מנעה מהם מלעשות זאת."[16] על כן, הטענות הללו הינן אנכרוניסטיות, במיוחד לאור העובדה כי המקורות עצמם מבהירים בצורה הבוטה ביותר כי הפולשים התכוונו לכבוש ולהמיר. צבאו של א-רחמן לא היה יוצא דופן לעומת צבאות הג'יהאד האחרים: ההיסטוריון הצרפתי ריינו מספר לנו כי האמיר חשב על האפשרות "לאחד את איטליה, גרמניה, ואת האימפריה של היוונים עם האזור שכבר עצום של אלופי ספר הקודש".[17]
גם הנסון מציין כי מרבית ההיסטוריונים הגדולים של המאות ה-18 וה-19 ראו בקרב אבן דרך חשובה ביותר בפלישה המזרח תיכונית לאירופה, לרבות סר אדוארד שפרד קריזי, אשר כלל אותו בספרו המפורסם " 15 הקרבות המכריעים בתולדות האנושות" מ-1851.[18] אדוארד גיבון קרא לקרל מרטל "המושיע של הנצרות". ללא ספק, במידה ומרטל היה מפסיד, לא הייתה מערב אירופה מסוגלת בתקופה היסטורית זו לגייס כוח צבאי משמעותי נוסף שהיה מסוגל לאיים על הפולשים. כפי שכתב גיבון: תנאי השטח "היו נושאים את הסרצנים לגבולות פולין והרי סקוטלנד; הריין אינו קשה יותר למעבר מן הנילוס או הפרת, והצי המזרח תיכוני יכול היה להפליג ללא קרב ימי אל עבר התמזה."
למעשה, כאשר שמים את הדברים בקונטקסט, תאוות השלל של הפולשים רק מאמתת את התזה הג'יהאדיסטית של ההתפשטות הטריטוריאלית, שכן נראה שהיה קשר הדוק בין שניהם.[19] מלכתחילה מובטח לג'יהאדיסטים אחד משני התגמולים על מאמצי המלחמה שלו: מות הקדושים וגן עדן אם ימות, שלל וביזה אם יחיה. האחד הוא נצחי, השני גמול זמני – מה שללא ספק מילא תפקיד מרכזי בהצלחת הכיבושים. במילים אחרות, גם המקורות שמצביעים על כך שהפולשים היו רעבים לשלל, אין זה שולל כלל את העובדה שמראשית דרכם עוד בקרב בדר - כיבושים טריטוריאליים ותפיסת שלל הלכו יד ביד.
לגבי ההרס הכללי, ההיסטוריון מייקל בונר כותב "הפשיטות הן מרכיב מתמיד, שנחשב תמיד ראוי לשבח ואף הכרחי. זוהי תכונה של מדינות מזרח תיכוניות טרום-מודרניות שאי אפשר להתעלם ממנה. בנוסף לכיבושים, יש לנו ביזה; בנוסף לפרויקטים פוליטיים ובניית מדינה, יש לנו חורבן ובזבוז".[20]
מכל מקום, העובדות מדברות בעד עצמן: זה לא היה ניסיון הפלישה האחרון לאירופה אך הוא בהחלט סימן את הסוף. אחרי קרב טור ועד תקופת ההגירות ההמוניות כיום באמצעות ההג'רה, לא היה ניסיון פלישה מזרח תיכוני גדול צפונית לפירנאים.
[1] Victor Davis Hanson, 2002, Carnage and Culture: Landmark Battles in the Rise to Western Power, Anchor.
[2] Ahmad, K. J. 1987. Hundred Great Muslims. Des Plaines, Ill.: Library of Islam, P. 448. https:/archive.org/stream/100HundredGreatMuslims/hundred_great_muslims22#page/n447/mode/2up
[3] Creasy, Edward Shepherd, and John Gilmer Speed. 1900. Decisive Battles of the World. New York: Colonial Press, p. 165.
[4] Hakam, Ibn ’Abd al-. 1969. The History of the Conquest of Spain. Translated by John Harris Jones. New York: B. Franklin, pp. 19-20..
[5] https://www.bbc.com/news/magazine-23190533
[6] יופה, זיו, "הקרב בשדות הקאטאלאוניים: הניצחון האחרון של הרומאים", 2019.
[7] Davis, William Stearns, and Willis M. West, eds. 1913. Readings in Ancient History: Illustrative Extracts from the Sources. Vol. 2. Boston: Allyn and Bacon, p. 362.
[8] ibid., p. 363
[9] Creasy and Speed, p. 166.
[10] Davis, Paul K. 1999. 100 Decisive Battles: From Ancient Times to the Present. Santa Barbara: ABC-CLIo, p. 105.
[11] Henri Pirenne, Mohammed and Charlemagne (Mahomet et Charlemagne: Byzance, Islam et Occident dans le haut Moyen Age), 1937. https://www.questia.com/read/73972933/mohammed-and-charlemagne
[12] Fuller, J. F. C. 1987. Military History of the Western World. Vol. 1, From the Earliest Times to the Battle of Lepanto. New York: Da Capo Press, p. 342.
[13] Gibbon, Edward, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, 6 vols., Strahan & Cadell, 1776–1789.
[https://www.ccel.org/g/gibbon/decline/volume2/chap52.htm?fbclid=IwAR2N0ImqaDSqCQJ7WIdQC4rFtvXn_KKKDQoA_lAMsmVRdYkGBJ5dSELkH5E](https://www.ccel.org/g/gibbon/decline/volume2/chap52.htm?fbclid=IwAR2N0ImqaDSqCQJ7WIdQC4rFtvXn_KKKDQoA_lAMsmVRdYkGBJ5dSELkH5E)
[14] https://www.khaleejtimes.com/article/20061004/ARTICLE/310049960/1098
[15] David Levering Lewis, God's Crucible: Islam and the Making of Europe, 570-1215, W. W. Norton, 2009.
[16] Hitler’s Table Talk 1941–1944, translated by Norman Cameron and R. H. Stevens (Enigma Books, 2000), p. 667.
[17] Joseph Toussaint Reinaud, Invasions des Sarrazins en France et de France en Savoie, en Piémont et dans la Suisse: pendant les 8e, 9e et 10e siècles de notre ère : d'après les auteurs chrétiens et mahométans
http://www.gutenberg.org/ebooks/43306
[18] Edward Shepherd Creasy, The Fifteen Decisive Battles of the World: from Marathon to Waterloo, 1851.
http://www.gutenberg.org/ebooks/4061
[19] Majid Khadduri, War and Peace in the Law of Islam, The Lawbook Exchange, 2010.
[20] Michael Bonner, Jihad in Islamic History: Doctrines and Practice, Princeton University Press, 2008.
