המופתי של ירושלים והנאצים

המופתי של ירושלים והנאצים.

הפרק השמיני של הסדרה הדוקומנטרית "משתפי הפעולה של הנאצים", שהוקדש למופתי של ירושלים במהלך מלחמת העולם השנייה - מוחמד אמין אל-חוסייני - הציג כיצד הוא שיתף פעולה עם היטלר וכן את הרצון להקים תאי גזים גם במזרח התיכון להשמדת היהודים, עוד מספר שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל.[1] חוסייני עבד עם היטלר, קיבל את התוכניות לתאי הגזים מהנאצונל-סוציאליסטים, ורצה לאסוף את כל היהודים בפלשתינה ולהשמידם. הוא היה אחד האנשים המשפיעים והעשירים ביותר מבין החמולות המתחרות בפרובינציה העותמאנית הידועה כ-החלק של יהודה בפלשתינה. הוא הצטרף לאחים המוסלמים ב-1928, השנה שבה נוצר הארגון, ולאחר מכן העביר את רעיון רצח העם של הנאצים באירופה למזרח התיכון שלאחר המלחמה. למעשה, הפנטזיות על רצח עם הביאו אותו ב-1929 להגיד שכל הרוצח יהודי מבטיח לעצמו מקום בעולם הבא.[2] לפועלו הייתה תוצאה ישירה למהומות של 1929, בהן נרצחו 133 יהודים.

למעשה כבר משנת 1919 החל חוסייני לארגן התקפות נגד יהודים וכן מהומות בירושלים ב-1920 שבהן נרצחו שישה יהודים ומאות נפצעו. בשנה שלאחר מכן הגיב הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, על ההסתה של חוסייני על ידי מינויו למופתי של ירושלים, בתקווה כי המתנה הזו תוביל אותו להוריד את מפלס האלימות.[3] במקום זאת המשיך חוסייני להסית לאלימות, ובמהומות בפתח תקוה ויפו נרצחו 43 יהודים רק שבועות לאחר שהפך למופתי. דו"ח של ממשלת בריטניה קבע כי המיעוט היהודי היה הצד שהותקף ונפגע ברובו.[4] ב-1936 ההסתות שלו הובילו למהומות נוספות ביפו ולשלוש שנים של אינתיפאדה. במקום להתעמת עם המופתי שלה על האלימות הגדלה, במאי 1939 הגבילה ממשלת בריטניה את ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ל-75,000 בחמש השנים הבאות, ובכך גם נתנה תמריץ לאלימות היות והעניקה למופתי חלק מדרישותיו. גם בוועידה בסוריה ב-1937 אמר חוסייני שהמאבק ביהודים הוא היסטורי וארוך שנים, היות וכבר במאה ה-7 היהודים היו בוגדים "בדיוק כמו היום", "לשון הרע היה הנשק שלהם".[5]

ב-1933 נפגש חוסייני לראשונה עם הקונסול הדיפלומטי של הנאצים – היינריך וולף. ב-1937 נפגש עם אדולף אייכמן והרברט האגן, שהיה אחד מעמיתיו של אייכמן במחלקה לענייני יהודים של הגסטאפו, והפך לחברם הקרוב. אייכמן הורה להציב דגלים נאציים בפלשתינה ושהלא יהודים ישימו בבתיהם צלבי קרס ודיוקנאות של היטלר.

במהלך המלחמה, בין 1941-1945, חוסייני חי בברלין והסתובב בחוגים הנאציים הבכירים ביותר. הוא אפילו נשאר בבונקר של היטלר לקראת סופה. ב-1941 הוציא פסק הלכה הקורא לגרמנים להפציץ את תל אביב. בפגישה בברלין בנובמבר 1941 הבטיח היטלר לחוסייני שמטרתו היא השמדת יהודים - כל היהודים - החיים בחצי האי ערב. הוא גם סיפק לחוסייני תקציב חודשי לג'יהאד בפלשתינה, ואף תחנת רדיו בה הוא הטיף לרצח עם. במסגרת ההטפה אמר למאזיניו כי זו היא חובתם הדתית לרצוח יהודים, ושזאת היא ההזדמנות הטובה ביותר להתפטר מהגזע המלוכלך הזה שהביא עמו כל כך הרבה צרות; "תהרגו את היהודים, תשרפו את רכושם, תהרסו את החנויות שלהם, תשמידו את התומכים האלו באימפריאליזם הבריטי, הישועה שלכם תלויה בכך".[6] כמו כן, טען שהיהודים לא מתכוונים לעצור בישראל אלא להמשיך ולכבוש את כל המדינות השכנות. לקראת סוף המלחמה הוא הטיף כי הסכם וורסאי היה אסון לגרמנים כמו גם לנו; אבל הנאצים יודעים כיצד להתפטר מהיהודים, והם מעולם לא פגעו בבני עמינו והם שוב נלחמים באויב המשותף שלנו שרודף אותנו; אבל מעל להכל הם פתרו את הבעיה היהודית; הרגו את היהודים בכל מקום שתמצאו אותם.[7]

לאחר המלחמה העיד דיטר ויסליצני, מעוזריו הבכירים ביותר של אייכמן, במשפטי נירנברג כי המופתי היה דמות מרכזית בתכנון רצח העם של היהודים: "המופתי הגדול הציע שוב ושוב לרשויות הנאציות - כולל היטלר, פון ריבנטרופ והימלר - את השמדת יהדות אירופה. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיה היהודית בפלשתינה ... המופתי היה אחד מיוזמי ההשמדה השיטתית של יהדות אירופה והיה משתף פעולה ויועץ של אייכמן והימלר בביצוע תכנית זו. הוא היה אחד מחבריו הטובים ביותר של אייכמן והסית אותו כל הזמן להאיץ את אמצעי ההשמדה. שמעתי אותו אומר, מלווה באייכמן, כי ביקר בעילום שם בתאי הגזים של אושוויץ.”[8] אייכמן הכחיש זאת, אך אין ספק שהמופתי קרא בגלוי לרצח המוני של יהודים, כפי שצוין לעיל שעשה באמצעות הרדיו.

פעמים רבות פעל חוסייני להבטיח שיהודים לא יגורשו מאירופה - ובכך תישאר ההשמדה האופציה היחידה שנותרה להם. ב-25 ביולי 1944 כתב חוסייני ליואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, כי מבקש ממנו לעשות כל מה שנדרש על-מנת למנוע מהיהודים להגר לפלשתינה מצרפת וגרמניה; שהדבר יעודד גם את מדינות הבלקן לשלוח יהודים לשם, מה שיפגע בהצהרה של פון ריבנטרופ "להשמיד את האומה היהודית לכאורה בפלשתינה כחלק מהמדיניות הגדולה של הרייך השלישי".[9] למעשה, בקיץ 1944 הוא ניגש גם לרומניה, הונגריה ובולגריה על-מנת לזרז את שליחת היהודים שלהם לפולין ובכך להאיץ את השמדתם. יהיה אשר יהיה תפקידו האמתי של המופתי בהקמת מחנות ההשמדה הנאציים, הוא בהחלט תמך ואישר את עבודתם, ואמר בביטחון: "האומה שלנו ממתינה לפתרון הבעיה היהודית העולמית על ידי חבריה, כוחות הציר."[10]

ב-1943 נסע חוסייני מברלין לבוסנייה כדי להקים יחידת אס-אס מוסלמית, שהייתה אחראית להשמדת תשעים אחוזים מיהודי בוסניה, דהיינו 12,600 מתוך 14,000 הנותרים, וכן לשריפת כנסיות סרביות רבות.[11] לאחר מכן שלח יחידות אחרות שהקים לעזור בהשמדת יהודי הונגריה.[12] הוא ציין את היעדים המשותפים של קבוצתו עם הנאצים, וכי בזמן שזאת חובתם לגרש את היהודים מכל האדמות שלהם, כך גם הנאצים נלחמים באויב המשותף שמדכא אותם, ושהם זיהו את היהודים כמקור הבעיות והחליטו למצוא פתרון סופי להשמיד את הסכנה היהודית מהעולם.[13] הוא ציין כי היהודים, שמאמינים שנבחרו על-ידי האל, מאמינים גם שהכל נוצר לשרת אותם וכי כל השאר הם כמו חיות.

חוסייני נעצר על ידי חיילים צרפתים במאי 1945, אך אלו סירבו לבקשת הבריטים להעביר אותו למעצרם. ייתכן שהבריטים רצו להעמידו לדין, שכן היה אזרח בריטי (במסגרת המנדט) ומשתף פעולה עם הנאצים. במקום זאת העלו אותו הצרפתים על מטוס לקהיר, שם חידש את הפעילות שלו נגד היהודים. האחים המוסלמים הצליחו לשכנע את ממשלת מצרים להעניק לו מקלט.[14] לאחר שישראל הכריזה על עצמאות ב-1948, ציין חוסייני כי מכריז על מלחמת קודש, במסגרתה יש להרוג את כל היהודים.[15]

ההערצה ההדדית לא הסתיימה עם חוסייני, וכאשר ג'ון רוי קרלסון ביקר בקהיר את חסן אל-בנא לסקור את ההכנות למערכה נגד ישראל, הוא מצא את אחד מעמיתיו אומר כי אם רומל, הנאצים והפשיסטים היו מנצחים הם היו חברינו הקרובים, המשחררים ושלנו, ושאז לא היו גם יותר ציונים כי כלל לא היו יותר יהודים.[16] אסור לזלזל גם בהשפעה האפשרית שהייתה לחוסייני על היטלר עצמו, אשר התרשם מהיעילות האכזרית של האופן שבו טיפלו הטורקים "בבעיה הארמנית" שלהם, והשתמש בדוגמה זו ובשכחה העולמית של הזוועה הזאת כדי להצדיק את השמדתו של הפולנים. באוגוסט 1939 הוא סיפר למפקדי הוורמכט "הנחתי ליחידות גולגולת המת להיות מוכנות בינתיים במזרח בלבד, עם הוראות לשלוח למוות ללא רחמים גברים, נשים וילדים ממוצא פולני; רק כך נקבל את מרחב המחייה הדרוש לנו; אחרי הכל, מי זוכר כיום את ההשמדה של הארמנים?; ההיסטוריה תזכור אותי כמייסד אומה; לא מעניין אותי מה יגידו עלי התרבויות המערב אירופאיות החלשות".[17] וזאת לא הדוגמה היחידה. היטלר תועד אומר, בעניין הניצחון של קרל מרטל בקרב טור/פואטייה ב-732 אשר עצר למעשה את הפלישה לאירופה: "אם קרל מרטל לא היה מנצח בפואטייה - הרי כבר אתם רואים, העולם נפל לידיהם של היהודים, כל כך חסרת אומץ הייתה הנצרות! - אז מן הסתם היינו צריכים להמיר את עצמו למוחמדנות, הכת שמפארת את הגבורה ואשר פותחת את השמים ללוחמים הנועזים לבדם. אז היו הגזעים הגרמניים כובשים את העולם. הנצרות לבדה מנעה מהם מלעשות זאת."[18] בתמונה: חוסייני עם יחידת ה-אס.אס. הבוסנית, 1943.

[1] https://www.youtube.com/watch?v=WghqmG4sn_A

[2] David G. Dalin and John F. Rothmann, Icon of Evil: Hitler's Mufti and the Rise of Radical Islam, )Random House, 2008(, p. 30.

[3] Edy Cohen, “How the Mufti of Jerusalem Created the Permanent Problem of Palestinian Violence,” The Tower, November 2015, http://www.thetower.org/.../how-the-mufti-of-jerusalem.../

[4] Ibid.

[5] Jeffrey Herf, Nazi Propaganda for the Arab World (Yale University Press, 2009), pp. 125-6.

[6] Maurice Pearlman, Mufti of Jerusalem: The Story of Haj Amin El Husseini (London, Victor Gollancz, 1947), p. 49.

[7] Jeffrey Herf, “Haj Amin al-Husseini, the Nazis and the Holocaust: The Origins, Nature and Aftereffects of Collaboration,” Jerusalem Center for Public Affairs, January 5, 2016, http://jcpa.org/.../hajamin-al-husseini-the-nazis-and.../

[8] Saul S. Friedman, A History of the Middle East (McFarland, 2006), p. 243; David G. Dalin, “Hitler’s Mufti,” First Things, August 2005, https://www.firstthings.com/article/2005/08/hitlers-mufti

[9] “The Arab Higher Committee: its origins, personnel and purposes, the documentary record submitted to the United Nations, May, 1947,” (The Nation Associates, 1947).

[10] Saul S. Friedman, A History of the Middle East, (McFarland, 2006), p. 243.

[11] David G. Dalin and John F. Rothmann, Icon of Evil: Hitler's Mufti and the Rise of Radical Islam, Random House 2008, p. 37.

[12] Kenneth R. Timmerman, Preachers of Hate: Islam and the War on America, (Crown Forum, 2004), p. 110.

[13] Gilbert Achcar, The Arabs and the Holocaust: The Arab-Israeli War of Narratives (Henry Holt and Company, 2010), p. 157.

[14] Richard Paul Mitchell, The Society of the Muslim Brothers (Oxford University Press, 1993), p. 56.

[15] Saul S. Friedman, A History of the Middle East (McFarland, 2006), p. 243.

[16] John Roy Carlson, Cairo to Damascus, (Knopf, 1952), p. 110.

[17] Kevork B. Bardakjian, Hitler and the Armenian Genocide (Zoryan Institute, 1985), p. 17.

[18] Hitler’s Table Talk 1941–1944, translated by Norman Cameron and R. H. Stevens (Enigma Books, 2000), p. 667.