סדרת "על הקולוניאליזם", חלק ב'. והפעם: הקולוניאליזם באפריקה

סדרת "על הקולוניאליזם", חלק ב'.

והפעם: הקולוניאליזם באפריקה.

כפי שראינו במבוא, אין ספק שלקולוניאליזם היו צדדים שליליים רבים; בראשם המלך ליאופולד השני ושלטונה הנוראי של בלגיה בקונגו, או מלחמות האופיום בסין. עם זאת, נראה שההיסטוריה האמתית מראה כי מצבם של אזורים פוסט קולוניאליים רבים הפך לגרוע הרבה יותר לאחר סיומה של התקופה הקלוניאלית. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא גינאה ביסאו ו"גיבורה" האנטי-קולוניאלי - אמילקר קברל.

במלחמת הגרילה נגד השלטון הפורטוגלי ב-1963 עמד קברל על כך ש"צריך להרוס לגמרי, לשבור ולהקטין לאפר את כל ההיבטים של המדינה הקולוניאלית בארצנו בכדי להפוך את הכל לאפשרי בשביל עמנו".[1] למעשה, הוא תקף מדינה קולוניאלית מוצלחת שהגדילה פי ארבעה את ייצור האורז במדינה[2] וגרמה לעלייה מתמדת בתוחלת החיים[3] מאז שהביאה את השטח לשליטתה ב-1936. קברל, לפיכך, במילותיו שלו, "מעולם לא הצליח לגייס את העם על בסיס המאבק נגד הקולוניאליזם".[4] במקום זאת, הוא קיבל אימונים צבאיים ונשק מקובה, רוסיה וצ'כוסלובקיה וכן סיוע כלכלי משוודיה.[5] כתוצאה מכך נהרגו 15,000 לוחמים (מתוך אוכלוסייה של 600,000) וכן אזרחים רבים, ועוד כ-150,000 (רבע מהאוכלוסייה) הפכו לפליטים.

הבעיות לא נגמרו לאחר השחרור ב-1974 עת פרצה טרגדיה אנושית נוספת, שעלתה לפחות בחייהם של 10,000 נוספים כתוצאה ישירה של הסכסוך. בשנת 1980 ייצור האורז ירד ביותר מ 50% ל-80,000 טון (מתוך שיא של 182,000 טון תחת הפורטוגלים). הפוליטיקה הפנימית הפכה ל"דיכוי של מהפכנים לשעבר", כדבריו של פורסט.[6] אחיו למחצה של קברל, שהפך לנשיא, הפנה את המשטרה החשאית נגד האופוזיציה הזעירה, ו-500 גופות נמצאו בשלושה קברי אחים של מתנגדים ב-1981.[7] עשירית מהאוכלוסייה שנותרה עברה לסנגל.[8] במדינה שלטה רק מפלגה אחת, של קברל, שגדלה לכ-15,000 חברים, פי 10 מהממשל הפורטוגלי בשיאו.[9] הערת צד מעניינת היא ש"חוקרים" מרקסיסטיים האשימו את ישראל או אפילו את "ההתחממות הגלובלית" במורשת הזאת של הקולוניאליזם.[10]

בהמשך המצב החמיר עוד יותר. בגינאה ביסאו נמצא, פחות או יותר, כוח שלום של האו"ם, והיא ממשיכה לקבל סיוע של מיליונים, בזמן ש"חסידיו של קברל" ממשכים לקרוס ולהיאבק תחת מה שהבנק העולמי מכנה "כאוס פוליטי מתמשך".[11] כיום, לפי ראש, ייצור האורז הוא עדיין רק שליש ממה שהיה תחת הפורטוגלים חרף 40 שנות סיוע בינלאומי ופיתוחים טכנולוגיים. איכות התברואה ושירותי הבריאות ממשכים לרדת גם כן. עד שנת 2015 תושב גינאה ביסואן חי בממוצע רק עד גיל 55, דהיינו עם עלייה של ב-0.3 בלבד מאז קבלת העצמאות, פחות ממחצית של 0.73 בשנה לה זכה בתקופה הקולוניאלית המאוחרת. מה שיכול היה להפוך למקאו או לגואה המשגשג וההומנית של אפריקה הוא למעשה כיום מקום של סבל אנושי. עובדה מעניינת היא שחוקרים אנטי-קולוניאליים מערביים ואפריקאיים ממשיכים להפיץ את רעיונות "השחרור הלאומי" של קברל עד היום.[12]

גינאה ביסאו אולי נראית כמו מקרה חריג, אך לצערנו היא רחוקה מכך. מתוך כ-80 המדינות שזרקו את ה"עול" הקולוניאלי לאחר מלחמת העולם השנייה, לפחות מחצית מהן חוו טראומה דומה, בעוד שהשאר לא נמצאות במצב טוב בהרבה. במשך כ-60 השנים האחרונות דיקטטורים אפריקאיים מעלים באופן ציני את אימת חזרתה של הקולוניזציה על-מנת להשתיק ולהרוס כלכלית את האופוזיציות הדמוקרטיות. עם זאת, כמעט שום דבר לא נכתב על רוב הטראומות הפוסט-קולוניאליות הללו, שכן, כפי טוען ד"ר איגריה (ממוצא אפריקאי), ההנחה השגויה היא עדיין כי תנועות אנטי-קולוניאליות היו הקורבנות.[13] ללא ספק, בזמן שהתקופה הקולוניאלית הייתה רחוקה מאוטופיה, התקופה הפוסט-קולוניאלית רחוקה עוד יותר מתור הזהב. בנוסף, מספר מדינות פוסט-קולוניאליות נמצאות במצב סביר למדי, ומנהיגים אשר חשיבתם לא הייתה מסונוורת על-ידי אידאולוגיה אנטי-קולוניאלית הפכו לפרודוקטיביים והמודרניים ביותר, במה שוויליאם ארתור לואיס כינה "עולם שלישי יצירתי".[14]

לרוע המזל, השאר נותרו תקועים בהזדהות אנטי-קולוניאלית, עם השלכות חמורות על רווחת האדם במדינות שלהם. כפי שניתן ללמוד מדו"ח של הבנק העולמי משנת 1996: "כמעט כל מדינה אפריקאית עברה רגרסיה שיטתית ביכולות היצרנית ב-30 השנים האחרונות; לרובן הייתה יכולת יצרנית טובה יותר בעת קבלת העצמאות מאשר כיום".[15] משמעותה של הירידה ביכולת הייצרנית הייתה פגיעה בעשרות מיליוני חיים. והמצב רק הולך ומחמיר. לדוגמה, רק 13 מתוך 102 המדינות המתפתחות מבחינה היסטורית נמצאות על המסלול להגדלת התוצר הלאומי עד שנת 2100, כך על פי אנדרוס ועמיתיו; האנשים בבנגלדש יצטרכו לחכות עוד 244 שנים בכדי להגיע למדינה בעלת תוצר גבוהה.[16]

בנתיים, ברמה הבינלאומית, מדינות ליברליות ודמוקרטיות אחרות כמו הודו וברזיל ממשיכות להגדיר את עצמן כאויבות הקולוניאליזם. כפי שמילר, חוקרת ממוצא הודי מראה, מדיניות החוץ של קולוניות אלו לשעבר ממשיכה להיות מונעת על-ידי תחושה של קורבנות וזכאות ולא אינטרסים רציונליים או אחריות גלובלית.[17] ההשלכות המצערות של כך הן שכל פעם שהעולם נואש לתגובה מתואמת לקטסטרופה אנושית, פוליטית או ביטחונית - בסרי לנקה, בוונצואלה או בזימבבווה, למשל - הקולות של האנטי-קולוניאליים משתלטים ומונעים פעולה לעזרה. זה הגיע למצב כה חמור שאפילו האו"ם, בשנת 1960, הצהיר שהאיום החמור ביותר על זכויות האדם ועל שלום העולם אינו הקולוניאליזם אלא האנטי-קולוניאליזם.

לא חסרות דוגמאות לסיפורי זוועה נוספים. זימבבואה תחת רוברט מוגאבה הפכה למדינה מושחתת להפליא שבה בממוצע מיליארד דולר הולכים לאיבוד מדי שנה.[18] קטעי וידאו ישנים של זימבבואה, כאשר נקראה רודזיה בתקופה הקולוניאלית, הם כמו סרטי פנטזיה - קשה להפנים שמדינה כה משגשגת יכולה להפוך לגיהינום. גם הנושא הדרום אפריקאי מוכר היטב וידרוש ערך נפרד בהמשך, אך יש לציין שיותר דרום אפריקאים שחורים נהרגים מידי שנה מאשר אי פעם נהרגו בידי מדינת האפרטהייד.[19] גינאה המשוונית הייתה מושבה ספרדית עד 1968, אז הפך מסיאס נגוומה למנהיגה הראשון, וגם לרוצח המונים שהרג עד 80,000 איש מתוך אוכלוסייה של 300 אלף איש בלבד.[20] קונגו נמצאת במלחמה עם עצמה מאז שבריסל נטשה אותה בשנות ה-60. במלחמת קונגו השנייה לבדה נהרגו 5.4 מיליון בני אדם, עם 45,000 גוססים מדי חודש ב -2007.[21] אפילו הגיבור האנטי-קולוניאלי פטריס לומומבה הודה באוטוביוגרפיה שלו כי האימפריאליסטים הבלגים העניקו רבות ל"כבוד האדם" הקונגולי ועזרו להפוך את אנשיה ל"חופשיים, מאושרים, נמרצים ומתורבתים".[22]

קוואמה נקרומה, שהנהיג את גאנה לעצמאות ב-1957, היה אופייני בהרבה דברים לדור הראשון של המנהיגים האפריקאים הפוסט-קולוניאליים. תוצר של בית-ספר תיכון קתולי ואוניברסיטה אמריקנית, נקרומה לא היה מסוגל להבחין כלל בין המעלות לבין החסרונות של השלטון הבריטי. אף-על-פי שהיה קשוח בכל הנוגע לחינוך ולבריאות, העניק משרד המושבות הבריטי לפחות את היסודות ליציבות כלכלית ופוליטית: סחר, תקציבים מאוזנים, כסף מוצק, שלטון החוק וממשל תקין. נקרומה תוך זמן קצר מאוד התעלם מכל הדברים הללו. ברגע שקיבל את השלטון הגדיל את הוצאות הממשלה פי 10, והרחיב את השירות האזרחי פי 5. זה היה מקרה קלאסי של משרות למקורבים מהמפלגה. "הממשלה נמצאת בידי נוכלים", קונן פקיד בריטי יוצא,[23] בזמן שגאנה סיפקה את הדוגמאות הראשונות של דמוקרטיה אפריקאית בפעולה: אדם אחד, קול אחד - פעם אחת. חבר המפלגה הקומוניסטית מזה זמן רב, נקרומה שוכנע בקלות על ידי הק.ג.ב שהסי-איי-אי זומם נגדו ונענה במהירות להצעות הסיוע הסובייטיות. הדבר בא לידי ביטוי בצורה של שירות הביטחון הלאומי שאומן על-ידי הק.ג.ב., ברשת ענקית של מלשינים בתשלום ויותר מ -1,000 "יועצים" רוסים. בתחילת שנות ה-60 נשים גאנאיות היו מפגינות במחאות עם שלטים הקוראים "להחזיר את הבריטים". לבסוף, היה זה הצבא של גאנה שהפיל שלטון זה בשנת 1966 (בעת שנקרומה ביקר את הו צ 'י מין בהאנוי). הייתה זו רק המהפכה הראשונה מבין רבות, שהגיעו לשיא בתפיסת השלטון על-ידי קצין חיל האוויר ג'רי רולינגס ב-1981. למרות שרולינגס החזיר את הדמוקרטיה באופן רשמי ב-1992, הוא נשאר בשלטון עד 2001, ומפלגתו, הקונגרס הדמוקרטי הלאומי, ממשיך לשלוט במדינה.

למעט בוטסואנה, כל המושבות הבריטיות לשעבר באפריקה שמדרום לסהרה נמצאות במצב חמור יותר כעצמאיות מאשר בתקופת השלטון הבריטי. כמעט בכל מקרה, כפי שציין וויליאם איסטרלי מאוניברסיטת ניו יורק, הוצאות של מיליארדים בסיוע מערבי לא הצליחו להעלות את קצב הצמיחה הכלכלית שלהן.[24] כלכלן אוקספורד פול קולייר מזהה ארבע מלכודות שבהן מספר גדול למדי של מדינות שמדרום לסהרה נפלו מאז שנות החמישים: חלקן תלויות מאוד במשאבים טבעיים כגון יהלומים או נפט; לחלקן אין גישה לים; לאחרות יש מלחמות אזרחים חוזרת. אבל המלכודת הרביעית היא זו שהכי נכונה לגאנה: מלכודת שלטון רע.[25] קולייר מציג סקר שנערך לאחרונה על-ידי משרד האוצר של צ'אד כדי לממן מרפאות בריאות כפריות; רק 1% מההקצבות הגיעו ליעד המתוכנן, כאשר את השאר לקחו פקידים מושחתים.

המתיישבים הבריטים באפריקה הפחיתו את מצב הזוהמה, המחלות ומקרי המוות הקשורים בחוסר התפתחות ותזונה. האפריקאים לא בחרו כמובן לחיות במסגרת הקולוניאלית על כל היתרונות והחסרונות שבה, אבל כן התרגלו למים ראויים לשתייה, לתברואה, לתחבורה ולטיפול רפואי ראשוני. ג'ורג' פיטר מורדוק, אחד האנתרופולוגים הגדולים בהיסטוריה כתב "זהו אבסורד לטעון כי קניבליזם, עבדות, רפואת אלילים והרג זקנים צריכים לקבל אותו מעמד מכובד כמו אבטחת זקנה, רפואה מדעית, חפצי מתכת ... אנשים מעדיפים את הטכנולוגיה המערבית ומעדיפים להאכיל את ילדיהם ואת הקשישים מאשר להרוג אותם".[26] גם אחיו של נשיא דרום אפריקה לשעבר תאבו מבקי הודה כי בתקופה הקולוניאלית המצב היה יותר טוב.[27] יתר על כן, הבריטים בנו את התשתיות הבסיסיות שאפשרו את התעשיות ופיתוחי החקלאות, המינרלים, והמסחר. "בחוף הזהב היו כ -3,000 ילדים בבית הספר בתחילת המאה ה -20, ואילו באמצע שנות החמישים היו למעלה מחצי מיליון. בתחילת 1890 לא היו בחוף הזהב לא רכבות ולא כבישים, אלא רק כמה שבילי ג'ונגל. עד אז הובלת הסחורה נעשתה בצורה ידנית או באמצעות קנו."[28]

לפני הקולוניאליזם, פעלה אפריקה ככלכלת קיום, ולאחוריו הפכה לכלכלת מונטיזציה. לפני הקולוניאליזם, היו רק כבישים אחוריים שדרכם גברים העבירו סחורה על גבם. בתקופה הטרום קולוניאלית, העדר הביטחון הציבורי הפך את ההשקעות באפריקה למסוכנות מדי. אחרי הקולוניאליזם, ביטול העבדות, בלימת מלחמות בין-שבטיות, והקטנת הרעב והמחלות הקטלניות הביאו לכך שההשקעות זרמו והתפתחה כלכלה מודרנית, חוקים, שירותי בריאות וביטחון ייחסי. למעשה, אזורים שהיה להם את הקשר המסחרי הגדול ביותר עם המערב היה קולוניות לשעבר, מה שנכון לא רק לאזורים האפריקאים. אם להשוות את תושבי מערב אפריקה, חלקים של מזרח ודרום אפריקה עם תושבי הנמלים של האפריקאים, המדבר ועם יערות הגשם כגון הבושמנים, התמונה די ברורה. מספיק גם להשוות, למשל, את ניגריה ואתיופיה על-מנת לקבל תמונה זו.

טענות שהפאר של המערב נבע מניצול משאבי הקולוניות הן מגוחכות ממספר סיבות. ראשית, מן הסתם לאירופאים כבר היו משאבים ויכולות גבוהות על-מנת להקים ולקיים קולוניות, ולכן אין זה הגיוני שהיה צורך במשאבים המקומיים לשם כך. שנית, המדינות המערביות שהשיגו את רמת החיים הגבוהה ביותר, קרי המדינות הסקנדינביות ושוויץ, מעולם לא הקימו קולוניות. אוסטרליה וארה"ב, בין העשירות בעולם, החלו למעשה כקולוניות בעצמן. ושלישית, עד להקמת הקולוניות רוב משאבי הטבע היקרים שכבו ללא תועלת או שימוש: ברזל, אלומיניום, נפט, פחם.

אחמד טג'אן קבה, לשעבר נשיא סיירה לאון בה תוחלת החיים היא סביב ה-50, שאל פוליטיקאי בריטי מול עיתונאים אם ניתן יהיה לחזור להיות חלק מהאימפריה הבריטית.[29]

[1] Cohen, R. “The State in Africa.” Review of African Political Economy 3, no. 5 (1976): 1–3.

[2] Galli, R., and J. Jones. Guinea-Bissau: Politics, Economics, and Society. London: F. Pinter, 1987, p.43.

[3] Riley, J. “The Timing and Pace of Health Transitions around the World.” Population and Development Review 31, no. 4 (2005): 741–764.

[4] Cann, J. P. Counterinsurgency in Africa: The Portuguese Way of War, 1961–1974. Westport, CT: Greenwood Press, 1997, p.24.

[5] Wolfers, M. “West African Leader Seeks Talks with Portugal.” The Times, 26 October 1971: p. 7.

[6] Forrest, J. Guinea-Bissau: Power, Conflict, and Renewal in a West African Nation. Boulder, CO: Westview Press, 1992, p.50.

[7] Lopes, C. Guinea-Bissau: From Liberation Struggle to Independent Statehood. London: Zed Books, 1987, p.154; Galli, R., and J. Jones. Guinea-Bissau: Politics, Economics, and Society. London: F. Pinter, 1987, p.98.

[8] Forrest, J. Guinea-Bissau: Power, Conflict, and Renewal in a West African Nation. Boulder, CO: Westview Press, 1992, p.97.

[9] Mota, A. T. d. Guiné Portuguesa. 2 vols. Lisboa: Agência Geral do Ultramar, 1954, p.61.

[10] Bigman, L. History and Hunger in West Africa: Food Production and Entitlement in Guinea-Bissau and Cape Verde. Westport, CT: Greenwood Press, 1993.

[11] Gacitua-Mario, E., S. Aasland, H. Nordang, and Q. Wodon. “Institutions, Social Networks, and Conflicts in Guinea-Bissau: Results from a 2005 Survey.” In Conflict, Livelihoods, and Poverty in Guinea-Bissau, edited by B.-S. Barry, 23–42. Washington, DC: The World Bank, 2007, p.24.

[12] Mendy, P. K. “Amilcar Cabral and the Liberation of Guinea‐Bissau: Context, Challenges and Lessons for Effective African Leadership.” African Identities 4, no. 1 (2006): pp. 7–21.

[13] Igreja, V. “Frelimo’s Political Ruling through Violence and Memory in Postcolonial Mozambique.” Journal of Southern African Studies 36, no. 4 (2010): pp. 781–799.

[14] Gilley, B. “The Challenge of the Creative Third World.” Third World Quarterly 36, no. 8 (2015): pp. 1405–1420.

[15] World Bank. Partnership for Capacity Building in Africa. Washington, DC: World Bank, Office of the Vice President, Africa Region, 1996.

[16] Andrews, M., L. Pritchett, and M. Woolcock. Building State Capability. 1st ed. New York: Oxford University Press, 2017.

[17] Chatterjee Miller, M. Wronged by Empire. Stanford: Stanford University Press, 2013.

[18] https://www.reuters.com/article/us-zimbabwe-corruption/zimbabwe-losing-1-billion-a-year-to-corruption-report-idUSKCN1241R9

[19] https://archive.org/details/youtube-rASKrisLXS4

[20] Toyin Falola and Daniel Jean-Jacques (eds.), Africa: An Encyclopedia of Culture and Society [3 volumes]: An Encyclopedia of Culture and Society, ABC-CLIO 2015, p. 405.

[21] https://www.theguardian.com/world/2008/jan/23/congo.international

[22] Patrice Lumumba, Congo, my country, Praeger 1962, p. 63.

[23] Frank Furedi, Colonial Wars and the Politics of Third World Nationalism, I.B. Tauris 1994, p. 267.

[24] William Easterly, The White Man's Burden: Why the West's Efforts to Aid the Rest Have Done So Much Ill and So Little Good, Penguin Books 2007.

[25] Paul Collier. The Bottom Billion: Why the Poorest Countries are Failing and What Can Be Done About It, Oxford University Press 2007.

[26] George Peter Murdock, Culture and Society Twenty-Four Essays, University of Pittsburgh Press 1965, p. 149.

[27] http://news.bbc.co.uk/2/hi/africa/3679706.stm

[28] P. T. Bauer, Equality Third World, and Economic Delusion, Harvard University Press, 1981.

[29] Max Hastings, "The Return of the Dark Continent," in The Daily Mail, Johannesburg, South Africa, August 13, 2002.