המופתי של ירושלים ויחידת האס אס הבוסנית.

המופתי של ירושלים ויחידת האס אס הבוסנית.

בפעם הקודמת, שוחחנו על קשריו הקרובים של אל-חוסייני עם ההנהגה הנאצית. הזכרנו בקצרה את מעורבותו בהקמת יחידות אס אס בוסניות. נדון הפעם יותר בהרחבה על מסע הגיוס שלו, בעיקר ליחידה המוכרת ביותר שעזר להקים - הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13, "הנדשאר".

תקציר: זוהי עובדה היסטורית חשובה, אם כי נשכחת לעתים, כי אלפים רבים של מוסלמים באירופה גויסו על ידי המופתי של ירושלים ונלחמו לצד גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, בחטיבות של ה-וואפן אס אס.[1] ב-1943 מינה היינריך הימלר את אמין אל-חוסייני להיות הממונה על גיוס מוסלמים ליחידות העילית בכדי לשרת במדינות הבלקן הכבושות, צפון אפריקה והמזרח התיכון. בהנהגתו ובכוונתו של אל-חוסייני הוקמו שתי חטיבות נאציות-מוסלמיות ידועות לשמצה בבוסניה הכבושה ובקרואטיה העצמאית.[2] באפריל 1943, לבקשת הימלר, נסע אל-חוסייני אל הבלקנים כדי לסייע בגיוס מוסלמים למען האס אס.[3] יחידה זו הייתה אמורה להיות מורכבת כולה ממתנדבים מוסלמים מבוסניה.[4]

מבין כל ההנהגה הנאצית, הביע היינריך הימלר את העניין הגדול ביותר בהקמת צבא מתנדבים מוסלמי אוטונומי תחת שלטון גרמני כבר בסוף 1942. הוא ראה בעולם האיסלמי בעל ברית פוטנציאלי נגד האימפריה הבריטית, וכן החשיב את המדינה העצמאית של קרואטיה למגוחכת.[5] בהמלצתו, אישר היטלר בפברואר 1943 להקים יחידת אס אס בוסנית.

ראש המשרד הראשי של האס אס, גוטלוב ברגר, האמין שהמופתי של ירושלים יכול להיות אינסטרומנטאלי בגיוס מתנדבים מוסלמים. המופתי האנגלופובי שהה עתה בוילה מפוארת בצלנדורף, וקיבל תשלומים הן ממשרד החוץ הגרמני והן מהאס אס, בתמורה לקידום יחסי מוסלמים-גרמנים. ב-24 למרץ 1943 הוא נפגש עם ברגר וארתור פלפס לדון על המצב בבוסניה. חוסייני ציין את ההשפעה הרבה שיש לו באזור הים התיכון והמזרח,[6] ועל-כן ארגן ברגר את מסעו לפגישות עם מנהיגים מוסלמיים, פקידי ממשל קרואטיים ומפקדים גרמניים מקומיים. מסע הגיוס של המופתי נמשך בין סוף מרץ עד אמצע אפריל; הוא הגיע על מנת לסייר בזאגרב, סרייבו ובאניה לוקה וכן להיפגש עם המנהיגים המקומיים ולזרז את הקמת היחידה.

אחד הקצינים הנאציים שהוצבו במקום ציין כי יש ציפייה רבה מהביקור, שכן המופתי ישחק תפקיד מפתח בהקמת דיוויזיה בוסנית.[7] דיפלומט גרמני אחר כתב על הסיור המוצלח בין סוף מרץ עד אמצע אפריל: "המאמינים הכירו בו כמוסלמי אמיתי; הוא זכה לכבוד של צאצאי הנביאים. חברים מלימודיו התאולוגיים בקהיר ומהעלייה לרגל למכה קיבלו אותו בברכה. הוא קיבל מתנות, נשק ישן, רקמות וכדומה."[8] קצין אס אס נוסף ציין כי נשלח על ידי פלפס לסרייבו לאבטח את הסיור, וכי המופתי שהה בארמונו לשעבר של פרנץ פרדיננד המנוח: "המופתי היה, מכל מקום, מאופק למדי בכל הנוגע למאבק בבולשביזם; אויביו העיקריים היו המתנחלים היהודים בפלשתינה והאנגלים; הביקור היה מוצלח, עם זאת, כי כאן היה כבוד רוחני ופוליטי גבוה של האסלאם, הידוע בכל רחבי העולם, שהיה גם בצד הגרמני, ופנייה לחזית משותפת נגד אויבים משותפים".[9]

אל-חוסייני היה להוט ביותר לסייע להימלר ולסגנים שלו לארגן את החטיבה הבוסנית, שתתרום באופן משמעותי למאמץ המלחמתי הגרמני ותמלא תפקיד אינסטרומנטלי בהשמדה המתוכננת של יהודי בוסניה. בנאום שנשא במרץ 1943, שבועות אחדים לפני צאתו לסרייבו, אמר כי "לבם של כל המוסלמים חייב לצאת היום לאחינו בבוסניה, שנאלצים לשאת גורל טרגי. הם נרדפים על ידי השודדים הסרבים והקומוניסטים, שמקבלים תמיכה מאנגליה ומברית המועצות. הם נרצחים, רכושם נשדד, וכפריהם נשרפים. אנגליה ובעלות בריתה נושאות באחריות היסטורית גדולה על התעללות ורצח של המוסלמים באירופה, כפי שהם עשו בארצות ערב ובהודו".[10]

עם הגעתו לסרייבו, התקבל המופתי על ידי הקהל המריע, ונפגש עם מנהיגים מוסלמים בבוסניה, שסייעו לו להטיף לחסידיהם להצטרף לוואפן אס אס. מנהיגים דתיים בוסנים לחצו על בני קהילתם, וקראו לאלו שבאו להתפלל במסגדים בעיר להתנדב להצטרף לחטיבת הוואפן אס אס.[11] חוסייני עצמו ביקר בכל מסגדיה של העיר וסקר את חיילי האס אס המוסלמים שעזר בגיוסם. תמונות מסיור זה פורסמו ביומן החדשות ברלינר אילוסטרירטע צייטונג, וכן במקומות נוספים. קרמיט רוזוולט, נכדו של הנשיא, ראיין את המופתי בקהיר ביוני 1948 וציין בקטע על שידורי הרדיו שלו מברלין בזמן המלחמה כי הצילום הזה ושידורי הרדיו מוכיחים את שיתוף הפעולה.[12]

הכריזמה והלהט של המופתי עזרו לו רבות לקדם בהצלחה גיוס מוסלמים לאס אס. בדרשה שלו במסגד הגדול ביותר בסרייבו, מאזיניו אף בכו מדבריו. על מנת לקדם את רצח היהודים דאג לחלק למתנדבים והמתגייסים את ספרו "אסלאם והיהודים".[13] אכן, היחידה שעזר להקים הייתה אחראית על חיסולם של 90% מיהודי בוסניה שנותרו, דהיינו 12,600 מתוך 14,000.[14] לאחר מכן עזר להקים יחידות בוסניות מוסלמיות אחרות שנשלחו לעזור להשמיד את היהודים בהונגריה.[15] הימלר היה מרוצה מעבודתו של ידידו בבוסניה, ואף הקים בית ספר מולה צבאי מיוחד בדרזדן לאימון מתגייסים מוסלמים בוסנים.[16]

בינואר 1944, בעת ביקור בין שלושה ימים ביחידה המרכזית שעזר להקים, נשא חוסייני נאום המסביר את הבסיס לברית עם הנאצים:

"דיוויזיה זו של מוסלמים בוסנים שהוקמה בעזרת גרמניה רבתי היא דוגמה למוסלמים בכל הארצות. אין שום גאולה אחרת עבורם לצאת מדיכוי אימפריאליסטי מאשר דרך מאבק קשה לשמר את בתיהם ואת אמונתם. אינטרסים משותפים רבים קיימים בין העולם האסלאמי לגרמניה רבתי, ואלה הופכים את שיתוף הפעולה לעניין חשוב. הרייך נלחם נגד אותם אויבים ששדדו את המוסלמים בארצותיהם ודכאו את אמונתם באסיה, באפריקה ובאירופה... הידידות ושיתוף הפעולה בין שני העמים חייבים להיבנות על בסיס איתן. המרכיבים הדרושים כאן הם אינטרסים רוחניים וחומריים משותפים כמו גם אותו האידיאל. היחסים בין המוסלמים לבין הגרמנים בנויים על בסיס זה. מעולם בהיסטוריה שלה לא תקפה גרמניה עם מוסלמי. גרמניה נאבקת ביהדות העולמית, האויב העיקרי של האסלאם. גרמניה נאבקת גם באנגליה ובעלות בריתה, שרדפו מיליוני מוסלמים, כמו גם בבולשביזם, ששעבד ארבעים מיליון מוסלמים ומאיים על האמונה האסלאמית בארצות אחרות. כל אחד מן הטיעונים הללו יספיק ליצירת בסיס ליחסים ידידותיים בין שני עמים... אויבי האויב הוא ידידים שלי."[17]

מנהיגים אסלאמיים מרחוק באו בכדי לדבר עם המופתי. מהם הוא שמע על הקשיים מול הסרבים ועל הסלידה מתמיכת מדינות הציר באויבם - הצ'טניקים הסרבים. בדרשה בסרייבו, בה גרם להם לבכות, השווה את המוסלמים לנווד שאיבד את המצפון, וביקש מהם לתמוך במדינות הציר.[18] בראיון לעיתון המוסלמי של סרייבו, אמר:

"העולם המוסלמי כולו מאוחד במאבק נגד בריטניה ורוסיה הסובייטית. זאת הבטחתי לפיהרר. ... העולם המוסלמי עומד מאוחד עם גרמניה, אשר ראויה ותשיג ניצחון. יחסו של העולם המוסלמי ברור. הארצות שסבלו תחת עול הבריטים והבולשביקים מחכות בקוצר רוח לרגע שבו יגיעו כוחות הציר כמנצחים. עלינו להקדיש את עצמנו למאבק בלתי פוסק נגד בריטניה - אותו צינוק של עמים - ולהרס מוחלט של האימפריה הבריטית. עלינו להקדיש את עצמנו למאבק בלתי פוסק נגד רוסיה הבולשביקית משום שהקומוניזם אינו מתיישב עם האסלאם".[19]

לאחר חזרתו לגרמניה, קבע המופתי כי יחידת האס אס הבוסנית צריכה להישאר בתוך בוסניה, שהקצינים חייבים להיות מוסלמים (היו לא מעט כאלו בצבא האוסטרי), שהיחידה תחזיק בנשק עד סוף המלחמה, ושלא יהיו מתגייסים מיחידה של קצין מוסלמי במשמר המולדת (Muhamed Hadžiefendić) שכן תפקידו לשמור על האזור.[20] בפועל, הלוחמים הורשו להחזיק בנשק רק בזמן הימצאותם בדיוויזיה, ואלפי חיילם בהחלט גויסו ממשמר המולדת. אכן, מאוחר יותר טען אחד מהם בחקירתו בידי הפרטיזנים, כי אל-חוסייני הבטיח כי הפעילות והאימונים של היחידה יהיו בעיקר באזור בוסניה-הרצגובינה, וכי דרך היחידה הזאת תושג העצמאות מהמדינה העצמאית של קרואטיה, אשר תהיה חלק מהסדר העולמי החדש של הנאצים.[21[

מאמציו של המופתי גייסו 8000 מתנדבים, השאר גויסו בפקודה.[22] פלוגת הקשר של הדיוויזיה, עם זאת, הורכבה מגרמנים, למנוע מוגבלויות שפה ותקשורת. במהלך גיוס החובה, העבירו הגרמנים חיילים מהמדינה העצמאית של קרואטיה, תוך כדי פירוק מספר יחידות קיימות, וכן פגיעה במשמר המולדת ובמורל של אוסטאשה.[23] לאחר שבהתחלה לא היה ליחידה זו שם רשמי וכינוייה היו דיוויזיית אס אס מתנדבים קרואטית או "הדיוויזיה המוסלמית", השם שניתן לה בסופו של דבר היה "הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13 (קרואטיה 1)", או בשמה הנפוץ יותר "דיוויזיית הנדשאר", דהיינו "סימיטר", עקב דתם של חייליה. טלאי צווארון מיוחד הוכן לחיילי היחידה - יד האוחזת בסימיטר, לצד הסווסטיקה. הייתה זאת יחידת האס אס היחידה שהחזיקה במנהיגים דתיים משלה. היווצרותה של דיוויזיית אס אס מוסלמית נתמכה על-ידי גורמים בתוך האליטה המוסלמית, שקיוותה שניתן יהיה להשתמש בה בכדי להשיג את מטרותיהם הלאומיות. אולם, חרף העובדה כי בהיותה יחידה צבאית ניתן היה להציבה גם מחוץ לבוסניה, הנדשאר מעולם לא הצליחה לקדם מטרות אלו, ותוך זמן קצר החלו ממנה עריקות רבות.

מטרתו הראשונית של הימלר הייתה להפעיל את היחידה נגד פעילות הפרטיזנים באזור יוגוסלביה, תוך ניצול האיבות ההיסטוריות בין הקהילות המקומיות. הפרטיזנים הקומוניסטיים תחת טיטו, שהקשו מאוד על הפעילות של הכובשים הגרמניים והאיטלקיים באזור, היו לרוב נוצרים אורתודוקסיים סרביים, שנפגעו רבות לאורך ההיסטוריה מ-40% המוסלמים של בוסניה-הרצגובינה. אנטה פאבליץ', הדיקטטור של המדינה העצמאית של קרואטיה, חשד כי יש להימלר תוכניות סודיות להפנות את המוסלמים נגד הנוצרים ובכך לערער את יציבות המדינה. אכן, הקרואטים היו מודעים היטב שמועד הביקור להקמת יחידה מוסלמית אנו מקרי,[24] אולם חרף ניסיונם להקשות על פגישותיו של המופתי, הם נבלמו על-ידי קצין האס אס קרל פון קרמפלר שנשלח גם כן על-ידי פלפס לתמוך במסע הגיוס. שגריר גרמניה במדינה העצמאית של קרואטיה אף קיבל תלונות על-כך שהיחידה המתגייסת מקבלת אופי "פאן איסלמי".[25]

הימלר התעלם מטענות אלו והמשיך בגיוס. עם זאת, איכותה של היחידה לא היה גבוה, וכבר לאחר שנשלחה לאימונים במרכז צרפת בספטמבר 1943, הקצינים הגרמניים לא התרשמו רבות. הדרישות הגבוהות של הקצינים לא התקבלו בצורה יפה בקרב המתגייסים והמתנדבים ובכך החלו מרידות ואף רצח קצינים. הימלר כעס על היחס המחפיר למתגייסים המוסלמים, אך כאשר המרידות ומקרי רצח של קצינים החריפו, דאג להרגיע אותם בכוח. חרף העובדה שמנהיגי המרידות הוצאו להורג והיו אלו ההתקוממויות היחידות בהיסטוריה של האס אס, היחידה לא פורקה. בינואר 1944 נשלחה לשלזיה לצורכי אימונים מתקדמים, כאשר בשלב זה היה גודלה 21,065 חיילים. למרות חשדנות מצד הקצינים הגרמניים, נשלחה הדיוויזיה בחזרה ליוגוסלביה להילחם בטיטו והפרטיזנים באמצע פברואר, תוך כדי המשך גיוס מתנדבים. תוך זמן קצר, זכתה היחידה למוניטין בזכות האכזריות הגבוהה שהפגינה. מעשי זוועה רבים בוצעו על ידי חבריה, בעיקר נגד חברי הקהילה הסרבית, וכנסיות רבות נשרפו.

בנובמבר 1944 היחידה נלחמה בצבא האדום בדרום הונגריה וצפון יוגוסלביה, אך בסוף 1944 היו הנאצים בנסיגה מהבלקן. האלמנטים המוסלמיים של הצבא הגרמני לא היו מהימנים בחזית, והיחידה סוף סוף פורקה.

בגיוסו של וואפן אס אס בוסני, מילא אל-חוסייני תפקיד בהשמדת הנאצים של היהודים. אך כפי שראינו בפעם הקודמת, לא הייתה זו תרומתו היחידה לפתרון הסופי של היטלר; בכך שפעל לאסור על הגירתם לפלשתינה של יהודים מהונגריה, רומניה, בולגריה וסלובקיה, אפילו בתמורה לשחרורם של 20,000 שבויים גרמניים,[26], באופן כזה עד שלבסוף אסר הימלר על הגירתם של כל היהודים מהאזורים הכבושים,[27] דאג כי ההשמדה תישאר האפשרות היחידה.

[1] Moshe Perlman, Mufti of Jerusalem, Pavilion Press (2006), p. 68.

[2] Cooper, Elias, "Forgotten Palestinian - the Nazi Mufti : roots of the bitterness in the Arab", The American Zionist 68(4) (1978) 5-36, at p. 24.

[3] ibid, p. 21.

[4] Michael, George, The Enemy of My Enemy: The Alarming Convergence of Militant Islam and the Extreme Right, University Press of Kansas, (2006), p.117.

[5] Lepre, George, Himmler’s Bosnian Division: The Waffen SS Handschar Division 1943– 1945, Schiffer Military History, Atglen, 1997, pp. 17–18.

[6] ibid., p. 22.

[7] ibid.

[8] ibid.

[9] ibid. p. 23.

[10] ibid., pp. 31-2.

[11] Carl K. Savich, “Islam Under the Swastika: The Grand Mufti and the Nazi Protectorate of Bosnia- Hercegovina, 1941–1944,” (online article, 2001), p. 9.

[12] Kermit Roosevelt, “The Puzzle of Jerusalem’s Mufti,” Saturday Evening Post, August 28, 1948, pp. 27, 165.

[13] Michael, p. 117.

[14] Kenneth Timmerman, Preachers of Hate, Crown Pub 2003, p. 110.

[15] ibid.

[16] ibid. p. 111.

[17] Richard Bonney, Jihad: From Qur'an to Bin Laden, Palgrave Macmillan, 2004, p. 275-6.

[18] Lepre, p.23.

[19] Maurice Pearlman, Mufti of Jerusalem: The Story of Haj Amin el-Husseini (London: Victor Gollancz Ltd., 1947), pp. 62-3.

[20] Lepre, p.23.

[21] http://www.yuhistorija.com/second_ww_txt01c.html

[22] Lepre, p.25.

[23] ibid. pp. 41-50.

[24] ibid. p. 24.

[25] ibid.

[26] Rafael Medoff, “The Mufti’s Nazi Years Re-examined,” Journal of Israeli History, 17, no. 3, 1996.

[27] Cooper, p. 28.

לקריאה נוספת על הנדשאר:

Barry Rubin, Nazis, Islamists, and the Making of the Modern Middle East, Yale University Press 2014.