על הגזענות, חלק ז': ויליאם שוקלי

על הגזענות, חלק ז':
ויליאם שוקלי

ד"ר ויליאם בראדפורד שוקלי (1910-1989) היה בזמן מותו אולי האיש המגודף ביותר באמריקה. חרף היותו זוכה פרס הנובל לפיזיקה, דמותו הציבורית הותקפה רבות על ידי התקשורת, והוא הוצג כמדען מטורף ומרושע. הסיבה לכך הייתה דעותיו הבלתי פופולריות בנושאי הגזע, האינטליגנציה והגנטיקה.
את הנובל הוא קיבל ב-1956 לאחר שהוביל את צוות המדענים שהמציאו את הטרנזיסטור. הוא הקים את אחת מחברות ההיי-טק הראשונות בעמק הסיליקון ומונה לפרופסור באוניברסיטת סטנפורד. אולם ב-1965 החל להטיף לרעיונות לא פופולריים בתחום האאגוניקה, אשר יצרו מהומה לא קטנה במדינה האמריקאית.
העדויות מהמחקרים שהיו ברשותו עליהם ביסס את טענותיו, הצביעו כי המין האנושי עומד בפני איום דיסגניקה (ניוון וירידה באיכות הגנטית) ואאוגניקה חמור: הפחות אינטליגנטים התרבו הרבה יותר מהר מהאינטליגנטים, והתנוונות זו איימה על בסיס הציביליזציה. עוד יותר פרובוקטיבית הייתה השקפתו כי שחורים נסוגים אבולוציונית במהירות רבה יותר מכיוון ששחורים בעלי מנת משכל נמוכה גדלו במספרם מהר בהרבה משחורים בעלי מנת משכל גבוהה, בקצב מהיר יותר מאשר בקרב הגזעים האחרים. יתרה מזאת, מכיוון ששחורים התחילו תהליך זה כבר מראשיתו עם מנת משכל נמוכה יותר, הם עמדו בפני התנוונות קשה וקבועה.
שוקלי מעולם לא טען כי הוא הוכיח את כל התהליכים הללו עליהם הצביע, אלא דרש שהאומה תחקור ברצינות שאלות של תורשה, אינטליגנציה ומגמות דמוגרפיות, ואם יוכח כי הוא צודק, היא גם יכולה להחליט מה צריך לעשות עם ממצא זה; אם יוכח שטעה, הוא ייסוג מטענותיו. המקום בו הוא ניסה לקדם יותר מכל את המחקרים הללו הייתה האקדמיה הלאומית למדעים. כחבר באקדמיה הייתה לו הזכות להציע פרויקטים מחקריים והוא עשה זאת מדי שנה בין 1967-1972. נראה כי שוקלי היה מנותק קצת מהמתרחש בעולם והיה מרוכז מדי במחקריו, שכן לא היה שום סיכוי שבתקופה זו האקדמיה תאשר מחקרים מסוג זה.
בהצעת מחקר מאוחרת יותר לאקדמיה הוא דחק בה "לבחון דרכים על-מנת לקבוע כמה אנשים שאינם מתאימים לחברה, ללא קשר לגזע, צפויים להיוולד לחברה הגדולה שלנו כתוצאה מדפוסי האוכלוסייה הנוכחיים." באותה ההצעה הוא בכל זאת התמודד עם שאלת הגזע וציין כי להאשים את הגזענות בכל הכישלונות של אנשים שחורים הוא אבחון מוטעה של הבעיה. "אני מאמין בכנות," הוא כתב, "שהניסיונות הנוכחיים שלי להוכיח שהחסרונות של שחורים אמריקאים הם תורשתיים במידה רבה, הנן הפעולות הסבירות ביותר לצמצום הייסורים של השחורים בעתיד." במילים אחרות, אם דיסגניקה היא הבעיה, ניתן לפתור אותה באמצעות האאוגניקה. כמובן שגם הצעה זו לא התקבלה באקדמיה, אשר דחתה את הצעותיו שנה אחר שנה.
אכן, גם המסמכים של ד"ר שוקלי מעידים שלא היה מחובר לרוח התקופה, אלא היה עסוק וסגור בעיקר במחקריו. לעתים קרובות הוא אמר לחבריו המדענים כי "האומץ לפקפק לנוכח הרצון להאמין הוא הסימן האמיתי של המדען" והזכיר להם את החובה המוסרית לחשוב. רבים מעמיתיו של ד"ר שוקלי חשבו כמוהו, ועודדו אותו באופן פרטי, אך רק מעטים היו מוכנים להעניק לו תמיכה ציבורית.
בספרו הערוך על שוקלי, מאגד ד"ר רוג'ר פירסון את כתביו השונים, ומציין כי לבסוף הבין שוקלי שמחקר כה חיוני לאומה לא יתקבל כל עוד ממשיכה התקשורת לכנות אותו "פשיסט" ו"נאצי".[1] שככל שמצא את עצמו מבלה יותר ויותר זמן במאבק נגד האשמות על "גזענות", החל שוקלי להאשים "ליברלים הפוכים" שתמכו ב"אנטי מחקר" במקום מחקר אמפירי. הוא חשש שאלו שחושבים שהם עוזרים לשחורים על ידי התנגדות למחקרי גזע, הם בעצם הפושעים הגדולים ביותר. כפי שפירסון כתב: "אם תופעות כאלה [מגמות דיסגניקה בקרב השחורים] מתרחשות ואם הדּוֹגְמָה הזאת חוסמת את הגילוי שלהן, ייתכן שהתוצאה היא שעבוד גנטי אכזרי..."
שוקלי מעולם לא הגיש הצעות מדיניות רשמיות, אך חלק מ"ניסויי המחשבה" שהציע במאמריו קרובים מאוד לכך. המוכרת ביותר הייתה "הצעת 1,000 דולר בונוס": כל מי שנמצא בגיל הפוריות יוכל לקבל 1,000 דולר על כל נקודת I.Q. מתחת ל-100 במידה ויסכים לעבור עיקור או סירוס. הוא אפילו הציע שבמקרה של אנשים טיפשים מדי מכדי להבין את מהות הבונוס, ניתן יהיה לתגמל אחרים על כך שהסבו את תשומת לבם או הסבירו להם לגביו.
הצעה נוספת פחות מוכרת של שוקלי היא שליטה ברביית האוכלוסייה. לפי הצעה זו, לכל הנשים יוחדר שתל למניעת הריון בגיל וצעיר, וכולן יקבלו תעודות אישור הריון לפי הצרכים והדרישות של החברה. כאשר אישה תרצה להיכנס להיריון היא תשתמש באישורים אלו והשתל יוצא באופן זמני לשם כך. אישה שלא תהיה מעוניינת בילדים או שאמורה להפוך לנזירה תוכל למכור את אישוריה לאחרת שתוכל עתה להוליד יותר ילדים. הרציונל של שוקלי היה כי באופן זה רק נשים שרצו ילדים או בעלות אמצעים שיוכלו לממן אותם, יוכלו גם להביא אותם לעולם.
המסמכים של שוקלי אותם ערך פירסון לספרו לא נכתבו לפרסום בכרך יחיד ולכן הם לפעמים מכסים את אותם הנושאים מספר פעמים, אולם זה מעיד על התחומים אותם ראה שוקלי בעל חשיבות עליונה. זה גם מציג תמונה מעניינת כיצד אדם בעל מוח מדעי קפדני שאותו עניין רק המדע עסק בתחומים מאוד טעונים רגשית אשר מעטים בלבד העזו להתקרב אליהם. אך גם כאשר חבש את כובע המדען בלבד, היו הניסוחים שלו לעתים קרובות הרבה יותר פרובוקטיביים מכל מה שנמצא בדרך כלל במדעי החברה. הוא כתב למשל כי "בטבע קיימת חלוקה לפי צבעים של יחידים, כך שניתן יהיה בקלות לקבל תחזית סטטיסטית אמינה לגבי יכולות ההסתגלות שלהם לגמול אינטלקטואלי וחיים אפקטיביים, ולעשות בה שימוש חכם על ידי אנשים פרגמטיים". במילים אחרות, גיבוש דעה מבוססת גזע הינה בעלת משמעות רבה, וזה יהיה טיפשי שלא לעשות זאת.
בעניין האאוגניקה הוא כתב: "זה נראה לי לא מוסרי שלא לראות בדאגה, ואולי שלא לנסות למנוע את לידתם של בני אדם ... שנאלצים בגלל קוצר הראיה של אמהותיהם וקהות החושים של החברה לצאת לעולם ... בעלי חולשות רבות עקב נענוע לא הוגן של כוס הקוביות העמוסה בגנטיקה הורית שלילית."
לבסוף, למרות שהיה אתאיסט, הייתה לד"ר שוקלי תפיסה של מטרת החיים, עליה המליץ למאמינים ואגנוסטים כאחד: "במהלך חמש הדקות הרציונליות האחרונות של חיי ... אני מקווה להתבונן על הדרישה לחקירה אובייקטיבית ודיון גלוי בבעיות האיכות של האנושות, ושהשתמשתי בכישוריי ביחס למטרה ... להעניק תועלת גדולה מאוד לאנושות."
שוקלי האמין שעבודת האאוגניקה שלו חשובה בהרבה מפיתוח הטרנזיסטור. כפי שהסביר, ללא רמה מסוימת של אינטליגנציה אנושית, לא יכולים בכלל להיות טרנזיסטורים או הרבה מעבר לכך.

[1] William Shockley, Roger Pearson (ed.), Shockley on Eugenics and Race: The Application of Science to the Solution of Human Problems, Scott Townsend Pub, 1992.