המקור ההיסטורי של הטלאי הצהוב.
המקורות ההיסטוריים של הטלאי הצהוב.
לאחר הכיבוש של העיר מוסול בידי המדינה האסלמית ב-2014, על בתי מגורים ובתי עסקים של נוצרים צוירה האות הערבית ن, האות ה-14 באלף-בית הערבי והמקבילה לאות "נ". הכוונה הייתה ל"מנצרת". לפי הדת הנוצרית, ישוע קיבל את התואר הזה ונקרא "ישוע מנצרת", לפי מיקום המקור של משפחתו. ללא ספק, לאחר שאנו נחשפים לתופעה כזאת, בה בני דת מסוימת והעסקים שלהם מסומנים בכדי לאותת על כך שכאן נמצאים אלו שניתן לפגוע בהם, אנו נזכרים בטלאי הצהוב שהנאצים חייבו את היהודים לסמן את עצמם איתו. עם זאת, לא רבים יודעים כי הנאצים לא המציאו מנהג זה, אלא השתמשו בהמצאה שפותחה כבר מאות שנים קודם לכן.
אכן, המדינה האסלמית לא נוהגת לאמץ שיטות של תרבויות אחרות, גם אם אלו אכזריות במיוחד. מקורות הסימון באמצעות האות ن נמצאים עמוק בהיסטוריה של דתם. במה שנקרא "תנאי עמר" או "חוזה עמר" המשויך לח'ליף עמר השני משנת 637, הוטלו תנאים משפילים על האזרחים היהודים והנוצרים שחיו תחת הכיבוש. נוסף על כך שהכריחו את הנוצרים והיהודים ללבוש את הבגדים המסורתיים שלהם ומנעו מהם ללבוש בגדים מזרח תיכוניים, נאמר בחוזה גם כי יש חובה על הלא-מאמינים ללבוש חגורה צהובה סביב מותניהם. הצורך להבדיל את האוכלוסיות נבע מהחדית', שם דרש הנביא מחסידיו להתנהג ולהיראות בשונה "מהכופרים".[1][2] הסיבה לכך שצבע החגורה היה צהוב היא שהייתה זאת וריאציה של חגורת "זונאר", שהייתה עשויה מבד צהוב.
חשוב לציין כי החגורות והטלאים ("ריגא") היו רק חלק מתנאי ההופעה שחייבו את הנוצרים והיהודים. מעבר לצבע, היו חוקים באשר לצורה ואורך הלבוש, וכן היו חובות ומגבלות על תספורות ונעליים. בזמן שבאזורי פרס נאסר עליהם להשתמש במרחצאות ציבוריות, במצרים הם חוייבו לשים על עצמם פעמונים, דהיינו לסמן את דתם בעת היותם ערומים. באזורים המרכזיים של צפון אפריקה חוקי הלבוש היו נוקשים ביותר, והחגורות היו חייבות להיות בולטות; מי שלא לבש סממנים לפי הנהלים קיבל עונש פיזי, נשלח לכלא או הושפל בפומבי.[3]
כמובן, עקב הסיבה שמנהגים אלו נמשכו במשך מאות שנים וברחבי ארצות שונות תחת כיבושי הג'יהאד, היו וריאציות שונות שחייבו את הנוצרים והיהודים. בטוניס, למשל, עד 1875 לבשו הד'ימים ברדסים שחורים או כחולים בלבד, ובלוב הטלאי של היהודים היה כחול. באלג'יריה, עד הגעת הצרפתים, יכלו ללבוש רק שחור. מערבה יותר היו חייבים ללכת יחפים מחוץ לשכונות המגורים. בירושלים של תחילת המאה ה-19 יהודים ונוצרים לבשו רק בגדים כהים.[4] על הנוצרים נאסר לחבוש טורבנים אלא כובעים בלבד; היהודים השתמשו בנעליים כחולות-כהות בזמן שהנוצרים באדומות. בהמדאן וטהרן של המאה ה-19 היהודים הלכו עם טלאי אדום. במצרים של המאה ה-12 סלדין נתן פקודה כי הנוצרים ילבשו חגורה בולטת, ולא יוכלו להשתמש בסוסים או חמורים.[5] בשנת 1301 במצרים, היהודים והנוצרים נאספו, וקיבלו הודעה כי לא יועסקו יותר במגזר הציבורי, וכי הנוצרים ילבשו חגורה וטורבן כחול, בזמן שהיהודים ילבשו טורבן צהוב.[6]
ב-722 פקד הח'ליף אל-מנסור לשים חותמת מיוחדת על ידיהם של היהודים והנוצרים בירושלים. הח'ליף של בגדד בן המאה ה-11 אל-מקתדי פקד על סגנו אבו שוג'ה כי כל הגברים היהודים צרכים לשים טלאים צהובים על כיסויי הראש שלהם, כמו גם ללבוש חגורות מיוחדות; מקורות אחרים מוסיפים כי בתקופה זו חויבו היהודים ללבוש חגורות בצבע דבש כמו גם כובעים צהובים. מקורות נוספים מוסיפים כי הגברים היהודים לבשו חתיכת עופרת סביב צווארם עליה הייתה כתובה המילה "ד'ימי". כל אישה יהודייה חויבה לשים שני טלאים שונים כמו גם נעליים בצבעים שונים, אחת שחורה ואחת אדומה. חובה נוספת הייתה לשים פעמונים סביב הצוואר או על הנעליים בכדי שכולם ידעו על זהותן ובכדי שיופרדו מהנשים הלא יהודיות. מקורות ערביים אחרים מאשרים זאת, אם כי יש כאלו הכותבים שהנעליים השונות בתקופתו של אל-מקתדי היו שחורה ולבנה. קבוצת אינקוויזיטורים מיוחדת של מוסלמים, המורכבת הן מגברים הן מנשים, הוקמה בכדי לפקח על קוד הלבוש הזה, ואנשיה נהגו להיות אכזריים במיוחד כלפי היהודים, ולעתים קרובות הכו אותם ברחובות. כל זה הוביל כמובן לפגיעה פומבית קבועה ביהודים ברחובות בגדד גם בידי אזרחים רגילים.[7]
באיראן נחשבו היהודים מה שהשריעה מגדירה כ"נג'יס", כלומר לא טהורים או "טמאים". היהודי מבחינה טקסית הוא טמא וכן מטמא אחרים, ועל כן קידמו אנשי הזרם השיעי מספר הנחיות בכדי לא לבוא במגע עם היהודים וגם הפעילו עליהם מגבלות רבות. ה-"מהאללה", כלומר הגטאות הנפרדות אליהן הוגבלו היהודים, היו קיימות באיראן תקופה ארוכה, ובשיראז, למשל, היה פיקוח הדוק מאוד על הגודל שלו, והיהודים ביקשו פעמים רבות לרכוש שטחים נוספים בכדי להגדיל את המהאללה שלהם. אחד האיסורים היה על מגע פיזי עם הד'ימי היהודי. דוגמה נוספת היא שמכיוון שהמים נחשבו לגורם מזהם במיוחד, נאסר לרוב על היהודים להשתמש במרחצאות ציבוריות וב-יזד הם השתמשו רק במרחצאות נפרדות משלהם; בשלב מסוים אפילו נאסר על היהודים ללכת בגשם בכדי המים שפגו בהם לא יגיעו למאמינים. חשוב לענייניו כאן, היהודים גם חויבו לשים טלאי של בושה המסמן אותם כ"נג'יס" ובכדי למנוע עימם מגע. מאז תקופתו של עבאס השאה הראשון של פרס במאה ה-16 ועד שנות ה-20 של המאה ה-20 חויבו יהודי איראן לשים טלאים. צו מגבלות על היהודים שהוציא עבאס סביב שנת 1618 אסור על היהודים, בין היתר, להתלבש כמו בני דתו והם יהיו חייבים לשים על החזה טלאי בושה צהוב או אדום.[8]
הטלאי האיראני תואר כך: חתיכה מרובעת קטנה העשויה מכל מיני דברים; ברוחב של שתיים או שלוש אצבעות, תפורות לקאבה או לשמלה באמצע השדיים שלהן, בערך שתי אצבעות מעל החגורה, וזה לא משנה מאיזה חומר תהיה עשויה, ובלבד שהצבע יהיה שונה מזה של הבגדים אליהם היא נתפרה.
יהודי איראן נדרשו לפעמים גם ללבוש כובעים מיוחדים, ובטהרן לבשו היהודים כל הזמן כובעי לילה מיוחדים בשם shubkolah. על יהודי אספהאן נאסר ללבוש כיסויי ראש פרסיים - "קולה". בתחילת המאה אולצו יהודי בושהר ללבוש כובעי תרבוש טורקיים אדומים. למעשה עד היום נשארו כיסויי ראש לסימן ההיכר האתני של הפרסים. הנשים היהודיות חויבו ללבוש צ'אדור שחור, ולדאוג כי הפנים יישארו חשופות, מה שיכול להסביר את ההעדפה של נשות שיראז המודרניות ללבוש צ'אדור לבן.
יהודים רבים שהמירו את דתם המשיכו בסתר לשמור על השבת, ואפילו ההוצאה להורג של אלו שנתפסו עושים זאת לא עצרה את התופעה. כך, השאה עבאס השני אפשר ליהודים הללו לחזור לדתם המקורית בתמורה לתשלום ומתן שוחד, אך חייב אותם לחזור לשלם את הג'יזיה ולהחזיר רטרואקטיבית את המיסים שלא שילמו בתקפה שהיו מומרים, וחייב אותם לשים תלאי בושה חדש וכן כיסוי ראש מיוחד.
למעשה, הרדיפה של המעוטים הדתיים באיראן הייתה קיימת לכל הפחות מאז הקמת התאוקרטיה השיעית בידי שאה אסמאעיל הראשון בתחילת המאה ה-16. התנאים הדתיים של מוחמד-בקר מג'לסי בן המאה ה-17, אולי איש הדת החשוב ביותר של התאוקרטיה של האימפריה הספווית השיעית, באשר ליחס למיעוטים, משמשים רבות את משטר האייתוללות של איראן המודרנית. התנאים דורשים ממנהיגי איראן לכפות על המיעוטים בגדים שיבדילו אותם. היהודים, הוא כותב, נוהגים ללבוש בגדים צהובים, בזמן שהנוצרים לובשים שחורים או כחול כהה. הנוצרים לובשים חגורה מיוחדת והיהודים תופרים בד בצבע שונה על החלק הקדמי של בגדיהם.
גם הזורואסטרים של איראן, בדומה לנוצרים והיהודים, לא היו חסינים מכך. עדות ראיה מסוף המאה ה-19 מציינת כי עד שנת 1898 חויבו הללו חויבו ללבוש בגדים בצבעי חום, אפור או צהוב בלבד. נאסר עליהם ללבוש גרביים לבנות והם חויבו ללבוש נעליים מכוערות במיוחד. עד 1880 חויבו ללבוש גם כיסוי ראש עם קוצים, וכן כיסויים חושפניים יותר במקום מכנסיים.[9]
התופעות הללו הופסקו באיראן במאה העשרים עם שושלת פהלווי, אשר ביקשה להיות יותר חילונית ולחזור לשורשים הפרסיים שקדמו לכיבוש הג'יהאדיסטי של המאה ה-7, אולם עם המהפכה האסלאמית של 1979 חזרו שוב המיעוטים הדתיים להיחשב ל-נג'יס. כך חזרה גם הדה-הומניזציה של המיעוטים, קודמה ההפרדה וכך גם האפליה הבוטה שלהם בכלכלה והתעשייה, בכדי לא "לטמא" את המאמינים.[10] מיעוטים המוכרים מוצרי מזון חויבו בידי ממשל האייתוללות לשים שלט עליו כתוב "במיוחד עבור המיעוטים".
במקרה אחד של מפעל קוקה-קולה, למשל, הבעלים הארמני נאלץ לברוח מהמדינה וכל העובדים הארמניים פוטרו. בהמשך ניתנה אפשרות לכמה ארמנים לחזור לעבוד, אך רק בפקידות ולא בקו היצור, בכדי למנוע מגע עם המאמינים. נאסר עליהם לגעת בבקבוקים שכן המאמינים "הטהורים" הולכים לשתות מהם.[11]
במאה ה-12, לאחר שכוכב ("מגן") דוד הפך לסמלם של היהודים, פורסם חוק בבגדד בשנת 1121, שחייב את היהודים ללכת עם כוכב דוד צהוב על בגדיהם, דהיינו הטלאי הצהוב כפי שאנחנו מכירים מתקופת השלטון הנאצי. אכן, למזרח תיכוניים הייתה היסטוריה ארוכה מאוד של סימונים של אנשים די'מים מדתות אחרות. אפילו ב-2001 חייב הטאליבן את ההינדים באפגניסטן לשים טלאי צהוב גם כן.[12]
כפי שראינו בעבר, המופתי של ירושלים היה מאוד מקורב להיטלר ולשלטונות הנאציונל-סוציאליסטים, אשר מצדם מאוד העריצו את דתו, וזה לא מן הנמנע שממנו קיבלו הנאצים את הרעיון לטלאים הצהובים של היהודים, אם כי לא ניתן להוכיח זאת בוודאות. בכל מקרה, הזיכרון של השואה הוא טרי הרבה יותר והיא גם מוכרת הרבה יותר מהיחס ליהודים במזרח התיכון, ורצוי גם להימנע מההשוואות שכן אזכור השואה ישים בצד את המציאות ההיסטורית של תופעה הרבה יותר ארוכה, שהקדימה את הנאציזם במעל לאלף שנים.
לאחר הכיבוש של העיר מוסול בידי המדינה האסלמית ב-2014, על בתי מגורים ובתי עסקים של נוצרים צוירה האות הערבית ن, האות ה-14 באלף-בית הערבי והמקבילה לאות "נ". הכוונה הייתה ל"מנצרת". לפי הדת הנוצרית, ישוע קיבל את התואר הזה ונקרא "ישוע מנצרת", לפי מיקום המקור של משפחתו. ללא ספק, לאחר שאנו נחשפים לתופעה כזאת, בה בני דת מסוימת והעסקים שלהם מסומנים בכדי לאותת על כך שכאן נמצאים אלו שניתן לפגוע בהם, אנו נזכרים בטלאי הצהוב שהנאצים חייבו את היהודים לסמן את עצמם איתו. עם זאת, לא רבים יודעים כי הנאצים לא המציאו מנהג זה, אלא השתמשו בהמצאה שפותחה כבר מאות שנים קודם לכן.
אכן, המדינה האסלמית לא נוהגת לאמץ שיטות של תרבויות אחרות, גם אם אלו אכזריות במיוחד. מקורות הסימון באמצעות האות ن נמצאים עמוק בהיסטוריה של דתם. במה שנקרא "תנאי עמר" או "חוזה עמר" המשויך לח'ליף עמר השני משנת 637, הוטלו תנאים משפילים על האזרחים היהודים והנוצרים שחיו תחת הכיבוש. נוסף על כך שהכריחו את הנוצרים והיהודים ללבוש את הבגדים המסורתיים שלהם ומנעו מהם ללבוש בגדים מזרח תיכוניים, נאמר בחוזה גם כי יש חובה על הלא-מאמינים ללבוש חגורה צהובה סביב מותניהם. הצורך להבדיל את האוכלוסיות נבע מהחדית', שם דרש הנביא מחסידיו להתנהג ולהיראות בשונה "מהכופרים".[1][2] הסיבה לכך שצבע החגורה היה צהוב היא שהייתה זאת וריאציה של חגורת "זונאר", שהייתה עשויה מבד צהוב.
חשוב לציין כי החגורות והטלאים ("ריגא") היו רק חלק מתנאי ההופעה שחייבו את הנוצרים והיהודים. מעבר לצבע, היו חוקים באשר לצורה ואורך הלבוש, וכן היו חובות ומגבלות על תספורות ונעליים. בזמן שבאזורי פרס נאסר עליהם להשתמש במרחצאות ציבוריות, במצרים הם חוייבו לשים על עצמם פעמונים, דהיינו לסמן את דתם בעת היותם ערומים. באזורים המרכזיים של צפון אפריקה חוקי הלבוש היו נוקשים ביותר, והחגורות היו חייבות להיות בולטות; מי שלא לבש סממנים לפי הנהלים קיבל עונש פיזי, נשלח לכלא או הושפל בפומבי.[3]
כמובן, עקב הסיבה שמנהגים אלו נמשכו במשך מאות שנים וברחבי ארצות שונות תחת כיבושי הג'יהאד, היו וריאציות שונות שחייבו את הנוצרים והיהודים. בטוניס, למשל, עד 1875 לבשו הד'ימים ברדסים שחורים או כחולים בלבד, ובלוב הטלאי של היהודים היה כחול. באלג'יריה, עד הגעת הצרפתים, יכלו ללבוש רק שחור. מערבה יותר היו חייבים ללכת יחפים מחוץ לשכונות המגורים. בירושלים של תחילת המאה ה-19 יהודים ונוצרים לבשו רק בגדים כהים.[4] על הנוצרים נאסר לחבוש טורבנים אלא כובעים בלבד; היהודים השתמשו בנעליים כחולות-כהות בזמן שהנוצרים באדומות. בהמדאן וטהרן של המאה ה-19 היהודים הלכו עם טלאי אדום. במצרים של המאה ה-12 סלדין נתן פקודה כי הנוצרים ילבשו חגורה בולטת, ולא יוכלו להשתמש בסוסים או חמורים.[5] בשנת 1301 במצרים, היהודים והנוצרים נאספו, וקיבלו הודעה כי לא יועסקו יותר במגזר הציבורי, וכי הנוצרים ילבשו חגורה וטורבן כחול, בזמן שהיהודים ילבשו טורבן צהוב.[6]
ב-722 פקד הח'ליף אל-מנסור לשים חותמת מיוחדת על ידיהם של היהודים והנוצרים בירושלים. הח'ליף של בגדד בן המאה ה-11 אל-מקתדי פקד על סגנו אבו שוג'ה כי כל הגברים היהודים צרכים לשים טלאים צהובים על כיסויי הראש שלהם, כמו גם ללבוש חגורות מיוחדות; מקורות אחרים מוסיפים כי בתקופה זו חויבו היהודים ללבוש חגורות בצבע דבש כמו גם כובעים צהובים. מקורות נוספים מוסיפים כי הגברים היהודים לבשו חתיכת עופרת סביב צווארם עליה הייתה כתובה המילה "ד'ימי". כל אישה יהודייה חויבה לשים שני טלאים שונים כמו גם נעליים בצבעים שונים, אחת שחורה ואחת אדומה. חובה נוספת הייתה לשים פעמונים סביב הצוואר או על הנעליים בכדי שכולם ידעו על זהותן ובכדי שיופרדו מהנשים הלא יהודיות. מקורות ערביים אחרים מאשרים זאת, אם כי יש כאלו הכותבים שהנעליים השונות בתקופתו של אל-מקתדי היו שחורה ולבנה. קבוצת אינקוויזיטורים מיוחדת של מוסלמים, המורכבת הן מגברים הן מנשים, הוקמה בכדי לפקח על קוד הלבוש הזה, ואנשיה נהגו להיות אכזריים במיוחד כלפי היהודים, ולעתים קרובות הכו אותם ברחובות. כל זה הוביל כמובן לפגיעה פומבית קבועה ביהודים ברחובות בגדד גם בידי אזרחים רגילים.[7]
באיראן נחשבו היהודים מה שהשריעה מגדירה כ"נג'יס", כלומר לא טהורים או "טמאים". היהודי מבחינה טקסית הוא טמא וכן מטמא אחרים, ועל כן קידמו אנשי הזרם השיעי מספר הנחיות בכדי לא לבוא במגע עם היהודים וגם הפעילו עליהם מגבלות רבות. ה-"מהאללה", כלומר הגטאות הנפרדות אליהן הוגבלו היהודים, היו קיימות באיראן תקופה ארוכה, ובשיראז, למשל, היה פיקוח הדוק מאוד על הגודל שלו, והיהודים ביקשו פעמים רבות לרכוש שטחים נוספים בכדי להגדיל את המהאללה שלהם. אחד האיסורים היה על מגע פיזי עם הד'ימי היהודי. דוגמה נוספת היא שמכיוון שהמים נחשבו לגורם מזהם במיוחד, נאסר לרוב על היהודים להשתמש במרחצאות ציבוריות וב-יזד הם השתמשו רק במרחצאות נפרדות משלהם; בשלב מסוים אפילו נאסר על היהודים ללכת בגשם בכדי המים שפגו בהם לא יגיעו למאמינים. חשוב לענייניו כאן, היהודים גם חויבו לשים טלאי של בושה המסמן אותם כ"נג'יס" ובכדי למנוע עימם מגע. מאז תקופתו של עבאס השאה הראשון של פרס במאה ה-16 ועד שנות ה-20 של המאה ה-20 חויבו יהודי איראן לשים טלאים. צו מגבלות על היהודים שהוציא עבאס סביב שנת 1618 אסור על היהודים, בין היתר, להתלבש כמו בני דתו והם יהיו חייבים לשים על החזה טלאי בושה צהוב או אדום.[8]
הטלאי האיראני תואר כך: חתיכה מרובעת קטנה העשויה מכל מיני דברים; ברוחב של שתיים או שלוש אצבעות, תפורות לקאבה או לשמלה באמצע השדיים שלהן, בערך שתי אצבעות מעל החגורה, וזה לא משנה מאיזה חומר תהיה עשויה, ובלבד שהצבע יהיה שונה מזה של הבגדים אליהם היא נתפרה.
יהודי איראן נדרשו לפעמים גם ללבוש כובעים מיוחדים, ובטהרן לבשו היהודים כל הזמן כובעי לילה מיוחדים בשם shubkolah. על יהודי אספהאן נאסר ללבוש כיסויי ראש פרסיים - "קולה". בתחילת המאה אולצו יהודי בושהר ללבוש כובעי תרבוש טורקיים אדומים. למעשה עד היום נשארו כיסויי ראש לסימן ההיכר האתני של הפרסים. הנשים היהודיות חויבו ללבוש צ'אדור שחור, ולדאוג כי הפנים יישארו חשופות, מה שיכול להסביר את ההעדפה של נשות שיראז המודרניות ללבוש צ'אדור לבן.
יהודים רבים שהמירו את דתם המשיכו בסתר לשמור על השבת, ואפילו ההוצאה להורג של אלו שנתפסו עושים זאת לא עצרה את התופעה. כך, השאה עבאס השני אפשר ליהודים הללו לחזור לדתם המקורית בתמורה לתשלום ומתן שוחד, אך חייב אותם לחזור לשלם את הג'יזיה ולהחזיר רטרואקטיבית את המיסים שלא שילמו בתקפה שהיו מומרים, וחייב אותם לשים תלאי בושה חדש וכן כיסוי ראש מיוחד.
למעשה, הרדיפה של המעוטים הדתיים באיראן הייתה קיימת לכל הפחות מאז הקמת התאוקרטיה השיעית בידי שאה אסמאעיל הראשון בתחילת המאה ה-16. התנאים הדתיים של מוחמד-בקר מג'לסי בן המאה ה-17, אולי איש הדת החשוב ביותר של התאוקרטיה של האימפריה הספווית השיעית, באשר ליחס למיעוטים, משמשים רבות את משטר האייתוללות של איראן המודרנית. התנאים דורשים ממנהיגי איראן לכפות על המיעוטים בגדים שיבדילו אותם. היהודים, הוא כותב, נוהגים ללבוש בגדים צהובים, בזמן שהנוצרים לובשים שחורים או כחול כהה. הנוצרים לובשים חגורה מיוחדת והיהודים תופרים בד בצבע שונה על החלק הקדמי של בגדיהם.
גם הזורואסטרים של איראן, בדומה לנוצרים והיהודים, לא היו חסינים מכך. עדות ראיה מסוף המאה ה-19 מציינת כי עד שנת 1898 חויבו הללו חויבו ללבוש בגדים בצבעי חום, אפור או צהוב בלבד. נאסר עליהם ללבוש גרביים לבנות והם חויבו ללבוש נעליים מכוערות במיוחד. עד 1880 חויבו ללבוש גם כיסוי ראש עם קוצים, וכן כיסויים חושפניים יותר במקום מכנסיים.[9]
התופעות הללו הופסקו באיראן במאה העשרים עם שושלת פהלווי, אשר ביקשה להיות יותר חילונית ולחזור לשורשים הפרסיים שקדמו לכיבוש הג'יהאדיסטי של המאה ה-7, אולם עם המהפכה האסלאמית של 1979 חזרו שוב המיעוטים הדתיים להיחשב ל-נג'יס. כך חזרה גם הדה-הומניזציה של המיעוטים, קודמה ההפרדה וכך גם האפליה הבוטה שלהם בכלכלה והתעשייה, בכדי לא "לטמא" את המאמינים.[10] מיעוטים המוכרים מוצרי מזון חויבו בידי ממשל האייתוללות לשים שלט עליו כתוב "במיוחד עבור המיעוטים".
במקרה אחד של מפעל קוקה-קולה, למשל, הבעלים הארמני נאלץ לברוח מהמדינה וכל העובדים הארמניים פוטרו. בהמשך ניתנה אפשרות לכמה ארמנים לחזור לעבוד, אך רק בפקידות ולא בקו היצור, בכדי למנוע מגע עם המאמינים. נאסר עליהם לגעת בבקבוקים שכן המאמינים "הטהורים" הולכים לשתות מהם.[11]
במאה ה-12, לאחר שכוכב ("מגן") דוד הפך לסמלם של היהודים, פורסם חוק בבגדד בשנת 1121, שחייב את היהודים ללכת עם כוכב דוד צהוב על בגדיהם, דהיינו הטלאי הצהוב כפי שאנחנו מכירים מתקופת השלטון הנאצי. אכן, למזרח תיכוניים הייתה היסטוריה ארוכה מאוד של סימונים של אנשים די'מים מדתות אחרות. אפילו ב-2001 חייב הטאליבן את ההינדים באפגניסטן לשים טלאי צהוב גם כן.[12]
כפי שראינו בעבר, המופתי של ירושלים היה מאוד מקורב להיטלר ולשלטונות הנאציונל-סוציאליסטים, אשר מצדם מאוד העריצו את דתו, וזה לא מן הנמנע שממנו קיבלו הנאצים את הרעיון לטלאים הצהובים של היהודים, אם כי לא ניתן להוכיח זאת בוודאות. בכל מקרה, הזיכרון של השואה הוא טרי הרבה יותר והיא גם מוכרת הרבה יותר מהיחס ליהודים במזרח התיכון, ורצוי גם להימנע מההשוואות שכן אזכור השואה ישים בצד את המציאות ההיסטורית של תופעה הרבה יותר ארוכה, שהקדימה את הנאציזם במעל לאלף שנים.
[3] Hady Roger Idris, Les tributaires en Occident musulman médiéval d’après le Mi’yâr d’al-Wanšarîsî, dans Mélanges d’islamologie, P. Salmon éd., Leyde, Brill, 1974, no 65, p. 173.
[4] Ali Bey [Domingo Badia y Leblich], Travels of Ali Bey in Morocco, Tripoli, Cyprus, Egypt, Arabia, Syria and Turkey, between the years 1803 and 1807, written by himself (London, 1816),2: p. 242.
[5] Michael the Syrian, The Chronicle of Michael the Great, Patriarch of the Syrians, translated by Robert Bedrosian (Sources of the Armenian Tradition, 2013), p.190.
[6] Bat Ye’or, The Dhimmi: Jews and Christians Under Islam, translated by David Maisel, Paul Fenton, and David Littman (Fairleigh Dickinson University Press, 1985), p. 193.
[7] Alexander Scheiber, 'The Origins of Obadyah, the Norman Proselyte- Obadyah's Experiences in Baghdad, Early Twelfth Century', in Andrew G. Bostom (ed.), Legacy of Islamic Antisemitism: From Sacred Texts to Solemn History, Prometheus Books, 2008.
[8] על השפלת יהודי איראן ראו:
Laurence D. Loeb, Outcaste: Jewish Life in Southern Iran, Routledge, 1977.
[9] Napier Malcolm, Five Years in a Persian Town: Observations of the History, Religion, Traditions and Parsi Customs of Yezd, Iran at the Turn of the 20th century, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2018.
[10] Reza Afshari, Human Rights in Iran: The Abuse of Cultural Relativism, University of Pennsylvania Press, 2001.
[11] Eliz Sanasarian, Religious Minorities in Iran, Cambridge University Press, 2000.
