אינוך פאוול ונאום "נהרות הדם".
אינוך פאוול ונאום "נהרות הדם".
"אלה אשר האלים רוצים להשמיד, הם תחילה הופכים למטורפים".
- אוריפידס
הקריירה של פאוול לפני הפיכתו לחבר פרלמנט מרשימה למדי. ג'ון אינוך פאוול (1912-1998) לא היה פוליטיקאי רגיל. ילוד ברמינגהאם, הוא היה תלמיד מצטיין בבית הספר התיכון ע"ש המלך אדוארד השישי בעיר הולדתו, ולאחר מכן בטריניטי קולג', קיימברידג', שם התמקצע בלימודי קלאסיקות. הוא היה חוקר ובלשן קלאסי מבריק, שיכול היה לקרוא ולכתוב לטינית ויוונית, לדבר צרפתית וגרמנית שוטפת, ולקרוא וולשית מימי הביניים. הוא תירגם קטעים מההיסטוריה האנגלית של בֶּדָה וֶנֶרַבִּילִיס מהמאה השמינית, לא רק לאחד אלא לשני סגנונות של יוונית - אלה של אפלטון ותוקידידיס - בחצי מהזמן שהוקצה למבחן. הוא קיבל את התואר דון במכללה ולאחר מכן, בגיל 25 בלבד, הפך לפרופסור ליוונית באוניברסיטת סידני, אוסטרליה. בשנות העשרים המאוחרות לחייו כתב או ערך עבודות אקדמיות על תוקידידיס והרודוטוס שעדיין נקראות כיום. עם פרוץ המלחמה ב-1939 עזב את משרת הפרופסור והתגייס לצבא של הוד מלכותו בדרגת טוראי, ובהמשך עלה במהירות בסולם הדרגות עד לדרגת תת-אלוף.
לאחר המלחמה הוא פנה לפוליטיקה ונבחר לפרלמנט הקונסרבטיבי עבור וולברהמפטון דרום-מערב בפברואר 1950. הסביר כי עשה זאת על-מנת לעזור לשמר את האימפריה. תקופה זו התאפיינה במאות מהגרים שהגיעו לבריטניה מג'מייקה, אבל בשנים הראשונות לא התעסק פאוול בנושא ההגירה. למעשה, ההגירה ממדינות עולם שלישי החלה לאחר סיומה של המלחמה, בעיקר מהקולוניות והקולוניות לשעבר בקריביים ובדרום אסיה. ככל שיותר קולוניות קיבלו מבריטניה את העצמאות בשנות ה-50 ו-60, מספר המהגרים עלה. שחורים קריביים, פקיסטנים והודים מזרחיים דחפו לעצמאות, אך לאחר קבלתה רבים מהם העדיפו לחיות כמיעוט גזעי/אתני בבריטניה.
הלייבור איבד את כוחו לשמרנים ב-1951, והשמרנים נשארו בהנהגה עד 1964. פאוול היה תמיד איש עקרונות לפני הקריירה, ובשנת 1958 התפטר מתפקידו כמזכיר הכספים של האוצר, כמחאה על התוכניות הממשלתית להגדלת ההוצאות. בתקופה שבה הכלכלה הקיינסיאנית הייתה באופנה, אמונתו של פאוול בשווקים חופשיים נחשבה למיושנת. עשרים שנה מאוחר יותר, מרגרט תאצ'ר הגיעה לשלטון עם תוכנית כלכלית כמעט זהה לזו של פאוול.
בשנות ה-50 ואילך, הפכה ההגירה מהעולם השלישי לנושא פוליטי משמעותי, והיה לחץ מצד כמה פקדים מסורתיים לפעול בעניין. מבקר ההגירה סיריל אוסבורן היה חבר פרלמנט טורי כן גם, אבל פאוול לא נטל חלק בתנועה שלו. המצב נשאר זהה מבחינתו של פאוול גם אחרי שמהומות הגזע של 1958 בנוטינג היל ובמקומות אחרים החלו להעלות שאלות רציניות על "החוכמה" של הרב-תרבותיות. אוסבורן עצמו ניגש לפאוול אחרי המהומות וביקש ממנו לתמוך במערכה נגד ההגירה, אך פאוול סירב.
למעשה, כשר הבריאות בתחילת 1960, פיקח פאוול על גיוס של צוות מהגרים ממדינות חבר העמים הבריטי לשירות הבריאות הלאומי. מאוחר יותר הסביר כי הגיוס היה בידי רשויות בתי החולים, וכי לא היו הגבלות על הגירה מחבר העמים; הגבלות בנושאים אלו נכנסו לתוקף רק ביולי 1962, שנתיים לאחר שמונה פאוול לשר הבריאות.
עם זאת, לא היה פאוול מנותק לגמרי מהמתרחש גם בשלב זה. הוא היה חבר בוועדת קילמויר, שבדקה את הצורך בבקרת ההגירה, ושדיוניה ב-1961 הביאו להטלת ההגבלות הראשונות. במהלך דיונים אלו העדיף פאוול צעדים נוקשים יותר מאלו שאומצו בסופו של דבר. ב-1955 הפגינו נהגי אוטובוס מווסט-ברומידג' נגד נהג סיקי[1] שלבש טורבן וגידל זקן בניגוד לנהלים המקומיים; עקב הלחץ הפופולרי פטרה מועצת העיר את הנהג, מה שזכה לשבחים מצדו של פאוול; עם זאת, הלחץ והביקורת של התקשורת גרמו למועצת העיר להחזירו לתפקיד, מה שגרם לפאוול להבין את הסכנות בכוחה של התקשורת לפעיל את כוחה נגד רצון הרוב, ובעד אלו שלא מקבלים עליהם את הנהלים ואורך החיים האנגלי.
למרות הטלת הבקרות ב-1962, ההגירה המשיכה לעלות. כ-75,000 מהגרים מהעולם השלישי נכנסו כמדי שנה למדינה, דבר שהפך את הנושא לעניין פוליטי מרכזי, ובבחירות הבאות באוקטובר 1964 היה ברור שהניסוי הרב-תרבותי נכשל, בעיקר לכל מי שחי במחוזות מעמד הפועלים שבהם רוב המהגרים התיישבו, שם החלה להתפתח תחושה אמיתית של טינה. בוולברהמפטון 10% מהאוכלוסייה כבר הורכבה ממהגרים, והפעם העלה פאוול את הנושא בנאום הבחירות שלו. הוא הצדיק את הטלת ההגבלות, ותקף את הלייבור על שהפריע והתנגד להן והצביעה נגדן בכל הזדמנות. ב-1964 התרחש ניצחון מפתיע של פיטר גריפיתס באחד מאזורי הבחירות המחוזיות, חרף השימוש הידוע לשמצה שלו במילה "כושי" במהלך המערכה, אולם פאוול לא לקח חלק במערכה זו. כך, שנה זו סימנה את ניצחון השמרנים במידה רבה משום שההגירה הייתה מאוד לא פופולרית בקרב האזרחים.
קשה לומר בוודאות באשר לסיבה שפאוול לא התערב בנושא ההגירה בשלבים המוקדמים. אפשר שזה קשור לעובדה ששנות ה-60 המוקדמות היו התקופה האחרונה בה ניתן היה לדון בבעיות ההגירה מבלי להזכיר את נושא ההחזרה למולדת, אלא על מורטוריום בלבד. אולם אחרי 1964 הנסיבות השתנו, ומיליוני בריטים, אשר ראו בראשית את ההגירה כמדיניות נדיבה, החלו להתנגד לה לאחר שמספרי המהגרים הגיעו לממדים לא פרופורציונליים. רקע זה הכין את הבמה לפאוול.
ב-1965 מונה פאוול למזכיר ההגנה בממשלת הצללים, וניסה לפעול להגדלת ההגבלות על ההגירה. הוא ציין כי כמות המהגרים פוגעת באיכות התפעולית של בתי הספר ובתי החולים, כמו גם מונעת את האינטגרציה התרבותית של המהגרים שבאו מוקדם יותר. מנהיג המפלגה השמרנית, אלק דאגלס-יום, תמך בעמדות של פאוול, וביקש ממנו לכתוב נאום התומך בצמצום כמות המהגרים ובתמיכה תקציבית בהחזרתם למולדתם.
פאוול חשף כי הלייבור, אשר תמך בהגירה המונית, מרמה את הציבור בעניין כמות המהגרים המגיע לבריטניה עקב היותה של ההגירה לא אהודה בקרב האזרחים: שרים של הלייבור סיפרו לעיתונאים כי מדי שנה ניתנות רק 7000 אשרות כניסה, אולם הם "שכחו" לציין שיחד עם מאושרים האלו מגיעים מעל ל-50,000 נספחים נוספים. פאוול פרסום תרמית זו ב"טלגרף" של לונדון בפברואר 1967.
שנה לאחר מכן מספר אשרות הכניסה השנתיות הרשמיות עלה ל-8500. כך, ב-9 לפברואר בוולסאל (ווסט מידלנדס), פאוול נשא נאום שבו זיהה את "תחושת חוסר התקווה וחוסר האונים של האנשים שנלכדו או נכלאו וכל מאמציהם למשוך תשומת לב וסיוע לא מביאים לשום תגובה". הוא דיבר שוב על השאננות של אנשים מחוץ לקהילות שנהרסו על ידי זרם המהגרים: "ככל שהדבר נוגע למרבית האנשים באיים הבריטיים, אתם ואני יכולים לחיות גם במרכז אפריקה, זה מה שהם יודעים על הנסיבות שלנו". "להרשות למהגרים להביא בני משפחה זה מספיק מטורף לגרום לאדם לבכות ולהיכנס לדיכאון".
התגובות הפרוגרסיביות לפאוול לא נפלו ממידת האכזריות והילדותיות שהללו מבטאים גם כיום. ה"סאנדיי טיימס" התייחס לפאוול עם מאמר מערכת בשם "פאוול ודעה קדומה". בדומה לתקופות מאוחרות יותר, התגובה התקשורתית הייתה ברובה מנוגדת לזאת של אנשים רגילים, שכן קיבל פאוול 800 מכתבים, שרק שניים מהם התנגדו למה שאמר. רבים היו מתומכי הלייבור שהביעו הכרת תודה על כך שסוף סוף מישהו במגזר הציבורי מוכן לומר בגלוי את מה שהם חושבים. אכן, הרוב המוחלט של התגובות היה חיוביות, גם במספר מקומות בתקשורת, ופאוול הפך לדמות לאומית מוכרת.
בשלב זה היה מנהיג טורי חדש, אדוארד הית', אשר היה פחות סימפתי לפאוול, אולי כי פחד ממנו כיריב פוליטי עקב הפופולריות העולה שלו, ועל כן ביקש ממנו לא לחזור על נאומים כמו בוולסאל, ולהקטין את הטון נגד ההגירה. במידה והיה מיישר את הקו עם הטענות של פאוול, אפשר שהייתה עולה דרישה כי פאוול אמור גם להנהיג את הטורים, דבר שהית' היה מעוניין למנוע.
ועדיין, פאוול זכור כיום בעיקר בזכות נאום אחד, אותו נתן לפוליטיקאים שמרנים בעיר הולדתו בירמינגהם ב-20 לאפריל 1968, ואשר קטעים מסוימים ממנו עברו לתודעה הפופולרית. היה זה הנאום המכור ביותר של פוליטיקאי בריטי מאז "נאום מסך הברזל" של צ'רצ'יל ב-1946. דוגמאות לחלקים מוכרים מהנאום הינם:
"כשאני מביט קדימה, אני חושש מהבאות. כמו הרומאי, אני רואה את נהר הטיבר מתמלא בדם. התופעה הטרגית והנוקשה הזאת שאנו צופים בה באימה בצד האחר של האוקיינוס האטלנטי, אך יש בה שזור עם ההיסטוריה והקיום של ארה"ב עצמה, באה אלינו כאן מרצוננו ודרך ההזנחה העצמית שלנו. ואכן, במונחים מספריים, זה יהיה בפרופורציות מספריות אמריקאיות הרבה לפני סוף המאה. רק פעולה נחושה ודחופה תמנע זאת אפילו עכשיו." הציטוט על נהר הטיבר המדמם נלקח מה-אינאיס של ורגיליוס.
"הפונקציה העליונה של מדינאות היא לפעול נגד עוולות הניתנות למניעה." לא לעשות כלום תטיל קללה על אלו שיבוא אחרינו".
"אלו אשר האלים רוצים להשמיד, הם תחילה הופכים למטורפים. אנחנו כנראה מטורפים, פשוטו כמשמעו, מטורפים כאומה אשר מאפשרת את הזרם השנתי של כ-50 אלף תלותיים ... זה כמו לצפות באומה החופרת את הקבר של עצמה."
הוא גם דיבר על "אזורים העוברים שינוי מוחלט, בסדר גודל חסר תקדים באלף שנות היסטוריה אנגלית".
הוא דיבר באופן עתידני על החקיקות של הלייבור שיאפשרו למהגרים "לארגן את חבריהם, להתסיס ולפעול נגד אזרחים אחרים, ולהטיל אימה ולשלוט בכל השאר באמצעים משפטיים שאותם הבורים ובעלי מודעות נמוכה סיפקו להם". ברמיזה מקראית הוא ציין ש"הדבר הכי טוב שאפשר לומר על אלה שמציעים ותומכים בחקיקה, הוא שהם לא יודעים מה הם עושים". הוא רמז שהפוליטיקאים מתמקדים בלהיבחר מחדש ולשמור על רוב, ועל כן עוסקים בנושאים קצרי טווח ונמנעים מנושאים לא פופולריים חשובים על מנת לא לייצר התנגדות. על כן הם לא פועלים נגד העוולות של מדיניות ממשלתית.
הוא תיאר מקרה בו האישה האנגלייה האחרונה ברחוב שלה נדחקה החוצה בידי השכנים החדשים שלה. הוא הסביר כי הללו דחפו צואה לתיבת הדואר שלה, וברחוב צעקו לעברה את המילה היחידה שידעו באנגלית: "גזענית". לדברי פאוול, האישה היתה משוכנעת שהיא תלך לכלא אם חוקי הגזע החדשים יעברו (אפילו אז אמר פאוול כי אנשים רבים שכתבו אליו פחדו לתת את כתובותיהם).
אחת הסיבות המרכזיות לנאום זה הייתה סוגיה חדשה שעוררה את הדיון בנושא ההגירה: ממשלות שחורות עצמאיות חדשות במזרח אפריקה התכוננו לגרש עד 250,000 דרום אסייתים. עלו טענות כי לאסייתים של קניה ואוגנדה הובטחו דרכונים בריטיים ב-1962 על ידי הממשלה השמרנית של הרולד מקמילן. פאוול טען שלא היתה הבטחה כזאת, וכי לבריטניה אין מחויבות מוסרית לרבע מיליון בני-אדם שאינם בריטיים. ממשלת הלייבור ומנהיגים שמרנים בכירים טענו אחרת, וכל האסייתים המגורשים הללו הוכנסו לבריטניה.
התגובות למה שנודע בשם "נאום נהרות הדם" היו צפויות: השמצות מן האליטה הפוליטית ותמיכה מסיבית מצד העם. אדוארד הית' פיטר אותו מממשלת הצללים, ומאמר ראשי ב"טיימס" פורסם תחת הכותרת "נאום הרשע". אפילו העיתון של וולברהמפטון "אקספרס אנד סטאר", שלרוב תמך בו, היה ביקורתי ביותר. הוא כתב שפאוול יכול היה להפוך את הנקודות שלו ליעילות יותר אילו השתמש בשפה מתונה יותר, וכי הזיק לטענות שלו עצמו על ידי הגזמות. כמובן שניתן לטעון, במתחשב במצב כיום, שטענות יכולות להינזק גם על ידי לשון המעטה. אכן, מתנגדיו טענו לאחר הנאום כי מדובר ב"פנטזיות", "הגזמות", ואחד השרים מהלייבור קרא לו "שגוי, מעורר דאגה וחסר אחריות לחלוטין". ומה מבחן ההיסטוריה מלמד? משנת 2000, מספר האזרחים הלא בריטים הרשמיים בלבד היה 4.5 מיליון, כאשר אם מכללים גם את הלא רשמיים המספר נע בין 5 ל-7 מיליון, בדומה למספרים עליהם דיבר פאוול. בשנת 2010 המספר היה 9.1 מיליון, וכיום מספרם עולה על 10% מהאוכלוסייה. כל זאת בטווח של פחות מ-50 שנה.
סקרי דעת קהל, לעומת זאת, הראו תמיכה גורפת בפאוול והתנגדות לביקורת כלפיו. ה"אקספרס אנד סטאר" קיבל 5000 מכתבים התומכים בפאוול לעומת 300 שהיו ביקורתיים, ורק 372 מתוך 35,000 הקוראים שהשתתפו בסקר סברו שהית' צדק בכך שפיטר אותו. פאוול קיבל 100,000 מכתבים בתוך ימים ספורים, רק 800 מהם היו ביקורתיים, בזמן שהיה צריך להשתמש במשאית בכדי להעביר את הדואר שלו. גם הית' קיבל דואר רב, 99% ממנו של תומכי פאוול, וכן עתירות רבות של אנשי האיגוד המקצועי, עד שנאלץ להוריד את כמות אשרות הכניסה הרשמיות ל-5000 בשנה. אכן, התקיימו הפגנות רבות בעד פאוול מצד איגודים מקצועיים בלונדון ו-ווסט מידלנדס, שכמובן החרידו את פוליטיקאי הלייבור שכן עובדי מעמד הפועלים הצביעו לרוב למפלגה שלהם. 4000 עובדי נמל שבתו כאות תמיכה בפאוול. כך הפך פאוול למנודה פוליטית, ובו בזמן לפוליטיקאי הפופולרי ביותר במדינה.
בשובו אל הפרלמנט, המשיך לשאת נאומים בנושא ההגירה, ולקרוא להחזרתם למדינתם. בוועידת המפלגה הטורית של 1968 השיב לאלה שאמרו כי לא ניתן להחזירם לביתם: "מה שהאינטרסים האמיתיים של ארצנו דורשים הוא תמיד אפשרי". הוא קיבל קבלת פנים נלהבת מצד נציגים רגילים, אך קיבל פחות תמיכה מעמיתיו הפוליטיים.
בנאומו באיסטבורן זמן קצר לאחר מכן, הזהיר פאוול מפני "המפרץ העמוק והמסוכן" המתפתח בין אנשים רגילים לבין אליטה ליברלית זעירה עם מונופול וירטואלי על ערוצי התקשורת, ש"נראית נחושה בדעתה שלא להכיר את העובדות ולא להתמודד עם המציאות, ואשר תשתמש בכל אמצעי או קיצוניות כדי לעוור גם את עצמם וגם את האחרים". הוא קרא שוב לחזרה מרצון של המהגרים בקנה מידה גדול וכן ליצירת משרד ממשלתי האחראי לתחום.
השפעתו המשיכה לגדול, והוא אחראי כנראה לזכייה של הטורים בבחירות 1970. רבים עברו בזכותו למפלגתו בוולברהמפטון ובסביבותיה, ובמידה פחותה גם בווסט מידלנדס, ובכל רחבי המדינה ניצבה עמדתו של פאוול במרכז המערכה, כשזכה בקולות הטורים שהיו בדרך כלל הולכים ללייבור. פאוול קיבל עתה יותר קולות מאשר בכל הקריירה שלו. המשיכה שלו הייתה חזקה במיוחד בקרב מעמד הפועלים. התקפה מטופשת של טוני בן ממפלגת הלייבור, שבה תיאר את גישתו של פאוול כ"מרושעת", ואמר ש"דגל הגזענות שהונף בוולברהמפטון מתחיל להיראות כמו זה שהתנופף מעל דכאו ובלזן", תרם כנראה גם כן לניצחון השמרני.
ממשלת טורי שנבחרה ב-1970 הגבירה עוד יותר את הפיקוח על ההגירה - דבר שעליו פאוול בהחלט יכול לקבל את הקרדיט, והציגה אפשרות בדבר צורה מוגבלת מאוד של חזרה מרצון של מהגרים (חוק ההגירה 1971, סעיף 29). פאוול המשיך לנהל מסע למען השבות בממדים גדולים בהרבה של מהגרים לביתם. עם זאת, בספטמבר 1971 180,000 מהגרים חדשים הגיעו לבריטניה, ואחוז ההגירה השנתי בשנה הראשונה של הית' בשלטון עלה ב-17%.
הפופולריות של פאוול בקרב הציבור הרחב נשארה וכך גם השפעתו על הבחירות. בבחירות פברואר 1974 הוא סירב לעמוד לצד המפלגה במחאה על המחירים ועל מדיניות ההכנסות ועקב המחלוקת שלו על החברות בקהילה הכלכלית האירופית. כך, הוא מואשם במידה רבה על ההפסד הטורי בבחירות האלה, אולי פשוט משום שבוחרי הלייבור שנמשכו לטורים ב-1970 חזרו לנאמנותם הקודמת כאשר פאוול לא התמודד. מעבר קולות גדול במיוחד ללייבור בווסט מידלנדס תומך בהשקפה זו. גם הוא עצמו האמין שהשפיע על תוצאות הבחירות של 1970 ו-1974. כפי שאמר מאוחר יותר על אדוארד הית', "הכנסתי אותו והוצאתי אותו".
לאחר שעזב את הטורים, חזר לפרלמנט בבחירות אוקטובר 1974 בתור חבר פרלמנט יוניסטר אולסטר. הוא נשאר במושב הזה עד 1987, כאשר איבד את המושב עקב שינוי שיטת הבחירות. הוא מעולם לא נטש את נושא ההגירה והרב-תרבותיות. בדצמבר 1981, אחרי פרעות הגזע של שנות תאצ'ר הראשונות, הוא הטיל את האשמה על ההגירה, וקרא שוב להשבתם של המהגרים לביתם. התקשורת התעלמה כמובן ממנו לאורך השנים, אך ב-1987, בראיון עם ניק רוס בערוץ 4, הוא עדיין ראה את האיום של מלחמת אזרחים "מזעזעת" שתהיה רב-תרבותית במהותה.
בינואר 1978 אמרה מרגרט תאצ'ר שמבינה את האנשים ש"באמת חוששים שמא הארץ הזאת עלולה להיות מוצפת על ידי אלו מתרבות אחרת". בהתחלה אמר פאוול כי חשב שיש להם הבנה משותפת בדבר הבעיה, אך מאוחר יותר הגיע למסקנה שהייתה זו רק הצהרה פופוליסטית להראות שיש לה אהדה לאנשים רגילים, והיא אינה מוכנה לפעול בעניין.
פאוול השאיר אחריו מורשת של נאומים ופרשנויות על הרב-תרבותיות, אבל היו לו גם דעות נחרצות על נושאים אחרים, כמו אירופה ואלסטר. המבקרים טענו שתמיכתו בשווקים החופשיים אינה עולה בקנה אחד עם השקפות הגזע שלו. הם אמרו כי הקפיטליזם הבינלאומי מוביל בהכרח לתנועות המוניות בגלל אי-שוויון ברמת החיים במדינות שונות, ושאי אפשר לתמוך הן בקפיטליזם והן בשלמות אתנית. במילים אחרות, זה לא עקבי להאמין בתנועה חופשית של הון אבל לא בתנועות חופשיות של אנשים. מיותר לציין כמובן כי הונג קונג, קוריאה ויפן שילבו בהצלחה את הקפיטליזם עם שלמות אתנית.
אחרים מתחו ביקורת על פאוול על שפתו החריפה, ואמרו כי פוליטיקאי בולט שמדבר בצורה כזאת מעניק מעמד מכובד ל"קיצונים". אחרים טוענים כי הוא סגר את הדיון על הרב תרבותיות משום שפוליטיקאים מתונים מאוחרים יותר נרתעו כלל להעלות את הנושא, דבר שבפועל מרמז יותר על חוסר עמוד השדרה של פוליטיקאים מודרניים. ביקורת אולי חריפה יותר היא שאף על פי שהוא עורר הפגנות תמיכה פומביות עצומות, היה זה במחיר של אובדן מעמדו המיניסטריאלי ובכך גם של האמצעים להשפיע על מדיניות ההגירה ברמה המדינית. עם זאת, כמובן שמעולם לא ניתן יהיה לדעת בוודאות מה באמת יכול היה להשיג אם לא היה מפוטר. אפשר שאם לא היה עושה את הנאומים הפרובוקטיביים הללו, אולי מבחינתו המצב היה חמור עוד יותר. התמיכה הציבורית המסיבית בפאוול השפיעה בוודאי על ההידוק של חוקי ההגירה, והוא נתן לאנשים את הביטחון לדבר נגד הניסוי הרב-תרבותי - לפחות לזמן מה. ביקורת אחרת היא כי הוא ייצר את האשליה שהמפלגה השמרנית, כגון בראשות טאצ'ר, קשוחה כנגד ההגירה, כאשר בפועל אין זה מדויק. ביקורת נוספת היא שהוא התייחס לבעיית ההגירה רק במסגרת הבריטית בלבד, מבלי להתייחס לתחום זה בראיה המערבית הרחבה יותר. ברמה אחרת, אפשר היה לתקוף את הערצתו הטורית למוסדות בריטיים, שכן אותם מוסדות הם אלו שכשלו בעשורים האחרונים, ואשר ממשכים לטעון כי דבר לא השתנה חרף ההגירה המסיבית.
פאוול ידע ב-1968 כי בשלב זה לרוב הבריטים אין קשר למהגרים ועל כן לא הייתה עדיין התנגדות בסדר גדול רצוי מבחינתו. עם זאת, הוא היה הנציג הפוליטי של מחוז בו היו מהגרים רבים, ולכן הבין מניסיונו האישי כיצד הבריטים, לדבריו, "הפכו לזרים בארצם".
תהיה הביקורת על פאוול אשר תהיה, לא ניתן לשלול ממנו את נכונותו לומר את האמת שלו בלי להתחשב בהשלכות האישיות והפוליטיות, את עמידתו מול ההשמצות, את בוזו לדעות המקובלות בנושאי הרב תרבותיות, את אטימותו לנידוי, את סירובו להתפשר ואת יכולתו לבטא את מחשבותיהם ורגשותיהם של אנשים רגילים, אלו שהוזנחו. הוא תיאר את עצמו פעם כ"האזנה להד", שלפיה התכוון שכששומע הד של מה שאמר, זה מאשר שהוא משקף את רגשותיהם של אנשים.
לנאום "נהרות הדם" המלא:
https://archive.org/details/EnochPowellRiversOfBloodSpeechFULL
https://www.telegraph.co.uk/comment/3643823/Enoch-Powells-Rivers-of-Blood-speech.html
לקריאה נוספת:
Lord Howard of Rising (Editor), Enoch at 100: A Re-evaluation of the Life, Politics, and Philosophy of Enoch Powell, Biteback Publishing, 2012.
[1] https://www.youtube.com/watch?v=ovJvuaHfs8g
