אוסוואלד שפנגלר ו"שקיעת המערב"
אוסוואלד שפנגלר ו"שקיעת
המערב".
אוסוואלד ארנולד גוטפריד שפנגלר (1880-1936) נחשב לאחד מגדולי ההוגים של רפובליקת וויימאר. ספרו המוכר ביותר, "שקיעת המערב" (Der Untergang des Abendlandes), היה מחקר היסטורי רב השפעה על אופייה המחזורי של התרבות המערבית (ולא רק), שחיזק את התפיסה הפסימית של שנות ה-20. הספר פתח תחום חדש - היסטוריה עולמית השוואתית, והשפיע על מספר סופרים חשובים, לרבות לאמנים רבים.
שפנגלר יצר תיאוריה פילוסופית-היסטורית חדשה, דרכה ניתן להעריך מחדש את כל הערכים התרבותיים וההתרחשויות של ההיסטוריה העולמית. על בסיס המטפיזיקה של ההיסטוריה, הוא מבקש לקדם השקפה הוליסטית כוללנית.
נולד בעיר בלנקנבורג שבצפון-מזרח גרמניה, הגדול מבין ארבעה ילדים, והבן היחיד. הצד המשפחתי של אמו היה בעל אוריינטציה אמנותית רבה. אביו, שהיה במקור טכנאי כרייה והגיע משורה ארוכה של עובדי מכרות, היה פקיד בביורוקרטיה הגרמנית, וסיפק למשפחתו בית מעמד בינוני פשוט אך נוח. מצעירותו היה שפנגלר אדם חולה וסבל מכאבי ראש ומיגרנות במשך כל חייו. הייתה לו גם הפרעת חרדה, אם כי זה לא הפריע לו לחשוב בצורה גרנדיוזית.
כשהיה בן עשר עברה משפחתו לעיר האוניברסיטה הַאלֶה על נהר זאלֶה. כאן קיבל שפנגלר חינוך בגימנסיה הקלסית ולמד יוונית, לטינית, מתמטיקה ומדעי הטבע. גם כאן פיתח את זיקתו העזה לאמנויות - בעיקר שירה, דרמה ומוזיקה. הוא ניסה את דרכו בכמה יצירות אמנות משלו, שחלקן שרדו - ומעידות על התלהבות אדירה אך לא הרבה מעבר לכך. באותה תקופה הוא גם היה תחת השפעתם של גֶתה וניטשה, שתי דמויות שהשפיעו יותר מכל אחד אחר על חשיבותו של שפנגלר הצעיר.
לאחר מות אביו ב-1901 עבר שפנגלר בן 21 לאוניברסיטת מינכן. בהתאם למנהג הסטודנטים הגרמנים באותה התקופה, עבר לאוניברסיטאות אחרות אחרי שנה, תחילה ברלין ואחר כך אוניברסיטת האלה-ויטנברג. מסלולי הלימוד העיקריים שלו היו שוב בתרבויות הקלסיות, במתמטיקה ובמדעי הפיזיקה.
עבודת הדוקטורט שלו בהאלה הייתה על הרקליטוס, "הפילוסוף האפל" של יוון העתיקה, שהשורה הזכורה ביותר שלו הייתה "מלחמה היא האב לכל הדברים". הוא לא הצליח לעבור את הבדיקה הראשונה בגלל "מסחור במראי מקום". עם זאת, הוא עבר את הבחינה השנייה בשנת 1904, ולאחר מכן התחיל לכתוב את עבודת התזה המשנית הנחוצה בכדי להיות מוסמך כמורה בתיכון. זאת הפכה להיות "התפתחות איבר הראייה בחיות עילאיות". העבודה אושרה ושפנגלר קיבל את תעודת ההוראה שלו.
תפקידו הראשון היה בבית ספר בזַארבְּרִיקֵן בחבל הסאר. אחר כך עבר לדיסלדורף ולבסוף להמבורג. הוא לימד מתמטיקה, מדעי הפיזיקה, היסטוריה וספרות גרמנית, ולכל הדעות היה מחנך טוב ומצפוני. אבל ליבו לא היה שלם, וכשבשנת 1911 הופיעה ההזדמנות ללכת בדרכו -אמו נפטרה והשאירה לו ירושה שהבטיחה לו מידה של עצמאות כלכלית. הדבר אפשר לו לעזוב את מקצוע ההוראה.
שפנגלר התיישב במינכן בכדי לחיות את חייו כחוקר ופילוסוף עצמאי. הוא החל בכתיבת ספר אבחון של פוליטיקה עכשווית, רעיון שהעסיק אותו במשך זמן רב. במקור נקרא החיבור "שמרן וליברלי", ותוכנן להציג ולהסביר את המגמות הנוכחיות באירופה - הכיתור הבינלאומי של גרמניה, מרוץ החימוש, משברים בינלאומיים, הקוטביות בין האומות, ולאן כל זה מוביל. עם זאת, בשלהי 1911 הוא קיבל לפתע את התפיסה שניתן לפרש את אירועי היום רק במונחים "גלובליים" רחבים ולא מערביים בלבד. הוא ראה שאירופה צועדת לעבר התאבדותה, צעד ראשון לקראת מותה הסופי של התרבות האירופית בעולם ובהיסטוריה.
מלחמת העולם הראשונה רק אוששה במוחו את תוקף התזה שכבר שפיתח. עבודתו המשיכה לגדול בהיקפה הרבה מעבר לתכנון המקורי.
שפנגלר העביר את מרבית כספו להשקעות זרות, אך המלחמה פגעה בהן במידה רבה, והוא נאלץ לחיות את שנות המלחמה בתנאי עוני מחפיר. אף על פי כן הוא המשיך בעבודתו, לעתים קרובות כתב לאור נרות, ובשנת 1917 היה מוכן לפרסם את כתיבתו ורעיונותיו. הוא נתקל בקושי רב למצוא מוציא לאור, בין היתר בגלל אופי היצירה, ובחלקו גם בגלל התנאים הכאוטיים של אותה התקופה. עם זאת, בקיץ 1918, במקביל להתמוטטותה של גרמניה, הופיע סוף סוף הכרך הראשון של ספרו המוכר ביותר - "שקיעת המערב" - עם כותרת המשנה " צורה ומעשיות".
למרבה ההפתעה הן מצדו של שפנגלר והן מצד המו"ל שלו, הספר זכה להצלחה מידית וחסרת תקדים. הוא הציע הסבר רציונלי לאסון האירופי הגדול שהתרחש, וכן הסביר אותו כחלק מתהליך בלתי-נמנע עולמי-היסטורי. הקוראים הגרמניים היו בעלי תגובות אמוציונליות במיוחד כי הוא הסביר את אשר קרה להם, אך היצירה התבררה במהרה כפופולרית בכל רחבי אירופה ותורגמה במהירות לשפות אחרות. 1919 הייתה השנה המוצלחת בחייו, ושמו של שפנגלר היה מוכר ברבים.
עם זאת, היסטוריונים רבים התייחסו בשלילה ליצירה "יומרנית" זו של "חובב" (שפנגלר לא היה היסטוריון במקצועו), וביקורתם - במיוחד כלפי גישתו הבלתי-מתנצלת וה"לא מדעית" לטענתם - נכתבה ברבים. כמו כן, בתקופה זו היה קשה יותר לבטל את הביקורות הללו מאשר כיום, שכן תומכיו בני זמננו הינם כמובן בעלי ראיה היסטורית רחבה הרבה יותר.
בשנת 1922 הוציא שפנגלר מהדורה מתוקנת של הספר שהכילה תיקונים היסטוריים ועריכות קלות, ושנה לאחר מכן הופיעה המהדורה השנייה עם כותרת המשנה "פרספקטיבות של היסטוריה עולמית." הוא נותר מרוצה מהמהדורה השנייה, וכל כתביו וההצהרות המאוחרות שלו היו הרחבות של הרעיונות שהוצגו ב"שקיעת המערב".
הרעיונות הבסיסיים והמרכיבים של "שקיעת המערב" אינם קשים להבנה. למעשה, דווקא עצם הפשטות של היצירה הייתה יותר מדי מורכבת עבור מבקריו המקצועיים. אולם ראשית, יש להבין את הגישה המיוחדת של שפנגלר להיסטוריה. הוא עצמו כינה זאת הגישה "הפיזיוגמטית" - כשהוא מסתכל על הדברים בצורה ישירה, באופן אינטואיטיבי, ולא באופן מדעי מוחלט. לעתים קרובות הוא מסתיר את המשמעות האמתית של הדברים על עובדות מדעיות-מכניות. מכאן הקושי של ההיסטוריונים המקצועיים, אשר בחוסר דמיונם רואים רק את הגלוי ולא את המשמעות הנגזרת.
באמצעות גישתו הפיזיוגמטית, היה שפנגלר בטוח ביכולתו לפענח את חידת ההיסטוריה - ואפילו, כפי שהוא קובע במשפט הראשון של ספרו, לקבוע מראש את ההיסטוריה (הבלתי נמנעת והדטרמיניסטית).
ההנחה הראשונה שלו היא שיש לדחות את ההשקפה ה"לינארית" של ההיסטוריה לטובת המחזוריות. עד כה, ההיסטוריה, במיוחד ההיסטוריה המערבית, נתפסה כהתקדמות "ליניארית" מנמוך לגבוה, כמו דרגות סולם - התפתחות בלתי סופית כלפי מעלה. כך נתפסת ההיסטוריה המערבית כמתפתחת באופן פרוגרסיבי: יוונית, רומית, ימי ביניימית, רנסנס, מודרנית, או פשוט יותר - עתיקה, ימי הביניים, ומודרנית. תפיסה זו, התעקש שפנגלר, היא סך הכל תוצר של האגו. אפשר להחליף סוף סוף את "המתכונת הפשטנית וחסרת המשמעות" הזו באחת שניתן להבחין בה מנקודת תצפית של שנים וידע גדול ויסודי יותר של העבר: הרעיון של ההיסטוריה כמתנועע, הניתנת לצפייה מראש, ו - בדרך כלל - במחזורים נפרדים.
התנועות המחזוריות של ההיסטוריה אינן של מדינות, אומות, גזעים, קבוצות אתניות או אירועים בלבד, אלא של מה ששפלנגר כינה "תרבויות גבוהות". שקיעת המערב ניבאה את התפוררותה של התרבות האירופית והאמריקאית שיגיע לאחר "עידן הקיסריזם" האלים, על ידי אנלוגיות מפורטות עם תרבויות אחרות שברובן כבר שקעו, ופירוש ההיסטוריה כמורכבת מ-8 תרבויות "אורגניות", דהיינו ה"תרבויות הגבוהות": ההודית (1500-1100 לפנה"ס), הבבלית (מסופוטמית), המצרית העתיקה (3400-1200 לפנה"ס), הסינית (1300 לפנה"ס עד 200 לסה"נ), המאיה-אצטקית (או המקסיקנית) (600-1500 לסה"נ), הערבית (או "מאגית") (300-1250 לסה"נ), הקלסית (יוון ורומא, או אפולוניאנית) (1100-400 לפנה"ס), והאירופאית-מערבית ("פאוסטית").
לכל תרבות גבוהה יש תכונה מובנת, "סמל מרכזי". הסמל המצרי, למשל, היה "הדרך" או "הנתיב", שניתן לראות בעיסוקם של המצרים הקדמונים - בדת, באמנות ובארכיטקטורה (הפירמידות) - עם מעבר הנשמות. הסמל המרכזי של התרבות הקלסית היה ה"נקודתיות", כלומר המשיכה לסביבה הקרובה, הדברים הקטנים, ה"מרחב" וההיגיון הנראה לעין: גאומטריה אוקלידית, הסגנון הדו-ממדי של הציור והפיסול הקלסי.
הסמל המרכזי של התרבות המערבית הוא "הנשמה הפאוסטית" (מתוך סיפורו של דוקטור פאוסט), המסמל את השטת היד כלפי מעלה אל "האינסופי". זהו בעצם סמל טרגי, שכן הוא מושיט את היד אל עבר מה שאפילו המושיט עצמו יודע שאינו ניתן להשגה. דוגמה לכך היא אדריכלות גותית, בעיקר הקתדרלות הגותיות, עם עיצוב פנים הנראה חסר תקרה.
הסמל המרכזי משפיע על כל דבר בתרבות ומתבטא באמנות, מדע, טכניקה ופוליטיקה. תמצית הסמל של כל תרבות מתבטאת במיוחד באמנות שלה, ולכל תרבות צורת אמנות שהיא המייצגת ביותר של הסמל שלה. בקלסית זה היה פיסול ודרמה. בתרבות המערבית, אחרי ארכיטקטורה בעידן הגותי, הצורה הייצוגית הגדולה הייתה המוזיקה - למעשה הביטוי המושלם של הנשמה הפאוסטית, המתעלה לעולם "חסר הגבולות".
תרבויות גבוהות, לפי שפנגלר, הן למעשה אורגניזמים "חיים" - אורגניים באופיים - וחייבים לעבור את שלבי הלידה-התפתחות-הגשמה-ריקבון-מוות. מכאן ה"מורפולוגיה" של ההיסטוריה. כל התרבויות הקודמות עברו שלבים אלה, ותרבות המערב אינה יכולה להיות יוצאת דופן לפני שקיעתה גם כן.
שפנגלר עובר על מאות של שנים ותרבויות ומציג מגוון מדהים של דוגמאות לתמיכה בשני טיעונים מרכזיים. תרבות ראשונית, בתחילת דרכה, היא תופעה רוחנית או אידיאלית מיסודה; לימוד ההיסטוריה שלה מאפשר לנו להבין את אופייה הזמני, את עיקרון ההתהוות שלה. האיכות האידיאלית או הרוחנית הזו היא שהבדילה אותה מתרבויות אחרות. באמצעות הרקע הגדול שלו בתחומי ההיסטוריה של האמנות ובמתמטיקה, ניסה שפנגלר להבין את "הנשמה" או התבנית הייחודית והיצירה של כל תרבות על ידי השוואה בין צורות האמנות, המחשבה והפעולה שלהן. שנית, כל התרבויות עוקבות אחר אותו דפוס של צמיחה ודעיכה לאורך זמן דומה יחסית. הן עוברות שלבים קדם-תרבות, תרבות וציביליזציותיה, וחוות משברים זהים. אלכסנדר הגדול, למשל, ממלא את אותו התפקיד בתרבות הקלסית כמו נפוליאון בתרבות המערבית; פיתגורס דומה למרטין לותר; אריסטו מקביל לעמנואל קאנט; הסטואיזם ביוון הוא כמו הסוציאליזם בגרמניה.
בהתחשב בעובדה שכל תרבות עוברת מחזור חיים מגיל צעיר דרך בגרות וזקנה ועד המוות, נראה כי התרבות המערבית, לפי שפנגלר, נכנסה כעת לתקופה האחרונה של שקיעה בלתי נמנעת. ליתר דיוק, הוא זיהה את שני שלבי התרבות והציביליזציה, והשווה את השלב השני לניוון. הוא רואה בשקיעת המערב דבר שחל על כל ההישגים התרבותיים המתרחשים עם המעבר מהשלב הראשון לשלב השני במהלך המאה ה-19, בין שכיחותם של ערכים מטריאליסטיים ודמוקרטיים, והוא מצפה לשקיעה עתידית שנייה עם הניצחון של הלא אירופאים על המערביים, או "פרוסים" - אותם ראה לאליטה של התרבות האירופאית.
שלב השיא של תרבות גבוהה הוא שלב ההגשמה שלה - המכונה שלב ה"תרבות". ראשית הירידה ודעכת התרבות היא נקודת המעבר בין שלב ה"תרבות" שלה לשלב ה"ציביליזציה" שמגיע בהמשך באופן בלתי נמנע.
שלב ה"ציביליזציה" עובר תהפוכות חברתיות דרסטיות, תנועות המוניות של עמים, מלחמות מתמשכות ומשברים מתמידים. כל זה מתרחש יחד עם צמיחתו של "המגלופוליס" הגדול - מרכזים עירוניים ופרברים ענקיים, השודדים את שאר האזורים סביבם מחיוניותם, האינטלקט, כוחם ונפשם. תושבי ההתקבצויות העירוניות הללו - כיום עיקר האוכלוסייה - הם מסה נטולת שורשים, חסרת נשמה, חסרת אלוהים וחומרנית, שלא אוהבת דבר יותר מ"לחם והשעשועים". מבין אלה מגיעים ה"פלאחים" התת-אנושיים – פעילים המזרזים את גסיסתה של תרבות.
עם שלב הציביליזציה מגיע שלטון הכסף והכלים שלו - דמוקרטיה ועיתונות. הכסף שולט על הכאוס ועל כל השאר. אולם הגברים שבנפשם עדיין נשמת התרבות - נגעלים וסולדים מכוח הכסף והפלחים, ופועלים לבלום את ההידרדרות, שכן הם מרגישים צורך לעשות זאת. לבסוף, אנשים אלו והתרבות ההמונית מביאים את סופה של הדיקטטורה של הכסף. כך מסתיים שלב הציביליזציה ומתחיל עידן הקיסרות - "הקיסריזם" - בו כוח גדול מגיע לידיהם של אנשים גדולים, עקב הכאוס של שלטון הכסף המאוחר. הופעתם של הקיסרים מסמנת את חזרתם של סמכות וחובות חברתיות, של כבוד ו"דם", וסופה של הדמוקרטיה.
עם זה מגיע שלב הציביליזציה "האימפריאליסטי", בו הקיסרים עם תומכיהם נלחמים זה בזה על השליטה בעולם. ההמונים הגדולים אינם מבינים ואינם מודעים למתרחש; המגלופוליס מתחילים להתרוקן, וההמונים "חוזרים בהדרגה לארץ", כדי להעסיק את עצמם באותן עבודות האדמה כמו אבותיהם מאות שנים קודם לכן, בזמן שהאירועים הגדולים נמשכים מעל לראשיהם. כעת, בתוך כל הכאוס של התקופה, מגיעה "דתיות שנייה" - געגוע לסמלים הישנים של אמונת התרבות, וההמונים חוזרים אל שורשי תרבותם ומביאים לסופן של התרבות והציביליזציה שיצרה אותה.
ניתן לראות כי תוחלת החיים של כל תרבות כזאת נמשכת בערך כאלף שנים: הקלסית הייתה משנת 900 לפנה"ס ועד 100 לספריה; הערבית (אברהמית-שמית נוצרית-אסלאמית) משנת 100 לפנה"ס עד 900 לספריה; המערבית משנת 1000 לספירה עד שנת 2000 לספירה. עם זאת, טווח זה הוא האידיאל, ובפועל יכול להימשך מעט יותר או מעט פחות. גסיסה של תרבות עשויה למעשה להימשך במשך מאות שנים, או ש"המוות" יכול להתרחש מידית בגלל פעולת כוחות חיצוניים - כמו הסוף הפתאומי של התרבות המקסיקנית.
כאמור לעיל, למרות שלכל תרבות יש את הנשמה הייחודית שלה והיא במהותה ישות מיוחדת ונפרדת, ההתפתחות של מחזור החיים מקבילה בכולן: לכל שלב של המחזור בתרבות נתונה, ולכל האירועים הגדולים המשפיעים עליה יש מקבילה בהיסטוריה של כל תרבות אחרת. לפיכך, נפוליאון, שהתחיל את שלב התרבות של המערב, מוצא את מקבילו באלכסנדר הגדול, שעשה אותו דבר עבור התקופה הקלסית. מכאן ה"התקופות המקבילות" של כל התרבויות הגבוהות.
אלו הם עיקרי תאוריית ההיסטוריה המחזורית של שפנגלר, לפיה התרבויות עולות ונופלות, באות והולכות כמו גוף חי. וניתן לסכם אותה כך: ההיסטוריה האנושית היא התיעוד המחזורי של עלייתן ונפילתן של תרבויות גבוהות אשר לא קשורות אחת לשנייה. תרבויות אלה הן במציאות צורות חיים עליונות, כלומר אורגניות באופיין, וכמו כל האורגניזמים הן חייבות לעבור את שלבי הלידה-חיים-מוות. למרות שהינן ישויות נפרדות בפני עצמן, כל התרבויות הגבוהות חוות שלבי התפתחות מקבילים, ואירועים ושלבים כמו האחרות. מנקודת המבט של המאה ה-20, ניתן לקחת מהעבר את המשמעות של ההיסטוריה המחזורית, וכך לחזות את שקיעתו של המערב ונפילתו.[1]
למותר לציין שתאוריה כזאת - אף על פי שניתן למצוא את שורשיה במידה מה ביצירותיהם של ג'אמבטיסטה ויקו, ניקולאי דנילבסקי ואף פרידריך ניטשה - נועדה לטלטל את יסודות העולם האינטלקטואלי ולא רק אותו. היא עשתה זאת בקצב מהיר, בחלקה בזכות התזמון המוצלח שלה, ובחלקה בזכות האופן בה הציג אותה שפנגלר.
ישנם אומנם הן ספרים פשוטים יותר והן קשים יותר לקריאה מאשר "שקיעת המערב", אולם היה זה הסגנון הייחודי של הספר אשר הפך אותו לכל כך מוכר. כאמור, הספר לא נכתב בסגנון המדעי הקלסי עם הערות שוליים רבות, ושפנגלר הציג את רעיונותיו בסגנון ליברלי למדי, לעתים קרובות פולמוסי אשר לא אפשר טענות נגדיות.
איש אינו יכול להכיר בצורה מקיפה ומעמיקה את כל התרבויות שנבדקו, ומכאן הוא בוחן מעט יחסית את המקסיקנים, ההודים, המצרים, הבבלים והסינים – ומתרכז בעיקר בקלסי והמערבי. החלק החשוב ביותר ביצירה, כפי שאפילו מבקריו מכירים, הוא הדיוק ההשוואתי שלו בין ההתפתחויות המקבילות של שתי התרבויות הללו.
הידע העצום של שפנגלר באומנויות אפשר לו לשים דגש מלומד על חשיבות הסמליות ומשמעותה הפנימית של תרבות. בנוסף, הפרק הראשון דן בנושא "משמעות המספרים", בו הוא טען כי אפילו למתמטיקה - כביכול תחום ידע "אוניברסלי" - יש משמעות שונה בתרבויות שונות: המספרים הם יחסיים לאנשים המשתמשים בהם.
כמו כן, ה"אמת" היא גם יחסית לתרבות - מה שנכון עבורנו אולי לא נכון לגבי האחר אפילו באותה התקופה. לפיכך, פריצת הדרך הגדולה ביותר של שפנגלר עשויה להיות העמדה שלו לגבי אי-אוניברסליות של דברים, "השוני" או הייחודיות של אנשים ותרבויות, חרף הסוף המשותף לגורלן של כולן. אכן, מהמאה ה-20, בעקבות קידום ה"יחסיות התרבותית" בידי אנשים כמו פרנץ בועז, התפיסה במערב הפרוגרסיבי היא שאין תרבויות נעלות יותר או פחות, אלא שוני תרבותי פנימי וכל אחת היא תרבות מוסדרת בהתאם לצרכים הפנימיים שלה.
כמובן, בסופו של דבר, החלק החשוב והמעניין של ספרו, כפי שהכותרת מרמזת, הוא הדגש על המערב המודרני, וסופו המתקרב בדומה לשאר התרבויות הגבוהות. המערב, כתב, נמצא כעת באמצע שלב ה"ציביליזציה" שלו, שהחל, בערך, עם נפוליאון. בואם של "הקיסרים" (שנפוליאון היה רק המבשר שלהם) יגיעו עוד כמה עשרות שנים בלבד. אכן, כבר כיום אנו עדים לדמויות של שליטים חזקים, חלק נמצאים בשלטון הרבה מאוד זמן, כמבשרים אפשריים של "הקיסריזם" המתקרב. עם זאת, שפנגלר לא ציין בשום מקום כי גורל זה הינו חרוץ ובלתי נמנע, כמו גם מותו של המערב. במאמר מאוחר יותר, "פסימיזם?" (1922), הוא כתב כי אנשי המערב עדיין חייבים להיות גברים, ולעשות ככל יכולתם לממש את האפשרויות העצומות שעדיין פתוחות בפניהם, במיוחד בתחום הפוליטי.
לאחר פרסום הכרך הראשון, מחשבותיו של שפנגלר פנו יותר ויותר לפוליטיקה בת זמנו בגרמניה. לאחר שחווה את המהפכה הבווארית ואת הרפובליקה הסובייטית קצרת המועד שלה, כתב כרך דקיק שכותרתו היה "פרוסיאניזם וסוציאליזם" (על שם הפרוסים). הנושא שלו היה אי הבנת המושגים: השמרנים והסוציאליסטים, במקום להתעמת, צריכים להתאחד תחת חסותו של "סוציאליזם אמתי". זו לא הייתה התועבה המרקסיסטית-מטריאליסטית, כתב, אלא בעצם אותו הדבר כמו הפרוסיאניזם: סוציאליזם של הקהילה הגרמנית, המבוסס על מוסר העבודה הייחודי, המשמעת והרמה הארגונית שלו, כל זאת במקום "כסף". הסוציאליזם ה"פרוסי" הזה מנוגד לאתיקה הקפיטליסטית של אנגליה וכן ל"סוציאליזם" של מרקס, שתאוריותיו הסתכמו ב"קפיטליזם לפרולטריון."
שפנגלר ציפה את עליית הפשיסטים, ואף על פי שמעולם לא היה כזה בעצמו, ה"סוציאליזם" שלו היה בעיקרו של הנאציונל-סוציאליסטים, אך ללא הגזענות העממית. הערכתו המוקדמת של מדינה בעלת שליטה אך ללא בעלות או אחריות ישירה על המגזרים הפרטיים השונים במשק, הייתה דומה לסקירה האוהדת המאוחרת יותר של ורנר זומבארט על הכלכלה הנאציונל-סוציאליסטית ב-1934.
"פרוסיאניזם וסוציאליזם" לא קיבל תגובות חיובית מצד המבקרים או מהציבור - אם כי הציבור היה להוט בהתחלה ללמוד את השקפותיו. המסר של הספר נחשב ל"חזוני" מדי ואקסצנטרי, והתפרש על פני יותר מדי קווי מפלגות שונות. בשנים 1920-1930 חזר שפנגלר לעסוק בעדכונו של הכרך הראשון של "שקיעת המערב", והשלמתו של הכרך השני. מדי פעם הוא העביר הרצאות וכתב מספר מאמרים שרק מעטים מהם שרדו. ככלל, הספרים האחרים שלו לא זכו לאותה ההשפעה.
בשנת 1924, לאחר המהפך החברתי-כלכלי של האינפלציה הנוראית, נכנס שפנגלר לקלחת הפוליטית במאמץ להביא לשלטון את הגנרל הנס פון זקט כמנהיג המדינה. אך המאמץ הזה לא הספיק. שפנגלר התגלה כבלתי יעיל בפוליטיקה המעשית.
לאחר שנת 1925, עם תחילת תקופת היציבות היחסית הקצרה מדי של וויימר, הקדיש שפנגלר את מרבית זמנו למחקר וכתיבה. הוא חשש במיוחד מכך שהשאיר פער חשוב ביצירתו הגדולה - זו של תולדות האדם הקדומות. בשקיעת המערב הוא כתב שהאדם הפרהיסטורי היה ללא היסטוריה, אך הוא חזר בו. עבודתו בנושא הייתה אומנם מקוטעת, אך 30 שנה לאחר מותו פורסם קובץ מאמרים תחת הכותרת "התקופה הקדומה של ההיסטוריה העולמית".
עם זאת, המשימה העיקרית שלו, כפי שראה אותה, הייתה יצירה מפוארת ומקיפה על המטפיזיקה. הוא מעולם לא סיים אותה, אף על פי ששאלות היסוד, שהיו בעיקר אוסף של אפוריזמות בנושא, פורסמו בשנת 1965.
בשנת 1931 הוא פרסם את "האדם והטכניקה", ספר ששיקף את ההתעניינות בהתפתחות, השימוש, העבר והעתיד של הטכני. היות ופיתוח טכנולוגיה מתקדמת הוא ייחודי למערב, שפנגלר חזה לאן היא תוביל. הספר מזהיר את האירופאים מהסכנה המידית של תרבויות אחרות, אשר לא מסוגלות לפתח טכנולוגיות והתפתחויות טכניות. הספר צופה עתיד בו העמים האחרים ישתמשו בטכנולוגיה של המערב כדי להשמיד את המערב עצמו.
שפנגלר קרא לחזרתה של הסמכות, לא אהב את הדמוקרטיה "המנוונת", חיבב את רוח "הפרוסיאניזם", ורעיון המלחמה שלו היה חיוני לחיים. אולם לעומת מה שמבקריו יכולים לומר עליו, הוא מעולם לא הצטרף למפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, למרות הפצרות חוזרות ונשנות מצד אנשיה. הוא ראה בנאציונל-סוציאליסטים ילדותיים, העוסקים בעיקר בצעדות וססמאות פטריוטיות, כשהם מנגנים בכוח אך לא מבינים את המשמעות הפילוסופית ואת ציוויו החדשים והנדרשים של העידן הנוכחי. על היטלר הוא אמר שמה שגרמניה צריכה הוא גיבור, לא טנור. ובכל זאת, הוא הצביע בעד היטלר נגד פאול פון הינדנבורג בבחירות של 1932. הוא פגש את היטלר באופן אישי רק פעם אחת, ביולי 1933, אך שפנגלר לא התרשם ממנו רבות במהלך דיונם הממושך.
שפנגלר כתב על המצב הפוליטי והרוחני של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והסביר שגרמניה כבר לא הייתה מורכבת מ"משוררים והוגים", אלא יכולה להפוך לארץ מועילה של מהנדסים, תעשיינים וטכנאים. בעידן וויימר הוא מתח ביקורת על השלטון הפרלמנטרי והחוקתי, כמו גם על זכויות פרט, כבלתי גרמניות.
ב-1933 פרסם שפנגלר את ספרו "שעת ההחלטה". ספר זה הוא חשוב ומעניין בפני עצמו, כך שבפעם הבאה נדון עליו יותר בהרחבה. כרגע נציין שהספר מסביר בבירור את השקפותיו על הנאציונאל-סוציאליסטים והכיוון שגרמניה צריכה ללכת בו. הוא כתב שחשב בהתחלה כי המהפכה הנאציונל-סוציאליסטית יכולה להוביל גם לדברים חיוביים, אך במהירה הבין את שגיאתו והביע הסתייגות מהמשטר החדש. למרות שהיה גרמנופיל דגול, הוא בכל זאת ראה בנאצים אופי גרמני מדי ולא אירופי כללי מספיק. למרות שהבין את מעלותיו של המערב כפי שהציג ב"האדם והטכניקה", שפנגלר זלזל במה שהוא ראה כבלעדיות של מושג הגזע הנאציונאל-סוציאליסטי. אל מול הסכנות החיצוניות מה שחשוב הוא אחדות העמים האירופיים השונים, ולא הפיצול שלהם אותו קידמו הנאצים.
שפנגלר חזה את מלחמת העולם השנייה המתקרבת, והזהיר ב"שעת ההחלטה" כי הנאציונל-סוציאליסטים אינם מודעים מספיק לכוחות העוינים החזקים מחוץ למדינה שיתגייסו להשמדתה. הביקורת הישירה ביותר שלו נוסחה באופן זה: "הנאציונל-סוציאליסטים מאמינים שהם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מהעולם או להתנגד לו, ולבנות את טירותיהם באוויר בלי ליצור תגובה שקטה אך מוחשית מאוד מבחוץ". לאחר שהספר השיג תפוצה רחבה, אסרו הרשויות הנאציות על הפצתו.
אוסוולד שפנגלר, זמן קצר לאחר שחזה שבעוד עשור כבר לא יהיה יותר רייך גרמני, נפטר מהתקף לב ב-8 במאי 1936, בדירתו במינכן. הוא הלך לעולמו כשהוא משוכנע שהוא צדק, וכי אירועים מתפתחים ומתגשמים כפי שחזה בספרו "שקיעת המערב". הוא היה בטוח שהוא חי בתקופת הדמדומים של תרבותו - שלמרות התבטאויותיו העגומות – אהב אותה עד הסוף.
שפנגלר זיהה כי האויב המר ביותר של הלאומיות ותורת הסוגים התרבותיים הסגורים הוא המרקסיזם הבינלאומי, המבקש לבסס "אחווה אוניברסלית" או אחדות על בסיס הסוציאליזם הבינלאומי. במאבקו נגד המרקסיזם קידם שפנגלר את פילוסופיית ההיסטוריה שלו ואת הרעיון של "סוציאליזם שהוא לאומי", כלומר רעיון הסוציאליזם הפרוסי האמתי, ללא נימה של גזענות.
[1] Stimely, Keith, “Oswald Spengler: An Introduction to His Life and Ideas.” Institute for Historical Review. Web. 14 July 2010.
לקריאת הספר בתרגום לאנגלית:
https://archive.org/details/declineofwest02spenuoft/page/n17/mode/2up
