על העבדות, חלק ז'. והפעם: אינדיאנים בעלי עבדים שחורים.
על העבדות, חלק ז'.
והפעם: אינדיאנים בעלי עבדים שחורים.
במשך עשרות שנים נתפסה העבדות האמריקאית כעניין "לבן-שחור". עם זאת, כפי שראינו בפעמים הקודמות, התמונה האמתית בכל הקשור לעבדות מורכבת הרבה יותר, ובעולם החדש עבדים לשעבר, דהיינו שחורים משוחררים, החזיקו בעצמם בכמות נכבדה של עבדים לאחר שחרורם, במיוחד ליחס למספרם באוכלוסייה. בדומה לכך, גם לאינדיאנים, כפי שגם ראינו בעבר, הייתה תרבות המקדמת את העבדות אשר הקדימה בשנים רבות את הגעתו של קולומבוס, ואשר הייתה מובנת מעליו ברוב החברות הפרימיטיביות של ההיסטוריה. לכן, המציאות העגומה היא שגם חלק מהאינדיאנים (בעיקר הקריג, צ'רוקי, צ'וקטו, צ'יקאסאו וסמינולה, או "חמשת השבטים") השתתפו גם כן בסחר עבדים מבוסס גזע, עובדה שזוכה כמובן להכרה נדירה בהיסטוריה המצונזרת של ימינו.
אכן, רק בחלקו המאוחר יותר של המאה העשרים החלו ההיסטוריונים להתייחס לנושא זה. מספר מחקרים פורצי דרך זיהו את ההשלכות החשובות של פרקטיקה זו על אוכלוסיות האינדיאנים והשחורים במהלך המאה ה-19. אולי המחקר החשוב ביותר מוצג על-ידי ברברה קראוהמר, פרופסור להיסטוריה אמריקאית, אינדיאנית ואפרו-אמריקאית מאוניברסיטת מסצ'וסטס, אמהרסט.[1] המונוגרפיה מתעדת את העבדות השחורה באומות צ'וקטו וצ'יקאסאו, ומדגימה כיצד הן לפני והן אחרי שהעבדות נאסרה באמצע המאה ה-19, היא עדיין הצטלבה עם האומות האינדיאניות על בסיס הגזע. קראוהמר משכנעת באופן חד משמעי שההחלטה לעסוק בסחר עבדים נבעה מבחירה מודעת ומכוונת מצד בעלי עבדים אינדיאנים ואידאולוגיה גזעית. עבור מספר בעלי השפעה ועשירים באומת צ'וקטו, אימוץ העבדות המבוססת על גזע הייתה הדרך היעילה ביותר לשמור על אחיזה מתונה יותר באוטונומיה פוליטית ותרבותית נוכח ההתפשטות האמריקנית, תוך חתירה למטרות כלכליות ודיפלומטיות אישיות.
עד אמצע המאה ה-19 התקיימו חוקים בשתי אומות אינדיאניות שאסרו על נישואי תערובת בין שחורים לאינדיאנים: לדוגמה, מחוקקים משבט צ'וקטו אפשרו לאירופאים להשיג אזרחות באמצעות נישואים לאישה מצ'וקטו, אך אסרו על "כושי או צאצא של כושי" ליהנות מאותה הזכות; כמו כן, באומה של צ'יקאסאו, העונש על "התעסקות בפומבי עם עבד כושי" היה קנס גדול, הצלפה, או העונש האולטימטיבי - גירוש מן האומה וביטול כל יחסי קרבה. קראוהמר גם מצטטת עדויות מתוך נרטיבים של עבדים המצגים מקרים רבים של התעללות פיזית ומינית בידי האדונים האינדיאנים.
אכן, עבדות תחת אדונים אינדיאנים לא הייתה כמובן "נעימה" יותר מאשר תחת האירופאים.[2] עם זאת, חרף מצבם האיום, אנשים משועבדים שחיו באומות האינדיאניות עסקו בצורות סמויות וגלויות בהתנגדות. אחת החוויות המעניינות יותר של התנגדות כזו הוא סיפורו של עבד בשם "פרינס" ב-1858, שכעס על כך שאדונו מאומת צ'וקטו, ריצ'רד הרקינס, לא נתן לעבדים שלו לחגוג את חג המולד, רצח אותו באכזריות ואחר כך זרק את גופתו אל הנהר. אלמנתו של הנרצח דאגה שירפו את פרינס למוות, ויחד עימו גם את דודתו, למרות שלא הייתה הוכחה למעורבותה ברצח.
אפילו האמנציפציה וסיומה של מלחמת האזרחים לא הביאו להקלה מידית במצבם של העבדים המתגוררים באומות צ'וקטו וצ'יקאסאו. ארצות-הברית ראתה באומות אלו אישיויות פוליטית נפרדות, ולכן ביטול העבדות כפי שהוגדר בתיקון השלוש-עשרה לא חל על הטריטוריה האינדיאנית. במקום זאת, אמנת צ'וקטו / צ'יקאסאו משנת 1866 פירטה את מאפייני האמנציפציה, האזרחות והטענות לקרקע של המשוחררים, אך באופן מוזר ובעייתי קישרה את אלה עם הריבונות האינדיאנית, זכויות הקרקעות והקצבאות. מצב מסובך זה הפך לבעייתי עוד יותר עם קבלת החוקים שנחקקו על-ידי המנהיגים הפוליטיים של שתי האומות הללו אשר עדיין לא היטיבו עם המשוחררים, ושחורים שלא היה להם חוזה עבודה יכלו להיעצר על "שוטטות" ולאחר מכן להימכר במכירה פומבית למרבה במחיר, דהיינו עבדות תחת שם אחר.
בתמונות:
1. קבוצה של אינדיאנים בעלי עבדים מאומת הצ'ירוקי ואומות נוספות בדקוטה, כאשר הבולט בהם הוא ויליאם פן מצד שמאל.
2. ג'ון רוס. זכור לחיוב על מלחמתו נגד הזזת שבטו הצ'ירוקי מאדמתו. היה גם תומך נלהב בעבדות.
[1] Barbara Krauthamer, Black Slaves, Indian Masters: Slavery, Emancipation, and Citizenship in the Native American South, (The University of North Carolina Press, 2015).
[2] Claudio Saunt, Barbara Krauthamer, Tiya Miles, Celia E. Naylor, Circe Dawn Sturm, “Rethinking Race and Culture in the Early South”, Ethnohistory, 53 (2006) pp. 399-405.; Tiya Miles, Ties that Bind: The Story of an Afro-Cherokee Family in Slavery and Freedom. Berkeley: University of California Press, 2005.
