הכיבוש של מצרים והרקע העצוב לרדיפת הקופטים.

הכיבוש של מצרים והרקע העצוב לרדיפת הקופטים.

הכנסייה הקופטית האורתודוקסית היא מהעתיקות בעולם, לאחר שנוסדה באלכסנדריה כבר באמצע המאה ה-1. לא הרבה יודעים כיום שהקופטים הם בעצם גם הקבוצה האתנית שהרכיבה את מצרים העתיקה, וזאת שבנתה בין היתר את הפירמידות. המילה "קופטי" הינה תעתיק של תעתיק ערבי של המילה היוונית עבור "מצרי" ("איג'יפטיוס"). הערבים לקחו את האמצע של שלוש ההברות, "גיפט" והגו את "קיפט". האוכלוסייה הילידית של מצרים הייתה (ונשארה) נוצרייה, כך עולה גם משמם הנוכחי מהמקור הערבי.

עם הכיבוש המזרח תיכוני של מצרים במאה ה-7 ההרכב האתני של מצריים שונה בהדרגה, כאשר כיום הפכו הקופטים למיעוט נרדף בארצם, בזמן שלקבוצה הדומיננטית כיום אין שום קשר לאותה התרבות העתיקה המפוארת ממנה באו הפרעונים. למעשה, לאחר בחירת האחים המוסלמים בבחירות 2012, נשמעו קולות קיצוניים לפגוע, להרוס ולהשחית את הפירמידות,[1] זאת לאחר שכבר היו תקדימים במקרים אחרים של הרס פסלי בודהה בבמיאן או הרס המזבחים בטימבוקטו. האלימות נגד המיעוט הקופטי היא לא סוד,[2] וחרף העובדה כי "הנשיא" א-סיסי מדבר על יחס שווה לכולם, המציאות בשטח שונה בהרבה.[3] למעשה, הפכו הקופטים, במיוחד מאז שהכניס אנואר סאדאת את השריעה לחוקה המצרית ב-1971, לאזרחים בנוסח הד'ימים, דהיינו סוג ב', במיוחד הנשים, שנחשבות נחותות אף יותר מהגברים הקופטים;[4] כמו כן, כמעט ואין להם ייצוג ממשלתי עקב הטענות שמספרם באוכלוסיה קטן יותר ממה שהוא באמת. אכן, קיימות סכנות וקשיים רבים לאוכלוסיות מיעוט במזרח התיכון, אך נראה כי הקופטים מכירים זאת יותר טוב מכל אחד אחר.[5] נבחן עתה את הרקע ההיסטורי למצבם כיום.

אחרי שהכניעו את פרס ואת האזורים המודרניים של עיראק, סוריה וישראל לרבות ירושלים, המשיכו כוחות הג'יהאד לכיוון מצרים. בדצמבר 639, לאחר שהוסיף לכוחו עוד אלפי בדואים הלהוטים לבזוז, יצא המצביא עמר אבן אל-עאץ מעזה והמשיך לכיוון דרום-מערב. בדומה לסוריה, הגיעו כוחותיו לארץ שהייתה נוצרית מובהקת כבר מאות שנים. מכאן יצאו רבים מאבות הכנסייה הגדולים כגון קלמנס מאלכסנדריה בן המאה ה-2, כאן הוקמה אסכולת אלכסנדריה (הדידָסקאלִיה) ששימשה למרכז הלמידה התאולוגי הראשון בעולם. המסיונרים של מצרים היו כנראה גם הראשונים להביא את הנצרות לאזורים המרוחקים של אירופה, לרבות שווייץ, אנגליה ואירלנד.

כאשר הגיעו למצרים, החלו הפולשים לכבוש ולבזוז ערים רבות, וכהרגלם "לרצוח כל מה שעמד בדרכם – גברים, נשים, ילדים".[6] הנרדפים החלו לברוח מהערים, ונסו אל מאחורי החומות של אלכסנדריה.[7] הפולשים רדפו אחריהם והגיעו לעיר המרכזית במרץ 641. העיר הייתה המבוצרת ביותר שהמזרח תיכוניים נתקלו בה מאז שהחלו את מסעות כיבושי הג'יהאד עשרות שנים קודם לכן, וכן הייתה לה גישה לים. יחד עם זאת, חרף העובדה כי המגנים נלחמו בגבורה במשך כחצי שנה ופגעו רבות בפולשים, בסופו של דבר אזל זמנם. הקיסר של ביזנטיון, הראקליוס, למרות שניסה לשקם את כוחותיו לאחר התבוסה בקרב הירמוך כמה שנים קודם לכן, לא יכול היה להגיע לאלכסנדריה על מנת להושיע את הנצורים. כך, בספטמבר 641 שערי אלכסנדריה נפתחו מבפנים על-ידי אחד ממנהיגי הנוצרים (לא ברור אם בהסכמת כולם) לקריאות הפולשים באשר לגדולתו של האל שלהם.[8] יהיו אשר יהיו נסיבות פתיחת השערים, שוב כהרגלם, החלו הכובשים בטבח, שפיכת דמים ואונס. הם הרסו את החומות ושרפו כנסיות רבות, לרבות הכנסייה העתיקה שהחזיקה בשרידיו של מרקוס הקדוש אשר הביא את הנצרות למצרים.[9]

בנרטיב הפופולרי נהוג לספר שהספרייה הגדולה ביותר בהיסטוריה העתיקה, זו ששכנה באלכסנדריה והייתה בעלת אוסף אדיר של כתבים ושימשה כמרכז מחקר עולמי, נשרפה בטעות במאה ה-1 לפנה"ס בעת נוכחותו של יוליוס קיסר. המציאות ההיסטורית היא שהספרייה נבנתה ושוחזרה לגדולתה, עד שבפועל נשרפה סופית בעת הפלישה הזאת ב-641. המצביא עמר שלח הודעה לח'ליף עמר ושאל מה לעשות עם עשרות אלפי הספרים והמגילות במבנה העצום. תשובתו המפורסמת של הח'ליף הייתה: "אם הם מסכמים עם הספר שלנו, אנחנו לא צריכים אותם, אם לא מסכמים, אנחנו לא רוצים אותם. שרוף אותם". כמות הפפירוסים, שאם תוכנם היה שורד עד היום היה מגלה ואולי משנה את כל ההיסטוריה העתיקה כפי שאנחנו מכירים, שהכובשים השתמשו בהם כחומר בעירה לבתי המרחץ בעיר, הספיקו לתקופה של חצי שנה.[10]

הנפילה של מצרים נתפסה כמצערת אף יותר מזו של סוריה.[11] לא רק שהיא סמלה את סופם של השפה והתרבות היוונית לאחר תקופה של קרוב ל-1000 שנה לאחר שהוקמו במקום על ידי אלכסנדר הגדול ב-332 לפנה"ס, אלא בתור מרכז ההלניזם הייתה בין הערים המפוארת בעולם, ואחת העשירות.[12] היורשים של הראקליוס ניסו לשחרר את העיר מספר פעמים, ואף הצליחו לתקופה קצרה ב-645, אך שוב איבדו אותה שנה לאחר מכן. במהרה הפכה מצרים לבסיס לפעולות נגד נוצרים במזרח. ב-649 יצא צי פלישה מאלכסנדריה לבירת קפריסין. שם הם רצחו מספר רב של אנשים, בזזו זהב רב וכמובן תפסו עבדים. לאחר זמן מה חזרו שוב למסע דומה והטילו טרור על התושבים.[13] מאוחר יותר הפליג משם צי לסיציליה ונכנס לסירקוזה, שם ביצע טבח רב, כאשר רק מעטים הצליחו לברוח למקומות מבוצרים ולהרים.[14] למעשה הייתה זו התחלה של טרור בכל אזור הים התיכון,[15] שנמשך עד שהאמריקאים שמו לזה סוף במלחמות הברבריות הימיות במאה ה-19.

העדות ההיסטורית המוקדמת ביותר לכיבוש מצרים מגיעה מבישוף קופטי של אזור הדלתה, משנת 650. לפי העדות, גם כל מי שניכנע לפולשים נשחט ונרצח ללא רחמים - זקנים, נשים ולילדים; לאחר מכן בזזו את רכושם של הנמלטים.[16] שוב ושבו הוא חוזר לתאר את שפיכות הדמים והזוועות הנוראיות שביצעו הפולשים.[17] מצרים, ואלכסנדריה בפרט, היו בין האזורים המשגשגים ביותר בעולם ובעלות פריחה חקלאית מהמתקדמות בהיסטוריה. הכובשים החלו לחלוב עושר והישגים אלו ודרשו מהמצרים המקומיים מסים ותשלומים.[18] "אנחנו נאכל את הנוצרים כל עוד הם חיים; ואחרי שנמות הילדים של הילדים שלנו יאכלו את הילדים שלהם".[19] גם המצביא עמר לא ריחם על המצרים ודאג לקחת מהם את כל העושר שיכל להשיג לעצמו.[20] הח'ליף השלישי, מחליפו של עמר, התגאה שהצליח "לחלוב" את הגמל הנוצרי של מצרים יותר מקודמו ולהשיג מהם עושר רב יותר.[21] מדיניות סחיטה וביזה כזאת גרמה לעוני רב בקרב המקומיים, ובעקבות זאת לרעב גדול. רבים מתו מהרעב ונזרקו לרחובות שכן לא היה מי שישרוף את גופתם, אחרים פנו לקניבליזם.[22]

מאות שנות רדיפה וסחיטה כלכלית מסבירות במידה רבה מדוע הקופטים הינם מיעוט בארצם היום, לאחר שרבים לאורך השנים המירו את דתם על-מנת להפסיק את הסבל. אכן, ההיסטוריה, או המצוקה, של הכנסייה הקופטית האורתודוקסית במצרים, מתועדת היטב. הכרוניקה הגדולה "ההיסטוריה של הפטריארכיה של כנסיית מצרים", למשל, שהחלה תחת הבישוף הקופטי סוורוס אבן אל-מוקפה במאה ה-10, מתעדת אינספור מעשי טבח ורדיפות במשך מאות שנים, מהכנסיות ההרוסות ועד הנוצרים הצלובים ולנזירות שנאנסו ונרצחו. "המזרח תיכוניים הרסו את מצריים ... הם שרפו את המבצרים ובזזו את המחוזות, והרגו המון נזירים קדושים וחיללו מספר רב של נזירות בתולות והרגו כמה מהן עם חרב."[23]

הטענות של האפולוגנים יהיו כמובן שניתן לטעון כי סופרים נוצריים אולי מוטים נגד הרודפים שלהם, ולכן אנו יכולים לפנות גם להיסטוריון בן המאה ה-15 במצרים, אל-מקריזי, הנחשב להיסטוריון המזרח תיכוני בעל האוטוריטה הגבוהה ביותר לימי הביניים. לדבריו, הדברים נראו יחסית שקטים במהלך המאה הראשונה לכיבוש במצרים (641-741), ללא ספק בשל העובדה שהקופטים עדיין העפילו מספרית על הכובשים שלהם, והצליחו מדי פעם להתנגד. עם זאת, ב-767 "קשיים כבדים יותר מתמיד נפלו על הנוצרים, שהיו חייבים לאכול את המתים שלהם; בעוד הכנסיות החדשות שלהם במצרים נהרסו. גם הכנסייה של מרי אנט שליד זו של אבו-סנודה במצרים נהרסה גם היא, וגם זו שברובע קונסטנטינוס".[24] ב-845 קבע אל-מתוכל להרוס כנסיות. ב-912, הכנסייה הגדולה של אלכסנדריה נשרפה.[25] ב-939 היו פרעות באשקלון בהן בזזו והרסו את כנסיית מרים היוונית.[26]

ועדיין אולי התקופה הנוראית ביותר הייתה עידן הח'ליף אל-חאכם מהשושלת הפאטמית במצרים, אשר הרס גם את כנסיית הקבר. כפי שכותב אל-מקריזי: מעולם לא היו לנוצרים קשיים רבים יותר מאשר בתקופתו של אל-חאכם, אשר בזז את העוצרות של כל הכנסיות והמנזרים; שרף צלבים רבים ואסר על הנוצרים להעסיק משרתים. כנסיות רבות מאוד נהרסו, ובמקומות רבים נבנו מסגדים במקומן; הוא אישר למזרח תיכונים רבים לקחת את אשר חפצו מהנוצרים, בין אם זהב או רהיטים, ולמכור זאת בשווקים. הרס הכנסיות בשנת 1012 היה כה רב, שבסוף 1014 מספר הכנסיות ההרוסות במצרים וסוריה הגיע ל-3000.

לאחר התיאורים של רדיפות הנוצרים בתקופה זו, מציין אל-מקריזי, כפי שראינו לעיל, ש"תחת נסיבות אלו, רבים מהנוצרים המירו את דתם".[27] אכן, אכזריותו של אל-חאכם הייתה כה גדולה ובמקומות כה רבים תחת הכיבוש, שגם רוב ההיסטוריונים המערביים נאלצים להודות בכך, אם כי עדיין מציגים אותו כחריג, כמעשים של מטורף, ולמעשה מרמזים כי הנוצרים סבלו בעיקר תחת שלטונו בלבד, כאשר המציאות ההיסטורית היא שלא היה מחסור בשליטים אחרים אשר רדפו את הנוצרים. הח'ליף הארון א-רשיד זכור במערב בעיקר כשובב צבעוני מ"אלף לילה ולילה". בפועל, על אף היותו ידוע בעיסוקים חילוניים מובהקים - חיים פרועים, משקאות חריפים ופילגשים רבים (עד כדי כך שפעילי זכויות נשים בכוויית המודרנית התייחסו אליו כאל מודל המצדיק את מוסד העבדות) - הארון א-רשיד היה עדיין אדוק מספיק "כדי לאלץ את הנוצרים להתלבש באופן שיציג את דתם בפומבי, לגרש אותם מעמדותיהם ולהרוס את הכנסיות שלהם באמצעות הפתוות.[28] גם סלדין המפורסם, דרש למרוח לכלוך על קירות הכנסיות כסימן לביזוי.[29] כך, גם הרבה לאחר מותו של אל-חאכם, ב-1354, הכנסיות המצריות עדיין היו תחת התקפה, ואל-מקריזי מציין כי ההרס נעשה לא רק בידי השליטים אלא גם התושבים הרגלים, אשר הרסו את הכנסייה ליד גשר האריות, מנזר בגיזה, כנסיה בקהיר, ועוד רבות אחרות שהושמדו ובוזזו.[30] כך, אחרי מאות שנות דיכוי, כל מה שנותר לקופטים כיום אלו אזורי מובלעות וכמה מאחזים נוצריים מתפוררים בים של עוינות מתמשכת.

כיבושי הג'יהאד לא עצרו כמובן לאחר צפון אפריקה, וב-642 הם כבשו את ארמניה, שם הנוצרים לא זכו ליחס טוב יותר ממקומות אחרים, כאשר רבים נרצחו, נאנסו ונלקחו לעבדות.[31]

[1] https://www.frontpagemag.com/fpm/136907/calls-destroy-egypts-great-pyramids-begin-raymond-ibrahim

[2] https://carnegieendowment.org/files/violence_against_copts3.pdf

[3] https://www.brookings.edu/blog/markaz/2016/06/20/what-egypt-under-sissi-is-really-like-for-coptic-christians/

[4] https://www.youtube.com/watch?v=sHQbXPBEw-s

[5] https://www.youtube.com/watch?v=djW2E3Wqdts

[6] Butler, Alfred. 1992. The Arab Invasion of Egypt and the Last 30 Years of Roman Dominion. Brooklyn: A & B Publishers, p. 522.

[7] Hoyland, Robert G. 1997. Seeing Islam as Others Saw It: A Survey and Evaluation of Christian, Jewish and Zoroastrian Writings on Early Islam. Princeton: Darwin Press, p. 153.

[8] Kennedy, Hugh. 2007. The Great Arab Conquests: How the Spread of Islam Changed the World We Live In. Philadelphia: Da Capo Press, p. 153.

[9] Muqaffa, Sāwīrus ibn al-. 1948. History of the Patriarchs of the Coptic Church of Alexandria. Translated by Basil Evets. Paris: Firmin-Didot, p. 230.

[10] The Destruction of the Library of Alexandria by the Arabs: The Account of the Arab Traveler Abd al-Latif al-Baghdadi. https://copticliterature.wordpress.com/2017/10/06/the-destruction-of-the-library-of-alexandria-by-the-arabs-the-account-of-the-arab-traveler-abd-al-latif-al-baghdadi/

[11] Kennedy, p. 153.

[12] Butler, p. 291.

[13] Ye’or, Bat. 2010. The Decline of Eastern Christianity under Islam: From Jihad to Dhimmitude. Cranbury, NJ: Associated University Presses, pp. 275-6.

[14] Paul the Deacon. 1907. History of the Lombards. Translated by William Dudley Foulke. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

[15] Scott, Emmet. 2012. Mohammed & Charlemagne Revisited: The History of a Controversy. Nashville: New English Review Press, p. 166.

[16] Guindy, Adel. 2009. Hikayat al-Ihtilal: wa-Tashih ba‘d al-mafahim [Stories of the Occupation: Correcting Misunderstandings]. Cairo: Middle East Freedom Forum. Excerpts translated by author, pp. 14-5.

[17] Ye’or, pp. 270-1.

[18] Wolf, Kenneth Baxter, trans. 1990. Conquerors and Chroniclers of Early Medieval Spain. Liverpool: Liverpool University Press, p. 115.

[19] Ramelah, Ashraf. 2017. “Copts of Egypt: History of Repression through Today.” Secure Freedom Quarterly (1st Quarter): pp. 4–8.

[20] Butler, p. 460.

[21] Ibrahim, Raymond. 2007. The Al Qaeda Reader. New York: Doubleday, pp. 200-1.

[22] Muqaffa, p. 237.

[23] Ibrahim, pp. 80-1.

[24] Maqrizi, Taqi al-Din al-. 1873. A Short History of the Copts and Their Church. Translated by S. C. Malan. London: D. Nutt, pp. 79-80.

[25] ibid., pp. 86.

[26]ibid., pp. 87.

[27] ibid., pp. 88-91.

[28] Ibn Taymiyya, “Masala fi al-Kina’is [In Regards to Churches],” al-Kitab al-Islami, n. d., http://www.islamicbook.ws/amma/msalt-fi-alknaes.html

[29] Adel Guindy, Hikayat al-Ihtilal [Stories of the Occupation: Correcting Misunderstandings], Middle East Freedom Forum, 2009, p. 88.

[30] Maqrizi, p. 108.

[31] Ye’or, p. 275.